סדרי טהרה סג

ברתיה דר"ח שלא היה לה שום כוונה לספירה כלל ואפ"ה אמרינן דעלתה לה אם כן מה לי אם בדקה בסוף בשביעי שלה או בשמיני שלה או יותר סוף סוף נצרף לאותו יום שבדקה א"ע ששה ימים למפרע וכמש"ל ואם כן למה כתב הרשב"א דלשיטתם מיירי שבא ביום ו' עצמו וכ"מ מדברי הראב"ד וכמש"ל דמה חילוק יש בין ז' לשאר ימים אי לא בעינן כוונתה לספירת ז"נ שלה ולכאורה י"ל לפי מה שכתב הרשב"א במ"ה הטעם של הבדיקה משום דבעינן מוחזקין וקיי"ל לחז"ל דלא איתחזקו הימים שבנתיים אלא כשאין בין בדיקה לבדיקה יותר מן ו' ימים וכמ"ש הרשב"ם ז"ל דכל שהפרישה בטהרה ובסוף הז' מצאה טהור חזקה שכולן יצאו בטהרה עכ"ל ודוקא בכה"ג אבל כל שהוא יותר מן ו' ימים בין בדיקה לבדיקה אין הימים שבנתיים מוחזקים בטהרה לפ"ז יצא לנו דין כשהאשה פסקה בטהרה במ"ש ועולה בדעתה שלא להתחיל נקיים שלה עד יום ב' כדי שיכלו הנקיים שלה ביום אחד ולא בדקה עצמה עד יום אחד שהוא סוף נקיים שלה למנין ספירתה אפ"ה לא מהני אע"ג שהוא יום ז' לספירתה כיון שכבר עברו יותר מן ז' ימים בין בדיקה לבדיקה אין הימים שבינתיים מוחזקים בטהרה

ולפ"ז י"ל דלא ק' מה שהקשיתי לעיל דלמה התנה הרשב"א דלשיטת הרמב"ן והראב"ד ז"ל מיירי דרבינא בא ביום ז' דווקא דהא אפילו אם בא אחר ז' ימים כיון שבדקה עצמה באותו היום שבא רבינא נצרף לאותו יום ששה ימים למפרע ונימא דהבדיקה דהשתא תתחזק ששה ימים למפרע שהם בחזקת טהרה כמו שאר בדיקת סוף כיון דלאו בכוונה תליא מילתא וכמש"ל דז"א דאין הבדיקת סוף תחזיק הימים שלמפרע בטהרה אלא דווקא כשאין בין בדיקה לבדיקה יותר מן ז' ימים

אך עדיין אין זה מעלה ארוכה לקושיתנו דהא בעובדא ברתיה דר"ח לא היה אפי' הפסק טהרה וכמ"ש הרשב"א שם בשמם ואפ"ה מהני בה בדיקת סוף וע"כ צ"ל שהבדיקה מה שהיא בודקת עכשיו הוא מחזיק ששה ימים למפרע וא"כ הדרה קושיא לדוכתה מה לי בדיקת ז' או בדיקת ח' ושאר ימים דלעולם תחזיק ששה ימים למפרע בטהרה וי"ל דס"ל דכיון דברתיה דר"ח קטנה היתה ולא היה בחזקת רואה כלל אלא מחמת חשש חימוד אתיא עליה אין אנו מחמירין עליה אלא כרואה בשעת חמודה ולא יותר דדם חימוד מועט הוא וכאלו פסקה בטהרה משווינן לה דהא מה"ט א"צ הפסק טהרה לשיטתם וכיון דכהפסקה בטהרה משווינן לה מש"ה צריכה בדיקה בשביעי דוקא כי היכי דלא להוי יותר מן ז' ימים בין בדיקה לפסיקת החימוד ואי קשיא לך כיון דמשוית לה כוודאי פסקה בטהרה משום דדם חימוד מועט הוא מה"ט נימא גם בשאר הימים דכבדוקה משווי' לה כבר הקשה זה הרשב"א ז"ל שם על הרמב"ם והראב"ד ז"ל דממ"נ אם אתה חושש לחימוד בכל יום ומצריך בדיקה מה"ט מכ"ש דניחוש ביום התביעה ממש שמא ראתה לאחר התביעה ביה"ש ואם אי אתה חושש לכך דווקא בשעת