סדרי טהרה נז

מסופקת בהרגשה אם ארגישה פתיחת המקור או לא חדא דהא סתמא מבעיא ליה ועוד דבהא לא היה משיב משום דלבו נוקפו ופורש יפרוש ויפרוש דהא אם הרגישה אסור לו לפרוש אפי' באבר חי וצריכה היא שתאמר לו בשעת תשמיש אפילו וה"ה כשמסופקת אם הרגישה או לאו ועו"ק לא"ד דהכי מבעיא ליה אם תבדוק כדי לחייבו א"ת כיון דלא אסיק אדעתיה הך טעמא דלמא לבו נוקפו ופורש אם כן אמאי תבדוק ולמה לא תקנח עצמה תוך שיעור וסת כיון דארגשה ודלמא יש כאן דם ותהא חייבת בחטאת ומי התיר לה שתמתין עד כדי שיעור א"ת א"ו דאפי' בלא הרגשה איכא חיוב חטאת משום חזקת הדם שבא בהרגשה ואמרינן הא דלא ארגשה כסבורה הרגשת שמש הוא ומ"ש בס' כו"פ סימן קפ"ג דהגמ' לא ס"ל לסברא זו כבר כתבתי שאין דבריו מוכרחים ולכאורה י"ל בכוונת התוספות שהבאתי לעיל דמוכח מדבריהם דטעמא דכתמים דטהורים מן התורה משום דתלינן דמעלמא אתי' ולא כתבו לטעמא דהרגשה לפי דס"ל דאלו וודאי מגופה אתיא היינו אומרים דארגשה ולאו אדעתה וזו סברא דאורייתא היא כיון דחזקת דם שבא בהרגשה אלא כיון דאיכא נמי ספקא דלמא מעלמא אתיא בהצטרף הספקות שריא מה"ת וכמש"ל בשם תשובת שב"י ומ"ש התוספות דאימור מעלמא אתי' חדא מתרי טעמי נקט וה"ה דטעמא משום דלא ארגשה אלא דהיינו חוששין לשמא ארגשה ולאו אדעתה אבל כיון דאיכא נמי ספקא דדלמא מעלמא אתי' לא חיישינן להא מיהו אין הכרע לזה די"ל נמי דס"ל להתוספות דלא קיי"ל להא דשמואל וכמש"ל וכן הרא"ש לא הביא בפסקיו להא דשמואל וממתניתין דס"פ הרואה דדרשינן דם יהיה זובה ולא כתם י"ל מתיבות דם יהיה זובה דריש הכי דמשמע כשהוא זוב מבשרה ודלא כמ"ש בתוי"ט דדריש מן בבשרה עד שתרגיש דלישנא דמתניתין לא משמע הכי מיהו מדברי הרשב"א בס' תה"א ריש שער ד' משמע כדברי התוי"ט דטעמא דמתניתין דממעטינן כתם הוא מן תיבת בבשרה דכיון דמה"ת בעינן הרגשה דכתיב בבשרה עד שתרגיש בבשרה מש"ה כתמים דרבנן וכ"נ מדברי הרמב"ן בחדושיו בכמה דוכתי דטעמא דכתמים דרבנן משום דמה"ת בעינן הרגשה דווקא וכדעת הרמב"ם ז"ל שהבאתי לעיל דקיי"ל כוותיה דשמואל וכ"כ בהלכותיו ריש פרק ד' ע"ש גם הר"ן בחדושיו בכמה דוכתי כתב דהא דכתמים דרבנן טעמא משום דלא ארגשה ולאו משום ספקא דדלמא מעלמא אתי

ועפ"ז אמרתי דבר המתקבל לענ"ד אהא דאמר ר"נ כל דבר שאינו מקבל טומאה אינו מקבל כתמים כתבו התוספות טעמא דר"נ כיון דדבר שהכתם בו טהור גם על האשה לא גזרו טומאה עכ"ד מבואר מלשונם דה"ט דמטהרין לאשה במצאה כתם על דבר שאינו מקבל טומאה כיון דאותו דבר שנמצא בו הכתם טהור לא רצו לגזור גם על האשה שום טומאה אבל הר"ן בחדושיו שם כתב וז"ל וה"ט משום דדבר המקבל טומאה כיון שמה שנמצא עליו הכתם טמא גזור בה רבנן כדי שלא יבאו לטהר הבגד אבל כשנמצא ע"ד שאינו מקבל טומאה לא גזרו על האשה כלל עכ"ל מבואר מדבריו דעיקר גזרת חכמים היה לטמא בכתמים אינו אלא משום דדבר שנמצא בו הכתם טמא מש"ה גזרו רבנן לטמא גם האשה כדי שלא יבאו לטהר הבגד אבל מדברי התוספות לא נראה כן אלא ס"ל דהא דגזרו על הכתמים טעמא משום שלא יבאו להקל בנדה דאורייתא כמו שאר הרחקות שהם מד"ס אלא היכא דנמצא הכתם ע"ד שאינו מקבל טומאה לא רצו לגזור טומאה על האשה ונ"ל דתוספות לשיטתייהו אזלי דס"ל דלית הלכתא כשמואל דאמר עד שתרגיש וכו' מש"ה לא ה"מ לפרש כפירוש הר"ן אבל הר"ן דס"ל דהלכתא כשמואל כמש"ל מש"ה פי' שפיר וכמו שאבאר דהא צריכין אנו להבין מ"ש הר"ן דמש"ה גזרו חכמים על הכתמים בנמצא ע"ד המקבל טומאה כדי שלא יבא לטהר את הבגד משמע דס"ל דהבגד ודאי טמא מה"ת וקשה טעמא מאי יהיה הבגד טמא וע"כ צ"ל משום דקיי"ל מק"מ טמא מה"ת ולמ"ד מק"מ טמא א"צ להרגשה דאפי' ודאי שלא ארגשה נמי הדם מטמא להנוגע בו וכמש"ל מש"ה גזרו נמי לטמא האשה לבעלה ואע"ג דמה"ת טהורה לבעלה כיון דלא ארגשה מ"מ גזרו בה כדי שלא יבאו לטהר הבגד לפי שאין הכל יודעין שיש חילוק בין טומאת מגע לטומאת האשה לבעלה ואי לאו הא לא קיימא הא וא"ל דאף אי לא גזרו לטמא אותה לבעלה ע"י כתם אפ"ה לא יבאו לטהר הבגד דהא חזו דמטמאינן לה טומאת ערב לטהרות ולקדשים מחמת מגע שלה בדם וכדפירש רש"י במכילתין דף כ"ב ע"א ואם כן איך יבאו לטעות לטהר הבגד י"ל דגזרו חז"ל דזימנין שתמצא כתם בימי ספירתה ואם לא גזרו על הכתמים לטמאה לבעלה לא היתה סותרת למנינה ואם כן יאמרו שגם הבגד אינו טמא ואע"ג שיצא ממנה תוך ימי ספירתה מ"מ דם לאו משקה הוא ולאו מעין הוא כמבואר בגמרא ס"פ כה"י גם טומאת משקין צריך רביעית לטמא כדאיתא בפ' דם הנדה ועיין ברמב"ם פ"א מהלכות מו"מ דהא השתא לית להו היכרא מכח טומאת ערב דאשה דהא היא בלא"ה טמאה לטהרות ולקדשים ולכך הוצרכו לגזור על הכתמים לבעלה דאז אם מוצאה להכתם בימי ספירתה סותרת למנינה ויודעים הכל שהכתם מטמא להבגד ולענין סותרת ליומי אי חזיא בלא הרגשה עיין מש"ל דפלוגתא דרבוותא היא אך כ"ז אי נימא דטעמא דכתמים טהורים מה"ת הוא הואיל דלא ארגישה מש"ה טהורה לבעלה אבל לטמא במגע לטהרות ולקדשים מטמא אפי' שלא ע"י הרגשה שפיר י"ל כנ"ל אבל לשיטת האומרים דלית הלכתא כוותיה דשמואל דאפילו בלא הרגשה טמאה מה"ת אפילו לבעלה היכא דהדם בודאי מגופה אתיא וטעמא דכתמים טהורים מה"ת הוא כיון דלאו ודאי מגופה אתיא מש"ה טהורה מה"ת וכמש"ל אם כן תו אין לחלק בין טומאת מגע מטעם מק"מ לטומאת ראיה לבעלה דכי היכי דטיהרה התורה לבעלה היכא דליכא ודאי מגופה ה"נ לענין מק"מ למגע דהיכא דלאו מגופה אתיא וי"ל דמעלמא אתיא נמי טהורה מה"ת דלא עדיף טומאת מגע בהא מטומאת ראיה וכמש"ל מש"ה לא הוה מצי התוספות לפרש כפירוש הר"ן אליבא דר"נ משום דס"ל דאליבא דהלכתא לא קיי"ל כוותיה דשמואל וכמו שהוכחתי לעיל כנ"ל מיהו י"ל דבלא"ה ניחא לפי שהתוספות מפרשים האי משתיתא דאמר התם בסמוך הוא מקבל טומאת נגעים אם כן לא שייך לומר כטעם הר"ן כדי שלא יבאו לטהר הבגד דאם כן מ"ט גזרו על משתיתא שיטמא בכתמים דהא הכא הוא באמת אינו מקבל טומאה מן הדם לכך הוצרכו לפרש דכיון שאותו דבר שנמצא בו כתם אינו מקבל שום טומאה לכך לא גזרו על האשה ודוקא בדבר שאינו מקבל שום טומאה הוא דל"ג משא"כ במקבל שום טומאה אפילו טומאת נגעים גזרו גם באשה אבל הר"ן פירש לקמן ד"ס ע"ב דהאי משתיתא הוא מכלי אורג שמקבל טומאה מש"ה פירש כפשטיה מיהו גם לדברי התוספות אין לו טעם כ"כ דמה ענין טומאת נגעים להכא וע"כ צ"ל דל"פ ושם טומאה אחת היא וע"כ צ"ל כמ"ש

אך דברי הטור והש"ע נפלאו ממני שכ' ברס"י זה וז"ל ד"ת אין האשה מטמאה ולא אסורה לבעלה עד שתרגיש וכו' דלמה כתב שאין האשה מטמאה משמע דר"ל לטהרות ולקדשי' וז"א דכיון דקיי"ל דמק"מ טמא ומטמא לאשה טומאת ערב מנ"ל דלענין טומאת מגע בעי הרגשה מה"ת דהא מוכח בש"ס דלענין מק"מ לטמא במגע לא בעי הרגשה וכמש"ל וראיתי בב"ח שהרגיש בזה שכ' וז"ל פי' ד"ת אין האשה מטמאה טהרות למפרע ולא אסורה לבעלה עד שתרגיש שיצא דם מבשרה דדרשינן ואשה כי תהיה זבה דם יהיה זובה בבשרה עד שתרגיש בבשרה וכשתרגיש שנפתח המקור ויצא דם אע"פ שבדקה אח"כ ולא מצאה כלום טמאה דודאי מצאה טיפת דם כחרדל ונתקנח או נמוק או נאבד וחכמים גזרו על כל כתם שנמצא וכו' אע"פ שלא הרגישה כלל שהיא טמאה ומטמאה טהרות למפרע ואסורה לבעלה וכו' ובתה"ד כ' עוד דאפי' לא הרגישה שיצא דם אלא הרגישה שנפתח מקורה ובדקה אח"כ ולא מצאה כלום טמאה מדאורייתא ע"ש בסי' רמ"ו עכ"ל מבואר דקשי' ליה קו' הנ"ל דלענין טהרות שתטמא אותן לא בעינן להרגשה מה"ת למאי דקיי"ל מק"מ טמא ולמה כ' הטור ד"ה אין האשה מטמאה וכו' עד שתרגיש לזה כ' שפירושו דאינה מטמאה למפרע אך דבריו דחוקים מאד דטומאה למפרע מאן דכר שמיה ועוד דומיא דאסורה לבעלה דמיירי להבא ה"נ מיירי לטהרות להבא ועו"ק לי למאי נ"מ כ' הטור שאין האשה מטמאה עד שתרגיש שאין זה נ"מ בזה"ז ובתה"ק שדרכו של הטור להעתיק לשונו לא כ"כ אלא ז"ל ד"ת אין האשה מטמאה משום נדה עד שתרגיש בבשרה שנא' וכו' וכ"ה לשונו בארוך ור"ל שאינה מטמאה משום רואה נדה עד שתרגיש אבל לענין טומאת מגע שתטמא טומאת ערב לא בעינן הרגשה מה"ת וכן בהלכות להרמב"ן לא כ' ג"כ כלשון הטור ע"ש לכן נלע"ד דכוונת הטור במ"ש דד"ת אין האשה מטמאה עד שתרגיש שיצא דם בבשרה משום דאם לא הרגישה ומצאה כתם מה"ת כיון דאיכא למיתלי דמעלמא אתי טהורה וכמו שהבין השואל בשו"ת מוהר"מ לובלין שהבאתי לעיל אבל היכא דחזיא ודאי מגופה אפי' אי אתי שלא בהרגשה נמי טמאה מה"ת וכדס"ל לרש"י ז"ל דלמסקנא טעמא דשמואל נמי הכי הוא דכיון דלא ארגשה א"ל מעלמא אתי ובדקה קרקע עולם איכא נמי למימר דלא בדקה שפיר ולפ"ז אין לחלק בין טומאת ראיה לטומאת מגע משום מק"מ דהיכא דלאו ודאי מגופה אין לטמא אותה משום טומאת מגע דלא עדיף בזה מטומאת ראיה דמספיקא מטהרינן לה ה"ה לענין טומאת מגע אבל אי הוי אמרינן דאפי' לוודאי רואה בעינן הרגשה מה"ת מגזה"כ אין למילף טומאת מגע מזה דבעי הרגשה דנהי דלא משוי לה התורה לרואה עד שתרגיש מ"מ כיון שהדם טמא לפי שבא מן המקור יש לה לטמא את האשה לפי שנגעה בדם אע"פ שלא הרגישה וכן מבואר בסוגיא דף כ"ב ע"א דאע"ג דאין דרכה של אשה לראות דם בחתיכה ומיעטה הכתוב מטעם דלאו ראיה ממש הוא מ"מ מטמא משום מגע ה"נ לענין הרגשה דאע"ג דמיעטה התורה דלאו ראיה הוא בלא הרגשה מכל מקום מטמא להאשה במגע ומש"ה כ' הטור שאין האשה מטמאה לטהרות עד שתרגיש אע"ג דליכא נ"מ בזה"ז כדי לגלות טעמו דלא נטעה דס"ל דאפי' ודאי ראתה מגופה אפ"ה טהורה מה"ת מגזה"כ ולזה כ' שאינה מטמאה לקדשים ולטהרות כ"ז שלא הרגישה דמיניה מוכח דעיקר טעמא דבעינן הרגשה כדי לברר שהוא מגופה שאז ליכא ספקא דלמא מעלמא אתיא אבל אי לא ארגישה דאיכא לספוקי דמעלמא אתיא טיהרה התורה ומעתה מה"ט אף לטהרות ולקדשים טהורה אע"ג דקיי"ל דמק"מ טמא כיון דלאו ודאי מגופה אתיא מש"ה טהורה מן התורה

ובזה א"ש דלא קשה על הטור מה שהקשו האחרונים ז"ל כיון דהרא"ש לא הביא דברי שמואל דבעינן מה"ת עד שתרגיש למה כתבו הטור ולפמ"ש ניחא דאף הטור ס"ל דהיכא דודאי מגופה חזיא אפי' בלא הרגשה טמאה אלא בכתמים כ' הטעם דטהורין מה"ת כיון דלא ארגשה איכא למיתלי דמעלמא אתיא

אך עדיין צל"ע דכיון דהרא"ש לא הביא הא דאמר שמואל בדקה קרקע עולם וכדמפרש לה ר"א משום דקרקע אינו מקבל טומאה מזה נראה דס"ל להרא"ש דלא קיי"ל כוותיה דאף שהביא הרא"ש לקמן בפ' האשה להא דר"נ ומסיק דהלכתא כוותיה מ"מ אי ס"ל להרא"ש דהלכתא כשינויא דר"א היה לו להביא להא דר"א אליבא דשמואל דאי התם הא איכא למימר דמיירי שלא בדקה מעיקרא או דא"ל דלא מיבדק שפיר מש"ה טהורה כיון דמה"ת בעינן דוודאי מגופה חזיא אבל היכא דאיכא לספוקי דמעלמא אתיא מה"ת טהורה אלא דחכמים גזרו בה הם אמרו והם אמרו בנמצא ע"ד שאינו מקבל טומאה טהורה אבל בבדקה קרקע עולם י"ל דהוי כמו ודאי מגופה חזיא ומה"ת טמאה ואי הוי ס"ל להרא"ש כשינויא דר"א היה לו להביאו אלא נראה דס"ל להרא"ש ז"ל דכל זה למאי דס"ל לשמואל דאפי' ודאי ראתה בעינן להרגשה מה"ת משא"כ לדידן דס"ל דלית הלכתא כוותיה דשמואל וכמש"ל שהתוס' ס"ל כן דהכתמים דטהורים מה"ת משום דאיכא למיתלי דמעלמא אתיא אבל בבדקה קרקע עולם דמיבדק שפיר הוי כמו ודאי דמגופה אתיא טמאה לדידן מש"ה השמיט הרא"ש לדין זה דס"ל דר"א לא משני אלא לדשמואל ואיהו לא ס"ל הכי א"כ צ"ע על הטור למה הביא להא דבדקה קרקע עולם דטהורה שהוא נגד אביו הרא"ש ז"ל

תו ק"ל למ"ש לעיל דמשום מק"מ מטמא אפילו חזיא בלא הרגשה א"כ מאי מקשה הש"ס מהא דשמואל דאמר עד שתרגיש בבשרה ממתני' דהאשה שעושה צרכיה ה"ד וכו' אלא לאו דלא ארגשה וקתני עומדת טמאה דמאי קו' דהא האי מתני' מיירי בטהרות כדמוכח לקמן בר"פ האשה וכמ"ש התוס' לעיל בשם ר"ח דף י"ד ע"ב וא"כ י"ל דמיירי בלא ארגשה אפ"ה עומדת טמאה לטהרות משום מק"מ דטמא מיהו אזה י"ל דדייק מר"ש דס"ל התם דאפי' איש ואשה שהטילו מים בספל טמאה והא ר"ש ס"ל לעיל דף מ"א ע"ב דמק"מ טהור אך יש לדקדק אהא דמקשה מעד שהיה נתון תחת הכר וגם על הא דמקשה מג' ספקות וממתניתין דהרואה כתם דדלמא כל הני מיירי לטהרות ומשום מק"מ דטמא ויש ליישב

נחזור לעניננו דהא דקיי"ל דכתמים דרבנן לדעת רש"י ותוס' וסיעתם אפי' אם מצאה להכתם אחר התשמיש וכדומה לו אע"ג דאפשר לומר דארגשה וסברה דהרגשת שמש הוא וכה"ג אפ"ה אמרינן דכתמים דרבנן וכ"כ בשו"ת פמ"א ח"ש סי' קכ"ו ועיין בשו"ת שב"י סי' מ"ה וכמש"ל בשמם סי' קפ"ג וטעמא כיון דלאו ודאי מגופה חזי' מש"ה טהורה מה"ת ואפי' לדעת הרשב"א והרמב"ן והר"ן שהבאתי לעיל דס"ל דהא דכתמים דרבנן הטעם משום דשלא בהרגשה חזיא לפ"ז איכא למימר דהיכא דמצאה לכתם אחר תשמיש וכה"ג דאיכא למימר דטעה בהרגשה דטמאה מדאורייתא מ"מ מסתימת הפוסקים שלא חלקו בזה נראה דס"ל דלעולם כתמים דרבנן והטעם כיון דטעות לא שכיח כ"כ וכמש"ל בדוכתי טובא ובהצטרף נמי דלמא מעלמא אתיא אע"ג שלא נתעסקה בכתמים איכא למימר דלמא עברה ולאו אדעתה מה"ת טהורה וכמש"ל בשם שב"י דמה"ט כ' הרמב"ם דוקא היכא שמצאה בפנים היא בחזקת שהרגישה אבל היכא דנמצא כתם כיון דאיכא לספוקי שמא מעלמא אתיא לא אמרינן בחזקת שהרגישה ואינה טמאה אלא מד"ס מה"ט י"ל נמי במצאה כתם אחר תשמיש וכדומה לו אע"ג דא"ל דארגשה וטעתה אפ"ה אינה טמאה אלא מד"ס כיון דאפשר למימר עברה ולאו אדעתה לאוקמי אתתא בחזקת טהרה וכן נראה מדברי הרמ"א בסימן זה סעיף יו"ד שכתב או שנמצאו ע"ג בה"כ דמשמע אפילו היא עושה צרכיה אפ"ה אם נמצאו ע"ג בה"כ טהורה אע"ג דאיכא למיחש שמא ארגשה וסברה הרגשת מ"ר היא אפ"ה טהורה ואע"ג שבדקה מקודם למקום שישבה עליה דאי לא בדקה פשיטא דטהורה דאפי' ע"ד שמקבל טומאה נמי טהורה כמו כתמי עד שאינו בדוק לה דטהורה. ולפמש"ל מקילינן בכתם אפי' בעד בינוני דטהורה וכדעת הב"ח וא"כ קשה מאי איריא ע"ד שאינו מקבל טומאה א"ו דמיירי דאפי' היה בדוק לה כבר אפ"ה טהורה דכיון דלא ארגשה ואיכא נמי למימר דאחר כך נכתם מעלמא דטעות לא שכיחא מש"ה מן התורה טהורה ומד"ס היא דטמאה ובנמצאו ע"ד שאינו מקבל טומאה לא גזרו מש"ה סתמו הפוסקים ולא כתבו לחלק בנמצא כתם ע"ד שאינו מקבל טומאה דבנמצא אחר תשמיש או אחר הטלת מ"ר דטמאה א"ו דאין חילוק ומה"ט י"ל דמש"ה לא כתבו לחלק בין פקחת לשוטה דבשוטה כל כתמים טמאים מדאורייתא דלמא ארגשה ועיין מש"ל בתשובת שאלה מזה ולפמ"ש ניחא דכיון דלאו וודאי ממקור אתיא דאיכא למימר דמעלמא אתיא ואיכא נמי למימר דשלא בהרגשה אתיא טהורה מה"ת ובנמצא ע"ד שאינו מקבל טומאה לא גזרו ומה"ט הוריתי באשה שעושה צרכיה ומצאה על הרעי שלה דם ובדקה עצמה ומצאה טהורה כיון דנמצא הדם על הרעי שהוא דבר שאינו מקבל טומאה דטהורה האשה אע"ג דליכא למיתלי דמעלמא אתיא י"ל שממקום הרעי בא שכמה בני אדם מוציאין משם דם בבלי דעת ובלי שום הרגשת כאב ואע"ג שהיא א"י אם דרכה בכך מ"מ תלינן כיון דנמצא ע"ד שאינו מקבל טומאה והיא לא ארגשה איכא ס"ס וכה"ג אמרינן באיש ואשה שעשו צרכיהן בספל אע"ג שאין דרכו של איש להוציא דם כדאיתא בסוגיא שם אפ"ה קיי"ל דטהורה וא"כ בנ"ד נמי עכ"פ מה"ת טהורה וכיון שנמצא ע"ג דבר שאינו מקבל טומאה טהורה אפי' מד"ס וכ"ש דניחא למש"ל לשיטת רש"י דס"ל דגזה"כ הוא עד שתראה בבשרה וגם לשיטת התוס' שכתבתי לעיל דס"ל דמה"ט כתמים דרבנן דאיכא למימר מעלמא אתיא ואע"ג דלא עברה בשוק של טבחים אפ"ה תלינן דעברה ולאו אדעתה ה"נ כאן דתלינן דיש לה מכה זו שמוציאה דם ממקום הרעי כיון שכן נמצא בהרבה ב"א אע"ג דבלא"ה לא תלינן אא"כ יודעת שיש לה מכה וכו' מ"מ בנמצא ע"ד שאינו מקבל טומאה יש לתלות בנ"ד

ודע שלולי שכתבו התוס' לעיל דף ו' ד"ה ואינה מונה וכו' שהבאתי לשונם לעיל ז"ל דאימור לאו מגופה אתיא אלא מעלמא עכ"ל הייתי אומר בפי' אלא מעלמא ר"ל דלאו ממקור אתיא אע"ג דמגופה אתיא קרי ליה מעלמא כיון דלאו ממקור הוא ואל תתמה על לשון מעלמא אתיא שכן הוא לשון הגמרא דף מ"א ע"ב דאמרינן התם אהא דאמר ר"ל משום ר"י נשיאה מקור שהזיע וכו' ודווקא ב' אבל חדא אימא מעלמא אתיא ופירש"י מעלמא מן הצדדים אלמא כל שאינו מן המקור נכלל בכלל מעלמא מ"מ מ"ש התוס' אימור לאו מגופה אתי דחקתי