סדרי טהרה נה

אתיא ונ"ל דדברי רש"י ז"ל מוכרחים דע"כ הא דאמר ר"ל הכא הנח לכתמים דרבנן טעמא כיון דאיכא למימר דמעלמא אתיא מש"ה טהורה מה"ת דליכא למימר דטעמא דר"ל דכתמים דרבנן משום דבעינן דוקא הרגשה אפי' אי ודאי מגופה אתיא וכדס"ד דהש"ס מעיקרא אליבא דשמואל אם כן ק' כיון דקיי"ל דמקור מקומו טמא ואע"ג דאין האשה טמאה משום רואה מ"מ הדם שהיה במקור מטמא במגע והוא אב הטומאה וכמ"ש הרמב"ם בפ"א מהלכות מו"מ ולענין זה אין חילוק בין ארגשה או לא ארגשה דאפי' לא ארגשה מ"מ הדם מטמא במגע וכדמוכח ממתניתין דהאשה שמתה ויצא ממנה רביעית דם לקמן דף ע"א ע"א ע"ש וכ"כ הגאון מהר"ג בתשובת אמ"ו בס' שב"י דלענין הדם שיהא מטמא במגע אין חילוק בין ארגשה או לא ארגשה דאפי' לא ארגשה מ"מ הדם טמא ודבריו מוכרחים מכמה מקומות בש"ס אם כן מאי משני ר"ל הנח לכתמים דרבנן וכו' דנהי דכתמים דרבנן דאין האשה טמאה מן התורה כדין רואה כיון דלא ארגשה מ"מ הדם מטמא מן התורה במגע ובמתניתין דהכא לענין טומאת מגע מיירי כדתנן הטבילו ועשה על גבו טהרות דמינה מותיב ליה ר"י ואם כן הוא מטמא מה"ת ומאי משני ר"ל וכי מה ענין ראיה לטומאת מגע ודוחק לומר דר"ל מוקי למתניתין שלא אליבא דהלכתא וס"ל מתניתין אתיא כמ"ד מקור מקומו טהור מש"ה פירש רש"י דהיינו טעמא דכתמים דרבנן דבעינן מה"ת עד שתראה בבשרה ר"ל שיהא ודאי מגופה אבל היכא דאיכא למימר דלאו מגופה היא טהורה ומה"ט אין לחלק בין טומאת ראיה לטומאת מגע דכי היכי דהתורה לא טימאה להאשה שתהיה כרואה אלא היכא דודאי מגופה אתיא ה"נ לענין טומאת דם שיטמא במגע אינו מטמא אלא היכא דודאי מגופה הוא אבל לא היכא דאיכא למיתלי דמעלמא אתי דלא עדיף טומאת מגע מטומאת ראיה דכי היכי דלענין רואה תלינן להקל מן התורה ה"ה לענין טומאת הדם שיטמא במגע ועיין עוד בזה שאכתוב לקמן בע"ה

ועוד ראיה דרש"י ס"ל הכי דהיכא דברירא לן דמגופה חזיא אפילו בלא הרגשה טמאה מן התורה הוא ממה שפירש"י דף נ"ב ע"ב וז"ל מהו דתימא כל כה"ג וכו' להכי נקט ב' ימים וחלוק לאשמעינן דהשתא נמי חששא בעלמא הוא ומביאה קרבן ואינו נאכל דשמא לאו מגופה הואי הך כתם שלישי ומליקת חולין נבלה דאי לא אשמעינן ה"א הרי רגלים לדבר דודאי זיבה היא עכ"ל מבואר מדבריו דאלו ודאי מגופה חזיא אע"ג דלא ארגשה טמאה מן התורה דמה"ט מביאה קרבן ואינו נאכל ובאמת הרמב"ן והר"ן בחדושיהם חלקו על פי' זה וס"ל דה"ק דאינה מביאה קרבן כלל ובס"ד ה"א דנימא דמסתמא ארגשה ולאו אדעתה ומביאה קרבן ונאכל קמ"ל דאינה מביאה כלל דהא כתמים דרבנן ולא חיישינן מדאורייתא לדלמא ארגשה ולאו אדעתה עכ"ל אבל לא כן דרך רש"י ז"ל דס"ל דלמסקנא לשנויא דר"א לא בעינן להרגשה כלל דאפי' בלא ארגשה טמאה מה"ת היכא דברירא לן דמגופה חזיא אבל היכא דליכא בירור דמגופה חזיא טהורה מן התורה אלא דהכא כיון דתרי יומי מגופה חזיא לא דמיא כלל לשאר ספקא דמטהרינן לה מן התורה לגמרי אלא ספקא גמורה מיהו הוי להחמיר ומביאה קרבן ואינו נאכל וגם הראב"ד בס' בעה"נ בריש שער הכתמים פי' כפירש"י כאן וז"ל מ"ד כל כה"ג מביאה קרבן ונאכל קמ"ל שאינו נאכל הא קרבן מיהו מתיא עכ"ל מוכח דס"ל דלא תליא מידי בהרגשה מדאורייתא מיהו יש לדחות די"ל כיון דב' ימים בהרגשה חזיא חיישינן מדאורייתא דגם הכתם בהרגשה חזיא ולאו אדעתה וחששא זו חיישינן אפי' מה"ת וכמו דאמרינן לקמן אם רוב ימים בהרגשה חזיא וכו' וכן י"ל לפירש"י וע"ש בתוספות ד"ה קתני מיהו וכו' ודוחק

עוד י"ל לפירש"י דס"ל דאף לפי האמת אמרינן מדתרי יומי בהרגשה חזיא אף בשלישי ודאי בהרגשה חזיא אלא דאינו נאכל משום דלמא מעלמא אתי והכריחו לכך דאי כפי' הרמב"ן והר"ן ל"ל למימר דה"א כל כה"ג מביאה קרבן ונאכל לא ה"ל למימר אלא מ"ד כל כה"ג מביאה קרבן ותו לא א"ו דהאמת הוא דמייתי קרבן אלא דאינו נאכל ועוד י"ל דאף ע"ג דמן התורה לא חיישינן דלמא ארגשה ולאו אדעתה משום דרוב נשים אינן טועות בכך מ"מ האי רובא לאו רוב מעליא מש"ה היכא דאיכא חזקת טומאה כמו כאן אמרי' סמוך מעוט דטועות בהרגשה ושכחו להרגשה לחזקת טומאה ואיתרע לה רובא וכדאי' דף י"ח ע"ב

(עוד י"ל דס"ל לרש"י ז"ל דהא דבעינן גבי זבה הרגשה מדכתיב זובה בבשרה כמו דאיתא במכילתין דף מ"א ע"ב היינו דוקא בראיה א' שלה משא"כ לאחר שראתה פ"א בהרגשה אפי' חזיא בשאר ראיות שלא בהרגשה מצטרפין לראיה א' של יום א' ונעשית זבה גדולה דהא עיקר קרא בבשרה דדרשינן מיניה דבעינן בהרגשה בנדה כתיב אלא דמרבינן נמי לזבה מזובה כדאיתא התם ודרשינן זבה דומיא דנדה דבהרגשה א' סגיא וגם זה דוחק לענ"ד אלא כמ"ש ועיין לעיל)

וכן נראה מפירש"י דף נ"ג ע"ב ד"ה והוא מתקן הלכותי' לידי זיבה במ"ש שם דאף להקל תולין כתמה בראייתה לטבול ליל שביעי לכתמה וכו' וגם בזה תמהו הרמב"ן והר"ן שם איך אפשר לה לטבול ליל שביעי לכתמה דאפי' ודאי מגופה חזיא לכתם מ"מ הא שלא בהרגשה הוא וטהורה מן התורה ולפמ"ש ניחא דכיון דלר' תולין כתמה בראייתה ואמרי' דהאי כתם מגופה אתיא כיון דתוך מעל"ע חזיא מגופה א"כ גם הכתם מגופה חזיא א"כ אפילו בלא הרגשה טמאה מה"ת דלמסקנא לא הקפידה התורה על הרגשה אלא דיש להקשות על פירש"י דמנא ליה דלרבי כודאי משווי' ליה דהכתם מגופה אתיא אלא באת"ל דמגופה חזיא מסתמא תוך מעל"ע לראיתה חזיא אבל לעולם שמספקא דלמא מעלמא אתיא וכבר הרגישו תוספות בזה

ובהכי ניחא מה שפירש"י לעיל דף ה' ע"א אהא דאמר ר"י א"ש משום רחב"א כל הנשים כתמן טמא למפרע חוץ מתינוקת שלא הגיע זמנה לראות וכו' דאפי' אין לה במה לתלות דבשוק של טבחים לא עברה איכא למימר עברה ולאו אדעתה וכו' וכן פי' לעיל מזה ד"ה מלוכלכין בדם ולא ידעה אי מגופה אתיא או לאו מבואר דס"ל דאי ודאי מגופה אתיא לא מקילינן וברש"י זה כתבתי טעם לדבריו מיהו לפי דברינו כאן בלא"ה ניחא דרש"י לשיטתו אזיל דס"ל דכל עיקר דכתמים מדרבנן אינו אלא משום דמן התורה בעינן שתדע בוודאי דמגופה אתיא הא לא"ה טהורה אבל אי ודאי מגופה חזיא טמאה מה"ת אפי' ודאי לא ארגישה ומש"ה לא היו מקילין בתינוקת שלא הגיע זמנה לראות אלא בספק אם מגופה חזיא או לאו ודלא כמ"ש בס' לחח"מ שרוצה להגיה בדברי רש"י וכבר השגתי עליו רס"י זה. גם נ"ל מן מה שפירש"י בס"פ הרואה אהא דלא אמרו להקל אלא להחמיר וכו' ופי' ז"ל שלא להקל בנדה גמורה ע"כ ואלו למאן דבעי הרגשה הא פי' לעיל דהטעם משום דלמא ארגשה א"ו דלעיל פי' כן למאי דבעי למימר דשמואל ס"ל דמדאורייתא בעי הרגשה מש"ה פי' דטעמא דהחמירו לטמא כתמים משום דלמא ארגשה ולאו אדעתה וכאן פי' אליבא דר"א דלדידיה לא ס"ל שמואל דבעי הרגשה מן התורה לרואה ממש מש"ה פי' דגזרו שלא להקל בנדה גמורה והנה גם דעת התוס' נ"ל דס"ל כרש"י דאליבא דהלכתא קיי"ל דהיכא דברירא לן דמגופה חזיא אפי' בלא הרגשה טמאה מן התורה וכמו שאבאר בע"ה ע"פ ראיות ברורות שכן דעתם ז"ל הגם שלכאורה מדברי התוס' דף נ"ח ע"א ד"ה מודה שמואל לא משמע כן שכתבו וז"ל פי' הקונטרס דתלינן דלמא ארגשה ולאו אדעתה וא"נ דאפי' מוחזק לה שלא הרגיש' טמאה הואיל וראתה דם נדות ור"א נמי מודה דלשמואל היכא דלא הרגישה טהורה מן התורה וטמאה מדרבנן אלא דאתי לפרושי דכי נמצא אקרקע דטהורה אפי' מדרבנן עכ"ל כוונתו דלא ניחא להו כפרש"י שפי' דר"י מדפתי ס"ל דמה"ט טמאה מדרבנן דחיישינן דלמא ארגשה ולאו אדעתה דכיון דהמק' ס"ל דכתם שעל בשרה שאין דרכה להשהות זמן רב ליכא למימר ארגשה ולאו אדעתה דוחק לומר דר"י מדפתי פליג אסברא זו בלא שום טעם מש"ה ניחא להו לפרש דס"ל לר"י מדפתי דאפי' אי ודאי ארגשה טמאה מדרבנן ומה שכתבו דאף לשינויא דר"א ס"ל לשמואל היכא דלא ארגשה טהורה מה"ת א"ז סתירה לדברינו דלא כתבו כן אלא דשמואל הכי ס"ל דלא ניחא להו כפירש"י דלשנויא דר"א טעמא דשמואל דקפיד קרא על הרגשה כדי לברורי שהיא מגופה דא"כ מ"ט דשמואל בבדקה קרקע עולם דטהורה דדוחק לומר תלינן דלא בדקה שפיר הא מסקינן דקרקע מיבדק שפיר מש"ה כתבו דאף לשנויא דר"א טעמא דשמואל משום הרגשה ומיהו דוקא שמואל הכי ס"ל אבל אנן לא קיי"ל כוותיה דשמואל בהא והטעם אבאר לקמן בעז"ה וזו מדויק בדבריהם שכתבו ור"א נמי מודה דלשמואל היכא דלא ארגשה טהורה ע"כ משמע דוקא שמואל הכי ס"ל אבל אנן לא קיי"ל כוותיה

וראיה לזה ממ"ש התוס' לעיל דף ה' ע"א ד"ה ואינה מונה אלא משעה שראתה תימא פשיטא וכו' וס"ל דמיירי שראתה יום א' או ב' ימים וכו' וקמ"ל דאינה מונה מיום מציאת הכתם וכו' דאימור לאו מגופה אתיא וכו' מדכ' אימור לאו מגופה אתיא אלא מעלמא מבואר דס"ל אלו מגופה חזיא היתה מונה ממציאת הכתם אע"ג דלא ארגשה אלמא דס"ל דמן התורה טמאה כל שוודאי מגופה חזיא אפי' בלא הרגשה וכל עיקר בכתמים דרבנן אינו אלא כיון דלא ודאי מגופה חזיא ואיכא למימר דמעלמא אתיא וכמש"ל לפירש"י וכ"נ ממ"ש לקמן דף נ"ג ע"ב ד"ה שהוא מתקן הלכותיה לידי זיבה וד"ה צריכה הפסק טהרה וכו' שלא השיגו על פירש"י שכ' דלר' תולה אף להקל ולטבול ליל שביעי לכתמה אלא מטעם דרבי לא אמר שתולין כתמה בראייתה בוודאי אלא מספק אבל אי וודאי דתולין כתמה בראייתה ס"ל דטובלת בשביעי למציאת כתמה אע"ג דשלא בהרגשה חזיא מוכח דס"ל דלא תליא בהרגשה כלל ועוד ראיה ממ"ש דף נ"ו ע"ב בד"ה לא נחשדו על כתמיהן וז"ל ואע"ג דכתמים דרבנן הך טומאה אית להו דסברה דמגופה אתיא עכ"ל ואכתי ק' מה בכך דמגופה אתיא מ"מ דרבנן הוא דהא שלא בהרגשה חזיא והר"ן בחדושיו כ' בזה"ל וא"ת הא כתמים דרבנן נינהו ואינהו לא זהירי בדרבנן י"ל דאינהו סברי דמדאורייתא נינהו דלית להו דרשא דבבשרה עד שתרגיש בבשרה עכ"ל וכך היה לתוס' לתרץ א"ו דס"ל להתוספות דלדידן לא ס"ל הא דשמואל והא דכתמים דרבנן משום דתלינן דמעלמא אתי מש"ה כ' שפיר דהך טומאה אית להו דסברה דמגופה אתיא אבל הר"ן ס"ל דאף למסקנא קיימא לן הא דשמואל וכמו שאבאר לקמן מש"ה כתב דלא דרשי דרשה בבשרה

ועוד נ"ל ראיה מתוס' דף ג' ע"א ד"ה והא איכא כתמים דס"ל נמי כפירש"י גבי תינוקת שלא הגיע זמנה לראות דמש"ה מטהרינן אפי' סדינין שלה מלוכלכים בדם דתלינן דאימור בשוק של טבחים עברה ולאו אדעתה מבואר דס"ל דאלו וודאי מגופה חזיא אין לחלק בין תינוקת שלא הגיע זמנה לשאר נשים ואי דס"ל דה"ט דכתמים דרבנן כיון דלא ארגשה א"כ אפי' ודאי מגופה חזיא נמי י"ל דטהורה בתינוקת וכמ"ש הש"ך רס"י זה ול"ל טעם דתלינן דמעלמא אתיא הגם דלפי' רש"י כתבתי ריש סי' זה טעם כיון דס"ל לרש"י דמה"ט טמאה מדרבנן דחיישי אימור ארגשה ולאו אדעתה א"כ מה"ט אין לחלק בין הגיע זמנה ללא הגיע זמנה אבל התוספות דלא ס"ל הכי כמ"ש לעיל בשמם דאפי' וודאי לא הרגישה אפ"ה גזרו בכתמים כיון דרואה א"כ י"ל בתינוקת לא גזרו כיון דלא שכיחא שתראה ול"ל טעמא דאימור בשוק של טבחים עברה א"ו דס"ל דה"ט דכתמים דרבנן דתלינן דמעלמא אתיא א"כ הא דמקילין בתינוקת שלא הגיע זמנה לראות היינו היכא דלאו וודאי מגופה חזיא ועוד ראיה ממ"ש התוספות דף ס"ב ע"ב ד"ה הנח לכתמים דרבנן וז"ל ומיהו כיון דרגילות לבא כתם מגופה לא מקילינן אי לאו משום דאיכא למיתלי בצבע כדפי' במתניתין ולא דמי לדם תבוסה דלקמן דמקילין משום דהוי דרבנן עכ"ל ואי ס"ד דס"ל דמש"ה כתמים דרבנן ומשום דאפי' אי וודאי מגופה אתו מ"מ כיון שלא בהרגשה חזיא טהורה מה"ת א"כ מה בכך מה שרגילות לבא מגופה סוף סוף אינה אלא מדרבנן דהא שלא בהרגשה הוא ואכתי ל"ל טעמא דמתני' דתלינן בצבע תיפוק ליה כיון דאינו יכול לצאת ע"י הדחק אפי' וודאי דם נמי טהורה כמו בדם תבוסה דלקמן א"ו צ"ל דס"ל להתוס' דהא דכתמים דרבנן אינו אלא משום דמדאורייתא כיון דאיכא למיתלי דמעלמא אתי' טהורה ומש"ה לא מקילינן הכא אע"ג דאינו אלא מדרבנן כיון דרגילות לבא מגופה ואף מ"ש לעיל לשיטת רש"י ז"ל דהכא ע"כ מוכח דלאו מטעם הרגשה ס"ל לר"ל דכתמים דרבנן דכ"ז אינו מועיל אלא להתיר אשה לבעלה אבל לפי מאי דקיי"ל דמק"מ טמא אין לחלק בין אתי בהרגשה או לאו דלעולם הדם מטמא במגע לטהרות וכיון דמתני' דהכא לטהרות מיירי מש"ה לא רצה לפרש דמה"ט כתמי' דרבנן כיון דלא ארגשה דזה לא מהני לענין טומאת מגע לטהרות דדוחק לומר דמתני' אתיא דלא כהלכת' וס"ל כמ"ד מק"מ טהור ולפ"ז לכאורה י"ל דגם מתוס' כאן אין ראיה דלעולם י"ל דס"ל להתוס' ז"ל דמש"ה כתמים דרבנן אפי' אי וודאי מגופה אתי כיון דשלא בהרגשה חזי' וכדשמואל אלא הכא לר"ל ע"כ טעמא דידיה דאמר כתמים דרבנן משום דמדאורייתא תלינן דמעלמא אתי מ"מ עכ"פ מוכח מדבריהם כאן דס"ל דאף בלא טעמא דהרגשה איכא טעמא דכתמים אינן אלא מדרבנן משום דמדאורייתא תלינן דמעלמא אתי' ומעתה אין מוכרחים לומר דקיי"ל כהא דשמואל דאף דקיי"ל דכתמים דרבנן לאו מטעמא דשמואל אלא כמו דצריכין אנו לומר לר"ל דס"ל דלענין טהרות אינו אלא מדרבנן וכה"ג י"ל נמי דהיינו טעמא דלבעלה טהורה מה"ת משום דתלינן דמעלמא אתי' ואין להקשות דמנ"ל למידחי להא דשמואל מהלכתא לשיטת התוס' דס"ל דאף ר"א ס"ל דטעמא דשמואל דבהרגשה תליא מלתא וכמש"ל בשמם י"ל חדא מהא דר"ל דפליג אשמואל דלשמואל טעמא דכתמים דרבנן משום דשלא בהרגשה אתי' ואלו לר"ל טעמא אחרינא איכא משום דתלינן דמעלמא אתיא ואפי' אי נימא דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי וכמו שאכתוב לקמן מ"מ י"ל דמשמע להו ז"ל דלית הלכתא כשמואל מסתמא דתלמודא שהבאתי לעיל דנ"ב דאמר מ"ד מביאה קרבן ונאכל קמ"ל דפשטי' דשמעתתי' משמע מ"מ קרבן מייתי וכפירש"י והראב"ד ז"ל ואי ס"ד דבעינן הרגשה אפי' קרבן נמי לא ליתי ואף שכתבתי לעיל די"ל דכיון דתרי יומי בהרגשה חזי' גם הכתם בהרגשה חזי' וארגשה ולאו אדעת' מ"מ זו דוחק דמדאורייתא לא חיישינן כלל להא אפי' להכתם שמזמן רב וגם זו דוחק לומר דס"ל לרש"י דאף דבעינן גבי זבה הרגשה מכל מקום סגי' בראיה א' של יום א' אלא כמ"ש

ועוד כתבתי בתשו' שאלה דמוכח מהא דאמר רב לקמן דף ס"ח ע"א נדה שבדקה עצמה ביום ז' שחרית ומצאה טמאה וביהש"מ לא הפרישה ולאחר הימים מצאה טמאה דאמר רב זבה וודאי מוכח דס"ל דלא בעינן הרגשה כלל דאל"כ אמאי זבה וודאי הא לא ארגישה וא"ל דפלוגת' דרב ולוי מיירי בארגשה דהא לא נזכר כלל בפלוגתייהו א"ו דרב לית ליה הא דשמואל דאמר דבהרגשה תלי' מלתא כנלע"ד ועוד מסוגי' דלעיל דף כ"א ע"ב משמע דממעטינן בשפיר ובחתיכה מטעם דאין דרכה לראות ולא מטעם הרגשה ולשמואל צ"ל דטעמא משום הרגשה וכמ"ש הר"ן בחדושיו ר"פ הרואה ומעתה מה שאמ"ו בס' שב יעקב דחה בשתי ידים לדעת הגאונים שסוברים דהא דאין אשה טמאה מה"ת אלא בהרגשה דלאו כ"ע מודים בזה ולדעתו ז"ל הוא מן הנמנע לומר כן אלא דכ"ע ס"ל הא דשמואל ולפמש"ל מוכח דעת רש"י ותוס' י"ל דלית הלכתא כוותי' דשמואל וכ"נ דעת הרא"ש שלא הביא למימרא דשמואל כלל משמע דס"ל דלית הלכתא כוותי' ומ"ש בס' אמ"ו דסמך הרא"ש על מה שהביא המשנה שם שאמר ר"ע לתלמידיו מה הדבר קשה בעיניכם כו' שנא' ואשה כי תהיה וגו' דם ולא כתם דטעמא דמתני' נמי משום הרגשה היא ולפמש"ל ליתא דבלאו טעמא דהרגשה כתמים דרבנן נינהו אך מדברי שאר פוסקים נראה דס"ל דהא דשמואל הלכתא הוא דהא הרמב"ם רפ"ט מהלכות א"ב כ' וז"ל אין אשה מטמאה מה"ת בנדה או בזיבה עד שתרגיש ותראה דם ויצא בבשרה וכו' ואם לא הרגישה ובדקה ומצאה דם לפנינו בפרוזדור ה"ז בחזקת שבא בהרגשה כמו שבארנו עכ"ל מבואר דס"ל דאפי' מצאה בפנים אינה טמאה אלא משום דבחזקת שבא בהרגשה הא אלו ידעה בוודאי שלא היה בהרגשה אע"ג דבכה"ג ליכא למיתלי דמעלמא אתי' אפ"ה טהורה דעל הרגשה קפיד קרא אפי' וודאי מגופה אתי' אינה טמאה אא"כ חזי' בהרגשה ולפי דעתו הא דקיי"ל כתמים דרבנן הא מן התורה טהורה היינו טעמא משום דשלא בהרגשה חזי': ועפ"ז יש ליישב פסק הרמב"ם שם בפ' הנ"ל דין ל"ו שכ' כל כתם שנמצא על הבגד שאין לה במה יתלה אין מטמא עד שיודע שהוא דם ואם נסתפק להם שמא הוא דם או צבע אדום מעבירין עליו ז' סמנים וכו' ואם עמד כמות שהוא ה"ז צבע וטהורה והראב"ד השיגו שאין הבדיקה זו לטהר את האשה אלא לטהר את הבגד שאע"פ שיהיה דם שאחר שאינו יכול לצאת אינו מטמא מפני שהוא בלוע שא"י לצאת והוא טהור אבל האשה לעולם טמאה עכ"ל וקו' הראב"ד היא קו' עצומה דאי ס"ד כדעת הרמב"ם ז"ל דאפי' לטהר האשה לבעלה מהני