התביעה אתה חושש לשמא ראתה מכ"ש דלא ניחוש לשאר הימים שאחר יום התביעה עי"ש ובאמת ק' קושיא זו ג"כ על הרא"ש ז"ל שהסכים לדעת הראב"ד והרמב"ם דאינו צריך הפסק טהרה וכ' דצריכה בדיקה לכתחלה בכל יום ויום מן ימי נקיים שלה מטעם דיותר שהיא קרובה לנשואין לבה הומה ומשתאה ותדיר חיישינן שמא מחמת חימוד תראה עי"ש א"כ קשה כ"ש דניחוש באותו יום התביעה שמא מחמדה וחזרה ומחמדה ולא הפסיקה בטהרה וכי גבול יש לה שאינה מחמדת בכל יום אלא פ"א ואין בידי ישוב נכון ליישב הדברים על מכונם אך עיקר איסור זה אינו אלא מדבריהם הם אמרו והם אמרו וצריכין אנו לילך בעקבי הראשונים ז"ל כאשר הבינו הם בעיקר דבריהן וגזירתן וכן מסיק הרשב"א ז"ל על דברי הראב"ד והרמב"ן ז"ל אע"פ שכ' שלא ירד לסוף דעתם ושלא מצא עיקר לדבריהם מ"מ כ' שצריך לחוש לדבריהם ז"ל והנה למדנו מתורתו של הראב"ד והרמב"ן והרשב"א לפי גירסתם דלא בעינן ספירה כלל דאפי' בלא כוונתה שתהיה לספירת נקיים אפ"ה עולין לה כיון שישבה ז' ימים וזה דלא כמ"ש בשו"ת מ"צ סי' ס"ג שכ' דעכ"פ ספירת ז' בעינן שהחזיקה עצמה בחזקת סופרת ז"נ כפשטיה דקרא וספרה לה וגו' ואחר תטהר ולולי דאפשר שתסתור הוי בעי ברוכי על ספירתה כמ"ש התוס' מנחות דף ס"ה ע"ב עכ"ד דלפי דעת הפוסקים הנ"ל מוכח דלא בעינן ספירה כלל דהא ברתי' דר"ח לא ספרה כלל לפי מה דסברי דבקטנה ליכא חשש חימוד דא"ל דדוקא הכא הקילו כיון דלאו ודאי רואה היא הא בעלמא בעינן ספירה דז"א דאי נימא דמדאורייתא ספירה בעינן וכל זמן שלא חשבה לנקיים לאו ספירה היא א"כ מאי תועלת בהמתנת ז' ימים כיון דלאו ספירה היא ואין לחלק בין ספק רואה לודאי רואה כיון דלאו ספירה היא ולא עלתה לה אם ראתה אלא שהרא"ש ז"ל הקשה על הגדולים שסוברים דא"צ בדיקה כל ז' משום דס"ל דברתיה דר"ח לא ידעה כלל דצריכה לספור ז"נ ואעפ"כ כנסה דא"כ אפי' ישיבת ז' אין כאן ומה תועלת יש בהמתנת ז' ימים עכ"ל מבואר דס"ל כיון דלא כיוונה לספירת נקיים לא עלתה כלל אלא דבענין שתכוין לספירה וגם ברתיה דר"ח ספרה ז"נ לפי גי' ספרי אשכנז דאל"כ לא היה מק' מידי על הגדולים אלו דלמא כתב שאין כאן אפי' ישיבת ז' אי לא בעינן כוונה כלל דהא ס"ל להגדולים אלו שא"צ בדיקה כיון דלא הוחזקה מעיינה פתוח וגם דדם חימוד אינו אלא דבר מועט ולמה לא יעלה לספירת ז"נ א"ו שס"ל לרא"ש כדעת המעיל צדקה דבעינן דוקא כוונה לספירה גם כל זה לשיטת הפוסקים דפסקו כרב דס"ל דסגיא בבדיקת תחלתן או סופן אבל לשיטת הפוסקים לר"ח דס"ל דבעינן תחלתן וסופן ומוכח שם בסוגיא דף ס"ט דלמאן דאית ליה הכי ס"ל דספורין לפנינו בעינן וכדדחי ליה התם לכ"ע ספורין לפנינו בעינן ומוכח התם דלמאן דבעי ספורין לפנינו מדאורייתא היא וכמש"ל בסי' קצ"ו