סדרי טהרה נח

לפרש כן דלשון זה משמע דלא אתי כלל מגופה ע"כ כוונתם שמא עברה ולאו אדעתה וכן הוא לשונם בכל המקומות שהבאתי לעיל מבואר דס"ל דתלינן מה"ת דמעלמא אתי אע"ג דלא עברה ותלינן במציאות רחוק דעברה ולאו אדעתה וכ"נ מדברי הכ"מ רפ"ט מהלכות א"ב דאמאי טמאה מד"ס בכתמים הא ס"ס הוא שמא מעלמא אתיא ואת"ל מגופה שמא מעלמא אתיא אע"ג דמיירי דלא עברה בשוק של טבחים דהיכא דעברה אפי' מד"ס טהורה בנמצא על בגדיה א"ו מיירי בדלא עברה אפ"ה משוה ליה ס"ס ואע"ג דמדרבנן טמאה היא מטעמא דבשוק של טבחים לא עברה וכדאיתא בריש מכילתין או מטעם שכ' הכ"מ שם מ"מ י"ל מדאורייתא טהורה מה"ט וה"נ בנ"ד כבר כתבתי דהשואל במוהרמ"ל ס"ל הכי די"ל דאפילו היה המקום שישבה בחזקת בדוק מ"מ איכא למימר דלא בדקה שפיר ע"ש והשואל שם הוא הגאון מוהר"י סג"ל ואף המוהרמ"ל דחה דבריו מ"מ כבר כתבתי סעד לדברי השואל ואף שמלשון השואל נראה דדוקא בהיה דבר בחזקת בדוק אבל לא בשבדקה עכשיו בכוונה מכוונת לידע אם תמצא כתם אם הוא מגופה או לאו דאז לא אמרינן אימור לא בדקה יפה דאל"כ לא תמצא לעולם שתדע בודאי שמגופה היא אפי' במוצאת הכתמים ע"י עד הבדוק לה וכ"מ מדבריו שם ולדעתו הא דבדקה קרקע עולם וישבה עליה מיירי נמי שהיה בחזקת בדוק אצלה ולא שבדקה עכשיו לשום כוונה מכוונת לדעת אם תמצא כתם אם מגופה היא או לאו אלא שהיה הקרקע בדוקה כבר ואיכא למימר דאיתרמי אח"כ שבא דם מעלמא או דלא בדקה שפיר כיון דלא בדקה לשום כוונת איסור והיתר מ"מ ס"ל היכא דאיכא אפשרי שמעלמא אתיא אינו אלא מד"ס וה"נ איכא למיתלי דממקום שבא הצואה בא הדם הואיל שהוא מונח עליה תלינן דממקום א' אתי וכמ"ש התוס' ר"פ האשה ד"ה דלמא בתר וכו' דמש"ה לא חיישינן דלמא בא הדם כדרכו בשעה שהיא מזנקת דכיון דלא חזאי קודם עשיית צרכיה או אח"כ א"כ הדם לאו ממילא אתיא אלא ע"י מ"ר שחזרו למקום הא לא"ה היכא דליכא למימר שחזרו למקום כגון במזנקת אמרינן דמכה יש לה בחלחולת וממקום מ"ר אתיא ה"נ בנ"ד ואף שכתבו התוספות אח"כ לדחות זה וכתבו ושמא בשעת זינוק א"א לדם לבא כדרכו שמחמת הזינוק נסתם המעין ע"כ מ"מ נראה דלא כתבו כן אלא ליישב פירש"י מש"ה כתבו לשון ושמא די"ל דרש"י ס"ל הכי אבל התוס' לא ס"ל סברא זו אלא כיון דלא אתי מקודם אי אח"כ אמרינן דממקום מ"ר בא הדם וה"נ בנ"ד אע"פ שאינה יודעת שיש לה בא"מ דהא התם נמי א"י ממכה ואפ"ה תלינן שיש לה מכה בחלחולת

