סדרי טהרה נ

טהרה ואין הנשים בודקות אותן וא"כ מאי אריא שדמיה טהורין הא בלא"ה אינה צריכה לשמש בעדים כיון דאינה צריכה בדיקה לטהרות וכ"ת דאכתי איכא לאוקמי בשראתה ג' פעמים ואז צריכה בדיקה לטהרות י"ל דסבירא ליה לרש"י דאף על גב דמסקינן בפ' התינוקת דבקטנה אין חילוק בין ראתה ללא ראתה מכל מקום אם ראתה ג' פעמים דינה כהגיע זמנה לראות וכמש"ל ומה שלא פירש"י דמתניתין מיירי בהגיע זמנה לראות וראתה דנותנין לה כל הלילה י"ל משום דבגמ' מדייק מיניה דשחרית וערבית בעי בדיקה ומקשה עלה מ"ט ואלו בהגיע זמנה לראות וראתה פשיטא דבעי בדיקה שחרית וערבית דהא אין לה אלא אותו הלילה מש"ה לא נקט רש"י הגיע זמנה לראות וזה שמסיים רש"י שם אבל שחרית וערבית וכו' ר"ל אפי' בתולה שנותנין לה ד' לילות אפ"ה בעי בדיקה שחרית וערבית ואם כן אין בדברי רש"י שם ראיה ועוד שהרי הוכחתי לעיל ממה דפירש"י בדף י' ע"ב בד"ה מתקיף לה ר' אלעאי וכו' דס"ל לרש"י דבלשון בתולה שדמיה טהורין נכלל נמי אפילו הגיע זמנה לראות וראתה דאפ"ה בתולה קרי לה והרמב"ם בפירוש המשנה כתב בהדיא דהך משנה ומשמשת בעדים חוץ מן היושבת על דם טוהר ובתולה שדמיה טהורין דהיינו בתולה קטנה שנשאת ואיהו לשיטתיה אזיל דס"ל דפי' ומשמשת בעדים ר"ל לאחר תשמיש אחד לו ואחד לה ודלא כפירש"י שפירש אחד לפ"ת ואחד לא"ת אלא הכל לאחר תשמיש ואפי' באינה עסוקה בטהרות ובפ"ד מהלכות א"ב די"ו כתב דהכל צריכין בדיקה א"ת אפילו קטנה ומעוברת וכו' מש"ה מוקים לה אפי' בקטנה גם הרע"ב פי' למתני' בקטנה יע"ש ואע"ג דפי' הרע"ב שם כפירש"י דמשמשת בעדים היינו אחד לפני התשמיש ואחד לאחר התשמיש ודוקא כשהיא עסוקה בטהרות עיי"ש ואם כן קשה איך אפשר לאוקמי בקטנה דמאי אריא שדמיה טהורים הא אפילו אין דמיה טהורים נמי א"צ לשמש בעדים כיון דאינה צריכה בדיקה לטהרות וכמש"ל דמה"ט אין הנשים בודקות אותה ופסקה הרמב"ם בפ"ד מהלכות מו"מ הלכה ח' י"ל דס"ל להרע"ב דמיירי בקטנה שראתה ג' פעמים דהוחזקה לראות וס"ל להרע"ב למה דמסקינן דבקטנה אין חילוק בין ראתה ובין לא ראתה ה"ה אפי' ראתה הקטנה ג"פ נמי זמנה עד שתחיה המכה והא דאמרינן לעיל דאין הנשים בודקות אותה ע"כ מיירי בדלא הוחזקה לראות דאי בדהוחזקה לראות ודאי דינה כשאר נשים וזה דלא כמש"ל לפירש"י ע"כ דין זה שכתבו הרשב"א והטור והש"ע דלא תלינן בקטנה שדמיה טהורים אלא דוקא בקטנה שלא ראתה מעולם לא ידענו מנין להם וצ"ע:

(עו) קודם שחיתה המכה. כתב בס' מנ"י וז"ל משמע דלאחר שחיתה המכה לא תלינן בה ואף שצריכה ז"נ כדין נדה כמבואר לקמן סימן קצ"ג מ"מ אין תולין בה ולא אמרינן בכה"ג תולין הקלקלה במקולקל ועיין בסמוך ס"ק מ"ג עכ"ל ואין דבריו נכונים בזה גם מש"ל ס"ק מ"ג לא דבר נכונה וכולה חדא שגגה היא וכמו שאבאר לקמן בע"ה:

(עז) ואפילו בזמן הזה. כתב הש"ך בס"ק נ"ד וז"ל ואפי' בזמן הזה שאין נותנין לשום בתולה שנבעלה אלא בעילת מצוה וכדלקמן סימן קצ"ג אפ"ה תולה בה לפי שדמיה מצויין בה וכן היושבת על דם טוהר ואף ע"ג דבזה"ז היא ככל הנשים כדלקמן סימן קצ"ד אפ"ה תולה בה לפי שמן הדין היא טהורה ואם תתלה בה אין כאן קלקול ומה שהחמירו שלא לבעול על דם טוהר לעצמן החמירו אבל לענין שלא תציל על חברתה לא החמירו טור ופוסקים עכ"ל כתב הב"ח והא דלא קאמר בבתולה נמי טעמא דלעצמן החמירו כדאמרינן ה"ט בדם טוהר י"ל דהא דאין נותנין בזה"ז לבתולה אלא בע"מ בלבד מדינא דגמרא הוא כדלקמן בסימן קצ"ב אבל שלא לבעול על דם טוהר אינו אלא חומרא שנהגו בה מקצתם ולא מדין התלמוד כדלקמן בסימן קצ"ד עכ"ל ובס' מל"מ בפ"ט מהלכות א"ב השיגו דהא הראב"ד דס"ל דתולין ביושבת על דם טוהר אפי' בזה"ז ס"ל דהא דאין יושבת עכשיו על דם טוהר לאו משום דנהגו בה מקצתם אלא מדינא דתלמודא הוא ובכלל חומרא דר"ז הוא גם כן וכל זה מבואר בדברי הרשב"א בת"ה וכן ההיא דבועל בעילת מצוה דוקא אליבא דמרן לדעת רבינו גם זה תלוי במנהג ומ"מ בין הכי ובין הכי קו' מעיקרא ליתא דמי עדיף ליה טעמא דהראב"ד שהרמב"ן חולק עליו מטעמא דדמיה מצוין שהוא דין מוסכם אליבא דכ"ע והטור מלתא פסיקא נקט וזה פשוט עכ"ל ובאמת השגה זו שהשיג על הב"ח יש ליישב דאף דהראב"ד ז"ל הכי ס"ל דאפי' חומרא שהחמירו חכמי תלמוד יש לומר נמי דלעצמן החמירו ומש"ה חברתה תולה בה מ"מ י"ל הטור לא ס"ל הכי וס"ל דמה שאסור מדין התלמוד אע"פ שאינה אלא חומרא בעלמא אפ"ה לא אמרינן גבי' דלעצמן החמירו ואין חברתה תולה בה מש"ה הוכרח ליתן טעם גבי בתולה שדמיה טהורים הואיל ושירפה מצוי אבל גבי דם טהור ניחא ליה בטעמא דהראב"ד משום דס"ל דאין אסורה מדין התלמוד וכמ"ש לקמן סי' קצ"ד בשם בה"ג והרמב"ם ז"ל

אמנם עיקר הקו' של הב"ח מעיקרא ליתא ע"פ מה שכתבו התוספות בדף יו"ד ע"ב ד"ה וכי מה בין זו לבתולה שדמיה טהורים וכו' דקו' רבי אלעאי היא מדלא מפליג ותני סתמא שתולה בבתולה שדמיה טהורין משמע אפי' דם הכתם משונה טהורה ואלו ראתה כן הבתולה טמאה כדאי' בדף י"א ע"ב דאם נשתנו מראה דמים שלה טמאה ואמאי תתלה בה וע"ז משני הואיל ושירפה מצוי מש"ה היא תולה בה אע"פ שדם הכתם משונה עיי"ש וכ"נ בפירש"י שם ולפ"ז מש"ה הוצרכו ליתן לטעם הואיל ושירפה מצוי דלא מבעי' לשיטת הרמב"ן שהביאו הרא"ש בפ' התינוקת דס"ל דאנן אין בקיאין להבחין אם דומין המראות של דם זו לזו וא"כ בזה"ז לפי הטעם שלעצמן החמירו לא ה"מ לתלות בבתולה שדמיה טהורין דדלמא הדם של הכתם משונה מדם של הבתולה ואז מדינא תטמא הבתולה ואיך מצי