סדרי טהרה מ

עגול ובין משוך טהור אפילו בהניחתו תחת הכר והכסת וכמו שפי' הרמב"ם בפירוש המשניות בפרק הרואה כתם דחכמים פליגי וסברי דאף משוך טהור והכי משמע בגמרא ס"פ הנ"ל ועדיין צריך עיון ועיין מ"ש לקמן עוד ישוב על פי מה שכתב הרא"ה בבד"ה:

(סג) ודוקא בעד בינוני. כן הוא בריטב"א שהביא בב"י ובתה"א והכי מוכח בגמרא דבעד שהוא בחזקת מלוכלך לכ"ע טהורה דהא רבי דמטמא בעד שאינו בדוק משום נדה מכל מקום מודה בפחות מכגריס ועוד דטהורה ולמאי דסבירי להו להפוסקים וכמ"ש המחבר טהורה לגמרי כמו בכתם דטהורה לגמרי בפחות מכגריס ועוד והא דמטמא משום נדה ביתר מכגריס ועוד משום דכי נפק לה מדם מאכולת ודאי מגופה אתיא כדמסקינן התם דזה הוא טעמא דרבי והיינו כמו שפירש הרשב"א ז"ל בתה"א וז"ל בפחות מכגריס ועוד א"א לטמא בעד שאינו בדוק הואיל דמאכולת עשויה להתמעך אבל יתר מכגריס ועוד דנפק לה מדין מאכולת אין אומרים שמא נתעסקה בו בכתמים או עברה בשוק של טבחים לפי שאינו מצוי שיתעסקו בכתמים או שיעברו בשוק של טבחים אם העדים בדוקים הלכך בודאי מגופה תלינן עכ"ל א"כ עד שחזקתו מלוכלך ודאי דלא עדיף מעד בינוני ופחות מכגריס כי היכי דהתם טהורה לכ"ע משום דשכיחי אע"ג דבדקה א"ע בו ה"ה עד שחזקתו מלוכלך ביתר מכגריס ועוד וכ"מ מהרמב"ן שם בסוגיא ומ"ש הרשב"א שאינו מצוי שיתעסקו בכתמים או שיעברו בשוק של טבחים אם העדים בדוקים צ"ל דאגב שיטפא כ"כ ע"פ דעתן של תוספות והרמב"ן דס"ל דהא דפליגי ר' ור"ח בעד שאינו בדוק מיירי שהיה בדוק מקדם אלא שעכשיו לא בדקה את העדים ולפ"ז כתב שאינו מצוי שיתעסקו בו בכתמים וכו' אם העדים בדוקים אבל לדעתו שפי' לקמן דאלו היה העד בדוק אע"פ שעכשיו לא בדקה אותו מיקרי עד בדוק לכ"ע ועד שאינו בדוק דפליגי ביה ר' ור"ח מיירי שלא בדקה אותו מעולם אלא שנטלתו ממקום המוצנע שדרכן של נשים להצניע ולהכין להם עדים ולא מוליכות אותן בשוק ולא מתעסקים בהן בכתמים עכ"ל א"כ ה"ט דר' כיון שאין דרכן בכך משוינן ליה כודאי מגופה ואין לחוש שמא קודם שהצניען היה מלוכלך לפי שאין דרך של נשים ליקח לעדים מן המזדמן לה בבית אלא ממה שהוא בחזקת נקי ור"ח ס"ל דאפ"ה אינה טמאה אלא משום כתם כיון דאיכא למימר דמעיקרא היה בו ולפ"ז נ"ל דמ"ש הרמב"ן והר"ן בחדושיהם דהראב"ד ז"ל סובר דבעד אפילו אינו בדוק כלל טמאה דלא דמי לחלוק דכיון שבדקה בו ממש רגלים לדבר דרוב דמים מצוין בו עכ"ל לא כתבו כן אלא לפי מה שפירשו הם דעד שאינו בדוק דפליגי ביה ר' ור"ח מיירי שלא בדקה אותו סמוך לבדיקה שבדקה א"ע