ואין להקשות על מ"ש לעיל דבנמצא על הצואה דמיקרי דבר שאינו מקבל טומאה לא גזרו בו משום כתמים דא"כ אמאי בנמצא על מ"ר טמאה ז"א דמ"ר מיקרי משקה ומקבל טומאה וכמ"ש הרמב"ם בפ' י' מהלכות טומאת אוכלין מיהו בלא"ה היכא שהיא עושה צרכיה לתוך הכלי ונמצא דם על צרכיה אין להקל מטעם שנמצא הדם על גבי דבר שאינו מקבל טומאה דהא אם הוא דם נדה הכלי טמא אע"ג שהצואה אינו מקבל טומאה מ"מ הכלי טמא מחמת טומאת משא וכמ"ש רש"י ר"פ דם נדה ד"ה היא עושה מו"מ ואף שיש להקל גם בזה מטעם דתלינן דממקום הצואה אתיא אפ"ה מסתפינא להקל וצ"ע

מזה יצא לנו חידוש דין דהא דקיי"ל בנמצא כתם על דבר שאינו מקבל טומאה דלא גזרו בהא וטהורה מ"מ אם אותו דבר שנמצא עליו הכתם מונח ע"ג דבר המקבל טומאה כיון שאותו דבר שאינו מקבל טומאה מונח ע"ד שמקבל טומאה ונטמא משום משא לכך גם האשה טמאה דהא לפמש"ל בשם הר"ן בחדושיו עיקר הגזרה היה לטמא האשה משום דאותו דבר שנמצא עליו הכתם הוא טמא משום מק"מ טמא מש"ה טימאו גם להאשה דאי לאו הא לא קיימא הא א"כ י"ל ה"ה בנ"ד כיון דכלי תחתון טמא משום משא מש"ה גזרו נמי על האשה ואף שלפי מ"ש בכוונת התוס' דס"ל דכיון דאותו דבר שנמצא עליו הכתם טהור השוו מדותיהן ולא רצו לגזור טומאה גם על האשה א"כ כאן נמי י"ל דטהורה אע"ג שאותו דבר מונח ע"ג דבר המקבל טומאה מ"מ אין זה מוכרח הגם שי"ל דדוקא דם נדה ממש מטמא במשא משא"כ מה שנמצא במקור אע"ג שהוא אב הטומאה מה"ת מ"מ מלשון הרמב"ן והר"ן בחדושיהם למכילתין דף ז' משמע דס"ל שהוא כדם נדה ממש והיכא דדם בלוע וא"י לצאת ולא הקפיד עליו אם מטמא או לא עיין בגמ' דס"ב דמשמע דכ"מ שלא העביר עליו ז' סמנים מסתמא מקפיד עליו

לעיל בסי' קפ"ו כתבתי בשם מנ"י שכתב דמה"ט לא כתבו הפוסקים כיצד ינהוג החכם עצמו לראות דם נדה דהיינו אם רואין דם בלילה ולעשות צל בידו על הדם וכמבואר בס"פ כה"י וכ"פ הרמב"ם בפ"ה מהלכות א"ב משום דלדידן אינו טהור אלא המראה לבן והירוק וזה אין צ"ע ודקדוק היטב כי בקל יכול החכם להבחין ענין זה לכן בכל ענין שירצה החכם יוכל לראות כדי לטהרה או לטמאה וכ"כ הראב"ד בהשגות בפ"ה מהא"ב ע"ש עכ"ד מ"ש בשם הראב"ד ז"ל ליתא דהראב"ד לא קאי כלל אזה כ"א אמ"ש שם הרמב"ם ואם נסתפקו לו במראה מן המראות צריך להקיף ולערוך לדיו או לדם הקזה וכו' וע"ז כתב הראב"ד שאין זה הלכה למעשה שאין לנו עכשיו דם טהור אלא כל מראה אדמומית טמא אבל מהא דאם האידנא רואין דם בלילה לטהר או לטמא או לאו מזה לא מיירי כלל הראב"ד ז"ל מ"מ מסתימת הפוסקים שלא הזכירו כלל בזה"ז זמן בדיקת הכתם מוכח כדברי המנ"י ואף שכתב הרמ"א בהג"ה סי' קצ"ו סעיף ד' שהבדיקה של ז"נ צריך לכתחלה להיות לאור היום ולא לאור הנר מבואר דאף בזה"ז יש לבדוק לאור היום לכתחלה י"ל דלא החמירו אלא בבדיקה שתוך ז"נ משא"כ כשהיא בחזקת טהורה דאז רשאי לראות אף בלילה ועיין בתוספות דף י"ג ד"ה אימא בודקין מטותיהן ביום וכו' מיהו