סדרי טהרה נב

להדיא מדברי הרשב"א במ"ה דף ק"פ ע"א דר' ור"א לא קאמרי אלא היכא דלא בדקתו וכו' לא ידענא מאי קאמר דהא בהדיא מבואר ברשב"א במ"ה שם דלר' לא אמרינן במקדיר בוודאי בדקתו אלא כל שמקדיר בידוע דמעיקרא הוי בו וכמש"ל וא"כ נהי דהרשב"א כתב מתחלה דיש להקל כיון דכתמים דרבנן ולפסוק כר"מ היכא דאינו בקי ולטהר אם נתכבס ע"י עובדת כוכבים מ"מ להחמיר לא פסק כוותיה בנתכבס ע"י ישראלית אלא כר' דאפי' שנתכבס ע"י ישראלית ואינו בפנינו במקדיר מיתלי תלינן גם אחר כך שכתב הרשב"א שיש להחמיר כדעת הר"א והרמב"ן פסק לגמרי כוותיה דר' בין להקל ובין להחמיר ואם כן יפה כתב הש"ך על הש"ע שכתב דאם נתכבס ע"י ישראלית ואינה בפנינו דלא תלינן דע"כ מיירי בנאבד החלוק דאם החלוק בפנינו אפי' בנתכבס ע"י ישראלית תלינן במקדיר ואי במגליד מאי אריא ישראלית אפילו עובדת כוכבים נמי ואם אינו בקי נמי בלאו הא דחזקתו בדוק מחמרינן ואם כן אין חילוק בין עובדת כוכבים לישראלית בדין זה א"ו דמיירי בנאבד וכ"נ ממ"ש בסעיף שאח"ז והוא מתה"ק לבשה חלוק הבדוק לה ופשטתו וכבסתו והשאילתו לחברת' דאם מקדיר בידוע שמן הראשונה הוא ולא חילק בין נתכבס ע"י ישראלית או ע"י עובדת כוכבים אלמא דאפילו בנתכבס ע"י ישראלית אם הוא מקדיר אמרינן דוודאי מן הראשונה ולא אמרינן במקדיר חזקתו בדוק ודלא כס' מנ"י שכתב דמיירי דווקא כשהיא לפנינו ואמרה דלא בדקה וז"א דמסתימת לשונו לא משמע כן ועוד נ"ל פשוט כיון דהש"ע תפס דעת הר"א והרמב"ן להלכה שפסקו כר' דבמקדיר ומגליד תלי' מלתא מש"ה פסק כשהחלוק לפנינו ואינו בקי להבחין בין מקדיר למגליד דטמאה אם כן יש לפסוק לגמרי כר' הן לקולא והן לחומרא ולא לתפוס חומרא דר"מ וחומרא דר' בכתמים דרבנן כנלע"ד ברור:

(פה) חזקה בדקתו. כתב הש"ך ס"ק ס"ב וז"ל דחזקת ב"י בודקת לחלוקות שלהן ושל חברותיהן בשעת כבוס כלומר ואם תמצא כתם מגדת לחברותיה ובזה"ז לא חזינן דדרך ב"י בכך ונראה להחמיר עכ"ל ולא ידעתי למה החמיר בזה"ז כיון שאין דרכן בכך אמאי לא ניתלי בקודם כבוס אם נאבד החלוק וא"א לעמוד עלה אם מקדיר או מגליד אך כ"ז לפי פירושו שפירש דר"ל בנות ישראל בודקות חלוקיהן ושל חברותיהן ואם מצאה בו כתם מגדת לחברתה שפיר יש לחלק בין זמנם לזמנינו שאין דרכן בכך להגיד לחברותיהן אך לא ידעתי מנ"ל פירוש זה אלא הפירוש הוא כמ"ש תוספות במכילתין דף נ"ו ע"ב שחזקה ב"י בודקות חלוקיהן בשעת הכבוס ואם מצאה כתם מעבירה עליו ז' סמנים או תעשה כבוס טוב וגמור דהא חזינן דע"י כבוס טוב הולך הכתם בלא סמנים וכ"כ העט"ז וז"ל דסתם ישראלית בודקת חלוקותיהן וסדיניהן בשעת כביסה אפי' אינן שלהן ואם היה בו כתם היתה כובסתו עד שעבר עכ"ל ולפ"ז אין לחלק בין זמנם לזמנינו דודאי גם בזה"ז בנות ישראל מקפידין שלא תשאר בו כתם:

(פו) ונמצא עליו כתם. כתב הש"ך וז"ל וא"א לידע הדבר ע"י שאלה כדבסעיף הקודם עכ"ל מלשונו זה מוכח דר"ל כל היכא דא"א בשאלה ואפי' נתכבס ע"י ישראלית וליתא בפנינו נמי אמרינן במקדיר דהראשונה טמאה ולא אמרינן במקדיר חזקה ב"י בודקות חלוקיהן וכמש"ל וזה דלא כס' כו"פ שרצה להסב דעת הש"ך לכונה אחרת וכמש"ל בשמו וליתא:

(פז) ואם הוא מקדיר. מ"ש הש"ך להשיג על העט"ז כבר כתב בלחח"מ פ' האשה ע"ש ודע דמוכח מהא דסעיף מ"ז שכתב חלוק שלבשתו בימי נדתה ונתכבס כו' דפסק דאין חזקתו מתכבס ויכולה לתלות שהיה בו מקודם הכבוס דהיינו דוקא בחלוק שלבשתו בימי נדתה דמסתמא נתלכלך מדם נדתה וספק אם מתכבס או לאו מקרי חלוק שאינו בדוק וכמ"ש הרשב"א בהדיא מש"ה טהורה אבל סתם חלוק שנותנין לכבס אע"ג שכתבתי לעיל בשם הפמ"א דהא מיקרי חלוק שאינו בדוק דכיון שפשטה חלוקה ודעתה ליתן לכביסה אינה מקפדת עוד על חלוקה אם מתלכלך עוד וגרע מעד בינוני מ"מ אחר שנתכבס אע"פ שלא בדקה אותו קודם הלבישה מ"מ מיקרי עד הבדוק דמי יימר שהיה בו כתם ואת"ל שנתלכלך קודם שנתכבס מ"מ י"ל שיצא ע"י כביסה ושאני הכא שלבשה אותו בימי וסתה שקרוב לודאי שנתלכלך משא"כ בסתם חלוק או סדין כנ"ל ועיין מש"ל עוד מזה:

(פח) שתיהן טמאות. דין זה מקורו מהא דאי' בש"ס דף נ"ח ת"ר ארוכה שלבשה חלוקה של קצרה וקצרה שלבשה חלוקה של ארוכה אם מגיע כנגד בית התורפה של ארוכה שתיהן טמאות ואם לאו ארוכה טהורה וקצרה טמאה ונמצא בזה נוסחאות מתחלפות וליכא נפקותא לענין דינא מ"מ בכל הנוסחאות איתא אם מגיע כנגד בית התורפה כו' ולא הוזכר חגור כלל וכן הרמב"ם בפ"ט מהא"ב והרשב"א והטור כולן כתבו כלשון הגמרא אלא המחבר בש"ע שינה מלשון תורפה לחגור ואין בזה קפידא דס"ל להמחבר היינו חגור והיינו כנגד בית התורפה וכמו שפי' רש"י והרע"ב ר"פ הרואה כתם מן החגור ולמטה כנגד בית התורפה והביאו הש"ך לעיל ס"ק כ"א ומ"ש הש"ך שם בשם הרשב"א שחגור הוא הסינר שחוגרות בו הנשים לצניעות אינו חולק עם רש"י אלא שמפרש מאי הוא החגור אבל לכ"ע הוא כנגד בית התורפה ומ"ש הש"ך בשם רש"י דהחגור הוא כנגד בית התורפה ליתא דרש"י פירש כן על למטה מהחגור אבל חגור עצמו למעלה מבית התורפה הוא והראב"ד חידש דין זה שאף במקום החגור עצמו טמאה כיון דאם היא שוחה מגיע כנגד בית תורפה ונפקא ליה דין זה מדקתני מן החגור ולמטה טמאה ומן החגור ולמעלה טהורה ואלו חגור עצמו שייר ולא פירש בו מה דינו להיכן שדינן ליה אם למטה או למעלה מש"ה כתב להחמיר דאע"פ שהחגור עצמו הוא למעלה מבית התורפה כיון דע"י שחיה מגיע כנגד בית התורפה טמאה אבל לעולם החגור עצמו למעלה מבית התורפה הוא וכ"כ הרשב"א בתה"א דף קע"ח ע"ב וז"ל תני' בפ' הרואה שתי נשים שלבשו חלוק א' א' ארוכה וא' קצרה אם מגיע כנגד בית התורפה של ארוכה שתיהן טמאות כלומר דלכל אחת הוא למטה מן החגור וכו' כנגד בית התורפה של קצרה קצרה טמאה וארוכה טהורה למעלה מן החגור לארוכה היא עכ"ל אלמא דס"ל דהיינו למטה מן החגור והיינו כנגד בית התורפה וז"ל בדף קע"ו ע"ב ראתה על חלוקה מן החגור ולמטה פי' חגור סינר שחוגרות בו הנשים לצניעות והוא כנגד בית התורפה ועל חלוקה כל שהוא למטה מן החגור ל"ש כנגד בית התורפה ל"ש מן הצדדים לפי שהחלוק עשוי להתהפך ומה שלאחריה חוזר לפנים וכל שהוא למטה מן החגור פעמים שהוא מתכוין כנגד בית התורפה עכ"ל הביאו ב"י סימן זה ור"ל משום דקשיא ליה להרשב"א כיון דלמטה מן החגור היינו כנגד בית התורפה אם כן למה שינה המשנה בלשונו ונקט ברישא הרואה כתם על בשרה כנגד בית התורפה וכו' וגבי חלוקה נקט מן החגור ולמטה וכו' והא אידי ואידי חד שיעורא הוא ולזה תי' משום דיש חילוק דבנמצא על בשרה צריך שימצא הכתם כנגד בית התורפה ולאפוקי אם נמצא על צדדיה שוקה ורגליה אף ע"פ שהוא למטה מבית התורפה דא"א להדם לבא לשם מש"ה נקט כנגד ב"ה דוקא לאפוקי צדדים דלא אבל בחלוק בכ"מ שימצא בו כתם כשהוא למטה מחגור אפילו מן הצדדים לבית התורפה טמאה לפי שדרכו של חלוק להתהפך וכ"כ הר"ן בהדיא בחדושיו ר"פ הרואה דמה"ט שינה לשון הסיפא מרישא יע"ש

אמנם מדברי בעל תוי"ט ר"פ הרואה נראה שלא הבין דברי הרשב"א כן שכתב על דברי הרשב"א אלו וז"ל ונ"ל דאצ"ל דמה שמן בית התורפה ולמעלה עד החגור דודאי דחיישינן דמתרמי כנגד בית התורפה ע"י שחיה ששחתה דשכיחא טובא ששחתה ובעת השחי' מגיע החלוק שתחת החגור עד למטה כנגד בית התורפה עכ"ל נראה שהבין דהרשב"א ג"כ ס"ל דמן החגור ולמטה הוא למעלה מבית התורפה ולכן קשיא ליה למה כ' הרשב"א דכ"ש למטה מן החגור ל"ש כנגד בית התורפה ל"ש מן הצדדים לפי שהחלוק עשוי להתהפך ומה שלאחריה חוזר לפני' וכו' ולמה לא נתן טעם גם מה שהוא למעלה מבית התורפה ולמטה מן החגור שהיא טמאה ולזה כ' שאצ"ל זה שהטעם פשוט דחיישינן דמתרמי כנגד בית התורפה ע"י שחייה והא ליתא דכל עיקר לא בא הרשב"א לומר אלא כיון דאידי ואידי למטה מבית התורפה היא למה שינה הלשון ולא נקט כמו דתני ברישא נגד בית התורפה לכך כ' דלכך שינה להורות דא"צ כנגד בית התורפה אלא דאפי' מן הצדדים וכמש"ל ולכאורה יש להוכיח דהרשב"א לא ס"ל כהראב"ד דס"ל דמקום חגור עצמו כלמטה מן החגור דאי ס"ל כהראב"ד למה ליה לתרץ דמש"ה נקט מן החגור ולמטה משום צדדים וכו' ת"ל דלא הוי מצי למיתני כנגד בית התורפה משום מקום החגור עצמו שהוא למעלה מבית התורפה ואפ"ה טמאה א"ו דלא ס"ל להרשב"א כהראב"ד בזה ויש לדחות ואני תמה על הש"ג שהבאתי לעיל סעיף ל' דס"ל דאפילו כנגד הטבור הוא למטה מהחגור וכ' דאין לפרש דלמטה מן החגור הוא כנגד בית התורפה דא"כ הא תני ליה ברישא ועוד דליכא שום פוסק דמפרש הכי עכ"ל וכי אשתמיטתיה מיניה כל הפוסקים שהבאתי לעיל

מיהו לענין דינא נראה דכל שאפשר שבא ע"י שחיה כנגד בית התורפה חיישינן לה וכמבואר בש"ע סעיף י"ג והש"ס והפוסקים הנ"ל מיירי היכא שהיא חוגרת חגורה וא"א לבא אף ע"י שחיה נגד בית התורפה וכבר כתבתי לעיל מזה ע"ש

אך בדין זה שהיתה אחת ארוכה ואחת קצרה ולבשו שתיהן החלוק והכתם הוא לקצרה למטה מבית התורפה ולגדולה אינה למטה מבית התורפה כ"א על ידי שחיה שתשחה הרבה צ"ע אי נימא דתלינן בקטנה דתלינן במצוי טפי מלומר שהוא מן גדולה ובא על ידי שחיה טפי מיסתבר לתלות בקטנה או נימא דסוף סוף כיון דאפשר לבא מן הגדולה על ידי שחי' שתיהן טמאות ונראה להחמיר וכ"כ הר"ן בחדושיו דאפי' אינו מגיע לארוכה אלא ע"י הדחק אפ"ה שתיהן טמאות והיינו דתני ארוכה וקצרה ע"ש:

(פט) בד"א בשלא פשטו אותו בלילה. האי בד"א קאי אם הוא למעלה מחגור דשתיהן טהורות ע"ז קאמר בד"א שלא פשטתו כו' משא"כ אם כסו ראשן דאז בכ"מ שימצא טמאה משום דחוזר הילך והילך כמבואר לעיל סעיף י"ד וט"ו ולכן אם שניהן כסו ראשן שתיהן טמאות ואם א' כסתה ראשה אותה שכסתה טמאה כ"ז פשוט וכ"ה בתה"ק ודלא כעט"ז שכ' דאם א' כסתה בו את ראשה אותה שכסתה טמאה אע"פ ששתיהן הוא למטה מן החגור תלינן יותר בראיות הלילה מראיות היום מפני שאם היתה רואה ביום היתה מרגשת לפיכך תלינן באותה שכסתה בו בלילה דתלינן שראתה בשינה ולא ארגשה ודבריו תמוהים מאד אף שבעל לחח"מ העתיק דבריו להלכה עכ"ז אינן אלא דברי תימה וכבר הרגיש בזה המנ"י וכבר כתבתי לעיל מזה באריכות:

(צ) כולן טמאות. כ' הט"ז בשם תה"א דאפי' בבאו לישאל בזא"ז כמ"ש בסעיף כ"ה ועיין שם מ"ש בזה:

(צא) דוקא שקנחה עצמה בעד שבידה. המחבר סתם כדעת הרשב"א דאינה מצלת חברתה אלא כשקנחה עצמה תוך שיעור וסת של מציאת הכתם ומצאה טמאה דפסק כבר פדא שם בסוגיא אבל הרא"ש פסק כר"א ולדידיה אפי' אחר שיעור וסת מצאה טמאה מצלת חברתה וכ"ש אם בדקה עצמה ומצאה טהורה דמצלת עצמה דלא בעי תוך שיעור וסת וכ' הב"ח ומיהו לא תלינן לקולא אף לר"א לאחר שיעור וסת אלא תוך שיעור בדיקה לחורין ולסדקין עכ"ל וכ' עוד דכ"ז בבדקה ומצאה טמאה דמצלת חברתה הוא דבעינן תוך שיעור בדיקה לחורין ולסדקין אבל בבדקה א"ע ומצאה טהורה לענין מצלת א"ע אפי' אחר שיעור זה מצלת א"ע דאיכא סברא להקל טפי לענין מצלת א"ע מלענין מצלת על חברתה כדכ' הרז"ה בהשגות הביאו ב"י עכ"ד וכל דבריו אינן מוכרחים אלא נ"ל כיון דלר"א תלינן אפי' אחר שיעור וסת תלינן כל מעל"ע אחר מציאת הכתם אפי' לענין מצלת על חברתה וטעמא דמלתא דהא קיי"ל בדף נ"ג ע"ב כרבי דתולין כתמה בראייתה כל מעל"ע וכ"פ הרמב"ם בפ"ט מהלכות א"ב א"כ ה"נ תולין הכתם בראייה שראתה אחר כך כל מעת לעת וכ"ה בהדיא במדרש רבה פרשת וישב סוף פ' פ"ו אמר רבה בר רב חסדא שבעה נאמנים לאלתר ואלו הן החיה והשיירא והמטהרת את חברתה וכו' והמטהרת את חברתה כדתנן שלש נשים ישנות במטה אחת ודם תחת אחת מהן כולן טמאות בדקה אחת מהן דם היא בלבד טמאה אמר רבא ובלבד מעל"ע ופי' במ"כ בשם רש"י מעל"ע משעה שראתה עד שישנה עמהם עכ"ל וביפ"ת תמה דהא בפ' עשרה יוחסין מסיק ר"ח דוקא תוך שיעור וסת ואיך אמר הכא מעל"ע ולק"מ דהתם קאי אליבא דבר פדא ורבא ס"ל כר' אושעיא מיהו כ"ז לדעת הרא"ש והטור אך הב"י כ' שהרא"ש יחיד בזה מש"ה פסק כאן בש"ע דלא כוותיה אלא בין מצאה טמאה לענין מצלת את חברתה ובין מצאה א"ע טהורה להציל א"ע לעולם בעינן תוך שיעור וסת שהוא כדי חיוב חטאת הא לא"ה לא ולפ"ז אם שתים בדקו א"ע תוך שיעור זה ומצאה טהור' והשלישית בדקה א"ע לאחר שיעור זה אע"ג דמצאה נמי טהורה מ"מ היא טמאה והשתים טהורות דבדיקת השלישית אינה מעלה ואינה מוריד וכאלו לא בדקה כלל הוי ולפ"ז כ"ש אם לבשו חלוק א' זא"ז ושתים הראשונות בדקו א"ע כשפשטו החלוק ולא בדקו החלוק ונמצא הכתם אצל השלישית ולא בדקו א"ע מיד תוך שיעור וסת למציאת הכתם דהשתא הראשונות טהורות והג' טמאה דהשתא אם היו השתים הראשונות בודקות א"ע תוך שיעור וסת למציאת הכתם היו טהורות מכ"ש עכשיו שכבר בדקו א"ע קודם למציאת הכתם שיכולין לתלות בשלישית וגדולה מזה כתבתי לעיל שנ"ל לדעת הטור דבכה"ג אפילו אם השלישית בדקה א"ע תוך שיעור וסת של מציאת הכתם אפ"ה שתים הראשונות טהורות מטעם שכ' הרמב"ם בפ"ג מהלכות מו"מ שהמוצא כתם אינה מטמאה למפרע אלא עד שעת בדיקה ע"ש ואף שהאחרונים לא הבינו כן בדעת הטור מ"מ בנדון זה שהשלישית לא בדקה א"ע תוך שיעור וסת וראשונות בדקו א"ע אחר שפשטו החלוק כ"ע מודים דשלישית טמאה וב' הראשונות טהורות

ודע הא דפסק המחבר בש"ע בבדקה ומצאה טמאה תוך שיעור וסת דמצלת על חברותיה ולא מחלק בין חלוק למטה הוא דלא כהראב"ד והרשב"א וסיעתו דס"ל דדוקא גבי מטה וספסל ששכבו וישבו בב"א הוא דמציל בבדיקה א' תוך שיעור וסת ומצאה טמאה לפי שהוא שיעור וסת לכולן משא"כ בחלוק שא"א אלא בזא"ז אינה מצלת לפי שהוא אחר שיעור וסת של ב' הראשונות וכה"ג במטה וספסל אם ישבו או שכבו בזא"ז נמי אינו מציל מטעם זה אבל בבדקו ומצאו טהורות תוך שיעור וסת של מציאת כתם אין חילוק בין חלוק למטה וספסל ולעולם מהני להציל א"ע אבל המחבר סתם וכ' דלעולם מהני בין להציל את חברותיה ובין להציל א"ע בין חלוק ובין במטה וספסל אם היתה הבדיקה תוך שיעור וסת וכדעת הרמב"ם שכתב ב"י שחולק אהראב"ד והרשב"א וס"ל דאין חילוק גם הטור לא הביא דברי הרשב"א בזה ובב"י תמה דלמה השמיט הטור דעת הרשב"א שדרכו של הטור להביא תמיד דעת הרשב"א ובכאן השמיט דעתו לגמרי ובחדושי על מס' זו כתבתי לתרץ כיון דכבר הביא הטור במסקנתו לדעת אביו הרא"ש דפסק כר"א גם במצאה א' מהן טמאה א"צ תוך שיעור וסת אלא דלעולם מצלת על חברותיה א"כ אין חילוק בין חלוק למטה וספסל והרשב"א שכתב כן אזיל לשיטתו דס"ל דבעינן דוקא תוך שיעור וסת מש"ה מפליג שפיר משא"כ לדעת הרא"ש אח"ז מצאתי כן בס' לחח"מ בפ' האשה שכתב כן על הב"י ונהניתי שכוונתי לדעת הגדול ומזה מוכח דס"ל להלחח"מ דלא כהב"ח שהבאתי לעיל דס"ל דאף לדעת הרא"ש צריך שתהיה הבדיקה תוך שיעור בדיקה לחורין ולסדקין דא"כ ה"ל לחלק בין חלוק למטה דודאי א"א שתהיה הפשיטה של ראשונה ולבישה ופשיטה של שתים האחרונות תוך שיעור זה או כמש"ל דאפילו תוך מעל"ע מהני ומיירי שהיה הכל תוך מעל"ע מש"ה לא מחלק מידי אבל אם היה הפשיטה של אחת מהן קודם מעל"ע י"ל דאף הרא"ש ס"ל כן כהרשב"א מיהו מתני' לא מיירי בהכי אלא שהיה. הפשיטה של ג' נשים הכל תוך מעל"ע ולפ"ז ל"ק קו' המ"מ שהק' דסדר המשנה לא משמע כן עיין ב"י דלדעת הרא"ש דמתני' אתיא כר"א לק"מ אלא דקו' המ"מ עדיין למאן דבעי לאוקמי מתני' כבר פדא ואי איתא לסברת הראב"ד והרשב"א קשיא דסדר המשנה לא משמע כן אח"ז ראיתי שגם הב"ח תירץ כן כמש"ל כיון דהטור ס"ל כדעת אביו הרא"ש דפסק כר"א אין חילוק בין חלוק למטה וספסל וכתב והכי נקטינן נראה מדבריו שנטה אחר דעת הרא"ש ז"ל שפסק כר"א מיהו י"ל שלא כ' והכי נקטינן אלא בדין זה שאין חילוק בין חלוק למטה כיון דבלא"ה הרמב"ם ס"ל הכי אבל בענין בדיקה תוך שיעור וסת י"ל דס"ל כהרשב"א והרמב"ם והראב"ד וסיעתן

והנה לעיל סימן קפ"ז כתב בהגה"ה סעיף ב' דאין אנו בקיאין בשיעור חיוב א"ת לפ"ז י"ל דה"ה בשיעור זה של חיוב חטאת נמי אין אנו בקיאין ואם כן נפל דין זה בבירא אך כיון שלא הגיה הרמב"ם כאן כמש"ל י"ל דדעתו להקל כאן בכתמים דרבנן גם כיון דלהרא"ש א"צ תוך שיעור זה מש"ה סתם כדעת המחבר להקל: (צב) היו שלשתן ערומות. כצ"ל ומ"ש בט"ז ס"ק מ' דנימא מלתא דלא רמיא עליה ולא שכיח עיין בשו"ת צ"צ סימן ס"ה ובעה"ג סימן ע' ועיין לעיל סימן צ"ד בט"ז ס"ק י"ב ובש"ך ס"ק כ"ח ועיקר בזה כל שאמרה שעשתה זה לאיזה כוונה ודאי דבכה"ג ליכא למימר מלתא דלא רמי' וכו' או בזמן קרוב ואינו רגיל קצת כמ"ש ט"ז ועיין לעיל סימן י"ח סעיף ד' ובסימן כ"ג בש"ך ס"ק ט"ו: (צג) אין בכתמים וסת. מדברי הרמב"ם בפירוש המשנה בפ' בא סימן הרואה כתם מקולקלת למנינה נראה שחולק אזה וס"ל דיש בכתמים משום וסת שכתב וז"ל וכוונת אמרו מקולקלת למנינה נפסד העת הידוע לנדתה ונתקלקל לוסתה עכ"ל כבר כתבתי לעיל מה