ומ"מ היה העד בדוק לה לפני ימים וע"ז כתבו דהראב"ד ס"ל דאפי' לא היה בדוק כלל אפ"ה טמאה דאל"כ איך כתב הראב"ד דל"ד עד לחלוק כו' הא בחלוק נמי לא בדקה אותו עכשיו קודם מציאת הכתם אלא כיון שבדקה אותו קודם לבישתה ואחר ימים מצאה בו כתם ואם כן אין חילוק בין עד לחלוק א"ו צ"ל דס"ל להראב"ד דבעד אפילו לא בדקה אותו מעולם אפ"ה טמאה משא"כ בחלוק דאלו לא בדקה אותו מעולם לא היה טמאה וכמ"ש לקמן מש"ה כתב הראב"ד דיש חילוק בין עד לחלוק דכיון דבדקה עצמה בו רגלים לדבר הוא מש"ה חמירא עד מחלוק אבל בעד שהוא בחזקת מלוכלך כגון שלקחה עד מאשפה או אפי' עד המזדמן לה בבית שהוא ג"כ בחזקת מלוכלך כמ"ש הפוסקים ודאי דס"ל להראב"ד דאפי' ע"י בדיקה טהורה דלא עדיף מן עד בינוני ובפחות מכגריס דטהורה לכ"ע וכמ"ש הראב"ד עצמו בס' בעה"נ וע"כ טעמא משום דשכיחי מאכולת מש"ה טהורה אפי' ע"י בדיקה א"כ ה"ה והוא הטעם בבדקה א"ע בעד שחזקתו מלוכלך או עד המזדמן לה בבית שחזקתו מלוכלך וכמ"ש הרשב"א אף להראב"ד טהורה אפי' ע"י בדיקה ועיין עוד לקמן מ"ש בזה ועוד נ"ל דאף שהרז"ה הבין דעת הראב"ד ז"ל דפסק כר' דטמאה טומאת נדה מ"מ לבבי לא כן ידמה דהא כתב הראב"ד שם הביאו הטור והש"ע סס"י זה שאין הכתמים קובעים וסת ולא עוקרים וסת חוץ מכתמי עד הבדוק לה שהן מטמאין בכ"ש והרי הן כראיות לכל דבר ואי ס"ד דסבירא ליה להראב"ד כר' אמאי לא יהא כתמי עד שאינו בדוק כראיה לכל דבר דהא כיון דטמאה נדה לר' אלמא בודאי מגופה משוי לה וכיון דודאי מגופה אתיא לה למה לא יהא בהן משום וסת א"ו דלא פסק להלכה כר' אלא כר"ח דמשום כתם הוא דטמאה וכן הוא דעת הטור והש"ע דאינו מטמא אלא משום כתם וכר"ח:

(סד) וטחתו בירכה. הש"ך בס"ק מ"ה תמה על דין זה דאי אפשר לטהרה לגמרי דלאו ס"ס הוא דהכל משם אחד הוא דמה לי אם הוטח מירכה על העד או אם מעלמא אתיא על העד ורש"י ותוספות לא כתבו כן אלא דאז כ"ע מודים דאינה טמאה נדה אבל לטהרה לגמרי אי אפשר דהא ספקא דאורייתא וטמאה דדמי לבדקה בעד שאינו בדוק והניחתו בקופסא בסעיף ל"ו דטמאה בכגריס ועוד ותו כתב דרש"י לא כתב כן אלא לפירושו דמיירי שנמצא בירכה ואם כן ספק ספקא מעליא הוא דצריכין אנו לדין מאין בא על ירכה דשמא מעלמא אתיא על ירכה דהא מיירי במקום שאין דם המקור יכול לפול שם וכדכתבו התוספות ואת"ל דמן העד אתי על ירכה דלמא על העד נמי מעלמא אתי משא"כ בנמצא על ירכה ע"כ תוכן דבריו וכבר עמד בזה בס' כו"פ דהא ליתא דהא פי' התוס' והרשב"א והר"ן והרמב"ן דרש"י מיירי אף בנמצא על ירכה וה"ה דנמצא גם על עד ולא כ' רש"י דנמצא על ירכה אלא דלא תימא דמיירי דוקא בנמצא על העד ולא על ירכה דאז אין חידוש דטמאה נדה כיון דלא נמצא על ירכה בוודאי מגופה אתיא דהא העד היה בדוק לה מש"ה כ' דמיירי בנמצא על ירכה אבל מיירי שנמצא ג"כ על העד וא"כ לדברי הש"ך כיון שצריכין אנו לדין גם על הדם שעל העד איך כתבו דהוי ס"ס הא לדבריו אין כאן ס"ס גם מ"ש הש"ך דהרשב"א לשיטתיה אזיל דפסק כר"י אין לו מובן דלר"י בלא"ה טהורה אפי' לא הוטח על ירכה אלא הניחתו בקופסא נמי טהורה וגם בזה עמד בס' הנ"ל מיהו כ' דבזה הדין עם הש"ך דבנמצא גם על העד דלאו ס"ס מעליא הוא דהכל משם א' הוא וכ' דלאו דוקא ס"ס הוא אלא תרי ספקי לקולא איכא וכ"כ בס' מנ"י דכיון דאיכא שני צדדים להקל טהורה דכיון דאם לא טחתה בירכה לא היתה טמאה אלא מספק כר"ח ועכשיו דאיכא נמי עוד צד להקל דמירכה בא על העד טהורה ולפ"ז נראה דאפי' טחתו ביריכה במקום שדם מן המקור יכול לפול שם נמי טהורה דהא מדאורייתא איכא תרי צדדים להקל דהא מן התורה טהורה אפי' בא מן המקור על ירכה דהא אתיא שלא בהרגשה אלא מדרבנן היא דטמאה וכיון דאיכא למימר מעיקרא על העד היתה מעלמא טהורה כיון דאינה אלא חששא דרבנן ולא דמי למאי דס"ל לר"ח בבדקה בעד שאין בדוק דטמאה מספק דהתם ספקא דאוריי' הוא דאיכא למימר ארגשה וסברה דהרגשת עד הוא וכיון דליכא אלא צד א' להקל דלמא מעלמא אתי על העד מש"ה טמאה מספק משא"כ בטחתו בירכה אפי' במקום שדם מן המקור יכול לפול שם דמדאורייתא טהורה כיון דאיכא תרי ספקי להקל אלא מדרבנן טמאה דלמא מן המקור נפל על ירכה וכיון דלא בהרגשה חזיא י"ל דתלינן מעלמא אתיא על העד ומשם הוטח על ירכה מיהו י"ל דכל זה איכא למימר למאן דפסק בעד שאינו בדוק כר"ח וכיון דס"ל אפי' בלא טחתו בירכה דאינה טמאה אלא מספק א"כ השתא בהצטרף נמי עוד ספק דלמא מירכה אתיא טהורה אבל למאן דפסק כר' דטמאה נדה והכי פסק הרמב"ם ז"ל א"כ כיון דס"ל דבודאי מגופה אתיא לה משום דלא שכיח שיהיה על העד מעלמא וגם קיי"ל בבדקה בעד הבדוק לה וטחתו בירכה דטמאה נדה אם נמצא יתר מכגריס לכ"ע וצ"ל דלא שכיח שיהא מעלמא על יבכה א"כ בהצטרף הני תרי מילי דלא שכיח די לנו להשוות ספקא אבל מה"ת לטהרה לגמרי ואפשר שלזה נתכוין הש"ך אע"פ שאין זה לשונו וכ"כ בס' כו"פ מיהו כבר הוכחתי דהש"ע שפסק בעד שאינו בדוק דטמאה כגריס ועוד היינו כר"ח דמספקא טמאה וכמש"ל עוד י"ל דאף למאן דפסק כרבי דטמאה נדה מ"מ בעד שאינו בדוק וטחתו בירכה ס"ל דטהורה לגמרי דהא כתב הרשב"א במ"ה שהבאתי לעיל בכמה