סדרי טהרה מד

הר"ן הביאו ב"י בסי' קצ"א וז"ל אע"פ שאין אנו בקיאים במראות הדמים אין היתר מצד המראה אלא מצד עצמות הדברים שהם מובדלים ונחלקים עכ"ל ואע"פ שכתב בתשובת ח"צ דהר"ן לא התיר אלא בבאים החצץ וחול אדום עם מ"ר דוקא דלא כט"ז אלמא דלא מהני שנוי צורתן לחוד יע"ש מ"מ הא כתבתי בתשו' שייחדתי לדין זה דלא כ"כ אלא היכא דליכא כאב אבל היכא שיש לה כאב שע"י הכאב נתברר שיש לה מכה בכליות שמוליד החצץ והחול אז טהורה אפי' באינן באים עם המ"ר וכמו שהארכתי שם ואף שבח"צ כ' דגם בכאב אין להקל באינן באים עם מ"ר שהר"ן לא כ"כ דמהני כאב אלא לסניף בעלמא היינו משום דס"ל להגאון ח"צ דכאב אינה כמכה יע"ש הא אלו ידעינן בודאי דמכה יש לה בכליות ודאי דתלינן החצץ והחול בכליות לכ"ע לפי שדרכן של כליות בכך וכמ"ש שם וא"כ בנ"ד בידוע שדרכן של כנים שמולידין טיפים כאלו כאשר הנסיון מעיד ע"ז וכמש"ל ודאי דאין לחוש שמא גם מהמקור בא כדוגמת' וגם בלא"ה איכא כמה צדדים להקל בנדון זה וכמו שכתבתי שם בתשובה יע"ש ובפרטות שכבר העיד הגאון מהרשש"ך שם בתשובת שב"י סעיף ל"ט שכך היה עובדא לא באחת ולא בשתים שקרה להם כן וצוה ליקח בגד פשתן רך ולחכך בא"מ (ור"ל למעלה מבית התורפה) וגם באותן שערות נולדו הני כנים וע"י חכוך נתמלא הבגד טיפין טיפין וכו' והואיל דאתברר לן דיש הני כנים קרוב לבשר הפנימי וע"כ יצא הדבר בהיתר בהסכמות גדולי חקרי לב עכ"ד ומעשה רב

ועתה אבא על סדר דבריך הנוגע לפלפולא מה שהקשית על השב יעקב בסי' מ"ג דלהכי מקשי בפשיטות וליחוש דלמא דם מאכולת ולא ניחא ליה לאוקמי מתניתין דמיירי בדאיכא גריס ועוד משום דס"ל להש"ס דעל בשרה טמאה אפילו בפחות מכגריס ועוד טמאה מספק ואם כן ע"כ מה דתני במתניתין בנמצא על עד שלו או שלה דטמאין קאי אפי' על פחות מכגריס ועוד כיון דהאמת כן הוא דאפי' פחות מכגריס ועוד נמי טמאה ומתני' נקט בחד שיטה טמאין וחייבין עליו בקרבן וודאי בכה"ג דאיירי טמאין כה"ג חייבין עליו קרבן דבחד בבא כהאי אין לחלק ולומר דטמאין איירי אפי' בפחות מגריס וחייבים בקרבן איירי בגריס ועוד לכך פריך שפיר דוודאי על טמאין לק"מ די"ל לחומרא טמאין רק היאך נחייב קרבן מספק עכ"ל וע"ז הקשיתי דהא ע"כ הא דתני במתניתין ברישא טמאין היינו טמאין ודאי לשרוף עליה תרומה וקדשים וכפירש"י שם דאלו טומאת ספק אפילו באחר זמן תני בסיפא דטמאין מספק וא"כ ע"כ ברישא מיירי לענין טומאת ודאי וא"כ אף לענין טומאה מיירי מתניתין ביתר מגריס דבפחות מגריס ועוד אף דטמאה לשיטת הרמב"ם מ"מ אינה אלא טומאת ספק וכמ"ש הוא בעצמו דכיון דס"ל להמק' דלא מייתי קרבן ע"ז משום דאיכא למימר דממאכולת היא ה"נ דאין שורפין עליה תו"ק וכפירש"י להדיא ע"כ דבריך יפה תפסת עליו ואין לדבריו שום התחלה ולכאורה היה אפשר ליישב דבריו אע"פ שאין זה לשונו דהכי מק' מדתני סיפא נמצא על שלה לאח"ז טמאים מספק לענין טומאת ספק מיירי אפילו בפחות מגריס דכן הוא האמת לשיטת הרמב"ם א"כ ה"ה ברישא מיירי בכה"ג ומש"ה מק' שפיר וליחוש וכו' מיהו גם זה יש לדחות דאף בסיפא למאי דס"ד השתא דיש לתלות במאכולת אפילו בא"מ מיירי ע"כ בדאיכא גריס ועוד דאל"כ אף מספקא א"א לטמא להבעל דהא ס"ס הוא דדלמא ממאכולת אתיא ואת"ל דמגופה חזי' שמא בשעת בעילה לא ראתה

ומה דקשי' לך על הב"י שכתב בדין בדקה בעד הבדוק לה וטחתו בירכה ונמצא עליו פחות מגריס ועוד שכתב הרשב"א טהורה בעגול וז"ל והטעם מבואר דכיון שלא הרגישה רגלים לדבר שלא בא מגופה ולפיכך תולין במה שאפשר לתלות הלכך פחות מגריס ועוד תלינן בדם מאכולת כל שטחתו בירכה או נתנתו תחת הכר אבל כשהוא כגריס ועוד דנפקא לן מחשש דם מאכולת אמרינן כיון שקנחה בעד בדוק זה ואין אנו יכולין לתלות בדם מאכולת מפני שהוא יותר מגריס ועוד ודאי מגופה שקנחה בו הוי וטמאה נדה ודאי ולא מספקינן לה וכו' עכ"ל והקשית דל"ל הך טעמא הואיל דלא ארגישה ת"ל כיון דהוא עגול ואין דרך דם קנוח להיות עגול מש"ה תלינן במה דאפשר למיתלי ומכח זה רצונך להוכיח דאף דם קנוח אפשר בעגול אלא דם מאכולת שאינו בא ע"י קנוח אין דרכו במשוך לאו ראיה היא די"ל מש"ה הוכרח הב"י לטעמא הואיל דלא הרגישה דאי משום הוכחה הואיל והוא עגול קשיא אמאי בנמצא יתר מגריס טמאה אפי' בעגול הא כיון דעגול הוא וודאי מירכה הוטח וא"ל הא ליכא למיתלי במידי משום דהוא יתר מגריס וא"כ וודאי מגופה אתיא ז"א דהא הרשב"א ס"ל דהא דאמרינן בש"ס וטחתו בירכה מיירי אף שטחתו בירכה במקום שהדם מן המקור בא ויכול לפול שם דהא כתב וז"ל פירש"י ולא תטמא משום נדה אלא משום כתם כדין הנמצא בירכה לבדו מכלל דמיירי במקום שהדם מן המקור יכול לפול שם דאי במקום שאין דם ממקור יכול לפול אפי' משום כתם ליכא עיי"ש בתה"א וא"כ קשה במקום שדם ממקור יכול לפול שם היה לנו לתלות בעגול דלאו ע"י בדיקת עד אתיא אלא דמן המקור נפל על הירך ומשם הוטח על העד וא"כ אמאי טמאה נדה דלא היה לן לטמא אלא משום כתם דהא כיון שנפל על הירך שלא בהרגשה אינה טמאה אלא משום כתם לכך הוכרח הב"י לומר דהך לחודא שהוא עגול לאו הוכחה היא אלא עיקר הוכחה הוא הואיל ולא ארגשה אמרינן מעלמא אתיא אבל היכא דליכא למתלי דמעלמא אתיא ובודאי מגופה אתיא מסתבר למתלי שבא ע"י בדיקת עד וטעתה וסברה דהרגשת עד הוא ובאמת הרגישה ומש"ה טמאה נדה אבל היכא דאפשר לומר דמעלמא אתיא טפי מסתבר למיתלי דמעלמא אתיא מלומר שהרגישה אלא שטעתה וסברה הרגשת עד הוא דזה ג"כ לא שכיחא ואפ"ה במשוך טמאה נדה שחזקת משוך מקנוח הוא

אלא שדברי ב"י בלא"ה צ"ע וכמ"ש בחדושי סימן קפ"ג והבאת בכתבך במ"ש דטעמא הוא הואיל ולא ארגשה מש"ה תלינן במאכולת בטחתו בירכה ובהניחתו תחת הכר אם הוא עגול מוכח מדבריו דדוקא בלא הרגישה הוא דתלינן במאכולת אם הוא עגול אבל אם הרגישה לא תלינן במאכולת ואפילו עגול ואלו בריש פ' הרואה כתם מוקמינן הא דעד שהיה נתון תחת הכר והכסת דמיירי בהרגישה ואפ"ה עגול טהורה ואמרינן דמה דהרגישה היה הרגשת העד ולפ"ז צ"ל הא דתלינן לקולא כ"כ אפילו בהרגישה טעמיה הואיל שהוא עגול רגלים לדבר שלאו מקנוח אתי' דדם קנוח אינו עגול וכפי' רש"י שם וכמש"ל וכן יש להקשות לכאורה על הרשב"א בתה"א דמוכח דס"ל גבי טחתו בירכה דאם הוא יתר מגריס דטמאה משום נדה אפילו בעגול דהא כתב שם וז"ל ועוד דהא משמע דכיון דאיירי הכא בעד הבדוק ובעד שאינו בדוק ופלגינן בינייהו בדין בטחתו בירכה ובדין הניחתו בקופסא ולא מפלגינן בהדיא בשעורין אלמא תרווייהו חד שעורא אית ליה ולכאורה אין זה הוכחה דהא אכתי גם לדידיה קשיא דה"ל לחלק בין השעורין הא בעד שאינו בדוק כ"ע ס"ל דבפחות מגריס ועוד טהורה בין עגול ובין משוך כדמוכח מכל הפוסקים ואלו בדקה בעד הבדוק וטחתו בירכה אינה טהורה אלא בעגול אבל לא במשוך וע"כ צ"ל דלדידיה ניחא מש"ה לא מפליג בינייהו בשיעורין לפי דהא דבדקה בעד הבדוק וטחתו בירכה מיירי בין בעגול ובין במשוך לפי דבעגול אין חילוק בין עד הבדוק וטחתו בירכה ובין עד שאינו בדוק דלעולם בפחות מגריס ועוד טהורה מש"ה לא מפליג בשעורין בינייהו וכיון שכן דהאי דעד הבדוק וטחתו בירכה מיירי אפילו בעגול וכשהוא יתר מגריס טמאה נדה א"כ ק' כיון דס"ל להרשב"א דטחתו בירכה מיירי אפילו במקום שהדם מן המקור יכול לפול שם א"כ אמאי תהא טמאה נדה ה"ל למימר כיון דעגול הוא רגלים לדבר שמן הירך הוטח על העד ואע"ג שהוא יותר מגריס הא י"ל דמן המקור נפל לשם וכיון דלאו בהרגשה נפיק אינה טמאה אלא משום כתם דהא בפ' הרואה כתם מוקמינן הא דעד שהוא נתון תחת הכר וכו' מיירי בהרגישה ואפ"ה עגול טהורה משום דרגלים לדבר הוא דלאו מגופה אתיא הואיל שהוא עגול ותלינן להרגשה בטעות דהרגשת עד היתה וסברה דהרגשת המקור הוא ואם כן ה"ה בטחתו בירכה והוא עגול מיהו איכא למימר דשאני בהא דטחתו בירכה כיון דהאי דם וודאי מגופה אתיא ואיכא למימר דמן המקור נפל על ירכה ושלא בהרגשה אתיא ואיכא נמי למימר דמן המקור בא על העד בשעת בדיקה ובהרגשה אתיא ודסברה דהרגשת עד הוא וטפי מיסתבר לומר דמן המקור בא על העד בשעת בדיקה ובהרגשה אתיא אלא דסברה דהרגשת עד הוא מלומר דמן המקור נפל תחלה על הירך ושלא בהרגשה אתיא כיון דחזקת דם שבא בהרגשה מש"ה לא מהני מה שהוא עגול משא"כ בההיא דעד שנתון תחת הכר יש לתלות דמעלמא אתיא הואיל שהוא עגול ועוד יש ליישב בדרך אחר דברי הרשב"א ואין להאריך בזה