וכן מבואר לקמן סי' הנזכר דאיסור כרת הוא ודאי דבעינן כוונתה ודעתה ובדיקה תחלה וסוף דאי לא"ה לאו ספורין נינהו ואנן קיי"ל להחמיר כפוסקים אלו וכמו שפסק המחבר לקמן סי' קצ"ו דאפי' בדיעבד לא מהני אם לא בדקה תחלה וסוף ודאי דבעינן כוונה לספירה ועיין מ"ש לקמן בסי' זה ובסי' קצ"ו בע"ה ודברי הרשב"א צל"ע דמאי הוכיח מדלא אשכחן דאצרכי ז' אחריני דלפי גרסתו דגרס ביה רב חביבי הא מבואר במס' כתובות ד"ח ע"א דלא אסתייע מלתא והדרי בהו ומש"ה לא אמר דאצרכי ז' אחריני דהא הדרי בהו ואף שי"ל דהאי דכתובות עובדא אחרינא הוו מ"מ מנ"ל להרשב"א להוכיח דלמא עובדא חדא הוי:

(ג) להפסיק בטהרה. כ' הש"ך והאידנא נהגו להפסיק בטהרה אף לבתולה ובודקין כל ז' נקיים וכ"כ הרש"ל ומביאו הפרישה והב"ח וכתב מיהו בדיעבד אפילו לא בדקה אלא פ"א תוך ז' סגי ופשוט הוא עכ"ל ור"ל דאף האידנא נהגו להקל אף שהחמירו האידנא לענין הפסק טהרה ומצריכין הפסק טהרה כרואה ודאי מ"מ בהא לא מחמירין וסגיא בדיעבד בבדיקה א' תוך ז' דאע"ג דקיי"ל לקמן סי' קצ"ו דאפילו בדיעבד לא מהני כ"א כשבדקה יום א' ויום ז' הכא כיון שאינה ודאי רואה סמכינן אפוסקים דס"ל דסגי בבדיקה א' תוך ז' ימים כמ"ש הש"ך לקמן ס"ק ב' וכ"כ בס' לחח"מ בפ' התינוקת מיהו כל זה מיירי בקטנה שלא ראתה מעולם או בזמן הש"ס אף בראתה היו טובלין עצמן לטהרות אבל האידנא שאין טובלין עצמן כ"א לבעלה א"כ בהגיע זמנה לראות או בקטנה ידוע שראתה ודאי דכל דין שאר אשה יש עליה שצריכה בדיקה בתחלתן ובסופן דאע"פ שעכשיו לא ראתה מחמת חימוד מ"מ היא בחזקת רואה כיון שהגיע זמנה לראות שמא ראתה פ"א כמ"ש הב"ח בתשו' סי' קי"ח ומכ"ש בודאי ראתה דלא סגיא בלא בדיקת ראשון ושביעי שלה דבלא"ה לא מיקרי ספורין כלל וכמש"ל דלדעה זו קיי"ל דבעינן ספורין לפנינו מדאורייתא מיהו היכא דפסקה בטהרה ואח"כ תבעוה להנשא י"ל דמונה מיום המחרת אף לדידן וא"צ הפסק טהרה לחשש ד"ח בדיעבד כיון דלא וודאי ראתה ולראייתה ממש כבר פסקה בטהרה קודם שתבעוה להנשא ובתנאי שהבדיקה של הפסק טהרה היה לאיזה כוונה מכוונת דאל"כ אמרינן מלתא דלא רמיא וכו' ואימור לא בדקה שפיר וכל מ"ש בסי' זה דסגיא בבדיקה א' תוך ז' מיירי בקטנה וכ"כ בס' מנ"י ונכון הוא הגם דהב"ח בתשובה שם כ' בשם הגהמי"י סי' א' דאף בקטנה שלא ראתה מעולם איכא למיחש לשמא ראתה פ"א ולאו אדעתה מ"מ נ"ל דלענין זה אין להחמיר כ"כ וסגיא בבדיקה א' תוך ז' דהא דבנו"כ נדות מעריסתן אוקמינן לה כר"מ בר"פ דהתם משמע דלרבנן דלא חיישי למעוטא לא חיישינן לה ונהי דנחמיר לכתחלה אפי' בלא הגיע זמנה לראות לשמא ראתה ולאו אדעתה משום חומר איסור כרת וחיישינן לכתחלה אפי' למעוטא מ"מ יש לסמוך בזה על הפוסקים דס"ל דאפי' בזבה גמורה סגי בבדיקה א' תוך ז' כצ"ל ועמש"ל:

(ד) מונים אותה משעה. עיין בט"ז ס"ק ג' מ"ש בכוונת הרשב"א ז"ל ודבריו ברורים ונכונים דהרשב"א בעל סברא זו ס"ל דלא חיישינן דמחמדת והולכת אלא לפ"א הוא דחיישינן מש"ה ס"ל דא"צ בדיקה כל שבעה ולכן כ' דמסתברא ליה דלא מהני אם תבעוה עכשיו להנשא אחר יב"ח דתמנה מיד ז"נ כיון דלא מחמדה עכשיו וע"כ כשאמרו דאיכא חשש חימוד אינו אלא משעה שמתקנין לה צרכי החופה וכאותו שאמרו מכי רמו שערי באסיתא וכו' וא"כ לא מהני ז"נ שישבה כבר כיון דהחשש חימוד אינו אלא עכשיו משעה שהיא סומכת בדעתה ומכינה עצמה לחופה ודברי הפרישה תמוהים כמ"ש הט"ז ויש להקשות על הרשב"א ז"ל שהוכיח מסוגיא זו דא"צ בדיקה כל שבעה דס"ל דרבינא לא אתא עד לבתר כל הני ז' ואפ"ה לא אצרכיה תו ז' אחרינא דלמא שאני התם שהיתה קטנה והיא בחזקת מסולקת בדמיה מש"ה הרי היא כאלו בדקה עצמה וליכא למיחש שמא מחמת חימוד ראתה תוך ז' ימים דהא הרשב"א ס"ל דלא חיישינן לה אלא לפ"א הוא דחיישינן לה לשיטתו אבל בעלמא היכא שהגיע זמנה לראות וראתה י"ל כיון דאצרכוה ז"נ צריכה נמי בדיקה תוך ז' ימים כי היכי דלהוי ימים מוחזקים בטהרה על ידי בדיקה וכמש"ל בשם הרשב"א דמה"ט אצרכוה בדיקה חדא תוך ז"נ משום דימים מוחזקים בעינן וכל זמן שלא בדקה עצמה בדיקה חדא תוך ז' ימים לא הוי מוחזקים דאף ע"פ שהיא שלא בשעת וסתה מכל מקום לא מיקרי ימים מוחזקים דהא אשה שמצאה כתם שלא בשעת וסתה אינה תולה באשה שיש לה וסת ובשעת וסתה וכמבואר לעיל ססי' ק"ץ אבל קטנה דקיי"ל דאפילו היכא דלית לה למיתלי כתמים טהורין מש"ה אפילו בלא בדיקה מיקרי ימים מוחזקים ומנ"ל להרשב"א ז"ל למילף שאר נשים מקטנה ואפשר לומר דס"ל להרשב"א ז"ל כיון דמסקינן התם דבפירוש אמר רבא ל"ש גדולה ול"ש קטנה משמע דחד דינא אית להו כיון דבקטנה מוכח דא"צ בדיקה ה"ה בגדולה נמי א"צ בדיקה עיין בבי"ש סי' ק"ט שמסתפק באשה שנשתטית וספרה ז"נ בימי שטותה ע"י נשים אחרות שבדקוה ואחר כך נעשה חלומה אם רשאים לכונסה על סמך נקיים הראשונים או נימא דכשנעשה חלומה נתעורר החימוד מחדש ועיין שם:

(ה) אע"פ שלא נתקדשה. כתב זה לאפוקי מדעת הרא"ה בבד"ה שם דס"ל דחשש חימוד אינו אלא לאחר קדושין דוקא לכך כתב אף על פי שלא נתקדשה וכל שכן אחר שנתקדשה וכמו שכתב הש"ך ס"ק ג':