לתלות בה דמאי חזית דמקלקלת להך טפי מהך מש"ה הוצרך לטעם הואיל ושירפה מצוי מש"ה לעולם תולה בה אפי' יהיה הכתם משונה מדם ראיות של הבתולה כדמוכח התם אלא אפי' לדברי הרא"ש שם שכ' דאע"פ שבזה"ז אינן בקיאים להבחין בין דם טהור לדם טמא מ"מ בקיאים להבחין בין שני מינים דמים אם דומים זה לזה עיי"ש מ"מ לא היתה יכולה לתלות מן הסתם כל הכתם בבתולה שדמיה טהורין לטעמא של הראב"ד דלעצמן החמירו עד שתדע בוודאי שדם כתמה דומה לדם ראיות של הבתולה מחמת בתולים ואצ"ל כשיודעת בודאי שאין דומי' שאינה תולה ועכ"פ צריכה להבחין ולבדוק אח"ז מש"ה נתן הטור והפוסקים הטעם משום דשירפה מצוי מעתה היא תולה כל הכתמים אפי' יודעת בודאי שאינן דומין זה לזה והוא ברור

בהגהות פרישה ובס' מנ"י הק' וז"ל אבל צ"ע דפשיטא דתולין בזה"ז בבתולה שנבעלה בעילה ראשונה דהא בלא"ה קיי"ל דמטמאה כנדה ממש וא"כ פשיטא דתולין הקלקלה במקולקל ומכח קו' זו רצה בעל מנ"י להוכיח דלא מקרי מקולקלת אלא היכא דהיא טמאה מדאורייתא משא"כ היכא דאינה טמאה אלא מדרבנן עי"ש והא ליתא דאפי' אינה טמאה אלא מדרבנן מ"מ מקולקלת היא וחברתה תולה בה דדוקא בכתמים לא תלינן כיון דלא ידעינן אם מגופה הוא או לאו אבל בעלמא תלינן אפי' אינה טמאה אלא מדרבנן דומיא דכתמים וכן מוכח ממ"ש לקמן בשם המל"מ דבזה"ז נמי תולין בסופרת ז' שלא טבלה אע"ג דאינה צריכה ז"נ אלא מחומרא דר"ז ומה דקשיא להו ל"ק מידי ובמח"כ נעלם מהם שורש ועיקר דין זה בכן אציע לשון הגמ' והפוסקים איתא בגמ' די"א ע"ב תנן התם תינוקת שלא הגיע זמנה לראות ונישאת בש"א נותנין לה ד' לילות ובה"א עד שתחיה המכה אר"ג א"ש לא שנו אלא שלא פסקה מחמת תשמיש וראתה שלא מ"ת אבל פסקה מ"ת וראתה טמאה עבר לילה א' בלא תשמיש וראתה טמאה נשתנו מראה דמים שלה טמאה וכו' ומייתי שם ברייתא דתניא כוותיה עיי"ש וכתבו התוס' שם ד"ה שלא פסקה מ"ת וז"ל דכל פעם שמשמשת רואה אפי' תשמיש מופלג מחברו חדש או ג' חדשים הוי דם תשמיש וטהור כדאמר בפ"ב דף ס"ה מעשה ונתן לה רבי ד' לילות מתוך יב"ח וכו' שמשה בלילה וראתה למחרתו או בלילה שלאח"כ בלא תשמיש טהור אבל אם ראתה יום שני לשמושה טמאה כדאמר עבר עליה לילה א' בלא תשמיש וכו' וביום תשמיש נמי אם נשתנו מראה דמים שלה משל אמש טמאה ואם פסקה מ"ת וראתה אח"כ אפי' באותו יום בין בתשמיש בין בלא תשמיש טמאה דוודאי חיתה המכה וכלו בביאה ראשונה כל דמי בתולים וכו' עכ"ל ומוכח התם דאין חילוק בדינים אלו בין קטנה להגיע זמנה לראות וכפירש"י שם דאב"ה קאי ר"ג א"ש והתם לא מייתי פלוגתא דב"ש וב"ה אלא בקטנה שלא הגיע זמנה לראות אלא דאף בקטנה איכא להני חלוקי דינים אלא שמדברי הרמב"ם בפ"ב מהלכות א"ב לא נראה כן שכ' שם די"ח וז"ל וכיצד דין הבתולה בדמי' אם נשאת קטנה בין לא ראתה דם מימיה בין שראתה דם בבית אביה ה"ז מותרת לבעלה עד שתחיה המכה שכל דם שתראה מחמת מכה הוא ואם ראתה דם אחר שתחיה המכה ה"ז נדה עכ"ל מדכתב שכל דם שתראה מחמת מכה הוא ולא חילק בין עבר עליה לילה א' בלא תשמיש ובין לא עבר עליה משמע דס"ל בקטנה אין חילוק ולעולם כל זמן שלא חיתה המכה היא מותרת לבעלה וצ"ל דס"ל דאע"ג דהש"ס התם לא מייתי אלא רישא דמתני' מ"מ ר"ג א"ש לא קאי אלא אנערה דנותנין לה ד' לילות אבל בקטנה אין חילוק ובדין י"ט כ' שם בנערה שלא ראתה דם מימיה דנותנין לה ד' ימים ביום ובלילה כרב דס"ל הכי בר"פ התינוקת כמ"ש המ"מ שם ודוקא כששימשה בכל מעל"ע פ"א כדמוכח ממה שכ' שם דהני ד' לילות שנותנין לנערה שלא ראתה דם אע"פ שהם בסרוגין בועל לילה הראשון וממתין אפי' ב' או ג' חדשים ובועל לילה שני וכו' מבואר דוקא כשבעל אבל כשעבר לילה א' ולא שימשה אין נותנין יום שלאחריו ואם ראתה בו טמאה. אלא דק' דלפ"ז למה לא כתב הרמב"ם שמותרת בנערה שלא ראתה יום ולילה וגם הלילה שלאחריו וכמ"ש התוס' שהבאתי לעיל דהא לפי דעתו הא דר"ג א"ש קאי אנערה שלא הגיע זמנה לראות ואהא קאמר דוקא עבר עליה לילה אחד ולא שימשה הוא דאינה טהורה במה שראתה ביום שלאחריו משמע אבל מה שראתה בליל ב' שאחר תשמיש אפי' לא שימשה באותו לילה טהורה תלינן בד"ב וגם ק' הא ללוי דס"ל ד' עונות תנן מוכח דס"ל דהברייתא דמפ' למתניתין בד"א וכו' ארישא דמתני' קאי ולב"ה מסתמא גם לרב הוא כן וצ"ע:

ותו יש להקשות אמאי השמיט הרמב"ם הא דאמרינן הכא דאם נשתנו מראה דמים דטמאה מיהו בהא א"ל דס"ל להרמב"ם ז"ל כפירש"י בפ' התינוקת דס"ה ע"ב דכ"ז לר"מ דס"ל דמראות דמים משונין הם אבל לחכמים דס"ל כל מראה דמים א' הן ליתא להא אך זה דוחק דא"כ מה מק' הש"ס הכא ממתניתין דבתולה שדמיה טהורים א"צ לשמש בעדים אמאי דלמא נשתנו מראה דמים שלהן מה קו' דלמא מתניתין כחכמים אתיא וא"ל דניחא ליה לאוקמי סתם מתניתין כר"מ אכתי קשי' מאי מק' ר' אלעאי לעיל ד' יו"ד וכי מה בין זו לבתולה שדמיה טהורים ופירשו שם רש"י ותו' דעיקר הקו' היא דהא אלו חזי' בשינוי מראה טמאה וכמש"ל ומה קו' דלמא רבי ורשב"ג ס"ל כחכמים ולא כר"מ א"ו דלכ"ע אם נשתנו מראה דמי' טמאה וצ"ע ודברי רש"י יש ליישב וכתבתי בחדושי גמ' ובשו"ת ב"ח סי' פ"ג ראיתי שכ' דהרי"ף והרמב"ם ס"ל דרב מודה לשמואל דכ"ז שרואה מ"ת תלינן בד"ב אלא דמוסיף עליו דאף באינה רואה מ"ת מ"מ בנוחרת נמי ידעינן דלא חיתה המכה ע"ש לפ"ז ל"ק קו' א' שהקשיתי על הרמב"ם משום דס"ל דהברייתא דמחלק בין עבר עליה לילה א' בלא תשמיש או לאו מיירי באינה נוחרת ואפ"ה כ"ז שלא פסקה מ"ת ולא עבר עליה לילה א' בלא תשמיש טהורה אבל בנוחרת אפי' עבר עליה לילה אחד בלא תשמיש או שפסקה מ"ת אפ"ה טהורה אך דברי הב"ח תמוהים שהרי הרמב"ם שם בדין כ"ד פסק דאם פסקה מ"ת ואחר כך ראתה דם שלא מחמת תשמיש דטמאה וכמו שאביא לקמן ומבואר שם דאפי' בנוחרת ס"ל הכי אלמא דס"ל דלרב תרתי בעינן וכמ"ש התוס' והר"ן על דברי הרי"ף שם ואף שיש לדחוק בזה מ"מ בלא"ה קשה להלום הסוגיא כאן ובדף י"א ע"ב לדעתו דמייתי התם תנ"ה בד"א וכו' מבואר דהברייתא מפרש למתניתין דתני עד שתחיה המכה וכו' ורב הא מפרש למתניתין דקרי עד שתחיה המכה כ"ז שנוחרת כדאיתא הכא עד שתחיה המכה ועד כמה א"ר כ"ז שנוחרת ואהא קאי הברייתא אלמא דאפי' בנוחרת מפליג הברייתא בהני חלוקי דינים ועיין עוד יש חילוק בין הרמב"ם ז"ל לשיטת רש"י והתוס' שם דלפירש"י ותוס' אם פסקה פ"א בשעת תשמיש אפי' אם חזרה וראתה בשעת תשמיש טמאה כיון דפסקה פ"א ולהרמב"ם דוקא אם פסקה פ"א מ"ת וראתה שלא מ"ת אבל אם חזרה וראתה מ"ת אע"פ שפסקה פ"א מחמת תשמיש אפ"ה טהור שכן נראה ממ"ש שם בדין כ"ד וזה תליא בפי' וגי' הסוגיא וכמ"ש מהרמ"ט על המרדכי שכ"נ דעת הרי"ף כדעת הרמב"ם וכבר כתבתי מזה לעיל סי' קפ"ז

ומעתה נבא לבאר דברי הש"ע דמ"ש לנערה שלא ראתה ולבשתו תוך ד' לילות לבעילתה הני ד' לילות לא משכחת לה רצופים דהא לכ"ע אין נותנין לה אלא ליל התשמיש ויום שלאחריו אבל יותר אין נותנין לה כ"ז שלא שימשה וא"כ בזה"ז לאחר תשמיש של ב"מ דינה כנדה גמורה ואסורה ואיך אפשר להיות ד' לילות רצופים א"ו ד' לילות דקאמר היינו אינן רצופין כל אחת אחר שטבלה ובאמת שהלשון הטור והש"ע מגומגם קצת במ"ש תוך ד' לילות לבעילתה מ"מ ע"כ הכוונה כמ"ש ומעתה לק"מ מה שהקשה בהגהות פרישה ובס' מנ"י דבלא"ה טמאה בזה"ז ז"א דהכא הא מיירי שטבלה א"ע אחר כל תשמיש מן הד' לילות שלה וא"כ ה"ק שאם השאילתו לנערה שטבלה אחר ז"נ של לילה הראשונה ובעלת החלוק השאילה חלוקה לבתולה זו בליל טבילתה ושימשה אז בעלת החלוק תולה בה אע"פ שמקלקל לזו אפ"ה תולה בה מפני ששירפה מצוי וזה פשוט מאד ולא הוצרכתי להאריך בזה אלא משום דנ"מ לדינא לנ"ז שכ' הש"ע לידע מתי תולין ומתי אין תולין

ומעתה נימא הא דהשמיטו הפוסקים שתולה גם בהגיע זמנה לראות וראתה שלפי דין המשנה נותנין לה כל הלילה וא"כ אם השאילתו לנערה כזו אפי' לבשה החלוק אחר ב"מ אפ"ה תולה בה לפי ששירפה מצוי כל הלילה דלא הוצרכו לכתוב דין זה דפשיטא הוא דבלא"ה אפי' אי לאו שירפה מצוי אפ"ה יכולה לתלות בה כיון דבלא"ה היא מקולקלת מיהו למ"ש הרשב"א והטור והש"ע דאינה תולה אלא דוקא בלא ראתה מעולם בלא"ה לק"מ אלא שכבר כתבתי לעיל שאין לזה טעם ואין חילוק בין ראתה ובין לא ראתה אם שירפה מצוי תלינן וכמש"ל ולפ"ז מ"ש בס' מנ"י