אם האשה בודקת א"ע בלילה ומספקא לה אם נדמה לאודם או לאו ופירשה מבעלה מספק ואחר כך למחרתו חזרתו לראותו לאור היום וראתה שאין בו מראה הנוטה לאדמומית יש להקל כדמוכח מהא דסוף פרק כה"י גבי הא דר' ראה דם בלילה וכו' דלמאי דס"ד דרבי מספק טימא בלילה מק' דודאי טעה דכיון דחזי' ביום והיה לו מראה טהור אמרינן אין לדיין אלא מה שעיניו רואות ה"ה בנדון זה ואף שיש לפקפק על ראיה זו די"ל דש"ה דלמאי דס"ד מעיקרא ס"ל הא דר' טימא לאו משום דאידמי ליה בלילה למראה טמא אלא כיון דאין רואין דם בלילה מש"ה טמאה מספק וא"ל אם כן למה חזיא ליה כלל בלילה י"ל דמעיקרא סבר שמא לא יהיה לו שום מראה אדום וזה אפשר להבחין אף בלילה כמש"ל אבל אחר שראה שהוא אדום אף שלא היה לו מראה טמא אפילו הכי טמא מספק כיון דאין רואין דם בלילה ואהא מקשה שפיר דאין לדיין אלא מה שעיניו רואות וכן כתב המהרש"א שם דלמאי דס"ד הש"ס מעיקרא ס"ל להש"ס שהיה רבי מטהר ביום אף על גב דלא אשתני ליה מבלילה ע"ש מה שאין כן בנדון זה שבלילה מספקא לה ועכשיו ביום לא מספקא לה י"ל דאישתני מפכח הוא דקמפכח כדאמרינן התם מ"מ נראה מדמסיק הש"ס מעיקרא אחזיק בטמא וכו' ופירש"י וז"ל כלומר אמש לא מספק טומאה אלא שפיר חזיא ואחזיק בטמא דאמרינן לקמן ר' בדק לאור הנר עכ"ל משמע דוקא משום דבלילה ודאי טמא היה אבל אלו מספקא ליה בלילה כי הדר וחזי לאור היום שהוא טהור לא תלינן דהדם נשתנה ואין לומר דשאני התם דאי לאו דס"ל לר' דבודקין לאור הנר אלא דהוי ס"ל דאין בודקין לאור הנר ומש"ה היה מטמא מספק אע"ג דנראה לו בלילה שהוא מראה טמא אפ"ה לא היה מטמא אלא מספק כיון דאין רואין דם בלילה לא היה לו לחזור ולטמא כיון שראה ביום שהוא טהור והיה לו לתלות דמה שנדמה לו בלילה למראה טמא משום דא"א לפלות בין דם לדם לאור הנר מש"ה הוכרח הש"ס לאסוקי דר' אחזקיה בטמא דס"ל רואין דם בלילה משא"כ בנדון זה אפשר להכיר לאור הנר בין מראה אדום ובין מראה ירוק ולבן וכיון דמספקא לה בלילה אע"ג דכי הדר וחזיא לה לאור היום פשיטא לה שהוא מראה טהור יש לטמא ולתלות דהדם אישתני מ"מ נ"ל להקל בזה כיון דבלילה מספקא לה ולא איתחזק לה בטמא יש לתלות שע"י אור הנר שמתפשט על המראה טהור מש"ה מספקא לה והחוש יעיד ע"ז שע"י מראה הנר נדמה מראה ירוק שקורין גע"ל לאודם קצת אבל היכא דאיתחזקה א"ע לודאי טמא ע"י ראייתה בלילה אע"ג דחזרתו וראתו ביום ויש לו מראה טהור אין להקל כנלע"ד:

(צד) לא קבעתו ולא עקרתו. פירוש אם יש לה וסת קבוע ואח"כ פסקה מלראות וראתה ג' כתמים או ראתה ב"פ ראיה ממש ובפעם ג' ראתה כתם בג' זמנים ידועים ולא אמרינן שבזה נעקר וסת הראשון לענין שא"צ לחוש לו עוד דע"י כתמים לא נחשב עקירה דאין זה ראיות אלא נחשבה כהפסיקה שלש עונות דאם חזרה וראתה פעם אחת חזרה לקביעותה וכדלעיל בסי' קפ"ט סעיף ט"ו וכ"כ בפרישה