(ו) ויש לסמוך הטבילה כו'. היא ע"פ שיטת הפוסקים דסוברים דכל שהיא קרובה יותר לנשואין לבה הומה ומחמדת ומכ"מ אין חימוד זה דומה לחימוד של תביעה דהתם אפילו בדיקה לא מהני משא"כ תוך ז"נ או אחר טבילה בדיקה מיהו מהני וכמ"ש בט"ז ס"ק ה' והרא"ש ז"ל הוכיח כן מדהזכיר רבא ז"נ ולא מחמת חומרא דר"ז אלא אפילו קודם שנהגו חומרא דרבי זירא דבימי רבא לא פשטה חומרא דר"ז בכ"מ כדקא"ל רבא לר"פ אמינא לך אסורא ואת א"ל מנהגא היכא דאחמור אחמור וכו' אלא ז"נ דאמר רבא שיהיה נקיים בבדיקה דבכל יום חיישינן שמא מחמת חימוד תראה עכ"ל ודבריו תמוהים וכבר הרגיש בס' כו"פ סימן קפ"ג וז"ל ועדיין לכאורה התמיה קיימת ל"ל שיהיה ז"נ אפילו ראתה ושופעת דם כל ז' מחמת חימוד כיון דפוסקת סוף יום ז' טובלת לערב כשאר נדה עכ"ל ודבריו אינן מדוקדקים דהא לא ק"מ דאטו אנן מחזקינן לה לודאי רואה ביום התביעה דנימא דאפילו תראה אחר כך בכל יום מחמת חימוד דפוסקת לערב של יום ז' וטובלת כדין נדה אלא דאנן לספק רואה משווינן לה ביום התביעה לכך צריכה אח"כ בדיקה בשאר הימים שאם תראה מחמת חימוד ואז אין יכול לספור ימי נדתה מיום התביעה אלא מן היום שראתה בו דלמא ביום התביעה לא ראתה ועכשיו מתחילין הימי נדה שלה וכן בכל יום ויום מן ימי נדתה איכא לספוקי בכה"ג אם תראה בו מש"ה צריכה בדיקה כל ימי משך נדתה אלא אי איכא לאקשויי על הרא"ש הכי איכא לאקשויי דלמה אמר רבא ז' נקיים דהא מה"ט א"צ אלא ו' נקיים ועם יום התביעה הוא ז' אבל ביום התביעה א"צ בדיקה דממ"נ עולה לחשבון ז' אבל בששה ימים שאחר יום התביעה צריכה בדיקה דאם תראה בהן ימים הראשונים יפלו ואין עולין לחשבון ז' ימי נדתה ולמה אמר רבא ז"נ

ותו קשיא דאם כן רבא מיירי אפילו היכא דלא נהגו חומרא דר"ז איך סתם רבא ואמר דתשב ז' ימים דהא אם יום התביעה היה תוך ימי זיבתה סגיא ביום א' נקי לבד כדין ש"י או אם תבעה בז' לנדתה יכולה לטבול לערב ובע"כ צריכין אנו לומר כוונת הרא"ש ז"ל דס"ל דאף קודם חומרא דר"ז נתפשטה תקנתא דר' דתקן ברואה א' או ב' דתשב עוד ששה מלבד ימי הראיה שראתה בהן לפי גירסת הרא"ש דגרס דתיקן ר' בסוריא ור"ל ה"ה בשאר ארצות ומשווי' ליה לכולה בטועות וכמו שפירש רש"י בגמרא ולפ"ז הא דאמר רבא דתשב ז"נ ע"כ דנקיים אינו מוסב על שבעה אלא ה"פ ששה והוא צריכה לישב כתקנתא דר' שהם שבעה עם יום התביעה וימים אלו שתמנה מלבד יום התביעה צריכה להיות נקי בבדיקה מחשש דם חימוד וכ"כ בס' כו"פ שזו כוונת הרא"ש ז"ל או י"ל כמ"ש הר"ן בחדושיו דס"ו ז"ל שם ד"ה ראתה וכו' ונקיים דקאמר אכולה יומא קאי אלא שיגרת לישן הוא ז"נ עכ"ל כן י"ל דהרא"ש שיגרת לישן ז"נ נקט ועיין מ"ש לקמן בסמוך ותיבת לאו שכתב בחדושי הר"ן הוא ט"ס וצ"ל אכולה יומי קאי ועיין בפירוש הרי"ף מ"ש הר"ן

