סדרי טהרה מט

מיהו מסיק שם בשם גדול א' להחמיר משום לא פלוג ולא ידעתי טעם לזה דלמה נחמיר בהא כ"כ משום לא פלוג לכן נ"ל דהמקיל בזה לא הפסיד בפרט אם תחילת ראייתה תה לא היתה כ"א ע"י כתם דהא קיי"ל דאין תולין כתם בכתם וכיון דלהקל לא אמרינן ה"ה להחמיר נמי לא וכמ"ש התוס' והרשב"א אהא דאמרינן דנ"ח ע"א גבי אין שונין בטהרות ע"ש מכ"ש בדין זה דס"ל להרמ"א שאינו אלא חומרא והשאר פוסקים חולקים ע"ז וכמ"ש הש"ך בשמו סי' קצ"ו ס"ק י"ב וכ"כ בצ"צ שם וגם בכלה אחר בע"מ המקיל לא הפסיד

בשו"ת פמ"א ח"ש סי' ק"ע נשאל אשה שפסקה בטהרה ובדקה עצמה כדינה והתחילה לספור ז"נ ובכל יום בדקה עצמה ומצאה טהורה וביום א' לספירתה לבשה כתונת בעלה שכבר לבש בעלה ופשטו ולבש בגדי לבן לשבת והכתונת אשר פשט זרקו אותו לתוך הכלים המוכנים ליתן לכביסה וביום ז' לספירתה בדקה הכתונת של הבעל הנז' ומצאה בו כתם וכל ימי לבישתה לא בדקה הכתונת רק בדקה עצמה כדינה ומצאה טהורה מה דינו של האשה הנ"ל והשיב וז"ל נראה ללמוד היתר דהא בפ' בא סימן דנ"ג ע"ב פליגי רבי ורשב"א אם מטמא למפרע ומשמע דוקא לטהרות פליגי וע"כ הא דתנן דפליגי דמטמא למפרע עד שעת הכיבוס דוקא לטהרות ולקדשים ולא לגבי בעלה ופסק הרמב"ם פ"ט מהלכות א"ב בדין ג' וכל הרואה כתם טמאה למפרע עד כ"ד שעות ואע"פ שהיא טמאה למפרע מדבריהם אינה מטמאה את בועלה למפרע ואינה מונה לנדתה או לכתמה אלא מעת שראתה הדם או שמצאה הכתם הרי להדיא דמונה מעת שמצאה הכתם ומותרת לטבול ביום ז' למציאת הכתם כנדה דאוריי' ש"מ דלא מחזקינן שיצא דם ממקורה קודם מציאתה ה"נ כיון שמצאה הכתם ביום ז' לספירתה א"כ פשוט לן דלא ראתה מקודם מגופה אלא דהשתא מספקינן אם היא מגופו או לאו ושפיר יש לתלות כיון שלקחה כתונת בעלה ממקום שזורקים בגדים שלבשו כבר ומוכנים לכביסה והוי כמו שלקחה עד המזדמן לה בבית שהזכיר הרשב"א אפי' קנחה עצמה בעד זה ליכא מאן דמטמא אפילו משום כתם א"כ בנ"ד שלא מצאה הכתם אלא ביום ז' א"כ שוב לא מספקינן דלמא יצא דם מגופה מקודם אלא בשעת מציאת הכתם מספקינן א"כ שפיר יש לתלות בעד שאינו בדוק עכ"ד וכה"ג כ' שם להתיר באשה שביום שני לספירתה פירסה לה המשרתת סדין שהיתה שוכבת עליה בימי נדתה וביום ז' לספירתה מצאה בו כתם ג"כ מטעם הנ"ל ומה מאד אני תמה על החכם הזה שכל דבריו בזה אינם אלא דברי תימא ושגגה מ"ש הא דפליגי ר' ורשב"א כו' דוקא לטהרות ולקדשים וע"כ הא דתנן דמטמא למפרע עד שעת הכיבוס דוקא לטהרות ולקדשים ולא לגבי בעלה לא ידעתי איך שכח הא דתנן במתניתין דף נ"ב הרואה כתם מקולקלת למנינה ולעיל ד"ו בברייתא הרואה כתם וכו' ומקולקלת למנינה כו' והקלקול למנין הוא לבעלה גם התוס' פירשו כאן בפלוגתא דרבי ורשב"א היינו