בט"ז ס"ק מ"א כתב וז"ל ומזה גם כן ראיה למ"ש בסעיף ל"ח דאינו בדוק לא הוי טומאה דאורייתא אע"פ שקנחה עצמה עכ"ל וכבר כתבתי בזה לעיל מלתא בטעמא ע"ש ודלא כנראה מדברי הפרישה כאן ע"ש: (צה) חוץ מכתמי עד הבדוק. וכ"כ הטור והוא מדברי הראב"ד בס' בעה"נ אבל הרמב"ם ס"ל דיש קביעות וסת ע"י מציאות כתמים ופירש כן מהמשנה דהרואה כתם ה"ז מקולקלת למנינה ר"ל שמא עקרה לוסת הראשון וקבעה וסת אחרת כמבואר בפי' המשניות ובפ"ט מהלכות א"ב ואזיל לשיטתו כמש"ל אבל אנן לא קיי"ל הכי אלא כמ"ש בש"ע כאן דאין בכתמים קביעות וסת ולא נעקרו כ"א ע"י כתמי עד הבדוק לה וכבר נתבאר לעיל סעיף ל"ה בבדקה עצמה בעד הבדוק לה דאפילו טחתו בירכה ואח"כ נמצא עליו טמאה נדה אלא בפחות מכגריס ועוד והוא עגול יש מחלוקת בפוסקים אם טמאה אם לאו וכמבואר שם אבל בכגריס ועוד או במשוך ואפילו בפחות מכגריס ועוד טמאה נדה לכ"ע ואם כן בכה"ג קבעה וסת ולפירוש רש"י שם בסוגי' מבואר דאם בדקה עצמה בעד הבדוק לה וטחתה בירכה ונאבד העד ונמצא דם על ירכה טמאה נדה אפילו בנמצא על ירכה במקום שאין דם מן המקור יכול לפול שם כ"כ התוספות שם דלפי' רש"י מיירי שנאבד העד ואפ"ה טמאה נדה ע"ש ולפ"ז צ"ל אע"ג דקיי"ל דאין מחזיקין טומאה ממקום למקום היינו דוקא היכא דמספקא לן אם נגע במקום טומאה אז אף דידעינן דנגעה במקום טומאה מ"מ כיון דמספקא לן אם חזר ונגע בידו באותו מקום שנמצא הדם מש"ה לא מחזקינן משא"כ כאן דידעינן שבדקה עצמה בעד וחזרה ונגעה בעד על ירכה אף שנאבד העד ולא ידעינן אם היה דם על העד כלל אפ"ה מחזקינן לטומאת ודאי ולפ"ז י"ל הא דקיי"ל בסעיף י"א אם יש לה מכה בכתפה והכתם על ירכה במקום שא"א לבוא מהמכה טמאה משום דלא מחזקינן טהרה ממקום למקום כ"ז מסתמא אבל היכא דידעה בודאי שנגעה במכה ואח"כ חזרה ונגעה באותו מקום שנמצא הדם אע"ג דלא ידעה אם נתלכלכה ידה בנגעה במכה כגון שרחצה ידה אפ"ה תולה במכה דומיא דטחתה בירכה לפירש"י וא"ל דלמא דוקא להחמיר אמרינן הכי ולא להקל ז"א דאי אמרינן להחמיר ה"ה דתולין להקל כדמוכח בגמ' דף נ"ח ע"א וכמ"ש התוס' שם ועוד כיון דהכא לטומאת ודאי משווי' ליה עכ"פ י"ל להקל דמצי לתלות מספיקא אך התוס' שם כ' עוד תי' אחר לפירש"י לפ"ז י"ל דהיכא דנאבד העד לא מחזקינן טומאה וכן הרשב"א והרמב"ן בחדושיו לא כתבו לתי' התוס' דמיירי דנאבד העד אלא כתבו דלרבותא כ' רש"י דאפי' נמצא גם על ירכה אפ"ה טמאה נדה וכן נראה מסתימות הפוסקים שכתבו דאין מחזיקין טהרה ממקום למקום