סדרי טהרה מו

לתרץ חדושי הרמב"ן שכ' לפרש המתני' במכילתין דף י"ו ע"א בש"א צריכה ב' עדים על כל תשמיש ותשמיש או תשמיש לאור הנר בה"א דיה בשני עדים כל הלילה דהני ב' עדים היינו א' לו וא' לה שלה בודקת בו לפ"ת ראשון ורואה אם טהורה היא ומשמשת ואח"כ מקנחת בו לא"ת וכשבא' לשמש פעם אחרת א"צ כלום אלא משמשת ולא"ת מקנחין היא ובעלה בשני עדים אחרים ואפי' לב"ש עד שלפ"ת ושלא"ת עד א' הוא שאפי' הצנועות לא נהגו צניעותן אלא בעד שלפ"ת מתוך שהוא נקי וטפה כ"ש ניכרת בו אין רוצה שיהיה בו לכלוך וכו' אבל לאחר תשמיש שהש"ז רבה בלא"ה אין להקפיד וליקח עד חדש והיינו נמי דאמר או תשמש לאור הנר ותבדוק בו דלא"ת לא בעינן לבן אלא שצריך לידע אם דם שעליו מתשמיש ראשון הוא או מאחרון הוא כדי לחייב עצמה ובועלה וכו' ולעולם לפני תשמיש לא בעי ב"ש בדיקה אלא לפני תשמיש ראשון שהרי דיה בבדיקה אחת לעונה א' ולא הוצרכו בדיקות הללו שבין תשמי' הללו אלא משום קרבן לבד אם תמצא דם וכו' וב"ה אומרים דיה ב' עדים כל הלילה אף אלו א' לו וא' לה שלה עולה לפ"ת ראשון שבודקת ורואה אם טהורה היא ולא"ת אחרון משלו לא"ת אחרון עכ"ד וקשי' לך לדבריו אכתי ק' דל"ל בעד שלו על כל ביאה וביאה עד חדש לב"ש כיון דטעמא דב"ש דסבירי להו דצריכה לבדוק אחר כל ביאה וביאה בעד חדש היינו כדי לחייב בקרבן ולטמא את בועלה דאם לא היה לה על כל ביאה וביאה עד חדש לא היה מצינן לחייב בקרבן דאפי' אם תמצא למחרתו על העד דם א"ל דבשעת בדיקה שלאחר תשמיש האחרון בא הדם דהא א"א לחייב בקרבן אלא בקנוח תוך שיעור וסת דהכא ודאי דצריכה בדיקה ממש ואי לענין קרבן א"ת דמשכחת לה בבדיקה י"ל דס"ל דבעינן חתיכה א' מב' חתיכות כמו דס"ל למתני' דלעיל אך הא ניחא בעד שלה דצריכה על כל ביאה וביאה עד חדש אבל אכתי ק' בעד שלו למה צריך על ביאה וביאה עד חדש דהא בנמצא על שלו אפילו אחר זמן חייב בקרבן וא"ל דנ"מ לחייבו הרבה חטאות דז"א דכיון דהכל היה בהעלם א' אינו מחייב אלא חטאת א' וכמבואר בסוגי' דשבועות הנ"ל ובמס' כריתות ואמרת לתרץ דאם לא היה עד שלו רק א' אם היה נמצא דם על העד לאחר כל הביאות לא היה מחייב בקרבן דאע"ג דודאי היה בשעת ביאה מ"מ הא י"ל שבא הדם בשעת ביאה האחרונה ופטור מקרבן דהא אנוס הוא דהא הכא מיירי שלא בשעת וסתה דאלו בשעת וסתה אסורה לשמש וא"כ ע"כ דמיירי שלא בשעת וסתה ואז הוא אנוס ולכך מצריך ב"ש אף בעד שלו על כל ביאה וביאה עד חדש וא"כ אם נמצא למחרתו דם בעד שלו של ביאות ראשונות מחייב חטאת דאע"ג דלא חייבו חכמים לבדוק העדים בין ביאה לביאה מ"מ לא מיקרי אנוס דהא אם היה רוצה היה יכול לבדוק העדים בין תשמיש לתשמיש וכמ"ש הרמב"ם בהלכות שגגות שהבאתי לעיל עכ"ד ולכאורה דבריך סותרים דברי מש"ל שהוכחתי דכל מקום שלא חייבו חכמים בבדיקה אינו רשאי להחמיר על עצמו ומקרי אנוס ובאמת אין דבר חוצץ בינינו דאני לא כתבתי אלא לב"ה דס"ל דלא חשו חכמים כלל לשמא ראתה מ"ת לחייב חטאת ומה דהצריכו חכמים לבדוק א"ת משום טהרות לאו דחששו לשמא ראתה מחמת תשמיש אלא מעלה בעלמא עבדי כי היכי דליהוי ידה מרבה בבדיקה ומשובחת וכמ"ש הרמב"ן והר"ן בחדושיהם אבל לב"ש דס"ל דצריכה על כל ביאה וביאה עדים חדשים משום חיוב חטאת ודאי דאם ירצה להחמיר על עצמו ושלא לשמש עד שבדקה תחלה משובח

גם לק"מ על דבריך ממש"ל דאפי' בביאה א' ונמצא על שלו דס"ד דר"א לחייב בקרבן דהי' לי' לאסוקי אדעת' לשמא ראתה מ"ת ולפרוש באבר מת אלא דמסיק דלא דחכמים לא חשו לכך לשמא ראתה אלא לטהרות מעלה בעלמא הוא אבל לבעלה אינה רשאי וא"כ לב"ש דס"ל דצריך על כל ביאה וביאה עדים חדשים משום שמא ראתה ויחייבו בקרבן א"כ אף אי נימא שהיה בביאה אחרונה מ"מ מחייב בקרבן כיון שלא פירש באבר מת והדרא קושיא לדוכתי' לפי' הרמב"ן דלמא בעד שלו צריך על כל ביאה עד חדש דז"א דמ"מ אף בשלו צריך עד חדש לכל ביאה וביאה דנ"מ לחייב אותה בקרבן וגם נ"מ אם פירש בביאה אחרונה באבר מת ולא היה חייב בקרבן אבל כשיש חדש על כל ביאה וביאה ונמצא דם בעדים של ביאות הראשונות היא וגם הוא חייבים בקרבן אפי' פירש באבר מת

וע"פ דברינו אפשר לתרץ מה שהקשו הראשונים ז"ל על הרמב"ם דפסק אפילו באשה שיש לה וסת צריכה בדיקה לא"ת הוא בעד שלו והיא בעד שלה והש"ע הביא לדעתו בסימן קפ"ו והקשו עליו דהא מסקינן הכא בסוגיא דלא תבדוק ותירצו דס"ל להרמב"ם דה"ק דתוך כדי חיוב קרבן לא תבדוק אבל אחר כך תבדוק ועדיין ק' אמאי לא הביא הרמב"ם להא דאינה רשאי לקנח א"ע תוך שיעור וסת ואמאי השמיט לדין זה לגמרי ונראה לתרץ דהא פסק הרמב"ם פ"ה מהל' שגגות ד"ח כל העושה מצוה מן המצות ובכלל עשייתה נעשה עבירה שחייבין עליו כרת בשגגה ה"ז פטור מחטאת שהרי עשאה ברשות אבל בא על אשתו והרי היא נדה חייב חטאת מפני שלא שאלה ואחר כך יבעול אבל יבמתו אינו רגיל בה כדי לשואלה עכ"ל והק' בס' לח"מ דל"ל להרמב"ם ז"ל ליתן טעם באשתו נדה משום דה"ל לשואלה ת"ל דלא עשה מצוה ומן הרמב"ם משמע דס"ל כמ"ד דלא פטור אלא בטעה בדבר מצוה ועשה מצוה משא"כ כשלא עשה מצוה דאינו פטור דהכי דייק לישנא דהרמב"ם כל העושה מצוה מן המצות ובכלל עשייתו וכו' משמע דוקא בטעה בד"מ ועשה מצוה הוא דפטור ואם כן באשתו נדה דליכא מצוה א"כ ל"ל הטעם שהיה לו לשואלה דאפילו לא ה לשואלה אפ"ה חייב כיון שלא עשה מצוה וכתב דס"ל להרמב"ם דאף באשתו נדה מיקרי עשה מצוה כמו ביבמתו בביאה ראשונה אע"פ שהיא נדה מיקרי מצוה הבאה בעבירה ה"נ קרינן באשה שמחת עונה מצוה הבאה בעבירה מש"ה הוצרך לטעמא דה"ל לשואלה וכתב עוד שם דאע"ג דאיכא מ"ד התם דלא פטור אלא היכא דזמנו בהול וכדפסק הרמב"ם שם ואם כן ביבמתו מאי זמנו בהול איכא ותי' דס"ל להרמב"ם דהיכא דלא ה"ל לשואלה דינו כמו בזמנו בהול דפטור דאפילו דה"ל ע"ש וכיון שכן ק' מאי מבעיא ליה לר"א אשה מהו שתבדוק כשיעור וסת כדי לחייב בעלה בחטאת אמאי יתחייב בחטאת אפילו לפי דברי שכתבתי לעיל דס"ד דר"א דחייב על שלא פירש בא"מ מ"מ טועה בדבר מצוה הוא ופטור דהא היכא דלא ה"ל לשואלה דינו כמו בזמנו בהול דפטור והכא ליכא למימר דה"ל לשואלה דהא שניהן לא ידעו אם פירסה נדה בשעת תשמיש ואף שהיה אפשר לפרוש בא"מ מ"מ אי לא עביד הכי לא מיקרי אלא טועה וכיון דמצוה עביד פטור מיהו י"ל דר"א ס"ל כסוגיא דפסחים בפ' א"ד דס"ל התם דלא פטר ר"י בטועה בד"מ אלא היכא דזמנו בהול אבל היכא דאין זמנו בהול אע"ג דאי אפשר לשואלה כגון ביבמתו אפ"ה חייב מש"ה שפיר מבעיא ליה אבל הרמב"ם ז"ל דפסק כר"י התם דס"ל דהיכא דא"א לשואלה הוא כמו זמנו בהול ופטור וא"כ א"א למישכח חיוב קרבן אפי' בקנוח דשיעור וסת מש"ה השמיט הרמב"ם לדין זה מיהו יש לפקפק ע"ז דוודאי הביאה הוא ד"מ משום שמחת עונה משא"כ בטעה בפרישה א"ל דלא ד"מ מיקרי ובזה אמרתי בדרושי הא דבעי ר"ע מר"א במס' כריתות בבא על אשתו נדה וחזר ובא עליה בהעלם אחד אם חייב על כל אחד ואחד או לאו דל"ל למיבעי על ב' ביאות דהא על ביאה אחת נמי איכא למיבעי אם חייב שתים על הכניסה ועל הפרישה ועוד שאר דקדוקים שיש לדקדק שם והרחבתי הביאור וכאן אקצר

מיהו מה שהקשית על פסק הרמב"ם בפ"ה מהלכות אלו שפסק שם בסוף הפ' וז"ל וה"ה בשאר עריות שאם שגג ובא על הערוה על דעת שהיא מותרת ונודע לו שהיא ערוה והוא בתוך התשמיש לא יפרוש מיד שיציאתו הנאה לו כביאתו ואם לא ידע שאסור לפרוש מיד ופירש והוא מתקשה אינו חייב אלא חטאת אחד ששגגה אחד היא עכ"ל וקשיא לך כיון דידע קודם הפרישה שהיא ערוה אם כן ידע דחטא על הכניסה ואם כן אחר כך שגג ופירש באבר חי למה היא שגגה אחד הא ידע בנתיים שחטא כמו ברישא בידע שאסור לבעול סמוך לוסתה אלא שדימה שיכול לבעול קודם ראייתה וראתה בשעת תשמיש ופירש באבר חי דלא ידע שאסור לפרוש באבר חי ה"ל ב' העלמות כיון שידע בנתיים שחטא וכפירש"י בסוגיא זו א"כ בסיפא בערוה ה"נ הא ידע קודם פרישה ששגג בערוה ואמאי לא הוי אלא שגגה א' קו' זו כעת צריך עיון ואין לי ישוב הגון ע"ז גם בסוגיא שם יש לדקדק דה"מ לאוקמי בע"ה ומיירי דאתידע ליה בשני ידיעות למה דקיי"ל ידיעות מחלקים לחטאת ועיין

נחזור לעניננו במש"ל דסוגיא דשבועות ס"ל דא"א לאוקמי מתניתין דפ' כה"י נמצא על שלה דמיירי בהרגישה שנפתח מקורה דמתניתין נמצא משמע דמעיקרא לא ה"ל שום ידיעה כלל וכ"כ בס' ת"ח שם לפ"ז צ"ל הא דמוקי סתמא דש"ס בפ' הרואה כתם להך מתני' דמיירי בארגישה צ"ל כפירוש השני שכתבתי לעיל דר"ל דאנן אמרינן דארגישה וטעתה במה שאמרה דלא ארגישה לפי שסברה דהרגשת שמש הוא מיהו למ"ש בס' ת"ח שם דהא דאיצטריך ליה לרבא למימר ציית מאי דקאמר רבך משום דרב אדא לא הוי חייש להך קו' עכ"ד לפ"ז י"ל דסוגיא דפ' הרואה כתם ס"ל כרב אדא דלא חייש להך קו' אבל לרבא ורבינא דחיישי להך קו' דלא שייך לשון נמצא אא"כ לא הוה שום ידיעה כלל לפ"ז צריך לאוקמי מתני' דפ' כה"י בדלא ארגשה ואפ"ה אותיום טמאים וחייבים בקרבן דתלינן דטעתה וסברה הרגשת שמש הוא והשתא דמוקמינן להאי מתניתין דפ' כה"י בדלא ארגשה כה"ג יש לאוקמי כל המשניות דמייתי התם לאתובי לשמואל דמיירי בלא ארגשה אלא דאנן תלינן שטעתה שתלתה הרגשת המקור במידי אחרינא לפ"ז ניחא הא דמשני הש"ס דכל המשניות מיירי בדארגשה אלא שאנן אמרינן דלא ארגשה ולא משני איפכא דלא ארגשה ואנן אמרינן דארגשה וכמש"ל די"ל דסוגיא דהתם ס"ל כרב אדא דמוקי מתניתין דפ' כה"י דחייבים אפרישה ואם כן ע"כ צ"ל שהרגישה דאל"כ למה חייבים אפרישה א"ו דהרגישה ואמרה לו בשעת תשמיש שהרגישה מש"ה חייבים אפרישה וכיון דהך מתניתין מיירי בהרגישה מש"ה ניחא ליה להמתרץ התם לאוקמי כולה מתניתין בחדא גוונא אבל למאי דס"ל לרבינא ורבא נדחה אוקמתא זו וע"כ מיירי בדלא ארגשה דאל"כ לא שייך לשון נמצא ובזה יתיישב גם כן דברי הב"י שהבאתי לעיל שכתב דטעמא דתלינן בהניחתו תחת הכר וכסת בעגול שהוא ממאכולת לפי דלא ארגשה דס"ל דמסוגיא דשבועות נדחה אוקמתא דפ' הרואה ומיירי כולה מתניתין בדלא ארגשה ומש"ה תלינן אבל בדארגשה לא תלינן הנה עד פה יצאתי מגדרי והארכתי קצת אף שאין הכל נוגע לנדון זה מ"מ תורה היא ונ"מ להתלמד במ"א

ומעתה נבא לנדון שלפנינו בשאלתך בדין הכינים הנמצאים אצל כמה נשים בא"מ דלמאי ניחוש לה אי משום דכתב הרשב"א וכ"ה בש"ע דאף בטחתו בירכה לא תלינן במאכולת אלא בעגול דוקא אבל לא במשוך ובהני טיפין טיפין א"א להבחין מתוך קטנותן בין עגול ובין משוך הא כבר הוכחתי בראיות ברורות דמן הסתם תלינן במאכולת אפילו בדליכא רגלים לדבר אלא במשוך טמאה לפי שיש רגלים לדבר דלאו מן מאכולת הוא אבל מסתמא תלינן דמן מאכולת הוא וא"כ ה"ה בנ"ד דכיון דא"א להבחין בין עגול למשוך תלינן במאכולת וא"ל הא דהקיל הרשב"א בעגול דוקא היכא דטחתו בירכה אבל כשידוע שבא ע"י בדיקה מן אותו מקום לא תלינן במאכולת אפילו למאי דס"ד דש"ס דא"מ לאו בדוק הוא שהרי כתב הרשב"א בתה"א דאפי' לדעת ר"ח שפירש דמק' על נמצא על שלו מ"מ כך נראין הדברים הואיל וטחתו בירכה עכ"ד מוכח דחשש הרשב"א לדעת ר"ת דבנמצא על שלה לא תלינן במאכולת בשום ענין אפילו אי לאו א"מ בדוק או דחוק הוא וכמש"ל טעם לדבריו מ"מ הא כבר כתבנו דכ"ז מן הסתם לא תלינן דאע"ג דא"מ לאו בדוק או דחוק הוא מ"מ לא ברירא דהיה שם מאכולת וכיון דדם המקור שכיח טפי לא תלינן במאכולת משא"כ בהני נשים דהכי רביתייהו של אותו מין מאכולת בא"מ במקום השער וידוע בודאי שתמיד נמצאים שם ומתולדתן באו הני שיפים כאשר נתברר ע"י הני כינים וכיון דשכיחי גבי הני נשים ודאי דתלינן בהו דדמי למכה שבא"מ וכמ"ש גם אתה וזה פשוט דהא צורתן מעיד על זה ואפי' תוך ג' ימים הראשונים של ז"נ שלה יש לתלות בהן אע"ג דליכא חזקת טהרה של אשה מ"מ תלינן בהו כיון שהני טיפין טיפין משונים משאר דם ראייתה וידוע שטיפין כאלה באו מן הכינים לא מחזקינן אסורא לשמא גם מן המקור בא כאלה לפי דלא שכיח שתראה האשה מן מקור טיפים קטנים כזה כמה שהוכחתי מש"ס ופוסקים הילכך תלינן במצוי דמן כינים הוא דקיי"ל במצוי ואינו מצוי תלינן במצוי ועוד יש להקל בנ"ד הואיל דשלא בהרגשה אתיא ואף ע"ג דאיכא למימר דמ"מ ספק דאורייתא שמא הרגשת עד היא וכדמוכח מדברי הרשב"א במ"ה שהבאתי לעיל דס"ל דכל המשניות והברייתות מיירי בדלא ארגשה ואפ"ה טמאה מדאורייתא מ"מ נ"ל דלא דמי נ"ד לזה

ותחלה אביא מה דק' לי טובא על ס' תה"ד בפסקיו סי' מ"ז על אשה א' שמצאה כמין כתמים ושערות במקום א' מן הצד וז"ל גם אשר כתבת דנראה לך דספיקא דרבנן הוא הואיל ותמיד רואה היא בלא הרגשה ואין סברא לעולם לומר הרגשת עד הוא אין נראה דרואה מ"ת נמי אין מרגשת דאי מרגשת דנפתח החדר פשיטא דטמאה אלא אמרינן דהרגשת שמש הוא אע"ג דבכל פעם בלא תשמיש אינו רואה כלום בלא הרגשה וחשיב לה ספקא דאורייתא עכ"ל וק' לי דאין הנדון דומה לראיה דבשלמא גבי תשמיש אמרינן דתשמיש גורם לראות שתראה מש"ה אמרינן דאע"ג דלא הרגישה דלמא טעתה וסברה דהרגשת שמש הוא משא"כ באשה שרואה כמין שערות בלא הרגשה מאי אמרת דלמא הרגשת עד הוא וא"כ אתה אומר דבכל פעם שהיתה בודקת א"ע בעד באותו פעם נפתח המקור וכוונה את הרגע כסומא בארובה שהיתה תמיד נוטלת העד ובודקת א"ע באותו רגע שהמקור יהא נפתח מעצמו ומש"ה לא הרגישה ותמיד לא עברה אותו רגע לא קודם לו ולא אח"ז דלזה וודאי אין השכל מודה לחוש לזה ואם ר"ל דבאמת שדרכה לראות להני שערות בלא הרגשה אלא דניחוש שמא עתה ראתה להני שערות ע"י הרגשה והיא סברה דהרגשת עד היא גם זה ליתא כיון דחזינן שדרכן של הני שערות לבא שלא בהרגשה וא"כ ע"כ הני שערות יצאו מכלל שאר דם שדרכן לבא בהרגשה מה"ת ניחוש לשמא ארגשה וטעתה בהרגשה דלא שכיחי שתטעה האשה בהרגשה כמש"ל טפי מסתבר למיתלי דחזי גם עתה בלא הרגשה לפי ששערות אלו שהן משונין במראיתן לפיכך משונין גם ביציאתן מן המקור דנפקי בלא הרגשה דהא ידעינן שכך דרכן של שערות לצאת בלא הרגשה דהא ע"כ כמה פעמים נפקי בלא הרגשה כמש"ל וא"כ מה ראיה מייתי התה"ד מהא דרואה מ"ת לנידון זה שמוצאת תמיד כמין שערות דהתם איכא למימר שלעולם לא בא הדם בלא הרגשה משא"כ הכא דאי אפשר לומר כן (אח"ז ראיתי שהרגיש בזה אמ"ו בס' שב"י בסי' מ"א דף ע"א והנאני שכוונתי לדעתו הרמה) ואפשר לומר דבנדון דמייתי שם בתה"ד מיירי שהיתה מוצאת גם דם בעין כמו דמשמע מלשונו שכתב כמין כתמים ושערות וגבי דם בעין וודאי דאיכא למיחש דאעפ"י דידעינן שכמה פעמים היה בלא הרגשה מ"מ כל פעם שמצאה ע"י בדיקת עד איכא למימר דלמא השתא חזיא בהרגשה וסברה דהרגשת עד הוא דלגבי דם בעין ודאי ליכא למימר כיון דהרבה פעמים נפק בלא הרגשה מש"ה נימא דלעולם בא בלא הרגשה דהא חזקת דם שבא בהרגשה וודאי דאין לחלק בין דם מרובה למועט אבל היכא שבא כמו שערות וקליפין וכה"ג מודה התה"ד דלא תלינן דטעתה בהרגשה אלא כיון דידעינן שהרבה פעמים היה בא בלא הרגשה דהא ל"ל שלעולם היתה מכוונת הרגע שהיה המקור נפתח כמ"ש גם אתה לא תלינן בטעות אלא אמרינן דאף עתה לא ארגשה וכיון שכן אף בנידון דידן כיון שהיא רואה להני קרטין בלא הרגשה והם משונין משאר דם אמרי' דלא טעתה כלל אלא דחזיא בלא הרגשה דהא ל"ל דלעולם היתה טועה בהרגשה והיא כיונה תמיד לאותו זמן שהיה נפתח המקור וא"כ אף שרשב"א במ"ה כ' דהא דעד שאינו בדוק מיירי בלא הרגישה וכה"ג כ' הב"י דהא דבדקה בעד הבדוק וטחתה בירכה מיירי ג"כ בלא הרגשה כמש"ל ומוכח מדבריהם דאף בלא הרגישה היכא דליכא למתלי במאכולת טמאה משום נדה דהא ר' מטמא משום נדה בעד שאינו בדוק וגבי טחתה בירכה לכולי עלמא טמאה משום נדה כיון דהעד היה בדוק לה והוא יותר מכגריס היינו התם דלא היה אלא פ"א י"ל כן שטעתה בהרגשה ובאותו פעם שבדקה אירע שנפתח המקור ומש"ה ס"ל לר"ח ג"כ דאילו נמצא על שלה אפי' אי לאו אותו מקום בדוק או דחוק אפ"ה לא תלינן במאכולת אף אי נימא דמתניתין דנמצא על שלה מיירי בלא הרגישה מ"ת כיון דא"ל טעתה וסברה הרגשת שמש הוא מש"ה לא תלינן במאכולת משא"כ בנ"ד דידעינן שדרכן של הני קרטין לבוא בלא הרגשה תלינן במאכולת ותו בטיפין קטנים כאילו א"ל דחזקתן שבא שלא בהרגשה דמכח קטנותן לא הרגישה וכ"כ בפרישה ברס"י קצ"ב דאפי' בטיפין שהיא כחרדל י"ל מחמת קטנותן לא הרגישה כ"ש טיפין אלו שהן קטנים ביותר: