סדרי טהרה מז

והנה ראיתי בס' כו"פ סי' קפ"ג שכתב להוכיח דהג"מ לא ס"ל להא דניחוש מדאוריי' לשמא הרגישה וטעתה לתלות הרגשה במידי אחרינא דלא חיישינן לזה מדאורייתא מדכתב הג"מ בפ"ד מהלכות א"ב אות כ' שכתב הטעם דאין לאשה לבדוק עצמה א"ת וכו' כיון דמן התורה בעינן שתרגיש בבשרה אלא דרבנן אסרו רואה בלא הרגשה כמו כתמים והם אמרו עכ"ל מזה מבואר דס"ל דאפי' לאחר תשמיש די"ל הרגשת שמש הוא מ"מ הוא רק מדרבנן כמו כתמים עכ"ד וכבר כתבתי בחדושי דאין דבריו נכונים שאין בדברי הג"מ ראיה שחולק על שאר פוסקים דהא וודאי שטעות כזה לא שכיחא שתטעה האשה בהרגשה וכמש"ל אלא היכא דהדם לפנינו והיכא דוודאי מגופה הוא כיון דחזקת דם שבא בהרגשה מש"ה תלינן בטעות האשה אבל היכא שאין שום דם לפנינו טפי מסתבר לומר שלא ראתה כלל מלומר שראתה וטעתה בהרגשה כיון דלא שכיח שתטעה ואם באת לחוש לשמא ראתה בלא הרגשה לזה כ' כיון דאינו אלא מדרבנן הם אמרו והם אמרו וכו' ולפ"ז אין כאן מחלוקת דלכ"ע ס"ל אף דלא הרגישה היכא דאיכא למתלי בטעות תלינן ואמרינן דהרגישה מיהו ממ"ש התוס' ד"ג ד"ה מרגשת בעצמה וז"ל אלא שמאי אית ליה דלעולם אשה מרגשת ואינה חוששת בהרגשת עד ושמש כמו שאינה חוששת במ"ר עכ"ל נראה מדבריהם כיון דב"ש אינו חושש לכך ה"ה לב"ה אע"ג דחושש לכך היינו מדרבנן דהא לחולין ס"ל נמי דטהורה ולא חיישינן להכי אפי' בשמשה בנתים ואע"ג דאיכא למימר התם ה"ט דלחולין טהורה משום דאף לה"ט דהרגשה מ"מ קאי נמי טעמא דהעמד האשה על חזקתה וכמ"ש התוס' שם בד"ה ואב"א דהאי טעמא דהרגשה אינו אלא כי היכי דלא נעבד סייג בקדשים מ"מ מתוס' שם ע"ב ד"ה א"ב שכתבו דטעמא דהרגשה מהני להלל שלא לטמא וודאי ע"כ מוכח מדבריהם דטעמא דהרגשה מהני אפי' בלא טעמא דחזקה דלהוי תולין ומוכח מדבריהם דלא הוי לב"ה ספ"ד דאל"כ הדרא קו' לדוכתיה דמ"ש ממקוה דמטמאינן ודאי דהא התם נמי אינו אלא ספ"ד א"ו צ"ל דס"ל להש"ס דאף לב"ה מהני הרגשה דלא הוי ליתא דאורייתא אלא מחומרא דרבנן תולין בתו"ק

ותו קשיא לי לסברא זו דהיכא דאיכא למתלי בטעות האשה תלינן ואמרינן דארגשה וזה הוא סברא דאורייתא א"כ הא דקיי"ל בנמצא על כתם על דבר שאינו מקבל טומאה או שנמצא כתם על בגד צבוע דטהורה וטעמא משום דמה"ת אינה טמאה אלא בהרגשה אלא מדבריהם טמאה אפילו בלא הרגשה ועל כתם שנמצא במקומות אלו לא גזרו ולא מפלגינן בין כתם שידוע שהוא מזמן קרוב ובין כתם שי"ל שמזמן רחוק הוא וכיון דא"ל דמזמן רחוק הא א"ל דארגשה וסברה דהרגשת מ"ר הוא וכמ"ש התוס' ר"פ הרואה וא"כ כיון דהוא סד"א אמאי מקילין במקומות אלו וכ"ש היכא דשמשה מטתה דא"ל דסברה הרגשת שמש הוא ומסתימת הפוסקים שכתבו לטהר במקומות אלו משמע אפי' היכא דשימשה מקודם מציאת