סדרי טהרה סב

כראש דבריו יע"ש וגם מ"ש עוד שם דמהרי"ל סמך שם להתיר משום שלא היה דם אדום אלא כהה כמוגלא וזו עיקר היתר של מהרי"ל עכ"ד והמעיין בדברי מהרי"ל יראה שלא כתב שם אלא לסניף וז"ל שם גם יש קצת ראיה דלאו מן המקור בא הואיל ואינו דומה למראית דם אלא מראה מוגלא הרי שלא כתב אלא לקצת ראיה ולא דעיקר ההיתר נשען על זה וכן מוכח הגהת רמ"א שכתב להתיר אפילו בדם ממש שרואה לאחר הטלת מ"ר:

(ה) רק באשה שיש לה וסת. כ' בש"ך ס"ק ז' ונראה דמיירי שאינה רואה בשום פעם דם כ"א בשעת צרכיה וכו' עכ"ד דברים אלו לא נתנו לאומרן דא"כ איך כ' מהרי"ל אכן אם יש לה עונה כדרך הנשים אפילו אין וסתה קבוע כגון שפחתה או שהותירה ג' או ד' ימים או שבוע וכו' רק שיהא לה עונה קבוע שרגילה להמתין לכל הפחות מסוף ראיה כך וכך ימים עכ"ל ממ"נ במאי מיירי אי מיירי שראתה פעמים שלא בשעת צרכיה א"כ הדרא קושיא לדוכתה דל"ל שיש לה קבוע ת"ל אפילו בלא עונה קבוע תשתרי דהא לא שייך דא"כ לעולם לא תהא טמאה דהא אפשר שתטמא כשתראה שלא בשעת עשיית צרכיה ואי דמיירי שאינה רואה תמיד כ"א בשעת עשיית צרכיה א"כ איך התיר מהרי"ל כשרואה פ"א שלא בעונה הקבוע לה דהא כיון דאשה זו דרכה בכך לראות דם נדתה מן המקור ע"י עשיית צרכיה דהא מה"ט מטהר לה שלא בשעת עונתה משום דתטמא כשראתה בעונתה הקבוע בימים הרגילה לרחק או לקרב וע"כ צ"ל שכך דרכה של אשה לראות דם המקור ע"י עשיית צרכיה וא"כ מה בכך ששינתה ראייתה וראתה בתוך ימי עונתה אטו אשה שיש לה וסת וראתה שלא בשעת וסתה נטהר אותה ואף זו כן דהא וסתה בכך לראות ע"י עשיית צרכיה וכי משום שקרבה ראייתה נטהר דהא ודאי ליתא ע"כ צ"ל דמה שכ' מהרי"ל וז"ל וכי לעולם לא תהא טמאה אינה אלא לשון מושאל ולאו דוקא הוא דודאי דאפשר לה להיות טמאה כשראתה שלא ע"י עשיית צרכיה אלא כיון דמ"ר שכיחים מאד בכל יום ובכל שעה חיישינן שמא יזדמן ראייתה מן המקור סמוך להטלת מ"ר ואתה מטהרה שלא כדין לכך הוצרך שתהיה לה וסת דאל"כ יש לחוש כנ"ל ומה גם שנשים שיש להם חולי זו אין להם עת פנוי שא"צ להטיל מ"ר אלא שתמיד המה מטילים מ"ר מעט מעט ואין המ"ר שלהם כלים בב"א לכך קאמר מהרי"ל שפיר דא"כ לעולם לא תהא טמאה אלא שיש להקשות דלעיל בסי' קפ"ז באשה שיש לה מכה כ' הרמ"א דבאשה שאין לה וסת בעונתה בינונית שלה שצריכה לחוש ואינה תולה במכה א"כ אמאי לא לימא ג"כ כאן דאפי' באין לה וסת דא"צ לחוש אלא ביום ל' לראייתה ואמאי בעי דוקא אשה שיש לה וסת וראיתי בשו"ת כנ"י חי"ד סי' ל"ד שהרגיש בזה הגאון מהרצ"ה ומה שהשיב בזה בכנ"י לא חש לקמחי' יע"ש וצ"ל דשאני התם שיש לה מכה מבוררת משא"כ הכא דליכא מכה מבוררת לדעת מהרי"ל וכמ"ש בנקה"כ לעיל בסי' קפ"ז דס"ל