לענין קלקול למנינה פליגי דזו פי' עצמה דקאמרי ועיין בחדושי הרמב"ן והר"ן שם גם מ"ש הרי להדיא דמונה מעת שמצאה הכתם ומותרת לטבול ביום ז' למציאת כתם כנדה דאורייתא ש"מ דלא מחזקינן שיצא דם ממקורה קודם מציאתה ה"נ כיון שמצאה הכתם ביום ז' לספירתה וכו' דברי תימא הם שהרי כן הוא לשון הברייתא שהבאתי הרואה כתם וכו' ומקולקלת למנינה ומטמאה את בועלה ואינה מונה אלא משעה שראתה וכו' הרי להדיא אע"ג דמקולקלת למנינה ואבדה פתח נדתה דשמא ראתה כבר ואפ"ה תני דאינה מונה אלא משעה שראתה ור"ל דיש לה כל החומרות דהיא מקולקלת למפרע ולענין ספירה שלה אינה יכולה לספור אלא משעה שראתה וכבר הק' התוס' שם דפשיטא ותירצו דקמ"ל שאם ראתה אח"כ יום א' או ב' דאינה מונה אלא בשעת ראייה ממש ולא בשעת מציאת הכתם דאימור לאו מגופה אתיא אלא מעלמא עכ"ל וכן קיי"ל דהרואה כתם גדול שאפשר לחלק לג' גריסין ועוד היא טמאה משום זוב דשמא בג' ימים ראתה וכ"פ הרמב"ם וכמו שאכתוב בסמוך וא"כ הא חיישינן לשמא ראתה מקודם וכל הקלקול זה לבעלה נמי איירי ומ"ש הרמב"ם שאינה מטמאה את בועלה למפרע טעמו דפסק כחכמים דס"ל הכי כדאיתא בדף ט"ו ע"א דהרואה כתם אינה מטמאה את בועלה אלא מכאן ולהבא וי"ל דהבריי' דלעיל נמי הכי ס"ל ומאי דתני הרואה כתם מטמא את בועלה היינו מכאן ולהבא אע"פ דס"ל להברייתא שהיא מקולקלת למנינה מ"מ ס"ל דלענין לטמא את בועלה אינה מטמאה אלא מכאן ולהבא וכך היה גזירת חכמים לגזור בהא ולא לגזור בהא ואין לדמות גזירת חכמי' זה לזה והן אמת דמ"ש הרמב"ם שם בפ"ט מהלכות א"ב ד"ג וז"ל וכל הרואה כתם ה"ז מקולקלת למנינה שמא מן החדר בא ונתקלקלה וסתה עכ"ל אינו ר"ל דמקולקלת למנינה משום דאינה יודעת מתי ראתה הכתם ואם תראה אח"כ א"י אם היא בימי נדתה או בימי זיבתה וכמו שפירש"י דז"א דהא הרמב"ם ס"ל בפ"י דכל אשה שראתה בתחלתה ממנה חוששת כל ימיה ימי נדתה שבעה ואח"כ י"א ימי זיבה וכן כל ימים לעולם בין ראתה בהן דם ובין לא ראתה ע"ש וא"כ מאי קלקול פתחי נדה יש כאן ע"י ראיית כתם אלא שיש לו פירוש אחר בזה וכמו שפי' בפירוש המשניות על המשנה בדף נ"ב משום דס"ל דאם עקרה וסתה הראשון אז היא חושבת ימי נדתה וימי זיבתה מוסתה השני לזה אמר דהרואה כתם מקולקלת למנינה שמא נפקד העת הידוע לנדתה ונתקלקל וסתה ולזה נתכוין בחיבור במ"ש שמא מן החדר בא ונתקלקל וסתה כוונתו שאם תראה עוד ב' פעמים בזמנים שוים יש לחוש שמא גם הכתם מן החדר היה בא באותו זמן ונתקלקל וסתה הראשון וא"כ היא מקולקלת למנינה שאינה יודעת אם למנות פתחי נדה שלה מוסתה הראשון או לספק עקירת וסתה השני ועכ"פ לדידן הוא ספק לשמא ראתה הכתם כבר ואפי' לבעלה חיישינן דלא סבירא ליה כהרמב"ם בזה וא"כ הפי' מקולקלת למנינה הוא כפשטי' וכפירש"י וסיעתו