דאחר שחיתה המכה בקטנה אף ע"פ שעדיין הוא תוך ז"נ לא תלינן בה ומסתייע ממ"ש אח"ז בסמוך מכח קושיא הנ"ל כשל עוזר ונפל עזור גם הדיוק שלו דמדייק מדכ' המחבר קודם שחיתה המכה משמע דלאחר שחיתה לא תלינן אפי' היא בספירת ז"נ לאו דווקא ואין כאן שום משמעות דה"ק קודם שחיתה המכה תלינן בה אפי' היא טהורה לגמרי כגון אחר שטבלה משא"כ לאחר שחיתה המכה לא תלינן בה כיון שמקלקלת להך מאי חזית וכו' מש"ה לא תלינן בה לאחר שחיתה המכה אבל כשהיא תוך ז"נ בלא"ה תלינן בה אפי' בלא טעם דשירפה מצוי משום דתלינן הקלקלה במקולקל אך יש לעיין כיון דקיי"ל דלא מיקרי לא חיתה המכה אלא כשראתה הדם בעת שתעמוד וכשתשב לא תראה וכשיושבת על הקרקע תראה ואם יושבת על כרים וכסתות לא תראה אבל אם פסקה הדם ולא ראתה כלל בין עומדת ובין יושבת כחיתה המכה דיינינן לה וכמ"ש הרמב"ם שם וא"כ איך אפשר לומר בקטנה שטבלה בזה"ז ותהיה עדיין תוך זמן שלא חיתה המכה דהא כיון דצריך שיהיו הדמים ניגרין ממנה בכל עת שתעמוד הא א"א לה לטבול בזה"ז דדיינינן לדם בתולים כדם נדה אך ז"א דהא דבעינן גבי קטנה עמדה ורואה היינו כ"ז ששימשה בלילה אז ביום שלאחריו צריך שתראה אם עומדת אבל כשלא שימשה בלילה אז בימים שאחריה אפי' אינה רואה כשעמדה לא אמרינן שחיתה המכה דמה שלא ראתה משום שלא שימשה בלילה ואם אח"כ תשמש ותראה ביום שלאחריו כשעמדה בידוע שלא חיתה המכה ותדע שכ' הרמב"ם שם דנותנין לקטנה כ"ז שלא חיתה המכה אפי' לא חיתה שנה אטו כל השנה תראה בתמידות יום יום כשעמדה או ישבה ע"ג קרקע א"ו כדכתיבנא ועוד דהא אפי' בהגיע זמנה לראות דנותנין לה ד' לילות כתב הרמב"ם שם דלא יהבינן לה ד' לילות אלא דוקא כ"ז שלא חיתה המכה וא"כ אי ס"ד דלא מקרי לא חיתה המכה אלא היכא שראתה בכל עת שתעמוד א"כ היכא משכחת לה דנותנין לה ד' לילות מתוך יב"ח אפי' בזמן הש"ס דממ"נ אם ראתה במשך הזמן בכל עת שעמדה א"כ היא טמאה ואיך היה אפשר לה לטבול דהא בהגיע זמנה לראות ודאי דאין נותנין לה אלא הלילה ויום שלאחריו אבל מה שראתה ביום שאח"כ היא טמאה וכמש"ל דכ"ז שעבר עליה לילה בלא תשמיש היא טמאה ואי דלא חזיא הא כבר חיתה המכה ואין נותנין לה א"ו דלא בעינן עומדת ורואה אלא ביום שאחר התשמיש וה"ה בקטנה וכמ"ש כנ"ל:

(עח) לסופרת ז' שלא טבלה. כ' בס' מל"מ שם דמשמע מלשון המחבר מדכ' סופרת ז' שלא טבלה הא אם טבלה בשביעי אינה תולה בה אפי' לדידן דקיי"ל כחכמים דאסור לעשות כן שמא תבא לידי ספק וכדאיתא בפ' התינוקת ולדעת הרבה פוסקים אסורה לטבול ביום ז' מטעם גזרה זו שמא יבא עליה ויש מגדולי המורים דס"ל דאם טבלה ביום לא עלתה לה טבילה וכמבואר לקמן בסי' קצ"ז ומה"ט כ' הטור כאן וז"ל ולזבה בימי זיבתה ואפי' בז' שלה