למהרי"ל דהכא גרע אפי' ממכה שא"י אם מוציאה דם ומש"ה בעי דוקא שיש לה וסת ולא מטעמא דא"כ לעולם לא תהא טמאה דהא אפי' בשאין לה וסת כיון דחוששת ליום למ"ד שלה סגיא דהשתא לא שייך לומר דא"כ לעולם לא תהא טמאה וכמו שפסק הרמ"א לעיל אלא דכאן אינה אלא לשון מושאל וכמ"ש אלא דחיישינן שמא יזדמן ראיית נדתה ממש ותתלה בהא ותטהר שלא כדין לכך בעי דוקא יש לה וסת ואמרינן חזקה אין אורח בא אלא בזמנו אע"ג דקיי"ל וסתות דרבנן מ"מ סמכינן אהא בנ"ד:

(ו) ואם בדקה עצמה ג"פ. והוא מהמרדכי בשם מוהר"מ זצ"ל דס"ל דל"ד לוסת הקפיצות שנעקר בפ"א וכ"כ בס' תפל"מ ע"ש וצ"ע דבהג"מ פ"ח מהלכות א"ב מבואר דס"ל למוהר"מ דאשה שראתה בשעה שעושה צרכיה דומה לוסת הקפיצות ושאר אונס ועיין:

(ז) ולפענ"ד לא משמע מהרא"ש מידי. וכ"כ בשו"ת פמ"א ח"ב סי' פ"ד דמן הרא"ש לא מוכח מידי לטהר בכה"ג דהרא"ש לא קאמר אלא בנמצא נמי על שפת הספל דטהורה לר"י כיון דמטהר בחדא לטיבותא א"כ כשנמצא על שפת הספל אמרינן דאתו עם מ"ר כששותתין בסוף משא"כ בנמצא על העד מנ"ל דתלינן דמתמצית הדם שיצא עם מ"ר הוא יע"ש ומיהו י"ל כיון דלדעת הרא"ש מטהרינן בנמצא נמי על שפת הספל מטעמא דתלינן שבאו עם מ"ר כשהיו שותתין בסופן ולא חיישינן דלמא אתי ממילא מן המקור בלא מ"ר כלל א"ו כל היכא דאיכא למיתלי תלינן להקל והיינו מטעמא שכתבו התוס' בסוגיא דרגלים לדבר הוא דאתו עם מ"ר מדלא אתו אלא בסמוך להטלת מ"ר א"כ גם במצאה אח"כ ע"י בדיקת עד תלינן שמתמצית דם דאתו עם מ"ר הוא וכן נראה מן המרדכי דאיהו לא כ' להחמיר במצאה תוך מ"ר ובבדיקת עד אלא למאי דס"ל דר"י לא פליג אר"מ אלא ביושבת לגמרי כוותיה ס"ל אבל למאן דס"ל דר"י פליג אר"מ אפי' ביושבת אפי' במצאה אח"כ ע"י עד נמי טהורה היא ודו"ק שם

והנה משיגרת לישנא דהרמ"א מוכח דס"ל דהיכא דמצאה גם אח"כ על העד דטמאה אפי' עבדה כעין בדיקת מהרי"ו שהרי אפילו ביש לה כאב לא כתב להקל אלא ע"י בדיקת מהרי"ו וא"כ באין לה כאב שכ' להחמיר היכא שמצאה גם על העד ע"כ מיירי אפי' ע"י בדיקת מהרי"ו וטעמא דס"ל להרמ"א דהך בדיקה לאו בדיקה מעליותא וכמ"ש הש"ך ס"ק ז' ודי לנו לסמוך על בדיקה זו ביש לה כאב או שמצא רק תוך מ"ר אבל לא באין לה כאב ומצאה גם אח"כ ע"י העד ולפ"ז היה אפשר ליישב קו' הש"ך בס"ק ח' שהקשה לאיזה צורך כ' הרמ"א כלל להך דינא יע"ש די"ל דכאן מיירי ביושבת על שפת הספל ומצאה דם תוך הספל ועל העד וא"ל דהא נמי פשיטא וכמ"ש הש"ך שהרי אפי' ביושבת על שפת הספל ונמצא דם בתוך הספל ועל שפת הספל כ' להחמיר מכ"ש בנמצא אח"כ על העד די"ל דלעיל לא כ' להחמיר כשיטת ר"ח אלא בלא בדיקה דמהרי"ו אבל ע"י בדיקה דמהרי"ו ס"ל להקל כיון דהרבה פוסקים חולקים על