דוכתי דפלוגתא דר"ח ורבי מיירי בלא הרגישה ואפ"ה מטמא ר' משום נדה דס"ל כיון דחזקת דם שבא בהרגשה אמרינן דארגשה אלא דסברה הרגשת עד הוא וכבר כתבתי לעיל בכמה דוכתי דמיקרי ס"ס אע"פ שאין הספקות שוין אלא כיון דשני ספקות שקולין הן מצטרפין הספק השלישי אע"פ שאינו מצוי לחד מן הספקות כיון דבלא"ה איכא שני ספקות שקולין א"כ בהצטרף הספק ג' לחד מן הספקות ה"ל רובא והוכחתי כן מן התוס' והריב"ש דלא כש"ך וא"כ בנ"ד אם בדקה בעד שאינו בדוק וטחתו בירכה כיון דהוא ספק השקול אם מעלמא אתי' או מגופה וכמש"ל דהיינו בהצטרף ב' ספקות יחד שמא מעלמא הוא על העד ושמא מן הירך הוטח על העד הוא ספק השקול אם מעלמא אתי או מגופה א"כ מצטרפין נמי להך ספקא דשמא שלא בהרגשה וא"כ איכא רובא להיתרא דאע"ג דהך ספקא שמא שלא בהרגשה חזי' אינו אלא מעוטא מ"מ מצטרפין ליה להך פלגא דמעלמא אתי' וה"ל רובא דהיתרא וכיון דיצאנו מחששא דאיסור דאורייתא אלא מדרבנן אסורה הא קיי"ל דספקא דרבנן להקל והכא ספקא הוא דהא איכא למימר דמעלמא אתי' וכמ"ש הש"ך בסימן פ"ג גבי ציר דגים טמאים וכיוצא בזה כתבנו כמה פעמים

ועפ"ז ניחא לי מאי דקשי' לי הא דאמר ר"ח "ח טמאה משום כתם ופירש"י כלומר טומאת ספק ותולין דלמה לא אמר טמאה מספק וכ"ת דהיא היא דטומאת כתמים נמי תולין מש"ה קרי ליה לטומאת ספק כתם ז"א דהא פסק הרמב"ם בפ"ג מהלכות מו"מ דטומאת כתמים כיון דאינה אלא מדרבנן אין תולין אלא תרומה וקדשים וכן חולין שנעשו עטה"ק אבל הנעשים על טהרות תרומה וחולין הטבולין לחלה אין מתטמאין בכל אלו הטומאות שהן מדבריהן ע"ש וכ"ז בטומאה שעיקרה מד"ס משא"כ בספק טומאה דאורייתא ודאי תולין אף בחולין שנעשו ע"ט תרומה וכן בחולין הטבולין לחלה וכדמוכח בכמה דוכתי א"כ ה"ל לר"ח למימר טמאה מספק לכן נ"ל דהא צריכין אנו עוד להבין מ"ט דר"ח דס"ל דאינה טמאה אלא מספק ואי דשמא מעלמא היתה על העד דהא כיון דמיירי הכא בעד בינוני דלא שכיח שיהיה מלוכלך וכמ"ש הרשב"א ז"ל אליבא דר' ודוחק לומר דר"ח פליג אזה וס"ל דשכיח הוא ועוד דאי דס"ל לר"ח דשכיח הוא היה לו לטהר לגמרי כמו בפחות מכגריס ועוד דטהורה לכ"ע כיון דשכיח הוא ואמאי מטמא מספק ביותר מכגריס וע"כ דס"ל דלא שכיח א"כ למה משוי ליה ספיקא דטפי מיסתבר למיתלי במקור דשכיח ביה דמים ועוד ק' מה השיב ר"ח לר' אי אתה מודה שצריך כגריס וכו' ועיין במהרש"א ובתה"א שפירשו דהכי מק' ר"ח לר' כמו דאתה מודה דבפחות מכגריס ועוד תלינן במאכולת ולאו מגופה אתיא אמאי לא ניתלי נמי ביותר מגריס דמעלמא אתיא