סדרי טהרה נד

משונה מי נימא אלו מגופה היה לא היה בתמונה משונה כ"כ וע"כ דמעלמא אתיא אלמא דס"ל להש"ס כיון שהוא משונה בתמונת הכתם יש לתלות טפי דאתי מעלמא מבגופה ואם כן אפילו היה העוגל אודם שסביב יותר מכגריס היה אפשר להקל לתלות היכא דאיכא למתלי לפי דאף שהיא משונה בתמונה נפלאה אין זה הוכחה שמגופה אתיא ואדרבה טפי יש לתלות דמעלמא אתיא דאף שהוא סביב להעוגל אלו מגופה היתה מאן היה מכוון לתמונה זו ואי שקרה המקרה או שכן הטבע של האודם ה"נ י"ל אם האודם אתיא מעלמא ועוד ממעשה שבא לפני ר"ע באשה שאמרה לו ראיתי כתם וטיהרה מחמת מכה שבגופה שאמרה לו שהיה לה ואי ס"ד דבכה"ג לא תלינן למה לא חשש ר"ע שהכתם הוא בתמונה כזאת ואז לא תלינן במידי דהא הכתם לא היה לפני ר"ע וכמ"ש הראב"ד והרשב"א ז"ל מדלא אמרה לו כתם זה ראיתי אלא אמרה לו ראיתי כתם משמע דלא היה הכתם לפני ר"ע ומזה הוכיחו דא"צ הדם להקיף אם דומה להדם שאנו תולין בו אלא מן הסתם אנו תולין אודם באדום. ואם כן למה לא צוה ר"ע להביא לפניו הכתם משום שמא הכתם הוא כה"ג והט"ז סתר עם ראיה זו מר"ע לדברי הרמ"א דלסברתו אף בסמוכים זה לזה מראה טהור עם מראה טמא לא תלינן אם כן אמאי לא חשש ר"ע לכך וזה ק' נמי לפי מסקנתו שהסכים להרמ"א היכא שהוא בתמונה זו שהקו אודם מסבב להלובן דלא תלינן אם כן אמאי לא חשש ר"ע להכי הגם שי"ל דהט"ז לא כ"כ אלא לפי סברת הרמ"א דס"ל דאם אנו אומרים להקל כ"ש דיש להחמיר וכיון דר"ע שאל להקל שמא מכה יש בך כך ה"מ להקשות ולשואלה שמא נמצא אצל הלובן אבל לפי האמת י"ל דלא חיישינן להחמיר והיכא דאיכא למיתלי תלינן מ"מ מה טורח היה בשאלה ועכ"פ היה לשואלה ובאמת חלילה להקל נגד הרמ"א והט"ז אבל באם שהקו אדום המסבב הלובן או הירוק הוא בפחות מגריס ועוד יש לסמוך על הגאון בעל מעיל צדקה להקל ובלא"ה מה שהוכיח הרמ"א בתשובתו דאם תלינן להקל כ"ש להחמיר ומביא ראיה מתוספות ר"פ הרואה כתם הנה הר"ן שם בחדושיו כתב בהיפך דבכתמים דרבנן תלינן להקל אבל לא לחומרא לדבריו צ"ל דשאני גבי משתיתא דאמר דשונין להחמיר אבל לא להקל דש"ה דאין כאן מקום לתלות אבל היכא דיש לתלות דמעלמא אתיא טפי מיסתבר להקל מלהחמיר וכמ"ש הט"ז כאן כנלע"ד

וטרם אכלה בדיני כתמים המוזכר בסי' זה מצאתי חובה לבאר הא דקיי"ל דכתמים דרבנן ומן התורה אין שום טומאה בכתמים ולד"ה טהורה היא לבעלה אף למ"ד מק"מ טמא וכמו שאבאר בע"ה לקמן מאיזה טעם הוא ויש לזה שני פנים הא' כיון דשלא בהרגשה אתיא מהאי טעמא אין האשה טמאה לבעלה ע"י מציאת כתמים דאפי' באו מגופה מ"מ כיון דשלא בהרגשה אתו טהורים דגזרת הכתוב הוא שאין האשה טמאה אלא ברואה בהרגשה אבל שלא בהרגשה אפי' רואה הדם