אך אכתי דברים אלו צריכים תיקון דלכאורה עדיין מנ"ל להרא"ש ז"ל דצריכה בדיקה בימים אלו מלבד יום התביעה והא דבעי רבא נקיים היינו משום תקנתא דרבי דהא לתקנתא דרבי בראתה יום א' דמונה ששה והוא או בראתה ב' ימים דמונה ששה והן ע"כ הני ששה צריכין להיות נקיים שלא ראתה בהן כלל דאם ראתה בהן הא חוזרת למנות ז' ימים מן יום הראיה כיון דכטועות משווינן להו בכל יום ויום שראתה איכא לספוקי שמא היום תחלת נדה היא והראשונים היו סוף ימי זיבה וכ"כ הר"ן בהדיא בפ"ב דשבועות וכ"כ בחדושיו למכילתין וכ"כ הרמב"ן שם דהני ששה צריכה שלא תראה בהן מה"ט ואם כן נקיים דאמר רבא הוא מה"ט ולא דמצריך בדיקה כלל מחשש חימוד אלא לומר שאם תראה בהן לא סגיא בז' אלא צריכה למנות מן יום הראיה וצ"ל דהא צריכין אנו להבין במימרא זו דאמרינן במכילתין דף ס"ו ע"א אמר רב יוסף אר"י א"ר התקין ר' בשדות ראתה יום א' תשב ששה והן שנים תשב ששה והן שלשה תשב ז"נ אמאי לא אמר גם גבי ששה תשב ששה נקיים וכבר הרגישו בקו' זו הר"ן והרמב"ן שם ותירוצם דחוק ע"ש ולכך ס"ל להרא"ש ז"ל דכל היכא דאמרינן לשון נקיים לא סגיא בלא בדיקה דהכי משמע נקיים וודאין ע"י בדיקה וכ"מ מלשון הרא"ש ז"ל שם לגבי דבעינן בדיקה א' תוך ז' דטעמא דבהכי מיקרי נקיים ע"י בדיקה וכ"כ הר"ן בפ"ב דשבועות וז"ל כיון דנקיים בעינן בעי בדיקה א' תוך ז' בתחלתן או בסופן ע"כ משמע דבלא"ה לא קרינן נקיים אך כ"ז לספירה זבה לטהרה מטומאתה דגזה"כ הוא דאינה עולה מטומאתה עד שתספור ז"נ הא לא"ה היא בטומאתה הראשונה מש"ה בעינן נקיים בדוקים הן מטעם דבעינן ספורים לפנינו וליכא ספורים לפנינו כי אם ע"י בדיקה כמ"ש הפוסקים והן מטעם הרשב"א ז"ל דבעינן ימים מוחזקים שע"י בדיקה הן מוחזקים בטהרה דכ"ז בעינן אם אנו רוצין לטהר על ידי ספירה זו מטומאתה הראשונה אז שפיר י"ל דכ"ז שאין מוחזקים וספורים אוקמינן לה בחזקה לטומאה עד שיודע לך בודאי שהם נקיים ברורים ומוחזקים וכה"ג נמי לבתר חומרא דר"ז כיון דגזר על ראיה אחת דדין זבה גמורה יש לה מש"ה צריכה ז"נ על ידי בדיקה כמו בזבה גמורה אבל בתקנתא דר' דנהי דמצריך שתשב בתר ראיות יום א' או בתר ראיות ב' ימים עוד ששה ימים אע"ג דצריכה שלא תראה באותן ו' ימים דאל"כ מספקינן לה מראיה אחרונה שלה דדלמא השתא תחלת נדה מ"מ ראיה זו אינה מטמאה אלא מכאן ולהבא אם כן מה"ט א"צ בדיקה דמספיקא לא מחזקינן לה ברואה אלא כיון דפסקה בטהרה ביה"ש ולא הרגישה ממילא מחזקינן לה בחזקת שלא ראתה וא"צ בדיקה כדאיתא בגמרא דף ס"ח דאפילו בשני שלה וה"ה בראשון לכמה פוסקים ועל ידי מוך דחוק מהני לכ"ע עיין סימן קצ"ו לכך לא אמרינן דבעינן נקיים אלא גבי ראתה ג"י דהתם שייך לשון נקיים שפירושו נקיים וודאין ע"י בדיקה משא"כ בראתה יום א' או ב' ימים דבששה ימים שתשב עוד אין צריך בדיקה ומן הסתם מחזקינן לה בשלא תראה מש"ה לא אמר שם תיבת נקיים וזה ברור לע"ד

ומעתה מדייק הרא"ש ז"ל שפיר מדאמר רבא תשב ז"נ דאף דנקיים לא קאי על כל ז"י אלא מששה ימים שאחר תביעה וז"נ דא"ר ל"ד אלא שיגרת לישנא הוא ומ"ש הר"ן או