ולא חלקו כלל מזה נראה דס"ל דאפי' ידוע לה שנגעה במכה ואח"כ נגעה בא"מ שנמצא הדם עכשיו אפ"ה טמאה ולא מחזקינן טהרה ממקום למקום אפילו בכה"ג ול"ד למ"ש בסעיף י"א בשם הפרישה בנתעסקה ידיה בכתמים דתלינן אפי' בנמצא כתם על הגוף דש"ה שידוע לה שהיה דם על ידיה וכיון דידים עסקניות הן תלינן משא"כ היכא דלא ידעינן אם נתלכלכו ידיה דלא תלינן ה"ה אם בדקה עצמה בידיה ואח"כ קנחה ידה בסינר שלה ונמצא דם על הסינר י"ל דאינה טמאה וצ"ע

שאלה ע"ד אשה שיש לה וסת כדרך כל הנשים ושלא בשעת וסתה יש לה בדיקה טהורה מדם נדות רק שמצאה קרטין קרטין אדומים ונלקטין מהפשתן זה לזה זמן רב אשר איננה יכולה לטהר לבעלה גם סיננה מי רגלים ומצאה לאחר הסינון ג"כ מהקרטין הנ"ל יותר ויותר ממה שנמצאה בבדיקה והנה יש לנו לומר דזו דינו של הר"ן המובא סוף סימן קצ"א וא"צ להטיל במים לראות אם נמוחו דאף אם נמוחו ג"כ טהורה כמ"ש הש"ך סס"י הנ"ל ואף אי נימא סברת הט"ז שמא קרטין האשה הנ"ל אינם דומים באיזה צד לקרטין דהר"ן הנ"ל מ"מ לא אמרינן בתר דתמו מיא אתא דמא והביאו המי רגלים את הקרטין מהמקור דאפי' לר"מ לא חיישינן למיעוטא דמיעוטא דלא שכיח והכא ודאי לא שכיח מלתא דבשעת וסתה אינה מוצאת כ"א דם ממש ושלא בשעת וסתה הדור מי רגלים להמקור והביאו מהמקור קרטין הנ"ל וטהורה אף לר"מ ומכ"ש לר"י וכמ"ש הר"ן בעצמו הובא בב"י סימן הנ"ל דלמעוטא דלא שכיח כה"ג לא חיישינן ואף שמלשון רמ"א שכ' ואינה מוצאת אותו חול כ"א אחר הטלת מ"ר דמשמע מיניה שאם מוצאת אותם גם כן בבדיקה בלא הטלת מים אסורה ז"א דלא אתא למעוטי אלא שאם מוצאת אותן קרטין בבדיקה לחוד ובמי רגלים לא נמצאה כלל ולמעוטי סברת הט"ז וכדעת ח"צ בתשובה סימן ע"ג וגם אפשר דאתא למעוטי אם קנחה עצמה לאחר מי רגלים ואח"כ מצאה בבדיקתה קרטין ובפרט אם נבדקת האשה הנ"ל בבדיקת מהרי"ו סימן כ"ה ואם כן חזינן דאית לה מכה במקום מי רגלים מה"ת נימא דלא ליתלי אף בשעת וסתה במכה כזו כמ"ש הש"ך סימן קפ"ז ס"ק כ"ד ולא שייך לומר דאם כן לא תטמא לעולם הא יכולה להטמא אם רואה דם ממש ע"ש בש"ך ס"ק כ"ו ואף שמפקפק הש"ך קצת אבדיקת מהרי"ו בסי' קצ"א סק"ז וגם אפשר דבקרטין לא מהני בדיקה (זו הואיל שאינה יכולה לצבוע העד שתכניס בעומק כמו דם) מ"מ גם אנו יכולין לאשכוחי בדיקה המבררת שבאו הקרטין ממקום מי רגלים והיינו שתבדוק האשה ותקנח היטב בחורין ובסדקין שלא ישאירו רו שם קרטין נדבקין ואח"כ תשב על הספל ותקלח לתוך הספל וקודם גמר הקילוח תטיל המילדת את הספל מתחתה ותסנן מי רגלים ואם תמצא שם קרטין ודאי ממקום מי רגלים אתי שנולדו שמה הקרטין הללו ומתמצית מי רגלים אתו ולא שייך למימר דלמא בתר דתמו מיא הדור מי רגלים להמקור ואייתי קרטין הללו הא לקחו את הספל מתחתיה קודם גמר הקילוח והא דלא הוזכר הך בדיקה בש"ע היינו משום דבבדיקת מהרי"ו מבוררת אף אם עומדת ושותתת ולא נמצא דם כ"א בסוף השתיתה ע"ש וגם אפשר שתבטל הדם בתוך המי רגלים אשר המה בתוך הספל אבל קרטין ודאי נמצאו אף בתוך המים ובפרט לפי דברי רמ"א אם נמצא דם ממש תוך מ"ר וגם על עד הבדיקה כתב הוא שאינו אלא חומרא בעלמא ואם כן בקרטין כה"ג ודאי אינו מחמיר כלל ואף שכתב הש"ך ס"ק ח' וז"ל ולפי מ"ש לעיל ס"ק ג' שפי' רבינו חננאל הוא עיקר שאין כאן חומרא רק הוא שרש הדין ע"ש ולפענ"ד אינו מוכרח לומר כן לפי' ר"ח די"ל הא דמק' הש"ס מזנקת נמי דלמא בתר דתמו מיא אתא דם לא מק' אלא לר"מ דס"ל טמאה נדה ממש ואם כן מק' שפיר דלמא לאחר הזינוק שותת ומביא דם מהמקור דהא לר"מ טמא נדה ודאי אם יושבת ושותה או אם עומדת ומקלחת אם כן יש לחוש לאחר הזינוק תהיה שותתת והדור מי רגלים למקור ואייתי דמא אבל לר"י דס"ל דאינה טמאה אלא משום כתם אף אם שותתת ודאי אם כן יכולנו לומר דלדידיה לא חיישינן דלמא שותת לאחר הזינוק וא"כ י"ל לר"י טהורה אם מצאה דם במי רגלים ויושבת ומזנקת אף שאינה יושבת על שפת הספל ואף אם מצאה אחר כך בבדיקה גם כן ע"ש וא"ל דאי אמרינן דקו' הש"ס הוא דוקא לר"מ ולא לר"י אם כן ק' קו' הר"ן ומביאו הש"ך ס"ק ג' דהאיך אפשר דשמואל ור' אבא ס"ל כר"י ושקלא וטריא אליבא דר"מ ז"א דאיכא ג"כ נ"מ בהך שקלא וטריא אליבא דר"י ג"כ משום דאף אליבא דר"י אם עומדת ושותתת ודאי גם ר"י מודה דמטמאה נדה דאיכא תרתי לריעותא וא"כ אליבא דאמת אף אם עומדת ומזנקת צריכה ג"כ לעמוד בשפת הספל לקלח בתוך הספל הואיל דבסוף הזינוק איכא למיחש לשמא שותתת ובאותו פעם איכא תרתי לריעותא ואיכא למיחש דלמא באותו פעם הדור מ"ר להמקור דבתרתי לריעותא מודה ר"י לר"מ וצריכנא גם כן לאוקמי בעומדת בשפת הספל ומקלחת לתוך הספל דאם איתא דהדור מ"ר למקור בשפת הספל אבעי לאשכוחי אף לר"י וק"ל

ובזה מיושב קו' הט"ז סק"א וז"ל רבים מק' למה כתב אצל מקלחת לתוך הספל ואצל שותתת כתב על שפת הספל ולהנ"ל ניחא דגם לי"א אלו אין להתיר כ"א בעומדת על שפת הספל ומקלחת לתוך הספל אבל אם שותתת על שפת הספל אף שהוא בסוף הקילוח אסורה והא דלא כתב הרמ"א דוקא בעומדת על שפת הספל יש לומר דהרב קיצר במובן וכמ"ש הש"ך בעצמו סק"ד ע"ש ולהכי הרמ"א נקט בלישניה אבל אם שותתת על שפת הספל דמיירי ג"כ אף במקלחת לתוך הספל הואיל דלסוף הקילוח היא שותתת על שפת הספל אסורה הואיל דאיכא תרתי לריעותא עומדת ושותתת לבסוף אסורה מש"ה נקט בלישניה אבל אם שותתת על שפת הספל הואיל דלבסוף א"א אלא בשתיתה וק"ל: