סדרי טהרה נו

בדיקות ז' סמנים א"כ ק' הטבילו ועשו ע"ג טהרות דתנן במתני' דהתם וכ"פ הרמב"ם פ"ד מהלכות מו"מ ל"ל הטבילו הא אפי' בלא הטבילו הטהרות טהורות כיון דתלינן בצבע דהא מה"ט היא טהורה לבעלה א"ו דלא מהני דתלינן בצבע אלא לענין טומאת למפרע דטמאה מדרבנן כיון שהקפיד עליו וסבר שיכול לצאת אבל בטומאה דאורייתא לא מקילינן לתלות בצבע ומש"ה בעינן הטבילו משום דבעודו לח היה מטמא להבגד מן התורה אם דם נדה היה וכמ"ש התוס' שם וא"כ לענין לטהרה לבעלה נמי לא מקילינן לתלות בצבע וכן הק' הר"ן בחדושיו על הרמב"ן ובמ"מ שם דחק ליישב דעת הרמב"ם וכ' דס"ל להרמב"ם דלטהרות מחמרינן טפי מלבעלה מש"ה בעינן לטהרות דווקא הטבילו משא"כ לבעלה והוא דוחק ועיין בב"י סי' קצ"א ועיין מ"ש שם ולפי דברינו דברי הרמב"ם ז"ל נכונים ולק"מ דוודאי גם הרמב"ם ס"ל דהא דבעינן לטהרות דווקא הטבילו משום דלא סמכינן למיתלי בצבע אלא בטומאה דרבנן ולא בטומאה דאורייתא משום דהאי ס"ס לאו ס"ס מעליא הוא וכמ"ש התוס' מש"ה דווקא היכא דהטבילו דליכא תו טומאה דאורייתא אלא מדרבנן טמא הבגד כיון דסבר היה שיכול לצאת והקפיד עליו שהרי עדיין לא העביר עליו ז' סמנים הוא דמהני ס"ס למיתלי בצבע ומש"ה לטהרה לבעלה כיון דאינה טמאה אלא מדרבנן דהא לא ארגשה תלינן בצבע משום ס"ס וכ"ת א"כ הבגד נמי אינה טמאה אלא מדרבנן דהא לאו דם נדה הוא דהא שלא בהרגש' חזי' זה אינו דהא אנן קיי"ל דמק"מ טמא וכבר הוכחנו מהא דאשה שמתה בסוף מכילתין דלמ"ד מק"מ טמא אפי' אי חזי' שלא בהרגשה הדם מטמא במגע וכן מוכח מהא דאר"י בפ' יוצא דופן דף מ"א ע"ב מקור שהזיע כב' טיפי מרגליות וכו' אבל חדא אימא מעלמא אתיא ופירש"י שם מן הצדדים וא"כ ע"כ מיירי דלא הרגישה דאי בהרגשה למה ניתלי דמעלמא אתי' דהא ארגישה וכדפריך הש"ס ר"פ הרואה והכא לא שייך תי' הש"ס דהתם דאימור הרגשת עד הוא דהא לא נזכר בדברי ר"י שמצאה ע"י בדיקת עד דווקא אלא סתמא קתני דאפילו ברואה ממש או ע"י קנוח מבחוץ נמי טפה אחת טהורה אי דארגשה למה ניתלי במן הצדדים וא"כ לענין טומאת הבגד היא ספק דאורייתא וכמ"ש התוס' במכילתין די"ו דמאן דס"ל מק"מ טמא הוא מדאורייתא הלמ"מ או מגה"כ משום דרשא וכמ"ש הר"ן והרמב"ן בחדושיהם דף מ"א ע"ב מש"ה בעינן הטבילו דווקא דכיון דהטבילו נפק מטומאה דאורייתא משא"כ לטהרה לבעלה דליכא אלא איסור דרבנן וא"ל א"כ מאי משני ר"ל הנח לכתמים דרבנן דהא לענין לטמא להבגד הוא דאורייתא וכמ"ש י"ל דס"ל להרמב"ם ז"ל דר"ל מוקי למתני' כמ"ד מק"מ טהור ולדידי' אף לענין טומאת מגע הוא דרבנן כיון דשלא בהרגשה חזיא ולאו דם נדה הוא מן התורה טהור אף הבגד אבל לדידן דקיי"ל כר"י דאמר א' משקין קלין וא' משקין חמורים אם הוסק התנור וכו' וכמו שפסק הרמב"ם פי"ד מהלכות כלים מוקמינן למתני' כמ"ד מק"מ טמא דהלכתא כוותי' ואפ"ה תלינן בצבע כיון דא"י לצאת אינו אלא טומאה דרבנן כיון דהקפיד וסבר שיכול לצאת ולפ"ז י"ל דס"ל להרמב"ם דאליבא דר"י רישא דמתני' ז' סמנים מעבירים וכו' מיירי לטהרה לבעלה וסיפא דמתני' הטבילו ועשו ע"ג טהרות העביר עליו ז' סמנים מיירי לטהרות וכמ"ש הר"ן בחדושיו ע"ש דלטהרה לבעלה מהני ז' סמנים אבל לטהרות בעינן דוקא הטבילו וכמ"ש אלא דקשה לפ"ז על מ"ש הרמב"ם ז"ל בפ"ג מהלכות מו"מ דין ט' וז"ל מעוברת שהוציא העובר את ידו וכו' וטומאת כתמים הכל מד"ס וטומאתן מספק לפיכך אין שורפין עליהן תרומה וקדשים וכו' ומפשטי' דלישנא משמע דקאי נמי אמ"ש לעיל מיניה דין ז' הבגד שנמצא עליו כתם כו' דהבגד נמי אינו טמא אלא מד"ס וכן מבואר להדיא בפתיחה שלו למשניות דסדר טהרות שכ' ד"ה וטומאת נדה וז"ל ודם על החלוק אשר לא יתאמת שהוא דם נדה הכל אבות מדרבנן עכ"ל ואמאי אינו אלא מדרבנן הא קיי"ל דמק"מ טמא וא"כ אע"ג דשלא בהרגשה אתי מ"מ מן התורה טמא ודוחק לומר דס"ל להרמב"ם דמק"מ טמא אינו אלא מדרבנן וכ"מ לכאורה ממ"ש ספ"ד מהלכות מו"מ דז"א דממ"ש פ"א מהלכות הנ"ל דין ט' סתימת לשונו שם משמע שהוא מדאורייתא ע"ש ומ"ש ספ"ד מטמא טומאת כתמים דמשמע לכאורה דאינו אלא מד"ס ליתא דהרמב"ם תפס לשון המשנה שם וכמו שאנו צריכין לפרש לשיטת התוס' והרמב"ן והר"ן דס"ל דמק"מ טמא מן התורה דטומאת כתמים דנקט המשנה לאו דווקא כן צ"ל להרמב"ם ז"ל ולכן נלע"ד דס"ל להרמב"ם ז"ל דתרתי בעינן מן התורה חדא שתהא יודעת דוודאי מגופה אתי' וגם שתרגיש בבשרה אבל ברואה כתם אע"ג דאיכא למימר דארגשה וכגון שמצאה לכתם מיד אחר תשמיש דאיכא למיתלי דארגשה וסברה הרגשת שמש הוא או שמצאה כתם לאחר שעשתה צרכיה דאיכא למימר ארגשה וסברה הרגשת מ"ר הוא אפ"ה טהורה מה"ת כיון דאיכא למיתלי דמעלמא אתיא ואין וודאי דמגופה אתיא אבל במצאה דם לפנים בפרוזדור היכא דאיכא למיתלי שטעתה בהרגשה כגון לאחר תשמיש או ע"י בדיקת עד וכה"ג אמרינן חזקת דם שבא בהרגשה וכמ"ש הרמב"ם רפ"ט ואם לא הרגישה ובדקה ומצאה הדם לפנים בפרוזדר ה"ז בחזקת שבא בהרגשה והיינו היכא דאיכא למיתלי שטעה בהרגשה וכמ"ש והתורה לא טיהרה לדם שבא שלא בהרגשה אלא היכא דוודאי שלא בהרגשה אתי' כגון היכא דליכא למיתלי שטעה בהרגשה ומ"ש ומצאה הדם לפנים נמי אתי למעוטי כתם דאיכא למימר דמעלמא אתי' שאינו אלא מד"ס אע"ג דא"ל שטעה בהרגשה מגזה"כ וס"ל להרמב"ם ז"ל דתרי מעוטי איכא דמן בשרה דרשינן למעוטי שלא בהרגשה ומן דם ממעטינן ולא כתם כפשטי' דמתני' דלקמן שאמר ר"ע לתלמידיו דם ולא כתם ובלא"ה ניחא לשיטת הרמב"ם דס"ל דכל ספק דאורייתא לחומרא אינו אלא מדרבנן ולפ"ז ניחא נמי הא דמשני ר"ל הנח לכתמים אפי' למ"ד מק"מ טמא ודוק ולפ"ז לענין מק"מ ודאי לא חמירא מדם נדה כי היכי דממעטינן מדם ולא כתם כיון דלאו מגופה אתי' האשה טהורה לבעלה ה"ה לענין טומאת מגע ומק"מ אינו טמא אלא בודאי מגופה אתי' לפ"ז אפסדן לקמייתא מש"ל לענין שבעה דברים שמעבירן על הכתם לדעת הרמב"ם שכ' הרמב"ם ז"ל דמהני לטהר האשה לבעלה ולענין טהרות כתב דבעינן דוקא הטבילו ובע"כ צריכין אנו לדברי המ"מ ז"ל שהבאתי לעיל מיהו יש ליישב דברינו דלענין לטהר לבעלה איכא בכתמים ספיקי טובא לקולא משא"כ לענין מק"מ

ומעתה ניחא מה שתמהתי לעיל דלמה סתמו הפוסקים לטהר הכתמים אפי' שמצאו אחר תשמיש או אחר הטלת מ"ר וכה"ג אם נמצא על דבר שאינו מקבל טומאה או ע"ג בגד צבוע דהא איכא ספקא דאורייתא דלמא ארגשה וסברה וכו' ולפ"ז ניחא דאפי' בלא טעמא דהרגשה הכתמים טהורים מן התורה כיון דאיכא למתלי דמעלמא אתיא וכ"נ מן הסמ"ג הביאו בהגהות ש"ע סי' זה סעיף יו"ד בנמצא על בה"כ דטהורה ומסתמא מיירי שעשתה צרכיה וא"ל אימור ארגשה וסברה הרגשת מ"ר הוא ואפ"ה טהורה

וראיתי בס' זכרון יוסף שנדפס מחדש שרצה לפרש דברי הרמב"ם דמה"ט דאם מצאה בפנים בחזקת שבא בהרגשה לפי שרוב דם מן המקור הוא בא בהרגשה אתיא ודוקא בפנים ור"ל מן הלול ולפנים משא"כ במצאה מן הלול ולחוץ וכ"ש כתם ממש דא"ל מן העליה בא או מעלמא אתיא וכיון דאיכא תרי מעוטי חדא שמא לא מן המקור הוא ועוד שמא שלא בהרגשה אתיא מצטרפין הני תרי מעוטי לחזקת טהרת האשה ומטהרינן לה מה"ת עכ"ד וז"א דאם כן קשיא אמאי בנמצא על שלו ועל שלה אותיום חייבים בקרבן הא איכא תרי מעוטי חזקת טהרת האשה וא"ל דהא מוקמינן לה בש"ס דמיירי בארגשה וכו' ז"א הא איכא למימר דלמא הרגשת שמש הוא דהא מה"ט מק' הש"ס בפ"ק ודלמא דם מאכולת הוא וכו' ואע"ג דמוקמינן לה בדארגשה אפ"ה מק' ודלמא דם מאכולת הוא ונתלי הרגשה בהרגשת שמש א"כ ה"נ נימא כן ועמש"ל בסי' זה בענין הקרטין דאפשר ליישב דבריו דהא מוקמינן להאי מתניתין במסכת שבועות בסמוך לוסתה וא"כ אין כאן חזקת טהרה דאשה וכמש"ל ועוד יש לומר דשאני מאכולת דשכיחי משום הכי מקשה דניחוש לשמא דם מאכולת אפילו בארגשה מכל מקום בעיקר פירושו לא נהירא לי אלא כמ"ש וכ"נ בספר שב"י ובס' כו"פ בכוונת הרמב"ם כמ"ש בסימן קפ"ג

והנה ראיתי בס' שב"י סי' מ"א שהק' למאי נ"מ סיים הרמב"ם גבי כתמים וטומאת זו בספק שמא מן החדר בא הלא בלא"ה אין שורפין עליו תו"ק הואיל דהוי רק מדרבנן וע"ז כתב הרמב"ם לא בא אלא להורות טעמיה דטהור הואיל דטומאה זו בלא"ה לא בוודאי מן החדר בא כמו בדין שלפניו שמצאה בפנים והוי ספק אחד דאורייתא ומחזקינן בוודאי בא בהרגשה משא"כ בכתם דיש עוד ספק בגוף הדם עכ"ד ולא משמע כן ונ"ל דס"ל להרמב"ם ז"ל דדוקא כיון שהוא ספק הוא דאין שורפין עליהן תו"ק הא אלוהיה וודאי טומאה מד"ס היו שורפין עליהן תו"ק כמו בששה ספקות דפ"ה דמס' טהרות ומייתי לה בש"ס במסכת שבת פ"ק ובמכילתין בפ' בנו"כ דאע"ג שהן מד"ס אפ"ה שורפין עליהן תרומה (וכן מבואר בפי' המשניות להרמב"ם בפ"ד למסכת טהרות משנה י"א וז"ל אמנם אם נסתפק אדם אם נטמא באב מאבות הטומאה אשר הם מד"ס כי ספקו טמא ושורפין עליו את התרומה וכו' אלא אם יהיה האב עצמו ספק כמו בית הפרס שהוא ספק אם נגע או לא נגע אין שורפין עליו את התרומה לפי שהוא ס"ס עכ"ל מבואר דס"ל להרמב"ם דעל אה"ט שהוא מד"ס שורפין עליו את התרומה אם לא היכא דאמר בש"ס בהדיא עבדי רבנן היכרא דלא לשרוף עליה תו"ק כמו בכלי זכוכית במסכת שבת וגבי דם עובדת כוכבים וכה"ג הא בעלמא שורפין תו"ק באה"ט שהוא מד"ס אלא שי"ל דברי אמ"ו הגאון דקשיא ליה כיון דבגמרא איתא בהדיא דאין שורפין תו"ק על טומאת כתמים כדאיתא במסכת נדה ד"ו ע"א מנ"ל להרמב"ם האי טעמא דמש"ה אין שורפין תו"ק כיון דספקא הוא דהא אפילו בודאי טומאה שהוא מד"ס אשכחן שעבדו היכרא דלא לשרוף תו"ק כמש"ל דלמא ה"ה טומאת כתמים אפילו היה ודאי מחדר אתיא אין שורפין דמעיקרא כך גזרו דלא לשרוף עליו תו"ק ומיהו י"ל דבאמת בכולה דאין שורפין עליו תו"ק טעמא איכא והיכא דליכא טעמא עבדי כעין דאורייתא ושורפין עליה תו"ק והכא איתא בפ"ז דמסכת טהרות דאוכל נבלות עוף טמא אין חייבין עליה על ביאת מקדש ואפ"ה שורפין עליה תרומה אע"פ שהוא מדרבנן עיי"ש בפי' הר"ש והרע"ב ובפי' הרא"ש שם כתב שכך גזרו חכמים מתחלה ולהרמב"ם ה"ה בכל טומאה דרבנן שהוא אה"ט שורפין עליה תו"ק אם לא היכא שמוזכר בפי' דעבדו היכרא כמש"ל ועיין בר"ש רפ"ב דמסכת זבים ועיין בתוס' בריש מסכת נדה דאפילו מעל"ע שבנדה אי לאו שלא יהיה לבו נוקפו ופורש היו שורפין עליו תרומה וכן בנגע באחד בלילה דשורפין עליו לרבנן אע"פ שאינו אלא מדרבנן כמבואר בתוס' שם) וכ"פ הרמב"ם ס"פ י"ג מהלכות שאר אה"ט וז"ל שם וכולן גזרה מדבריהם וכו' אע"פ שעיקר טומאתן בספק ה"ז תשרף הואיל וודאי ספקות אלו טומאתן מה"ת אבל אם נסתפק לו בכ"מ אם נגע בבית הפרס וכו' הרי אלו תולין מפני שעיקר טומאתן מספק שמא טמאין הן או טהורים וא"ת טמאים שמא נגע וכו' ונמצאו ב' ספיקות ואין שורפין על ב' ספיקות עכ"ל ולפ"ז נ"ל דס"ל דהיכא דוודאי מן החדר אתיא אע"ג דשלא בהרגשה אתיא גזרו בה חז"ל דלמא ארגשה ולאו אדעתה ושורפין עליה תו"ק הואיל דוודאי ספיקות אלו טומאתן מה"ת וכפירש"י ועיקר גזרות חכמים היה בכתמים דלמא מגופה חזיא וארגשה ולאו אדעת' ולמסקנא צ"ל דאפי' מזמן קרוב חיישי' להכי ולא כמו דס"ד דמק' וכמש"ל בסי' זה אבל בכתמים דא"ל דלמא מעלמא אתיא ואיכא תרי ספיקי לקולא דלמא לאו מגופה חזיא ואת"ל מגופה דלמא לא ארגשה מש"ה תולין ואין להקשו' לדברינו דא"כ אמאי אמרי על ו' ספקות שורפין התרומה דמשמע תו לא הא איכא נמי הך דלעיל ז"א דכבר כתבו התוספות בפ"ק דשבת ד"ה על ו' ספקות וז"ל אור"י דאפילו איכא ספיקא יותר ששורפין עליהם תרומה וכו' לא חשיב אלא הני דתקנו באושא עכ"ל ולכאורה נראה להביא ראיה לדברי הרמב"ם דהיכא דודאי מגופה חזיא אלא דשלא בהרגשה אתיא אפ"ה שורפין עליה תו"ק והא דאמרינן ד"ס ע"ב סבר לה כבר פדא דאמר כל שבעלה בחטאת טהרותיה טמאות כל שבעלה בא"ת טהרותיה תלויות א"כ ק' וממ"נ במאי מיירי אי בדארגשה בשעה שעסוקה בטהרות אפילו לאחר זמן נמי טמאה ואי בדלא ארגשה בשעה שעסוקה בטהרות אפילו בתוך שיעור וסת אמאי טהרותיה טמאות דאף דדם מעיקרא אתיא כיון דשלא בהרגשה חזיא אינו אלא מד"ס ואמאי תשרף הא אינו אלא מד"ס והכא לא שייך שנוי' כדמשני בר"פ הרואה לעולם דארגשה וכו' ואימור הרגשת עד הוא כיון דלא בדקה א"ע רק אחר שעסקה בטהרות וא"כ בשעה שעסקה הא ליכא למיתלי בשום טעות ובטעות דמ"ר ליכא למיתלי כמ"ש התוס' שם ודוחק לומר דמיירי שאמרה שארגשה ואינה יודעת מה ארגשה אם פתיחת המקור או הרגשת מ"ר מש"ה כל שבעלה בחטאת טהרותיה טמאות דהרגשת דם היה משא"כ לאחר זמן טהרותיה תלויות דאימור הרגשת מ"ר הוא דזה דוחק לאוקמי פלוגתא דב"פ ור"א דאמרי סתמא דמיירי דוקא בכה"ג אבל לדעת הרמב"ם דס"ל דהיכא דודאי מגופא חזיא אלא דשלא בהרגשה חזיא כיון דרבנן גזרו בה שמא ארגשה ולאו אדעתה שורפין עליו תו"ק ניחא הכל אך ראיה זה יש לדחות י"ל דמטעם טומאת משא מטמאינן לה דמק"מ טמא וכיון שראתה תוך שיעור וסת ס"ל לב"פ דוודאי בעת שעסקה בטהרות היה דם בביה"ח דאע"ג דביה"ח ביה"ס הוא ואין כאן טומאת מגע מ"מ טומאת משא יש

מיהו אע"פ שאין ראיה לדברינו מ"מ הישוב לדעת הרמב"ם נכון דאפילו אי נימא דהרמב"ם רפ"ט מהלכות א"ב מיירי לענין טומאת האשה לטמא כל ז' כדין רואה ובהא כתב שהוא מד"ס אפ"ה הצריך לכתוב שאינו אלא מספק דנ"מ דאין שורפין עליה תו"ק וכמ"ש ועוד לאביי דס"ל דאותו מקום בלוע הוא דאפילו במשא לא מטמא ראיה נכונה הוא

נחזור על הראשונות כבר הוכחנו דלשיטת רש"י ותוספות לא קיי"ל כוותיה דשמואל דדרש בבשרה עד שתרגיש כו' אלא היכא דוודאי מגופה אתיא אפי' בלא הרגשה טמאה מה"ת וכ"נ דעת הראב"ד בס' בעה"נ כמש"ל אבל דעת הרמב"ם נראה דס"ל דהלכתא כשמואל דאינה טמאה מה"ת אפי' בודאי מגופה חזיא אא"כ הרגישה אבל היכא דאיכא למיתלי דהרגישה אלא שטעתה וסברה וכו' אם מצאה בפנים דודאי מגופה חזיא אמרינן חזקת דם שבא בהרגשה וטמאה מה"ת אבל כתמים אינו אלא מד"ס אע"ג דאיכא למיתלי דארגשה וסברה וכו' כגון אחר תשמיש וכה"ג כיון שאינן ודאי מגופה אינה טמאה אלא מד"ס ולזה הפי' הסכים אמ"ו בס' שב"י ובס' כו"פ דמה שכתב הרמב"ם בדקה ומצאה הדם לפנים בפרוזדור ה"ז בחזקת שבא בהרגשה טעמא כיון שמצאה ע"י בדיקת עד י"ל ארגשה וסברה הרגשת עד הוא הגם שכתב בס' שב"י עוד פירוש אחר והוא דס"ל להרמב"ם דדוקא בבדקה ומצאה בפנים דליכא אלא חד ספקא אי בהרגשה אתיא או לאו הוא דאמרינן חזקת דם שבא בהרגשה משא"כ בהצטרף עוד ספק דשמא לאו מן המקור אלא מן העליה וכמש"ל בשמו וכ"ש היכא דאיכא לספוקי דמעלמא אתיא לא חיישינן דלמא ארגשה ולאו אדעתה כיון דאיכא תרי ספיקי להיתר ומ"ש הרמב"ם ובדקה ומצאה הדם לפנינו בפרוזדור ר"ל מן הלול ולפנים שהוא וודאי מן החדר עכ"ד. ולפי דבריו אלו י"ל דאפי' ע"י בדיקת עד דא"ל דארגשה וסברה וכו' אינה טמאה מה"ת דלא חיישינן לטעות ודוקא היכא דארגשה ואיכא הוכחה שלא ראתה דם באותו פעם כמו אחר אותיום או בעגול וכה"ג הוא דאמרינן אימור הרגשת שמש הוא או עד הוא אבל היכא דלא ארגישה ל"ח דלמא ארגשה וטעתה דסברה וכו' כיון שלא מצאה הדם מן הלול ולפנים איכא תרי ספיקי ומש"ה לא מוקי הש"ס התם איפכא דלמא ארגשה וכו' ואפשר כוונתו נמי כיון דאיכא חזקת טהרת האשה מש"ה מקילינן וכמ"ש בס' ז"י שהבאתי לעיל וקשיא לי דאם כן הא דכתב רחמנא בבשרה למעוטי שלא בהרגשה במאי מיירי אי מהלול ולפנים הא הוא בחזקת שבא בהרגשה אע"ג דלא ארגשה לפי' זה ואי דאתי למעוטי מלול ולחוץ תיפוק ליה כיון דספקא הוא וכמ"ש הרמב"ם בפ"ה מהלכות א"ב דאפי' בנמצא על קרקע פרוזדור נמי ספקא הוא אם כן תיפוק ליה בלא"ה לשיטת הרמב"ם ז"ל דס"ל דכל ספקא רחמנא שריא אפי' היכא דאיכא איסור כרת ודלא כיש נוסחאות שכתבו בפ"ט מהלכות ט"מ דספקא דכרת מן התורה אסור אלא דכל ספקא אינו אסור אלא מדרבנן אפילו באסור דאיכא כרת ועיין במהרי"ט ובס' פ"ח בי"ד סימן ק"י ואם כן קרא ל"ל דאפילו אי לא בעינן הרגשה מן התורה נמי מן הלול ולחוץ מן התורה טהורה ואפשר לומר דאי לאו קרא דבבשרה היינו מטמאים אפילו מלול ולחוץ דלא הוי ספקא ממש דרוב דמים מן המקור הן באין ומשום הכי לא דמי האי ספקא לשאר ספקות אך השתא דכתיב בבשרה דבעינן דווקא הרגישה ספקא מעליא הוא כיון דשלא בהרגשה חזיא מכל מקום נראה לי דהיכא דמצאה בפנים ע"י בדיקת עד חיישינן דלמא ארגשה וסברה בדיקת עד הוא וכבר כתבתי לעיל שכן דעת הרשב"א במ"ה דאע"ג דלא הרגישה טמאה מן התורה היכא דא"ל דארגשה וסברה וכו' וכן הוכיח בני מוהר"מ שי' מסוגי' שבדף י"ב ע"א דגרסינן התם בעי מיניה ר"א מר"ה אשה מהו שתבדוק עצמה כשיעור וסת כדי לחייב בעלה חטאת ומסתמא שאל על כל הנשים אם יש להן לבדוק לאחר תשמיש כדי לחייב בעלה חטאת אפי' בדלא הרגישה וכמ"ש הר"ן והרמב"ן בחדושיהם דדוחק לומר דשאל לו דווקא באם ארגישה אם תבדוק או שהיא