הכתם אם נמצא אח"כ על דבר שאינו מקבל טומאה או על בגד צבוע אפ"ה טהורה מיהו י"ל דאע"ג דאיכא למימר שהכתם היה מזמן רחוק מ"מ כיון דא"ל העמד אשה על חזקתה מש"ה אמרינן השתא היא דחזאי והרי לא הרגישה דאע"ג דס"ל לב"ה דאשה הואיל ועלולה לראות לא אמרי' השתא היא דחזאי מ"מ הנ"מ לתו"ק משום סייג אבל לא לבעלה אך למ"ש הב"י סי' קצ"א והסכימו עמו האחרונים דלטהר אשה לבעלה להבא יש להחמיר טפי לבעלה מלענין תו"ק שהוא באיסור כרת ק' אמאי טהורה אמנם הא ל"ק על סברת הב"י שכ' דלבעלה חמירא מתו"ק א"כ אמאי כתבו הפוסקים דטעמא דתלינן במכה משום דהעמד אשה על חזקת טהרה ואמאי הא ב"ה ס"ל דאפי' לענין תו"ק לא מוקמינן אחזקה משום דעלולה לראות ז"א דע"כ לא אמר ב"ה אלא היכא דליכא למתלי לדם דאתי מעלמא אלא דוודאי מגופה אתיא מש"ה לענין טומאה למפרע לא מוקמינן אחזקה אלא לענין תו"ק כיון דהשתא ודאי מגופה חזיא וגם עלולה לראות אבל היכא דאיכא למתלי במכה וודאי דאף לב"ה מוקמינן אחזקה וכ"כ בס' פנ"י בחי"ד סי' א' אבל קו' דלעיל קשיא בנמצא דם על דבר שאינו מקבל טומאה או על גבי בגד צבוע היכא דאיכא למתלי שבא מזמן רחוק אמאי טהורה דהא ספד"א הוא שמא ארגשה וסברה דהרגשת מ"ר הוא או היכא דשימשה מקודם די"ל דסברה הרגשת שמש הוא דליכא למימר העמד לאשה על חזקתה דהא ליכא למתלי במידי אחרינא ובוודאי מגופה חזיא אלא דא"ל דעתה ראתה וכיון דמחמרינן לענין לטהר לבעלה כמו בתו"ק לא אמרינן אוקמי אחזקה ותו היכא דידוע וניכר שהכתם בא מזמן רחוק כגון שהוא יבש וכה"ג מאי איכא למימר וכבר העירותי בזה בחדושי ויהיה איך שיהי' בנדון הכנים הנז"ל נראה לי דתולין והאשה טהורה ואפי' תוך ג"י לספירתה יש לתלות בהני כנים מטעם דכתיבנא (מיהו למ"ש בסי' קצ"ד דתוך ימי ספירתה יש לטמאה מה"ת אפי' בלא הרגשה ז"א מ"מ יש להתיר עפ"י שאר טעמים שכתבתי לעיל) אחר שכתבתי כל הנ"ל בא לידי תשובה מחכם א' שבזמנינו בכתב שכתב בדין זה פשוט להתיר וז"ל ראשון לתלות בכנים הדבקים בבשר ומהם נולד הקרטין קרטי דם כחירגא דיומא ובאמת דבר זה מצוי ושכיח ותלינן במצוי ובפרט כי מכ"ת כ' שהוחזקה אשה זו בדברים כאלה ונראה להוסיף ולומר דתליא בשני סברות רש"י ור"ח דפרכינן ס"פ כה"י וניחוש דלמא דם מאכולת הוא ופירש"י לא על גוף טומאה וטהרה קפריך כי מידי ספקא לא נפקא רק הקושיא למה יתחייב בקרבן וא"כ בנ"ד לתלות במאכולת י"ל מידי ספקא לא נפקא ואין להתירה כ"א כפי דעת ר"ח דדעתו להתירה לבעלה הואיל ויש רגלים לדבר שלא נמצא על עד שלו ולא על שלה וא"כ כ"ש בנ"ד שהרבה רגלים לדבר שנתהוה מעוקצת הכנים ומהותן מעיד על כך וא"כ פשיטא דתלינן בכנים וכבר בררתי בחדושי על י"ד שהמוצאת קרטין ולא הרגישה שנפתח המקור הוא רק מדרבנן ויש להקל בו מכל צד ומ"ש עוד שהקרטין הם קטנים ביותר ע"ד שא"א להבחין אם נימוחו או לאו בזה וודאי הולכין להקל דלא נימוחו חדא דהוי ס"ס ספק נמוח או לא נמוח ואת"ל נמוח דלמא לאו מן המקור ולהתהפך נמי נוכל לומר ספק מן המקור וספק לאו מן המקור שמא לא נמוח דדעת הרבה פוסקים אפי' מהמקור או לא נמוח טהורה ומה ששאלו חז"ל לרופאים ל"ק בממנ"פ אם נימוח טהורה ואי לא נימוח טמאה הארכתי בזה במ"א והעיקר אם אין אנו יודעים אם נימוח אם לאו היינו אומרים שוודאי יהיה נימוח דסתם דם להיות נמוח אבל כיון שאשה זו יש לה מכה וסתם מכה מוציאה גלדי מכה אמרינן מסתמא לא יהיו נמוחין עד שתברר שנמוחו וכן הדבר בנדון הזה כ"ז שלא נתברר אמרינן בריה הוא ולכן ברור דאשה זו טהורה אפי' אם תמצא קרטין כאלו בימי וסתה שריא מכל צד דלא שייך כאן א"כ לעולם תטמא דהא משונה ראייתה עכ"ד וכל דבריו נכללו בדברינו וכבר כתבנו מה שיש לדקדק ולסתור בראיות אלו גם מה שנראה מדעת החכם הנ"ל שהבין מ"ש התוס' בשם ר"ח דפריך אנמצא על שלו דכוונתו דמק' הש"ס דהיה לו לטהר לגמרי לא נ"ל אף שלכאורה משמע כן מדברי תוס' שכתבו וז"ל אמאי מטמאין משמע דה"ל לטהר לגמרי ז"א דא"כ ק' מי דחקו לר"ח לפרש כן בכוונת המקשה דהא המק' לא קאמר אלא וליחוש דלמא וכו' משמע דעכ"פ א"ל דספיקא הוא אלא נראה דמ"ש התוס' בשם ר"ח אמאי מטמאין ר"ל טומאת נדה וודאי קאמר וא"ל דאכתי קשיא מי דחקו לר"ח לפירושו ולא פירשו כמו שפירש"י דעל חיוב קרבן מק' וליחוש דלמא מייתי חולין לעזרה י"ל דקשיא ליה לר"ח דא"כ אמאי לא מקשה הש"ס דעלמא איך האשה מטמא משום נדה בכ"ש וכדאי' במתניתין פ' יוצא דופן דליחוש דלמא דם מאכולת הוא ואף שכ' התוס' דא"ל משום חומרא היא זה לא ניחא ליה לר"ח ז"ל דאכתי קשיא האיך משכחת דטמאה משום נדה בכ"ש ופשטי' דמתני' משמע דטמאה ודאי וכ"כ הר"ן בחידושיו שם וז"ל א"כ אין לך אשה שמטמאה נדה בבדיקה עכ"ל כוונתו כמ"ש דליכא למימר משום חומרא כמ"ש התוספות דא"כ אינה טמאה משום נדה אלא משום כתם ובכולה סוגיא דמכילתין מוכח דטמאה בכ"ש משום נדה ואי ס"ד דניחוש למאכולת לא משכחת לה דטמאה משום נדה לכן פי' ר"ח דקו' המק' וליחוש כו' אינה אלא על נמצא על שלו דרגלים לדבר הוא כיון שנמצא על שלו ולא על שלה מש"ה י"ל דספקא הוא אבל בנמצא על שלה דליכא רגלים לדבר ודאי משוינן לה דמגופה אתיא כיון דשכיחי בה דמים וכמ"ש הרשב"א בשמו שהבאתי לעיל ומהשתא ניחא דאשה טמאה משום נדה בכ"ש ולא תלינן במאכולת כיון דליכא רגלים לדבר וודאי משוינן לה וכ"ה בחדושי הר"ן שם וז"ל אבל ר"ח פי' דעל שלו דוקא פריך משום דכיון דנמצא על שלו ולא בשלה איכא למיחש לדם מאכולת אבל בדידה כיון שהדמים מצוין בה לא תלינן בדם מאכולת עכ"ל הרי להדיא שכתב אף בנמצא על שלו איכא למיחש לדם מאכולת משמע דספקא משווינן לה אף בדאיכא רגלים לדבר וא"כ בנדון דידן אף אי נימא דמיקרי רגלים לדבר מ"מ י"ל דספקא הוא מיהו כבר כתבתי שאין נדון דידן דומה למ"ש תוספות בשם ר"ח ובגוף הדין מסכים החכם הנז' לדברינו בכן נלע"ד דבנדון כזה יש לטהר בלי שום מיחוש ונדנוד איסור כנ"ל ברור:

(סח) ופשטתו ומצאה טהורה. הרשב"א בתה"ק כ' וז"ל האשה שלבשה חלוקה בדוק וכשפשטתו בדקה עצמה וחלוקה ומצאה טהור והשאילתו לחברתה ונמצא כתם בחלוק הראשונה טהורה והשניה טמאה דבדיקת חברתה כו' עכ"ל (וכן הוא לשון הרמב"ם בפ"ט מהלכות א"ב ד"ל כלשון הרשב"א והמ"מ שם כ' וז"ל ברייתא בפ' הרואה קרוב ללשון רבינו) ולא ידעתי למה כ' ובדקה עצמה וחלוקה בדיקה עצמה ל"ל דהא אפי' לא בדקה עצמה אלא שבדקה חלוקה לחוד כשפשטתו נמי דינא הכי הראשונה טהורה והשניה טמאה והן אמת כפי מ"ש הרשב"א בתה"א הביאו ב"י כאן יראה שכך היה גרסתו בש"ס שכתב שם וז"ל בדיקה זו שאמרנו בין שבדקתו חברתה והשאילתו לה בין שבדקתו היא עצמה דתניא בפ' הרואה בדקה עצמה וחלוקה כלומר שפשטתו ומצאה טהור והשאילתו לחברתה ונמצא כתם בחלוקה היא טהורה וחברתה תולה בה כלומר הראשונה שהרי בדקה עצמה וחלוקה כשפשטתו ומצאה טהור וחברתה שתולה בה אוקמה רב ששת דלענין דינא תנן עכ"ל אבל בנוסחא דידן ליתא אלא ה"ג בדקה חלוקה והשאילתו לחברתה כו' ועל הנוסחא רשב"א ורמב"ם ז"ל קשיא דל"ל בדיקת עצמה הא סגיא בבדיקת חלוקה לחוד ומדברי הר"ן בחדושיו נראה ג"כ שגרסתו היה כגי' הרשב"א ז"ל ע"ש וכן הרא"ש היה לו גירסת רשב"א ועיין מעי"ט שם

ולענ"ד נראה דאפילו לא בדקה חלוקה אלא בדקה עצמה ומצאה טהורה והשאילתו לחברתה ואח"כ נמצא בו כתם אצל השניה הראשונה טהורה כיון שהיתה בחזקת טהרה שהרי בדקה א"ע הרי היא בחזקתה ותלינן בשניה דהא לא מצינו בכולה מכילתין דאשה צריכה בדיקת חלוקה אפי' לטהרות אלא בדיקת עצמה ועיין מש"ל סי' קצ"ו וכיון שבדקה א"ע אחר הפשיטה הרי היא בחזקת טהרה ואף ע"ג דגם השניה בדקה א"ע קודם הלבישה מ"מ י"ל דלמא אח"כ ראתה דהא אין ידיה בעיניה ואימור עם סילוק ידיה ראתה משא"כ בראשונה דל"ל הכי דהא פשטתו מש"ה אמרינן דתלינן בשניה ול"ד למ"ש רשב"א בדין ג' נשים שלבשו חלוק בזא"ז ונמצא בו כתם דקיי"ל דכולן טמאות ואם בדקו ב' מהן תוך שיעור וסת של מציאת כתם ונמצאו טהורות דהן טהורות והשלישית טמאה ואם נמצאו כולן טהורות אז כולן טמאות דהתם כיון שכולן נמצאו טהורות אין לתלות בזו יותר מבזו דהא ע"כ חדא מיהו חזיא מקודם הבדיקה אבל הכא שהראשונה בדקה א"ע אחר שפשטתו ונמצאת טהורה מוקמינן לה אחזקת טהרה אע"ג דגם השניה בדקה א"ע לאחר לבישתה מיד או קודם לבישתה וגם מיד בשעת מציאת הכתם בדקה א"ע ומצאה טהורה מ"מ תלינן דביני ביני חזיא משא"כ ראשונה דהא קיי"ל דהרואה כתם אינה טמאה אלא עד שעת הבדיקה וכמ"ש הרמב"ם בפ"ג מהלכות מו"מ ועיין מ"ש בסמוך אלמא דמחזקינן אותה בטהורה משעת הבדיקה ולמפרע ואינה טמאה אלא משעת בדיקה ואילך וא"כ זו שבדקה א"ע לאחר שפשטתו ודאי דמחזקינן אותה בטהורה למפרע משא"כ בשני' דאע"ג דבדקה א"ע בשעת לבישה לא מהני לטהרה מכאן ולהבא ומה שבדקה א"ע תוך שיעור וסת של מציאת כתם נמי לא מהני כיון שכבר מצאה הכתם טרם הבדיקה אמרינן דכבר חזיא קודם המציאה ולא מהני אלא בשכולן שוות משא"כ כשהראשונה בדקה א"ע לאחר שפשטתו כנ"ל ברור דכ"ש הוא דהשתא אם בדקה א"ע תוך שיעור וסת של כתם טהורה כ"ש זו דטהורה היא שבדקה א"ע קודם שנולד הספק כלל מיהו י"ל למש"ל סעיף מ"א דס"ל להרמב"ם דכל כתם אנו דנין כאלו ראתה עתה בשעת מציאתה א"כ אין זה כ"ש מ"מ י"ל דהטור לא ס"ל הכי וכיון שכן נלע"ד דמ"ש הרשב"א בתה"ק לפי גרסתו בש"ס וז"ל וכשפשטתו בדקה עצמה וחלוקה ומצאה טהורה וכו' דוי"ו של וחלוקה היא וי"ו המחלקת וכמ"ש האחרונים לעיל סי' קפ"ד סעיף ג' ור"ל בין שבדקה א"ע או שבדקה את חלוקה ומצאה טהורה לעולם הראשונה טהורה אך לשון הרמב"ם לא משמע כן וצ"ל דכך היה גרסתו בש"ס ודרכו להעתיק כמ"ש בגמ' מ"מ נ"ל דהדין אמת דאם בדקה א"ע אע"פ שלא בדקה חלוקה הראשונה טהורה ועכ"פ י"ל דהטור ס"ל הכי ולפ"ז צדקו דברי הדרישה במ"ש בכוונת הטור אבל לא מטעמיה וז"ל הטור ואם בדקה חלוקה ולבשתו ופשטתו ומצאה טהור והשאילתו לחברתה ולבשה ומצאה בו כתם הראשונה טהורה והשניה טמאה עכ"ל והקשו האחרונים ז"ל דל"ל הבדיקה ראשונה וכל זה לפי הבנתם בטור שהבינו דמ"ש הטור ופשטתו ומצאה טהור ר"ל במצאה להחלוק טהור ע"י שבדקה אותו אחר פשיטתו ומש"ה יפה הקשו דבדיקה ראשונה ל"ל דת"ל דשניה טמאה משום שבדקתו אחר הפשיטה אבל הדרישה כתב וז"ל נלע"ד דהאי ומצאה טהור קאי אאשה ור"ל דאחר שפשטתו בדקה האשה ראשונה א"ע ומצאה שהיא טהורה וקמ"ל דתלי' הכתם בשניה אע"ג דלא בדקה החלוק אחר שפשטתו וכו' וכן נראה מלשון רבינו דקאמר ופשטתו בלשון זכר ומצאה בלשון נקבה ודוק עכ"ל וזה נכון עפ"י מה שכתבנו דכיון דבדקה א"ע הרי היא בחזקת טהורה למפרע ולכך הוצרך הטור לומר שבדקה ראשונה החלוק בשעת לבישתה דאל"כ אף השניה היתה טהורה אך מה שכתב שם הדרישה וז"ל וצ"ל דה"ט דכאן נמצא וכאן היה יפה תפסו עליו האחרונים ז"ל דהיכא דשניהן שוות לא אמרינן כאן נמצא וכאן היה ולדברינו ניחא דהכא כיון דהראשונה בדקה א"ע כשפשטתו והיא בחזקת טהרה למפרע אמרינן כאן נמצא וכאן היה וכמש"ל אך יתר דבריו שם מגומגמים ע"ש אבל בעיקר כוונת הטור יפה כוון כנ"ל ולא הוצרך הטור לכתוב הדין אם בדקה חלוקה דזה פשוט וכ"ש הוא וברייתא דנקט בדקה חלוקה לרבותא לענין דינא דחברתה תולה בה אפילו בדקה ראשונה חלוקה ומעתה מ"ש בט"ז להוכיח דין חדש דבדיקת הראשונה לא מהני אלא כשהיה הבדיקה לה לצורך לידע אם טמאה היא או טהורה. משא"כ בשלא היה החלוק בדוק לה אע"פ שבדקתו כשפשטה כיון שלא היה אותה בדיקה לצורך דאפילו תמצא בו כתם היא טהורה כיון שלא היה בדוק לה מש"ה לא מהני אותה בדיקה דאמרינן מילתא דלא רמיא עליה לאו אדעתה ולא בדקה יפה ואף השניה טהורה ומש"ה כתב הטור ואם בדקה חלוקה וכו' ולפמ"ש אין זה מוכרח אבל מ"ש הש"ך בס"ק מ"ז דמש"ה כתב הטור שבדקתו תחלה דאלו לא בדקתו תחלה לא איצטריך לאשמועינן דהראשונה טהורה משום שמצאה אותו טהורה והשאילתו לחברתה דבלא"ה טהורה כיון שלא בדקה אותו קודם הלבישה וכמ"ש בסעיף שלפני זה וכ"כ הרשב"א בתה"ק בהדיא שבדקה חלוקה קודם הלבישה ודעתו כדפירש אף שאין פירושו מוכרח מכל מקום הם דברים של טעם

ומ"ש בס' כו"פ על הש"ך וז"ל אמנם תירוצו אינו מספיק פה דסוף כל סוף אף בהא דבדקה מה רבותא יש דראשונה טהורה כיון דבדקתו לאחר פשיטתו ולא מצאה בו דבר עכ"ל לק"מ דע"כ גם בגמ' צ"ל דאתי לאשמעינן דהראשונה טהורה דה"א אף הראשונה תהיה טמאה וא"כ גם הטור למה לא ישמיענו הרבותא זו דה"ג בש"ס שם דנ"ח בדקה חלוקה והשאילתו לחברתה היא טהורה וחברתה טמאה מ"ש מהא דתניא ב' נשים שנתעסקו בצפור א' ואין בו אלא כסלע דם ונמצא כסלע על זו וכסלע על זו שתיהן טמאות שאני התם דאיכא כסלע יתירה ע"כ ופירש"י שתיהן טמאות ולא תלינן א' מן הכתמים בצפור ואע"ג דאיכא למיתלי וה"נ אע"ג דבדקה לימא שתיהן טמאות דאימור לאו יפה בדקה ע"כ והק' התוס' תימא מה דומה להך דלעיל דהכא אין לתלות בזו יותר מבזו אבל לעיל אין לתלות בראשונה הואיל ובדקה ואור"ת דברייתא איירי שנתעסקה בצפור זא"ז ואם היתה נשאלת הראשונה היינו מטהרין אותה הואיל ונתעסקה ובשביל חברתה אנו מטמאין הראשונה שהיא טהורה גמורה גם למעלה אע"פ שהראשונה בדקה נטמאנה הואיל ושני' תולה בה לדינא עכ"ל ויש לדקדק אכתי מאי מק' הש"ס דלמא הכא מיירי שלבשה הראשונה חלוק שאינו בדוק לה מש"ה הראשונה טהורה אבל השני' טמאה ע"י בדיקה של הראשונה וצ"ל דס"ל להמק' דע"כ הברייתא לא מיירי בהכי דאי ס"ד דמיירי שלבשה הא' חלוק שאינו בדוק מאי קמ"ל הברייתא דהראשונה טהורה פשיטא דהראשונה טהורה א"ו מיירי בחלוק הבדוק לה ואשמעינן דאפ"ה הראשונה טהורה ואכתי קשי' דמאי קמ"ל הברייתא דהראשונה טהורה אפי' דמיירי שלבשה חלוק הבדוק הא נמי פשיטא כיון דבדקתו כשפשטתו א"ו צ"ל דאיצטריך לאשמעינן דה"א כיון דלענין דינא הראשונה תולה בה ה"א דאף הראשונה תהיה טמאה דאימור לא בדקה יפה כפירש"י והתוס' ועיין בחדושי הר"ן קמ"ל