וק' דלדידיה מי ניחא דהא איהו נמי ס"ל דבפחות מגריס טהורה וכמ"ש כל הפוסקים ואלו ביותר מגריס ס"ל לר"ח דטמאה מספק וע"כ צ"ל דמאכולת שכיח טובא א"כ איך הוא מדמה יתר מכגריס לפחות מכגריס ועוד דשאני התם דשכיחי מש"ה תלינן משא"כ היכא דלא שכיחי כמו דמשני ר' באמת ובע"כ צ"ל דוודאי מודה ר"ח דתלינן בדשכיחי טפי אלא כיון דהכא מיירי בדלא ארגישה וס"ל לר' דמש"ה טמאה נדה דאמרי' דארגישה אלא שהיא סברה דהרגשת עד הוא וס"ל לר"ח דטעות כזה לא שכיחי דרוב נשים מרגישות ויודעות להבחין בין הרגשת מקור להרגשת עד וכ"כ בשו"ת אמ"ו שב"י וכמש"ל סי' קפ"ג ובסימן זה בסמוך וכיון דזה לא שכיח שתטעה האשה בהרגשה מש"ה ס"ל לר"ח דאיכא למיתלי נמי דמעלמא היה בעד אע"ג דלא שכיח שיתלכלך העד מ"מ הא אפי' תתלה בגופה נמי לא שכיחי שתטעה בזה וכיון דהאי לא שכיח והאי לא שכיח ואיכא נמי מעוטא דחזיא בלא הרגשה מש"ה טהורה מן התורה דמצטרפין למעוטא דאינן מרגישין להך ספקא דמעלמא אתיא מיהו מדרבנן אכתי טמאה דטפי מיסתבר לומר דמגופה אתיא אלא שטעה בהרגשת עד או דחזי' בלא הרגשה כלל מש"ה טמאה מדרבנן ולהכי קאמר ר"ח דטמאה משום כתם וא"כ הק' ר"ח לר' אי אתה מודה שצריך כגריס ועוד הא אלו היה בפחות מגריס ועוד אתה מודה דטהורה וק' אמאי הא ספקא דאורייתא שמא מן המקור הוא ובע"כ צ"ל כיון דלא שכיחי כ"כ שתטעה האשה מש"ה תלינן בשכיחי טפי דמעלמא אתי ממאכולת א"כ ה"נ נימא דלא תהא טמאה אלא משום כתם דאע"ג דלא שכיח שיתלכלך העד המוצנע לבדיקתה מ"מ הא נמי לא שכיח ובצירוף דאיכא דחזיא בלא הרגשה לא תהא טמאה אלא מדרבנן וא"ל א"כ אמאי ס"ל לר"ח בבדקה בעד הבדוק וטחתו בירכה דטמאה נדה וכמ"ש התוס' שם דהא האי נמי מיירי בדלא הרגישה ונימא כיון דלא שכיחא שתטעה האשה נימא בהצטרף דאיכא מעוטא דלא חזיא בהרגשה אינה טמאה ודאי אלא משום כתם דשמא מן הירך הוטח י"ל דשאני התם דלא שכיח כלל שיהיה על הירך דם מעלמא דהא בשוק של טבחים לא עברה מש"ה לא תלינן ביה כלל משא"כ בעד שאינו בדוק אע"ג דלא שכיחא מ"מ הוא מיעוט המצוי ובהצטרף דלפעמים חזיא בלא הרגשה אינה טמאה מה"ת אלא משום כתם ולפ"ז י"ל הא דמדמי הש"ס פלוגתא דר"מ ור"י להא דעד שאינו בדוק דלכאורה אין דמיון זה לזה דהא דמטהר ר"י התם הוא משום דס"ל דאין דרך דם המקור לבא עם מ"ר ואי דניחוש דלמא הדר מ"ר למקור זה אינו אלא מעוטא וכמ"ש הר"ן שם בחדושיו ועכ"פ לא שכיח משא"כ בעד שאינו בדוק י"ל כר' ס"ל וכה"ג י"ל דר"מ כר"ח ס"ל ושאני התם הואיל דדחיק לה עלמא אמרינן דהדר מ"ר למקור משא"כ הכא