ר"ח וס"ל דר"י מטהר אפי' בנמצא נמי על שפת הספל משום הכי סמכינן אבדיקת מהרי"ו ולטהרה בכה"ג אבל בנמצא נמי על העד דחמירא טפי ע"ז מסיק להחמיר אפי' ע"י בדיקת מהרי"ו אע"ג שנמצא העד שנתנה בעומק הגוף נקי כיון שנמצא על העד שבדקה עצמה בביה"ח טמאה אלא דעדיין צ"ע דמשמע מן הפוסקים דהא בהא תליא דמאן דאית ליה לטהר במצאה על שפת הספל ותוך הספל מטהר נמי במצאה תוך מ"ר ועל העד וא"כ אי ס"ל להרמ"א לטהר ע"י בדיקת מהרי"ו במצאה תוך הספל ועל שפת הספל משום דהרבה מהפוסקים ס"ל דר"י מטהר בכה"ג גם במצאה תוך מ"ר ועל העד היה לו לטהר ע"י בדיקת מהרי"ו ואפשר דהרמ"א ס"ל מסברא דנפשיה להחמיר במצאה ע"י בדיקת עד אע"ג שמצאה נמי תוך מ"ר ולא מהני בדיקת מהרי"ו ומאחר די"ל במצאה על העד חמיר טפי מנמצא על שפת הספל ואין בדברי הרא"ש הכרח שמקיל בזה וכמש"ל ומה שכ' רמ"א ז"ל יש מקילין כוונתו על הב"י שהבין כן מדברי הרא"ש אבל באמת אינו מוכרח מש"ה כ' להחמיר בזה אבל בנמצא על שפת הספל ותוך הספל דעתו להקל ע"י בדיקת מהרי"ו ועדיין צ"ע: (ח) ואם אינה מוצאת דם אח"כ כשבדקה עצמה רק קרטין. בתשו' פמ"א ח"ב סי' הנז' כ' דהיכא דמצאה דם על העד שקינחה בו ובתוך מ"ר מצאה כעין חצץ אדום לא תלינן האידנא שבא מתמצית החול דעד כאן ל"ק הר"ן אלא היכא שמצאה על העד חול וחצץ ובתוך מ"ר נמי כה"ג אבל היכא שמצאה דם ממש אחר הטלת מ"ר ובתוך מ"ר כעין חול וחצץ אדום ודאי לא תלינן אם לא שיש לה כאב בהטלת מ"ר והן דברים פשוטים

ומה שצ"ע לפי מה דמסקינן באיש ואשה שעשו צרכיהן בספל דטהורה לגמרי לכ"ע ולדעת הטור מטהר לר"י אפי' בעומדת ושותתת וכמש"ל אע"ג דאיכא למיתלי דהדור מ"ר לגמרי דהא מה"ט מטמא ר"מ ואפילו לר"י א"ל הכי למאי דמסקינן דמתניתין מיירי במקלחת וא"כ בשותתת ועומדת לא פליג ר"י עם ר"מ וכמש"ל אפ"ה עבדינן לס"ס באיש ואשה שעשו צרכיהן אע"ג דלא שכיחי דמים משוינן ליה לס"ס א"כ באשה שרואה דם מ"ת היכא דאיכא למיתלי דלמא מאי שיוצא ממנו בשעת תשמיש הוא דם או שמא ש"ז שלו אדומים וכדאמרינן בפ' בנו"כ דף ל"ב ע"ב דקרא אתי למעט ש"ז אדומה שאינה מטמא אלמא איכא ש"ז אדומה באיש וכמ"ש הב"י בב"ה סי' ק"ץ וכמ"ש נמי לעיל בסס"י קפ"ז א"כ היכא דלא ידעינן שהדם אתיא מן המקור שלה לא ה"ל לאחזוקי לרואה מ"ת דהא ס"ס היא ספק מן האיש ספק מן האשה ואת"ל מן האשה שמא מן הצדדים הוא וכמ"ש הרמ"א לעיל סי' קפ"ז בהגה"ה דמשוינן לספק שמא מן הצדדים הוא אז היכא דיש לה מכה אע"פ שא"י שמכתה מוציאה דם ואין לה וסת י"ל נמי ס"ס בכה"ג ספק מן האיש ואת"ל מן האשה שמא מן המכה הוא וא"ל דהא לא שכיחי שיהיה בכה"ג מן האיש ומש"ה לא תלינן בו הא ה"נ לא שכיחי שיהיה הדם עם מ"ר של האיש ואפ"ה מטהרינן משום ס"ס למ"ש הב"י שם דלא שכיחי שתהיה אשה רואה מ"ת מש"ה תלינן להקל כל מה דאפשר למתלי וא"כ אמאי לא עבדינן ס"ס בכה"ג ודוחק לומר דהתם מיירי שידעינן בודאי שאינו מן האיש דמסתימות הפוסקים לא משמע הכי ועיין בש"ע א"ע סי' כ"ב ובבי"ש ס"ק ב' שכ' שם וז"ל ואם נמצא דם בעד של אשה ויש ספק אם הדם ממנה או ממנו נראה לכאורה דמותר לאיש להוציא זרע כדי לברר וכו' גם יש להביא ראיה מש"ס פ' הערל ויש לדחות וצ"ע עכ"ל ולפמ"ש אף על גב דליכא לברורי אפילו הכי אפשר לטהר מכח ס"ס הנז"ל וצע"ג

בשו"ת פמ"א סי' קנ"ו נשאל אשה שא"י לטהר ג' רביעי שנה שתמיד מוצאת ע"י בדיקה כתמים אדומים כמו שריות בשר ויש לה חול שקורין זנד (ר"ל חול במי רגלים) וקודם בדיקתה מרגשת כאב גדול במתנים ואחר הכאב מוצאת הכתמים הנ"ל ויש לה וסת קבוע ובשעת הטלת מ"ר אינה מרגשת כאב רק שמוצאת כמין חול אדום והכתמים הנ"ל כשהם לחים הם כמו מוגלא ולאחר שנתייבש נתקשה הכתם מאד ויכול לגרור אותן מהבגד וצידד שם להקל כיון שדם ראייתה משונה ורואה מחמת כאב וגם רגילה למצוא במ"ר חול וחצץ אדום ויש לה וסת קבוע אע"פ שאינו ידוע שמכתה מוציאה דם וגם א"י אם המכה במקום שהדם בא מ"מ כיון שמכה וכאב במתנים קרובים לכליות וגידי מקור יש להקל יע"ש

קצב (א) שמא מחמת חימוד וכו'. כ' הר"ן בחדושיו דמקשה ע"ז מהא דאמרי' במכילתין דף כ' האי דם חימוד הוא ותי' דהא דאמר האי ד"ח הוא לטהרו לא אמר כן אלא להראות חכמתו ע"כ וכ"כ הרשב"א בחדושיו עוד כ' הר"ן וז"ל ול"נ דאפשר דאי קיי"ל דודאי דם חימוד הוא טהור והאי דצריכה לישב ז"נ משום דאגב חימוד מתעוררים דמים ואע"פ שדם חימוד טהור אפשר שנמשך אף דם נדות עמו עכ"ל:

(ב) ואינה צריכה הפסק טהרה. גרסינן בגמרא דף ס"ו ע"א אמר רבא תבעוה להנשא ונתפייסה צריכה שתשב ז"נ רבינא איעסק ליה לבריה בי רב חביבא (נ"א חנינא) א"ל ס"ל מר למכתב כתובה לארבעה יום א"ל אין כי מטא לארבע נטר עד ארבע אחרינא איעכב ז' יומי בתר האי יומא א"ל מאי האי א"ל לא סבר לה מר להא דרבא דאמר רבא תבעוה להנשא ונתפייסה צריכה שתשב ז"נ א"ל אימר דאמר רבא בגדולה דקחזיא דמא אבל בקטנה דלא חזיא דמא מי אמר א"ל בפי' אמר רבא ל"ש גדולה ול"ש קטנה גדולה טעמא מאי משום דמחמדא קטנה נמי מחמדא עכ"ל המהרש"א מפירוש מהרש"ל דהיינו ליום ד' שהבתולה נשאת ליום ד' וכפירושו איכא במרדכי ע"ש אבל מפירוש רש"י שכתב איעכב ז' יומי בתר יומי שנתפייסה לינשא עכ"ל אין נראה לפרש כן כיון דנטר ליום ד' בשבוע אחרינא ה"ל יום ז' מיום רביעי ולא מיום שנתפייסה ונראה לפירוש דנטר עד ארבע לאו היינו יום רביעי בשבוע שהבתולה נשאת עכ''ל ולפענ"ד נראה דודאי לפי גי' שלנו פירוש הרש"ל מוכרח דהא ק' מעיקרא מאי קסבר רבינא דא"ל סבר מר למכתב כתובה לארבעה יומי דאמר אין הא איהו ידע להא דרבא ואם כן למה הסכים לדבריו וכן הק' מוהרמ"ל ולפירוש המהרש"ל ניחא דמעיקרא סבר רבינא הא דא"ל דנכתוב כתובה לארבעה יומי כוונתו ליום ד' שבשבוע שאחר ז"נ וסבר דר"ח לא הקפיד אלא שתנשא ליום ד' כמו בזמן המשנה שב"ד היו יושבים בבו"ה אבל באמת ר"ח לא ידע הא דרבא וסבר היה שתנשא מיד ביום ד' בשבוע זו שנתפייסה בו ואחר שעיכב ר"ח עד ד' אחרינא ושאל לו ר"ח מאי האי אז א"ל רבינא לא ס"ל מר וכו' וגילה לו שמעיקרא כי אמר אין היה דעתו שמסכים עמו שתנשא ביום ד' שבשבוע אחר שאפשר להנשא לו והיינו אחר ז"נ אבל רש"י שכתב דאיעכב ז' יומי בתר שנתפייסה לא היה לו גי' זו אלא כגי' המ"מ בפי"ח מהלכות א"ב דגרס אמר להו ליום פלן נכתב כתובה איעכב ז' יומי בר מההוא אתא א"ל מ"ט איעכב מר וכו' ולפי הגי' זו הוכרח לפרש דאיעכב ז' יומי בתר שנתפייסה בו דאין לפרש שנתעכב ז' יומי אחר יום פלן שרצו למכתב כתובה דלמה יעכב כ"כ אחר שהיה די בהמתנת שבעה ימים מיום שנתפייסה אבל לפי גי' דידן ניחא דמש"ה איעכב עד ד' אחריני לפי שהקפידו מעיקרא דתנשא ליום ד' בשבוע ועוד יש לומר דהוכרח רש"י לפרש דאיעכב ז' יומי בתר יום שנתפייסה לפי שהרמב"ן והראב"ד ז"ל סוברים דא"צ הפסק טהרה והוכיחו זה מעובדא דהכא דהא ר"ח לא היה סבר דמש"ה איעכב ודאי שלא הפסיקה בטהרה ואפ"ה לא אשכחן לרבינא דאצרכ' ז' יומי אחרינא אבל בדיקה תוך ז' בעי דכיון דנקיים בעי לא סגיא בלא בדיקה תחלה או סוף כ"כ הר"ן לדעתם והק' הרשב"א בתה"א דף קס"ו דהא מהכא מוכח דאפילו בדיקה תוך ז' לא בעי דהא ר"ח לא אסיק הא דרבא דאמר אפילו בקטנה ואם כן אפילו בדיקה לא היה ותי' הר"ן בהלכות הרי"ף וכ"כ בחדושיו דהא קיי"ל דסגיא בבדיקת סוף אע"פ שאין תחלתו אפילו ברואה ודאי וה"נ בדקה אותה לבסוף וכל זה ניחא אי נימא דהעיכוב היה ז' יומי מיום שנתפייסה ושפיר י"ל דרבינא בא ביום ז' של נקיים לכתוב כתובה לערב ואז בדקו אותה וסגיא בהכי כיון שהיה לה בדיקה בסוף ז"נ אבל אי נימא דלא בא רבינא עד יום ז' לאחר שקבעו בראשונה ואם כן היה זה אחר ז"נ שלה ואז לא מהני בדיקה דהא כשלא בדקה עד יום ח' לספירה אבדה ז"נ הראשונים וצריכה לחזור ולספור ז"נ מן יום ח' כדאיתא לקמן בסי' קצ"ו אבל הרשב"א ס"ל שרבינא לא בא עד יום ז' בתר יומא שהוקבע מעיקרא למיכתב כתובה שהוא אחר ז"נ מש"ה הק' שפיר על הראב"ד והרמב"ן דס"ל דבעי בדיקה תוך ז' דהא מוכח מהאי סוגיא דלא בעינן דליכא למימר שבדקה עצמה כשבא רבינא כיון דהיה אחר ז"נ ולא מהני מידי וזה מדויק בדברי רשב"א ז"ל שכתב שם וז"ל ורבינא נמי לא אתא עד לבתר כל הני שבעה ואפ"ה לא אשכחן דאצרכה ז' אחרינא עכ"ל כוונתו דליכא למידחי שבדקה בסוף דהא רבינא לא אתא עד לבתר כל הני ז' אבל הראב"ד והרמב"ן ס"ל דלא איעכב ז' יומי אלא בתר שנתפייסה כפירש"י ומעתה י"ל דרבינא אתא ביום ז' לנקיים שלה ובדקה עצמה ביום ז' דמהני וז"ל הראב"ד בס' בעה"נ סוף שער הפרישה ותביעה זו מצאנו אע"פ שלא הפרישה בבדיקה סופרת ז' וכו' ממעשה דרבינא דאיעסק וכו' ואמר להו ליום פלן נכתב כתובה פירוש נהיה פנוים לכתוב כתובה ונכתוב אותה איעכב ז' יומי בתר האי יומא פירוש בתר יום תביעה כלומר אע"פ שכתב הכתובה נתעכב עד שהשלים השבוע וא"ל מ"ט עבד מר הכי בלא כנסה ביום כתיבת הכתובה וא"ל לא ס"ל וכו' חזינא הכא דלא הוי הפסק טהרה דלא ס"ל דתיבעי שבעה ואפ"ה עלו לספירות שבעה וא"ת אפילו בדיקה נמי לא ליעבד כלל והיכא אשכחן נקיים בלא בדיקה הא ל"ק לן דכיון דס"ל סופן אע"פ שאין תחלתן כי אתא בסוף ז' אצרכה בדיקה ואטבלה אלא הפסק טהרה קשיא א"ו הכא הוא דתביעת נשואין לא בעי הפסק טהרה עכ"ל מבואר כמש"ל וכ"כ הרשב"א ז"ל במ"ה דלשיטת הראב"ד צ"ל שלא נתעכב ז' ימים ממש שא"כ אפילו סופן ליכא אלא כשבא ביום השביעי ממש עכ"ל אלא דטובא קשיא ליה ע"ז דאף ע"ג דקיי"ל בבדקה עצמה בח' שאין לה אלא אותו יום וצריכה למנות עוד ששה נקיים ואמאי נימא לצרף למפרע ששה ימים ליום השמיני ותהי בדיקת יום ח' בדיקת סוף א"ו דהא ודאי לא אפשר דכיון דהיא התחילה למנות ז' ימים מקודם וחשבו שיכלו נקיים שלה קודם שמיני ובדיקתה לא היה עד יום שמיני לספירתה תו לא שייך לצרופי למפרע ליום השמיני שהוא אחר ז"נ לספירתה הן למ"ש הרא"ש בס' בד"ה דף קפ"ג דהטעם דבעינן בדיקה תוך ז"נ כי היכי דלהוי ספורין לפנינו מש"ה כי איכא תחלתן ו' ספורין דבתריה גרורים אבתריה וכי איכא סופן איכא למימר דו' ספורין דלקמיה גרורים בתריה ולפ"ז י"ל דכל ז' ימי נקיים מישך שייכי בהדדי וכיון דלפי מנינה כבר כלתה הז' נקיים תו ליכא לצרופי ימים שלמפרע לשמיני דכיון דלא בדקה עצמה בכל השבעה שלפי מנינה לא מקרי ספורין כלל וליכא לצרופי והן לטעם הרשב"א במ"ה שכתב שם דאנן לאו ספורין לפנינו בעינן אלא שתספור שבעה מוחזקים בטהרה וכיון שהפרישה בטהרה ובדקה עצמה ביום הראשון כל הו' ימים שאחריה מוחזקין בטהרה וכן כשבדקה עצמה בשביעי כיון שהפרישה בטהרה ובז' מצאה טהורה מוחזקים הימים שלפניה בטהורים י"ל גם כן דכולה ז' ימים כחדא שייכי וכיון שלא בדקה אפילו בדיקה אחת תוך ז' אין כל הימים שעברו מוחזקים בטהרה כלל ואף אם בדקה בשמיני אין לצרף לו ו' ימים למפרע כיון דלפי מנינה כבר עברו ימי נקיים שלה ואין לימים שעברו שום שייכות בצרוף לשמיני וכ"ז אי בעינן לדעתה וכונתה אבל אי נימא דלאו בדידה תליא מילתא אלא דאפילו לא כוונה לשום ספירה כלל כעובדא