אך דברי הב"י קשיא שכתב הטעם הואיל ולא הרגישה מש"ה תלינן בעגול והניחתו תחת הכר דהא בגמ' מוקמינן דמיירי בארגשה וכמש"ל ובחדושי שם כתבתי לתרץ דברי הב"י דס"ל דהא דמוקמינן התם הא דהניחתו תחת הכר כו' דמיירי בארגשה היינו למאי דס"ד התם דהא דאמר שמואל בדקה קרקע עולם ומצאה עליו דם דטהורה לגמרי קאמר דטהורה אפילו מדרבנן ומש"ה קשיא ליה מהא דעד הנתון תחת הכר וכו' והוכרח לשנויי דמיירו בארגשה וכו' אבל למאי דמסקינן דמודה שמואל דטמאה מדרבנן ואם כן מעיקרא ל"ק מהא דעד הנתון תחת הכר דא"ל דמיירי בלא ארגשה אפ"ה טמאה מדרבנן במשוך עכ"ד וע"ז כתבת אלי והקשית דהא אף לפי המסקנא ס"ל להב"י דאף דלא ארגשה מ"מ ע"י בדיקת עד יש לומר דארגשה וסברה דהרגשת עד הוא וטמאה מדאורייתא דהא לפי מה דס"ל להב"י דמש"ה כתב הרשב"א דטהורה בפחו' מגריס ועוד והוא עגול וטחתו בירכה כיון דלא ארגשה רגלי' לדבר הוא וא"כ ס"ל דהש"ע מיירי בלא ארגשה דהא הרשב"א מוכיח כן מהש"ס מדלא מפליג בשעורא בין עד בדוק וטחתה בירכה ובין עד שאינו בדוק והניחתו בקופסא אלמא לתרווייהו חד שעורא הוא דבפחות מגריס ועוד טהורה לפי דברי ב"י מש"ה טהורה הואיל ולא ארגשה רגלים לדבר דממאכולת אתי א"כ מוכח דס"ל דהש"ס דמיירי בלא ארגישה ואפ"ה אמרינן ביתר מגריס טמאה נדה וק' אמאי טמאה נדה הא לא ארגישה ולא תהא טמאה אלא בכתם מד"ס וע"כ צ"ל דמש"ה טמאה נדה דאמרינן דארגשה וסברה הרגשת עד הוא ומש"ה טמאה מדאורייתא ואם כן ק' לפי דברי ב"י מעיקרא מאי דוחקי' דהש"ס לאוקמי בדארגשה ה"ל לאוקמי בדלא ארגשה ואפ"ה טמאה משום דאמרינן דארגשה וסברה הרגשת עד הוא א"ו דס"ל להש"ס במוחלט דאפילו בארגשה נמי טהורה כיון דהוא עגול רגלים לדבר הוא דטעתה וסברה דהרגשת מקור הוא ולא היה אלא הרגשת עד וא"כ ניחא ליה לאשמועינן רבותא דאפילו בכה"ג דטהורה אבל אי נימא דהא ליתא לפי המסקנא ואין זה סברא מוחלטת א"כ מעיקרא מי דוחקי' לאוקמי בכה"ג דהא היה אפשר לשנויי תי' מה שהוא סברא מוחלטת דמיירי בלא ארגשה וכמ"ש ע"כ דבריך ובאמת קו' זו בלא"ה ק' להפוסקים דס"ל דאף דלא ארגישה והיכא דליכא למיתלי במידי דמעלמא אתיא אז היא טמאה מדאורייתא ואמרינן דארגשה וסברה דהרגשת עד הוא א"כ מנ"ל לתרץ דמתני' מיירי בהרגישה ואפ"ה מקילין בעגול וכה"ג במאי דמשני התם כן על מתני' דנמצא על שלה ובעושה צרכיה דמנ"ל להקל כ"כ ה"ל לשנויי דמיירי בלא הרגישה אלא דאנן אמרינן דהרגישה וטעה וכן הק' הגאון מהר"ג בס' שב"י גם קשי' לי למאי דמוקי הש"ס הא דעד הנתון תחת הכר דמיירי בדארגשה וא"כ צ"ל הא דמקילין כ"כ היינו הואיל שהוא עגול ואיכא רגלים לדבר דמן מאכולת אתיא אכתי קשיא מ"ט דרבנן דפליגי אר"א ב"צ כדמסקי הש"ס ס"פ הרואה כתם דרבנן פליגי מהא דאמר שמואל הלכה כר"א ב"צ מכלל דרבנן פליגי ומוכח התם דרבנן לקולא פליגי וס"ל דטהורה אפי' במשוך וכפי' הרמב"ם בפי' המשניות שם וא"כ אי מיירי בדארגישה מ"ט דרבנן דמטהרי אפי' בהרגישה ובמשוך

תו קשיא לי למאי דמוקי הש"ס התם הא דנמצא על שלה וכו' דמיירי בהרגישה א"כ מאי מק' הש"ס בפ' כה"י וליחוש דלמא דם מאכולת הוא ולפי פירש"י הקו' קאי גם אנמצא על שלה וכן תפס הרשב"א בתה"א לפירש"י עיקר ואי דמיירי בהרגישה מה"ת לתלות במאכולת לומר שטעתה בהרגשה טפי מסתבר שלא טעתה דבשלמא בנמצא לאחר זמן י"ל אע"ג דהרגישה יש לתלות בטעות לפי שאין דרך דם להתעכב כ"כ בביה"ח גם בהא דאשה שעשתה צרכיה י"ל נמי דמה"ט תלינן הרגשה בטעות לפי שאין דרך דם נדה לבוא עם מ"ר אבל הא דמקשה וליחוש שמא דם מאכולת אפי' בנמצא על שלה קשיא דאי מיירי מתני' בדארגשה א"כ מה"ת לומר דהרגשה דידה בטעות היה אדרבה מדהרגישה וודאי מגופה אתיא גם הסוגיא דשבועות דף י"ח ע"א אי אפשר להלום דמוקי לה בשלא סמוך לווסתה ואפרישה ומק' אזה והא נמצא קתני וכו' ומכח זה הדר מהאי אוקמתא ומוקים לה בסמוך לוסתה ואכניסה יע"ש מאי קו' דלמא לעולם אפרישה הוא דמחייב והא דקתני נמצא כו' דהא למאי דמוקי הש"ס הכא ע"כ בהרגישה מיירי וא"כ דלמא מש"ה חייב אפרישה לפי שהיא אמרה שהרגישה והיה לו לפרוש ולא הוי אונס וא"כ שפיר קתני לשון נמצא דאח"כ נתברר שראתה והרגשת דם היה וא"ל דס"ל להש"ס דאפ"ה לא שייך למיתני לשון נמצא דנמצא משמע שהוא דבר חדש ולא עלה על הדעת מעולם שיהיה נמצא דם אבל אי מיירי בהרגשה לא שייך לשון נמצא רק ה"ל לומר היה על שלו או על שלה וכ"כ בס' ת"ח שם בהדיא דמש"ה לא מוקים הש"ס דמיירי בהרגישה דא"כ לא שייך לשון נמצא ע"ש א"כ הדרא קו' לדוכתיה איך מוקים לה בפ' הרואה בארגשה מאי לשון נמצא וא"ל דס"ל להש"ס דאי מיירי שלא ראתה דם ממש רק שאמרה שהרגישה אפ"ה לאו בר קרבן הוא דאנוס הוא דכיון די"ל דהרגשת שמש הוא אף הבעל חושב כן דמה"ת שתראה כיון שעדיין אין זמנה לראות וע"כ דמיירי דאמרה נטמאתי וכפירש"י וכ"כ בס' כו"פ ואין זה נכון דאכתי קשיא אמאי הדר מאוקמתי' זו הא איכא לאוקמי בסמוך לוסתה ומשום פרישה וכמ"ש התוס' שם דה"מ לאוקמי הכי ומיירי דלא אמרה נטמאתי רק דאמרה שהרגישה ומהשתא וודאי דלאו אנוס הוא כיון שאמרה שהרגישה שהוא סמוך לוסתה היה לו להבעל לחשוב שמא ראתה א"ו צ"ל דס"ל להש"ס דגם בזה לא שייך לשון נמצא וכנ"ל וא"כ איך מוקים הש"ס בפ' הרואה דמיירי בארגישה לכן נראה לכאורה בפי' הש"ס הא דמוקי דארגשה וכו' לאו שהיא אומרת שארגישה רק באמת היא לא ארגשה רק שאנו אומרין הא דלא ארגשה לפי שהיא טעתה וסברה דלא הרגישה ותלתה הרגשה במידי אחרינא ואף שהלשון דחוק בש"ס לפ"ז מ"מ בע"כ צ"ל כן מכח קושיא הנ"ל וכן מטין דברי הרשב"א במ"ה דף קס"ח ע"א שהבאתי כמה פעמים בחדושי וז"ל במ"ה שם ודכוותיה ודאי בעד הבדוק בין עגול בין משוך טמאה נדה דוודאי מגופה אתיא ובהרגשה אתיא אלא דסברה הרגשת עד הוא כדאיתא בפ' הרואה עכ"ל מדכ' בפשיטות כדאי' בפ' הרואה משמע דס"ל דכן הפי' בסוגיא שם וכ"נ מן הר"ן בחדושי' ד"ג ועיין בשו"ת פ"י חי"ד סי' א' מ"ש על מהרי"ו במה שדחק עצמו בפי' הסוגיא דמשני לעולם דארגשה דה"פ שהיא אמרה שהיא מסופקת מה היתה הרגשתה אם הרגשה מידי אחרינא יע"ש והוא קרוב למה שכתבתי וכ"כ בס' כו"פ סימן קפ"ג דיש לפרש כן הא דאמר הש"ס לעולם דארגשה ר"ל דאנן הוא דאמרינן דארגשה אלא דסברה וכו' אבל באמת היא לא אמרה שהרגישה דאלו אמרה שהרגישה לא היו תלינן להקל אך אחר העיון ראיתי דהתוס' שם ע"כ לא ס"ל לפרש כן שהרי כתבו בד"ה אימור הרגשת שמש וז"ל וא"ת אמאי לא נקט הרגשת מ"ר כמו לעיל ואע"פ שלא הטילה עכ"ל ואם היו מפרשי' דהא אמר הש"ס לעולם דארגשה כמ"ש דהיא אמרה דלא ארגישה אלא דאנן אמרינן דארגישה והיא מטעה דקטעתה א"כ מאי הקשו דלמא הרגשת מ"ר וא"כ ע"כ צ"ל דה"ק דהיא אמרה שלא הרגישה אלא דאנן אמרינן דהרגישה ומאי דאמרה דלא הרגישה לפי דסברה דהרגשת מ"ר הוא ק' דאיך אפשר לשנויי הכי דא"כ הדרה קו' לדוכתיה על שמואל דאמר בדקה קרקע עולם וכו' דטהורה אמאי תהיה טהורה דהא איכא למיחש לשמא הרגישה ומה דאמרה דלא הרגישה לפי שסברה דהרגשת מ"ר הוא דהא השתא לפי קושי' התוס' אפי' מזמן קרוב נמי אמרינן דסברה מ"ר הוא וא"כ מ"ט דשמואל א"ו דהתוס' ס"ל הפי' בגמרא כפשטא וכ"כ בחדושי ובס' כו"פ כ' דתוס' כאן ס"ל דהפי' בגמ' הוא דלא אמרה שארגישה אלא דאנן אמרינן אלא שהתוס' במס' שבועות בסוגיא שהבאתי לעיל ס"ל הפי' בגמ' כפשוטי' שהיא אומרת דארגישה ואין דבריו נכונים ואדרבה איפכא מסתברא דהתוס' במסכת שבועות ס"ל הפי' בסוגיא דכאן דהא דאמר הש"ס לעולם דארגישה היינו דאנן אמרינן דארגישה אבל היא אומרת דלא ארגישה אבל אלו אומרת דארגישה אפי' לאחר זמן חייבים בקרבן דמסתמא בשעת ביאה היה הדם כיון דארגשה וכקו' המק' ולא הוי תלינן הרגשה במידי אחרינא כיון דאמרה בהדיא שהרגישה אבל להחמיר אמרינן דהיכא דלא הרגישה אמרינן דהרגישה ומטעה דקטעתה לפי שחזקת דם שבא בהרגשה מש"ה אותיום טמאין וחייבין בקרבן משא"כ לאחר זמן פטורים דרגלים לדבר לפי שאין דרכו של דם להתעכב וכ"כ י"ל דאח"כ בא הדם בשעת בדיקה ואז הרגישה אלא דסברה הרגשת עד הוא ולפ"ז ניחא מ"ש התוס'