שופעת מגופה אפ"ה טהורה מן התורה אלא חכמים גזרו בכתמים שתטמא לבעלה משום דגזרה דלמא ארגשה ולאו אדעתה כפירש"י בפ' הרואה ריש דף נ"ח ע"א ד"ה מדרבנן כו' או כפי' התוס' ד"ה מודה שמואל כו' דאפי' וודאי לא ארגשה טמאה הואיל וראתה דם נדות ועוד י"ל טעם אחר דמש"ה כתמים דרבנן דהתורה לא טימאה אלא היכא דוודאי מגופה אתיא אבל כתמים דאיכא למימר דמעלמא אתיא לא אסרה התורה אף ע"ג דבעלמא קיי"ל דספקא דאורייתא לחומרא מ"מ כאן גזה"כ הוא דספיקא שריא דומיא דשריא התורה ממזר מספק וכה"ג אמרינן בקדושין דף ל"ט גבי ערלה בח"ל דאסור מהל"מ מסיני דכך נאמר ודאי אסור וספקא מותר ה"נ כאן אפי' לא עברה בשוק של טבחים אפ"ה אמרינן דלמא עברה ולאו אדעתה ואפי' ישבה ע"ג דבר הבדוק לה תלינן דאימור לא בדקה יפה וכמו שאבאר להבא

וכבר עמדו על חקירה זו בשו"ת מוהר"ם לובלין והשואל הגאון מוהר"י סג"ל וז"ל הגאון מוהר"מ לובלין סי' ב' תשובה וכו' ואומר שעיקר היסוד שנבנים עליו דברי שאלת כ"ת הוא לדעת אם הטעם שאמרו רז"ל שאין האשה טמאה עד שתרגיש גזה"כ הוא או הטעם דכשאינה מרגשת דאיכא לספוקי שאין הדם ממנה אפי' היכא שבדקה המקום שישבה עליו אימור לא שפיר בדקה לכן צריכה שתרגיש שאז הוא בירור גמור שהדם ממנה אבל אין ה"נ אפילו בלא הרגשה אי איכא ידיעה ברורה שהדם ממנה אפי' לא הרגישה טמאה ומינה נמי אפי' היכא דהרגישה אם אותה הרגשה אינה בבירור שהיא הרגשת דם אינה טמאה דהא השתא נמי ליכא ידיעה ברורה שהדם ממנה וא"כ נראה לברר זה מסוגיא דשמעתא ר"פ הרואה דאיתא התם אמר שמואל בדקה קרקע כו' ת"ש האשה שעושה צרכיה וכו' ה"ד אי דארגשה יושבת אמאי טהורה אלא לאו דלא ארגשה וקתני עומדת טמאה ומשני לעולם דארגשה ואימור הרגשת מ"ר הוא כו' וא"כ בעומדת אמאי טמאה דהא בעומדת נמי ליכא ידיעה מבוררת דהא אפשר דלא הדר מ"ר אלא מכה יש לה במקום מ"ר וממנו יצא הדם והאי הרגשה הרגשת מ"ר הוא וכו' עכ"ל וראיה זו אין בו ממש דוודאי מן הסתם אין לנו לתלות במכה וזיל בתר רוב נשים שאין להם מכה כלל דאל"כ לא תמצא לעולם שתהא אשה טמאה נדה דנימא מכה יש לה במקור א"ו דלא חיישינן למכה אלא היכא דמוכח ומה"ט מטמא ר"מ בעומדת משום נדה וכדאי' לעיל די"ד ע"ב ולא תלינן במכה אלא היכא דמוכח כגון ביושבת לפי שאין דרך לדה"מ לצאת עם מ"ר מש"ה תלינן במכה אבל בעומדת דדרכה בכך איידי דדחיק לה עלמא מש"ה אמרינן דוודאי מן המקור הוא דרוב דמים שבאשה מן המקור הוא ורוב נשים אין להם מכה אלא הכי איכא לאקשויי דאי ס"ד דטעמא בהקפידה התורה על ההרגשה לפי שע"י הרגשה נתברר שהדם ממנה ה"ל לאוקמי דמיירי שלא הרגישה אפ"ה עומדת טמאה כיון דוודאי שהדם בא ממקור לא בעינן הרגשה ושמואל לא אמר אלא בבדקה קרקע עולם אע"ג דקרקע עולם מיבדק שפיר כדמסיק אפ"ה תלינן דלא בדק שפיר וכ"מ הלשון בגמ' דמסיק לקמן אפי' קרקע עולם דמיבדק שפיר דאיכא למימר מגופה אתיא טהור וקשה מאי איכא למימר דקאמר וכך ה"ל למימר דוודאי מגופה אתיא א"ו אע"ג דקרקע מיבדק שפיר מ"מ לאו וודאי הוא די"ל דלא בדק שפיר אלא דמסתבר דמגופה אתיא דהא בדק לה ומש"ה אמר הש"ס דא"ל וכו' וא"כ ל"ל להש"ס לאוקמי הא דאשה שעושה צרכיה בארגשה א"ו דטעם דהרגשה הוא מגזה"כ אפי' לרואה וודאי בלא הרגשה טהורה מן התורה וכן הק' במוהרמ"ל שם עוד הביא ראיה מהא דמקשה הש"ס התם מעד הנתון תחת הכר ומהא דנמצא על שלו וכו' אי דלא ארגשה כו' דמה קושיא דהא התם כיון דוודאי מגופה אתיא דהא משוך הוא ומקנוח אתיא וגם נמצא על שלה אותיום ע"י בדיקה דודאי מגופה אתי' אפי' בלא הרגשה טמאה למאי דס"ד השתא א"ו דהרגשה גזה"כ הוא אפי' לרואה ממש ששופעת דם מא"מ טהורה בלא הרגשה עכ"ד

ולענ"ד נראה דלא ק"מ ותחלה נעמוד על כוונת רש"י במה שפי' שם בסוגיא דף נ"ח רב אשי א"ש דאמר כר' נחמיה וכו' וז"ל ר"א אמר טעמא דשמואל דאמר לעיל בדקה קרקע עולם וכו' לאו משום הרגשה אלא כר"נ ס"ל דאמר לא הזכירו חכמים גזירת כתם אלא על דבר המקבל טומאה הלכך כל הני תיובתא לאו קושיא נינהו דשמואל לא איירי בהרגשה כלל עכ"ל ולכאורה דברי רש"י תמוהים דהא שמואל גופא אמר שנא' בבשרה וכו' ודוחק לומר דס"ל לרש"י דהאי דקאמר בבשרה לאו מדברי שמואל הוא אלא דסתמא דגמ' והם טעמא לשמואל דזה דוחק וכבר עמד בזה מ"ו הגאון בס' שב"י סי' מ"א והק' כן אך גם דבריו שם תמוהים במה שכ' ליישב פירש"י והן במה שכ' עוד שם בענין זה ועיי"ש לכן נלע"ד דרש"י ס"ל דהא דמסיים שמואל שנא' בבשרה עד שתרגיש כו' אליבא דר"א ה"ק דמן התורה בעינן הרגשה שהוא מברר שהדם מגופה אתיא אבל בלא הרגשה י"ל דלאו מגופה אתיא ותלינן דמעלמא אתיא ואפי' בבדקה קרקע עולם י"ל דלא בדקה שפיר וכדס"ל להשואל במוהרמ"ל אלא דחכמים גזרו על כתם ובנמצא על דבר שאינו מקבל טומאה לא גזרו וכ"ת דא"כ מעיקרא אמאי לא ניחא ליה להש"ס לפרש כן דברי שמואל ומאי מקשה הש"ס מעיקרא כל הני תיובתא דהא איכא לשנויי דשאני התם דודאי מגופה אתיא מש"ה אפילו בלא הרגשה טמאה וכקו' מוהרמ"ל י"ל דודאי למאי דסבר הש"ס מעיקרא דשמואל סבר בבדקה קרקע עולם דטהורה לגמרי אפילו מדרבנן אמר וא"כ קשיא ליה מכמה משניות דפ' בא סימן ודם נדה וכמ"ש תוס' ד"ה הרואה וכו' וע"כ צ"ל כתי' התוס' בשם הר"י דמהתם ליכא למיפרך דהיינו יכולין לעמוד בשיש זמן מרובה ואימור הרגישה ולאו אדעתה וכו' וכ"ז ניחא אי טעמא דשמואל דמטהר לגמרי אפי' מדרבנן בבדקה קרקע עולם הוא משום דגזה"כ הוא דאפי' ברואה ממש מגופה טהורה בלא הרגשה ולאו משום דמספיקא מטהר לה שפיר י"ל דבעלמא היכא דזמן רחוק הוא יש לטמא הכתמים דאימור ארגשה ולאו אדעתה אבל אי נימא דטעמא דשמואל דס"ל דמש"ה הצריכה התורה הרגשה כדי שתדע בוודאי שהיא מגופה וכ"ז שלא נודע בוודאי שהוא מגופה טהורה ואף חכמים לא גזרו בה למאי דס"ד השתא א"כ קשה מכל דיני כתמים דהא לעולם בכל הכתמים דעלמא יש לספק דלמא מעלמא אתיא ואמאי טמאה א"ו צ"ל דטעמא דשמואל דבלא הרגשה טהורה מגזה"כ אפילו ודאי ראתה וגם רבנן לא גזרו בה היכא דודאי לא הרגישה וכגון שהוא מזמן קרוב אבל היכא שהוא מזמן רחוק דאיכא למימר ארגשה ולאו אדעתה טמאה ואין להקשות לדברינו דא"כ אמאי פירש"י בשנויא דר"י מדיפתא משני דמודה שמואל שהיא טמאה מדרבנן וז"ל דלמא ארגשה ולאו אדעתה עכ"ל הא השתא דמסיק ר"י דשמואל לא אמר אלא דמדאורייתא טהורה א"כ י"ל דלשמואל לא תליא מידי בהרגשה אי ודאי דחזיא מגופה להרגשה לא בעינן אלא שע"י הרגשה מבורר שהדם מגופה וכדס"ל לרב אשי וכמ"ש ומנ"ל לרש"י דרב ירמיה לא ס"ל הכי דלמא אף ר' ירמיה הכי ס"ל דאין חילוק בין ארגשה או לא ארגשה היכא דודאי מגופה חזיא ואינה טהורה מן התורה אלא היכא דאיכא למיתלי דמעלמא אתיא ואע"ג דלא עברה בשוק של טבחים מן התורה טהורה ואמרינן דלמא עברה ולאו אדעתה אלא מדרבנן גזרו בכתמים היכא דליכא למיתלי בבירור כגון שעברה בשוק של טבחים או שנתעסקה בכתמים י"ל דמשמע ליה לרש"י ז"ל דהא דמשני רבי ירמיה מודה שמואל דטמאה מדרבנן לא בא לשנויי אלא הא דמקשה קתני מיהת על בשרה וכו' ואהא משני דמודה דטמאה מדרבנן אבל הא דמקשה לעיל מהא דנמצא על שלה כו' ומהא דאשה שעושה צרכיה נשאר תירוץ לעיל דבהא לא שייך דטמאה מדרבנן דהא בנמצא על שלה ובשלו אותיום חייבים בקרבן וא"כ מוכח דמדאוריי' הוא וגם באשה שעושה צרכיה נמי מסקינן דר"מ משום נדה מטמא משמע מדאורייתא קאמר בהא ס"ל לר' ירמיה כתי' הש"ס לעיל דמיירי בארגשה מוכח דס"ל לר"י כדבעי למימר מעיקרא אליבא דשמואל וגם מדמשני ר"י אהא דעל בשרה וכו' דטמאה מדרבנן מוכח דס"ל אליבא דשמואל דבהרגשה תליא מלתא מגזה"כ דאלת"ה אלא דאף לר' ירמיה טעמא דשמואל דבעי הרגשה אינו אלא כדי לברר דמגופה אתיא אבל היכא דודאי מגופה אתיא אפילו לא ארגשה טמאה מן התורה דא"כ בהא דעל בשרה דאמרינן הכא דודאי מגופה אתיא דאי מעלמא על חלוקה בעי לאשכוחי מן התורה טמאה אי לא בעינן הרגשה מן התורה ומדאמר ר"י דטמאה מדרבנן משמע ליה לרש"י דאף ר"י ניחא ליה לשנויי דברי שמואל למאי דס"ד מעיקרא דטעמא דשמואל דבעינן הרגשה מגזה"כ גם לשון אמר רב ירמיה ולא רב ירמיה אמר דאז הוי משמע דרב ירמיה הדר ממאי דבעינן למימר מעיקרא אליבא דשמואל משמע דלר"י נמי ס"ל דשמואל בעי הרגשה דוקא מגזה"כ ולפ"ד ניחא הא דקשיא לן הא דמותיב הש"ס כל הני תיובתי לשמואל קשה אף אי ליתא דשמואל מי ניחא הא דמשנה שלמה שנינו לקמן דאמר ר"ע לתלמידיו שלא אמרו חכמים הדבר להחמיר כו' דכתמים עצמן דרבנן וכדמפרש התם רבינא וע"כ דמש"ה הכתמים דרבנן לפי דאתי בלא הרגשה וא"כ למה מקשה הני קושיות על שמואל על מתני' דלקמן ה"ל לסדר כל הני קושיות וא"ל דעל המתני' דלקמן לא היה קשיא ליה כיון דעכ"פ מדרבנן טמאים משא"כ שמואל דאמר אפי' מדרבנן טהורים היכא שהוא מזמן קרוב היכא דליכא למימר דלמא ארגשה ולאו אדעתה למאי דס"ד מעיקרא מש"ה מקשה שפיר ז"א דאף על מתני' נמי קשיא כיון דס"ל דמן התורה הכתמים טהורים דבעינן דוקא בהרגשה א"כ קשיא מהא דנמצא על שלו וכו' דחייבין בקרבן א"כ מוכח דמדאורייתא טמאים וגם מהא דאשה שעושה צרכיה דמסקינן בפ"ב דלר"מ טמאה משום נדה וה"ל להקשות ה"ד אי דארגשה וכו' א"ו כמ"ש דכתמים מש"ה טהורים מן התורה כיון דאיכא למימר דמעלמא אתיא ואפי' אי נימא דמדאוריי' לא בעינן כלל להרגשה אפ"ה כתמים טהורים מדאורייתא מטעם זה וא"כ לא ה"מ להקשות כל הני תיובתי דשאני התם דודאי מגופה בא מש"ה טמאה מדאוריי' אבל לשמואל מקשה שפיר למאי דס"ד השתא דבעינן להרגשה דוקא וא"כ ק' ה"ד וכו' דאי לא ארגשה אפי' ודאי מגופה אתיא נמי טהורה דלדידיה בהרגשה תליא מלתא ולכאורה יש להקשות על דברינו דאכתי קשיא מעיקרא מאי קא מותיב כל הנך תיובתי על שמואל דלמא שמואל נמי ס"ל דהיכא דבבירור דמגופה חזיא לא בעינן להרגשה כלל וטעמא דשמואל דאמר בבשרה עד שתרגיש בבשרה לפי שע"י הרגשה מבורר שהדם מגופה הוא וכמו דס"ל לר"א אליבא דשמואל לפי' רש"י ומש"ה מטהר בישבה ע"ג קרקע עולם דלמא מעלמא אתיא ואף דבדקה אימור לא בדקה שפיר וכ"ת דאם כן קשיא מכל דיני כתמים השנויין בפ' בא סימן ודם נדה דאמאי טמאים וכמש"ל דהא למאי דס"ד דהשתא ס"ל להש"ס דשמואל מטהר לגמרי אפי' מדרבנן ואם כן ק' הא בכל כתמים דמעלמא יש לספק כן דלמא מעלמא אתיא ואמאי טמאים לזה י"ל דודאי מן הסתם תלינן דמגופה אתיא דרוב דמים מן המקור ובשוק של טבחים לא עברה ודאי דמגופה אתיא אבל היכא דלא ארגישה דאיכא הוכחה לפנינו דלאו מן המקור אתו דהא רוב דמים שמן המקור בהרגשה בא וכמ"ש הרמב"ם ז"ל שחזקת דם שמן המקור בהרגשה אתי וכן מוכח מכמה סוגיות וכמש"ל ר"ס זה דדם שמן המקור ע"פ הרוב בהרגשה אתיא וכיון דלא ארגשה יש לנו לתלות דמעלמא אתיא והיינו טעמא דקרא דהקפיד על הרגשה דאי לאו הרגישת כיון דחזקת דם שמן המקור בהרגשה אתיא יש לנו לתלות דמעלמא אתיא ואם כן לא קשה מכל הני משניות דפ' בא סימן ודם הנדה דשאני התם כיון דמזמן רחוק הוא ויש לומר דארגשה ולאו אדעתה טפי מיסתבר למיתלי דמגופה אתיא דהא השתא אין לנו שום הוכחה דלאו מגופה אתיא וכיון דליכא כאן שום אמתלא ורגלים לדבר דלאו מגופה אתיא תלינן דמגופה אתיא דהא רוב דם מן המקור אתיא ובשוק של טבחים לא עברה אבל שמואל דמיירי שראתה הכתם בזמן קרוב דליכא למימר דארגשה ולאו אדעתה ואם כן יש הוכחה לפנינו דלאו מגופה אתיא ומעלמא מדלא ארגשה מש"ה טהורה דאימור דלא בדקה שפיר ומעלמא אתיא ונראה דלק"מ די"ל דס"ל להש"ס דאי טעמא דשמואל דמטהר בבדקה קרקע עולם משום דלא ארגשה מש"ה תלינן דלא בדקה שפיר ודריש הכי טעמא דקרא דבבשרה כיון דלא ארגשה מש"ה תלינן דאתי מעלמא דכיון דחזקת דם שמן המקור אתי בהרגשה וס"ל דאף חכמים לא גזרו בהא אם כן לא היה להם לגזור גם בכתם שמזמן רחוק דאף דאיכא למימר בהא דארגשה ולאו אדעתה נגד זה י"ל נמי דעברה בשוק של טבחים ולאו אדעתה משא"כ בהא דשמואל דליכא למיתלי דמעלמא אתיא אם לא שנימא דלא בדקה יפה והיא תליא רחוקה ואפ"ה מטהר כ"ש דיש לטהר בכתם שמזמן רחוק אע"ג דליכא הוכחה מעליא כ"כ מ"מ י"ל עברה ולאו אדעתה וכמ"ש מש"ה ס"ל להש"ס טעמא דשמואל לאו משום דתלינן דמעלמא אתיא אלא דאפי' ודאי מגופה אתיא מטהרינן לה מגזה"כ כיון דלאו בהרגשה אתיא משא"כ בכתמים דעלמא דאיכא למימר ארגשה ולאו אדעתה טמאה מדרבנן מש"ה מק' הש"ס שפיר מהך מתניתא אבל לשנויא דרב אשי ניחא דס"ל דטעמא דשמואל דמטהר בבדקה קרקע עולם דכיון דהתורה לא טימאה אלא היכא דודאי בבירור גמור מגופה חזיא כגון דארגשה שזה מברר דחזיא מגופה אף חכמים לא גזרו בנמצא על דבר שאינו מקבל טומאה אבל בנמצא על דבר שהוא מקבל טומאה טמאה מדרבנן אם לא בידוע שעברה בשוק של טבחים כנ"ל ברור בדעת רש"י ז"ל וראיות ברורות יתנו עדיהן דרש"י ז"ל ס"ל כן דלקמן דף ס"ב ע"ב פירש רש"י ד"ה א"ל הנח לכתמים וז"ל דעיקר תחילת גזרתן אינה אלא מדרבנן הילכך מקילינן דמדאורייתא עד שתראה בבשרה עכ"ל דקדק וכתב דמדאורייתא עד שתראה בבשרה ולא כתב עד שתרגיש בבשרה כלשון דאמר שמואל א"ו כוונתו דלמסקנא לשנויי דר"א לאו בהרגשה תליא מלתא דאם ודאי מגופה חזיא אפי' בלא הרגשה טמאה אלא דהרגשה נמי מברר שהוא מגופה מ"מ אין הרגשה עיקרא דמלתא אלא בבירור הדברים תלי' דבעינן דודאי מגופה חזיא מש"ה כתב עד שתראה בבשרה כלומר דודאי מגופה אתיא הא כל היכא דאיכא לספוקי דלאו מגופה אתיא מן התורה טהורה אלא דחכמים גזרו בה מש"ה כתב עד שתראה שלא תטעה לומר דבעינן דוקא הרגשה כדס"ד דהש"ס מעיקרא אליבא דשמואל ובאמת ראיה לאו דוקא דאטו בראיה תליא מלתא אלא ראיה לאו דוקא וה"ה ידיעה ברורה דמגופה אתיא נמי מהני דטמאה ודאי ומה"ט מהני הרגשה שהוא כמו ראיה דמגופה