גם מ"ש והביא דברי הרמב"ם דס"ל דכתם אינו מטמא למפרע אלא מעל"ע או מפקידה לפקידה כדין רואה אמת שכ"כ הרמב"ם שם אלא שנסתרה דרכו של הרמב"ם בזה ממנו אף אי נימא דס"ל להרמב"ם דהא דקיי"ל דרואה כתם עד שעת הכבוס טמאה היינו דוקא החלוק מטמאינן ליה משעת הכיבוס אבל לא להאשה וכמש"ל מ"מ הא מברייתא זו שהבאתי לעיל מוכח להדיא דאפי' האשה טמאה למפרע ברואה כתם אפי' יותר מן מעל"ע דהא בהרואה דם שנינו התם הרואה דם דמטמא מעל"ע ומה היא מטמאה וכו' ואח"כ תני הברייתא הרואה כתם מטמא למפרע ומה היא מטמאה וכו' וכיון דברישא גבי הרואה דם תני מעל"ע ואלו גבי כתם תני סתם מטמא למפרע מוכח דאפי' ביותר מן מעל"ע וכן פירש"י שם דכתם מטמא למפרע עד שעת הכבוס ולא זו שפסק הרמב"ם בזה סותר להברייתא הנ"ל קשיא לי טובא שפסקיו סותרים זה את זה שכאן פסק הרואה כתם אינה טמאה יותר מן מעל"ע ואלו בפ"ג מהלכות מו"מ ד"ז כתב וז"ל הרואה כתם טמאה למפרע עד עת הפקידה וכן הבגד שנמצא עליו הכתם טמא למפרע ועד כמה עד שתאמר בדקתי החלוק הזה ולא היה עליו כתם וכו' עכ"ל הרי שכ' לחלק בין האשה לחלוקה דלאשה מהני בדיקת עצמה אבל לחלוק לא מהני בדיקת עצמה עד שתאמר בדקתי החלוק הזה אבל מעל"ע לא מהני אפי' לאשה וכ"כ בהדיא שם בכ"מ שהרואה כתם חמור בזה מרואה דם ממש דשם מהני מעל"ע משא"כ בכתם ועיי"ש מ"ש בשם הרי"ק והפוסקים סותרים זא"ז ושום א' מנושא כליו לא העיר בזה גם דברי הרי"ק שהביא שם בכ"מ לכאורה צ"ע שכ' וז"ל וטעם יש בדבר דאלו רואה עתה אין טעם להחמיר עליה למפרע ביותר מעל"ע אמנם כתם שא"י מתי יצא דם זה מגופה יש להחמיר ולומר דסמוך לפקידה יצא עכ"ל הנה נתן טעם על שהחמיר הרמב"ם בכתם לטמא יותר מן מעל"ע אבל מה שהקיל הרמב"ם לטהר בכתם כמו בראיה ממש שאינה טמאה אלא מפקידה לפקידה עדיין צריך טעם דבשלמא גבי רואה הא דמטמאינן למפרע אינו אלא משום חששא לשמא היה הדם בביה"ח וכמו שפרש"י בריש מכילתין א"כ כיון שבדקה א"ע תו ליכא למיחש לשמא היה בביה"ח שהרי בדקה א"ע ולא מצאה כלום אבל גבי כתם מה מועיל מה שבדקה א"ע ומצאה טהורה דלמא מקודם לכן ראתה וצ"ל דס"ל להרמב"ם ז"ל כיון שבדקה א"ע והיא בחזקת טהורה לא חיישינן לשמא ראתה מקודם כיון דכתמים אינן אלא מדרבנן מהני מה שבדקה א"ע דלא מספקינן לשמא ראתה מקודם וכן נראה לכאורה מתוס' דף נ"ג ע"ב ד"ה צריכה הפסק טהרה עיי"ש וכה"ג כתבתי לעיל בשם הרשב"א בתה"ק והטור ולפ"ז נלע"ד בנדון השאלה שנשאל בעל פמ"א דהיכא דבדקה עצמה תוך שבעה בכל יום כדינו ואח"כ מצאה הכתם ביום ז' דתלינן שהכתם היה בחלוק מקודם שלבשה אותו תוך ז"נ כיון שהיא בדקה א"ע בכל יום ומצאה טהורה הרי ע"י בדיקה שבדקה א"ע איתחזקה לן בטהרה עד עתה תו ליכא לאורועי לחזקתה לטמאה למפרע ולא דמי לאם נמצא הכתם תוך ג"י דלא תלינן אע"ג שבדקה א"ע קודם מציאת הכתם דשאני התם די"ל אימא עם סילוק ידיה ראתה אבל כשבדקה א"ע אחר ג"י ומצאה א"ע טהורה דלא חיישינן לשמא ראתה תוך ג' ימים דהא בדקה א"ע אח"ז ומצאה טהורה וכיון דלענין טהרות לא מטמאינן לה קודם הבדיקה ה"ה לבעלה דהא ודאי לענין טומאה למפרע מחמרינן לטהרות טפי מלבעלה דהא ברואה דם ממש מטמאינן למפרע מעל"ע לטהרות ואפ"ה אינה מקולקלת למנינה אלא פתחי נדתה מונה משעה שראתה ולא חיישינן לבעלה כלל לשמא ראתה מקודם תוך מעל"ע אלמא דלטהרות חמירא טפי מלבעלה ועיין במש"ל סי' קצ"א וא"כ כיון דפסק הרמב"ם דלענין טהרות מהני בדיקתה כ"ש לבעלה ובפרט בדין כתם הנמצא תוך ג"י לספירתה שאין תולין אינה אלא חומרת האחרונים וכמ"ש הפוסקים ודאי דיש להקל בזה (ולפ"ז נראה דאף דקיי"ל דתוך ג"י אינה תולה כתמה בד"א מ"מ אם פשטה חלוקה ולא בדקה להחלוק בעת הפשיטה ובדקה א"ע ומצאה טהורה ואח"כ נמצא כתם בחלוק דטהורה ותלינן להכתם אי איכא למיתלי בד"א הואיל דאשה איתחזקה בטהרה ע"י בדיקה וכמש"ל ועוד קצת ראיה לה מהא דאי' לעיל בסי' י"ח סעיף י"ג בסכין שנאבד עיי"ש וכן נראה לכאורה להוכיח מהא דפסק הרמב"ם שם בפ"ט מהלכות א"ב דף י"ג וז"ל מצאה כתם א' שאין בו כדי ג' כתמים אם בדקה עצמה כל בין השמשות של יום ראשון ומצאה טהורה ולא בדקה חלוקה וביום השלישי מצאה זה הכתם שאינה כשלשה כתמים אינה חוששת לזיבות ואם לא בדקה עצמה כל בהש"מ הואיל ולא בדקה חלוקה ושהה עליה ג' ימים בימי זיבתה חוששת לזיבה ואע"פ שאין הכתם כדי ג' כתמים עכ"ל וקשה מה מועיל שבדקה א"ע כל בהש"מ של יום ראשון כיון שלא בדקה א"ע גם ביהש"מ של יום שני הא איכא למיחש לשמא ראתה ביום הראשון ובשני ראתה בהש"מ שלו וה"ל ג' ימים רצופים וכן פירש"י בגמ' דף נ"ב דצריכה לבדוק גם בהש"מ של יום שני הא לא"ה היא ספק זבה אלא ודאי דס"ל להרמב"ם ז"ל דכיון דבדקה א"ע כל בהש"מ של יום ראשון ומצאה טהורה תו ליכא למיחש לשמא ראתה ביום א' כיון דמצאה א"ע כל ביהש"מ טהור מסתמא לא ראתה מקודם והרי היא עד בין השמשות הראשון בחזקת טהורה ולפ"ז נ"ל דלאו דוקא אם בדקה א"ע כל בהש"מ של יום ראשון אלא ה"ה אם בדקה א"ע בלילה לאחר יום א' נמי מהני מה"ט אך ק' דא"כ מאי איכא בין ראתה כשתי ראיות ובין ראתה ראיה מרובה כשלש ראיות דפסק הרמב"ם שם דטמאה ולא התנה דאם בדקה א"ע בבהש"מ דטהורה מוכח דס"ל דלעולם טמאה ואמאי הא מ"ה אפי' בראיה מרובה יש לטהר מה"ט וצ"ע ואחר העיון נ"ל ליישב דס"ל להרמב"ם ז"ל דכל כתם הנמצא אמרינן השתא הוא דחזאי אע"ג דלענין טהרות מטמא למפרע מ"מ לענין זיבה לא חיישינן לדלמא ראתה כבר וכה"ג אמרינן ברואה ממש דמונה משעה שראתה לענין פתחי נדה אע"ג דלטהרות מטמא למפרע אבל היכא דחזאי שיעור שני כתמים אמרינן חד שיעורא השתא הוא דחזאי והשני חזיא למפרע וכיון דחד שיעורא אמרינן השתא הוא דחזאי א"כ בבדקה בהש"מ של יום ראשון וליכא למיחש דזבה גדולה היא כיון דחד שיעורא חזיא מסתמא השתא קודם מציאת הכתם ועיין בח"ג שכתבתי ביתר ביאור וכתבתי שכן מוכח מלשון הרב המ"מ במ"ש שם בדין ט"ו ודוק וכ"מ ממה דקיי"ל לקמן בסעיף נ"א דמהני בדיקה תיכף למציאת הכתם ע"ש ומ"מ בנדון שכ' הפמ"א נ"ל להיתר וכמש"ל (בס' הל"מ שנדפס מחדש ראיתי שכ' להחמיר בנדון זה ולענ"ד נראה כמ"ש) אך אם לא בדקה א"ע אחר ג"י צ"ע אם יש להקל בזה ויש פנים לכאן ולכאן די"ל דלא החמירו אלא במוצאת כתם תוך ג"י כיון שעדיין היא בחזקת מעין פתוח מש"ה לא תלינן במעלמא אבל כל שמצאה הכתם לאחר ג"י כיון שעברו עליה ג' ימים ולא הרגישה הרי היא בחזקת מעין סתום ותלינן במה דאפשר למיתלי וכ"נ לכאורה מלשון המרדכי והפוסקים שכתבו דין זה דתלי הכל אם יום המציאה היה תוך ג' או לאחר ג' וכנ"ל וצ"ע:

(עה) שלא ראתה מעולם. כן הוא לשון הטור והרשב"א בתה"ק והק' בני מוהר"מ דהא זה הוא נגד גמ' וברייתא ערוכה בר"פ התינוקת דגרסינן התם אמר ר"נ ב"י ואפי' ראתה ממאי מדקמפליג בסיפא בין ראתה בין שלא ראתה מכלל דרישא ל"ש הכי ול"ש הכי תניא נמי הכי ב"ה אומרים עד שתחיה המכה בין ראתה בין לא ראתה ע"כ ופסקו כן הרי"ף והרמב"ם והמרדכי דלקטנה נותנין לה עד שתחיה המכה ואין חילוק בין ראתה ובין לא ראתה והרשב"א בתה"א דף קע"ט ע"ב כתב וז"ל ושוין שתולין בש"י כנגד יום בראשון שלה וביושבת על דם טוהר ובבתולה שדמיה טהורין פי' בתולה בתולות דמיה כקטנה או נערה שלא ראתה ונבעלה שנותנין להם מן הדין לקטנה עד שתחי' המכה ולנערה שלא ראתה עד ד' לילות וכו' גם לשון זה ק' מ"ש פי' בתולה בתולות דמיה כקטנה או נערה שלא ראתה דלכאורה משמע דאף בקטנה צריך להיות בתולות דמי' מיהו בזה י"ל דמ"ש בגמ' דאפי' ראתה היינו בפ"א וכ"ז שלא הוחזקה לראות מיקרי בתולות דמי' דראי' דידה שראתה פ"א אינה אלא מקרה אבל אם ראתה כבר ג' פעמים אפשר דאין לה זמן כ"כ עד שתחיה המכה אבל לשונו בתה"ק שכתב להדיא כמ"ש הטור והש"ע שצריך להיות קטנה שלא ראתה מעולם קשה הגם שנראה מדבריו דלישנא תולין בבתולה שדמיה טהורין דחזקתו מדקרי לה בתולה משמע שעדיין היא בתולה והיינו בתולות דמיה מוכח דאינו תולה אף בקטנה אלא היכא שלא ראתה מעולם אבל אין לזה טעם דלמה לא תתלה בקטנה אף שראתה כ"ז שלא חיתה המכה כיון דשירפה מצוי ועוד דבגמרא דף י' ע"ב איתא מתקיף לה ר' אלעאי וכי מה בין זה לבתולה שדמיה טהורין וכו' ופירש"י שם דעיקר הקו' התם אינה אלא מן הגיע זמנה לראות וראתה כבר בבית אביה וכן מוכח דעיקר הקו' אינה אלא מן הגיע זמנה לראות וראתה כבר בבית אביה דאלו מן הגיע זמנה לראות ולא ראתה לא הוה מק' מידי לחזקי' מהא דבתולה שדמי' טהורים דהא התם אלו חזיא לא הוה מטמא מעל"ע דהא קיי"ל דבתולת דמים אינה מטמאה מעל"ע א"ו כפירש"י דהקושיא היא מן הגיע זמנה לראות וראתה וס"ל להמקשה הא דתני ושוין שתולה בבתולה שדמיה טהורין איירי אפי' בהגיע זמנה לראות וראתה דדמיה טהורין כל הלילה ואפ"ה קרי לה בתולה מוכח דאין זה דיוק דקרי לה בתולה שהיתה כבר לפי שהן תחלת ביאת אחר ימי בתולים ואפי' אי נימא דהרשב"א לא ס"ל כפירש"י שם ויש לו פי' אחר בקו' המק' דהתם (וכ"נ מן חדושי רשב"א שכ' פי' אחר בשם ר"ח שם בסוגיא וגם דבריו שם צ"ע) מ"מ קו' הנ"ל ב"ע מ"ט בעי בקטנה שלא ראתה מעולם דהא כיון דקיי"ל דאפי' בראתה טהורה עד שתחיה המכה וא"כ הרי שירפה מצוי מ"ט לא תתלה בה ואין לדחוק לומר דהא ע"כ הטור והש"ע שלא ראתה מעולם לרבותא נקטי' דאפי' לא ראתה מעולם דתולה בה דז"א דחדא שאין לשונם משמע כן דא"כ ה"ל למימר אפי' לא ראתה מעולם א"ו דדוקא קאמרי שלא ראתה מעולם הוא דתולה בה הא ראתה לא ותו דמה רבותא איכא בהא דאטו אנן בעינן למיתלי בדם נדתה אדרבה בדם נדתה לא הוי תלינן בה ולא תלינן בה אלא משום דשירפה של דם בתולים מצוי בה וא"כ מה רבותא איכא בלא ראתה יותר מראתה ואדרבה השתא שכתבו לא ראתה מעולם משמע דוקא לא ראתה אבל ראתה לא יהבינן לה עד שתחיה המכה כמו דהוי ס"ד אי לאו דאשמעינן ר"נ ב"י והברייתא דאין חילוק א"כ גם הטור והש"ע ה"ל לאשמעינן דין זה והיה להם לבאר דבקטנה אין חילוק בין ראתה ובין לא ראתה לעולם תולין בה עד שתחיה המכה וצ"ע ואין להביא סייעתא להרשב"א ז"ל דפי' בתולה שדמיה טהורין היינו שעדיין היא בתולה דוקא וכגון בתולת דמי' וא"כ הא דתני ושוין שתולה בש"י כנגד יום בראשון שלה ובבתולה שדמיה טהורים היינו דוקא שלא ראתה מעולם דאל"כ לא הוי קרי לה בתולה אע"ג דלא ידעינן טעמיה וכמש"ל מ"מ כך מוכח מדקרי לה בתולה וכמ"ש והוא מדפירש"י על המתני' בדף י"א ע"א אע"פ שאמרו ד"ש צריכה להיות בודקת וכו' ומשמשת בעדים חוץ מיושבת על דם טוהר ובתולה שדמיה טהורים וכו' ופי' שם וז"ל ובתולה שדמיה טהורים ד' לילות דהיא אינה צריכה לשמש בעדים כו' עכ"ל ומדלא נקט נמי תינוקת שלא הגיע זמנה לראות שהוא רישא דמתני' דהתם א"ו ס"ל דבתינוקת לא שייך למיתני לישנא דבתולה דהא נותנין לה עד שתחיה המכה אפי' בראתה מש"ה נקט רש"י בלשונו ד' לילות שהוא בהגיע זמנה לראות ולא ראתה ז"א די"ל דמש"ה לא נקט רש"י תינוקת שלא הגיע זמנה לראות משום דס"ל דאפי' ראתה פ"א אפ"ה אינה צריכה לשמש בעדים כדאיתא לעיל דף י' ע"ב ת"ר חזקה בנות ישראל עד שלא הגיעו לפרקן הרי הן בחזקת