מאי רגלים לדבר איכא ולפי מ"ש לעיל ניחא דהא וודאי דמאי דאמר ר"מ דחיישינן דהדר מ"ר למקור הוא לא שכיחי דרוב נשים אע"ג שעומדין ומשתינין אפ"ה לא הדר מ"ר למקור אלא דס"ל לר"מ דהאי גם זה לא שכיח שמכה יש בחלחולת וכיון דהאי לא שכיח והאי לא שכיח טפי מיסתבר למיתלי שבא הדם מן המקור כיון דרוב דמים מן המקור אתיא א"כ ה"נ בעד שאינו בדוק דאע"ג דהא לא שכיח שתטעה האשה בהרגשה ולתלות בהרגשת העד מ"מ כיון דהא נמי לא שכיח שיהיה העד שהזמינה לה שיתלכלכו טפי תלינן במקור מש"ה כר' ס"ל דטמאה נדה ור"י ס"ל התם כיון דלא שכיח דהדר מ"ר למקור אע"ג דהא נמי לא שכיחא שמכה יש בחלחולת מ"מ מוקמינן האשה בחזקת טהרה א"כ ה"נ בעד שאינו בדוק כיון דהא לא שכיחא שתטעה האשה בהרנשה. והא נמי לא שכיחא שיהיה העד מלוכלך מוקמינן האשה בחזקת טהרה אלא דאכתי י"ל דאף דמטהר ר"י בעומדת ועשתה צרכיה דכיון דאיכא למיתלי דהדרי מ"ר למקור וא"ל מכה יש בחלחולת וכיון דהא לא שכיחא והא לא שכיחא מוקמינן לאשה בחזקת טהרה אבל הכא טפי מיסתבר לומר דמגופה אתיא דהא כל עיקר שאנו באין לתלות ולומר דבעד מעלמא אתיא אע"ג דלא שכיחא שיתלכלך אינה אלא משום שאין דרכה של אשה לטעות בהרגשה כנ"ל הא איכא למימר דחזיא בלא הרגשה דהא לפעמים היא רואה בלא הרגשה אף שאינה אלא מיעוט מ"מ בהצטרף נמי להך ספקא שטעתה הך מעוטא דלא הרגישה טפי מיסתבר למיתלי בגופה חדא דלמא בהרגשה חזיא אלא סברה הרגשת עד הוא ועוד דלמא באמת שלא בהרגשה חזיא ואף ע"ג דמדאורייתא טהורה דהא אי שלא בהרגשה הוא טהורה מה"ת מ"מ מדרבנן טמאה וחוששים משום כתם

ולפ"ז אפשר לתרץ פסק המחבר דפסק לקמן בסי' קצ"א כר"י וכאן פסק דטמאה אפי' אי נימא דלא פסק כאן דטמאה היינו מספק כר"ח אבל לא ודאי טמאה מ"מ הא פסק בסי' קצ"א דטהורה לגמרי וא"ל דעד שאינו בדוק חמירא מהאשה שעשתה צרכיה דא"כ מאי מק' הש"ס מהא דאמר ר"י ב"ח כשטימא ר"מ לא טימא אלא משום כתם ואלו ר"מ טמאה משום נדה ומאי קו' דהא הכא חמירא וכן הק' התוס' ורשב"א ולדברינו ניחא דלזה אין טעם לומר גבי האשה שעושה צרכיה לטמא משום כתם והכא משום נדה דמ"ש אבל לטהרה התם גבי האשה שעושה צרכיה ולטמאה גבי עד שאינו בדוק משום כתם שפיר יש חילוק בשלמא גבי האשה שעשתה צרכיה כיון דהאי לא שכיח דהדרי מ"ר למקור אע"ג דהאי נמי לא שכיחי דמכה יש בחלחולת מ"מ מוקמינן לה בחזקת טהרה דכיון דאיכא למימר הכי וא"ל הכי מש"ה מוקמינן לה אחזקת טהרה משא"כ בעד שאינו בדוק כיון דהאי לא שכיח שיתלכלך העד אע"ג דהא נמי לא שכיח שתרגיש ותטעה לומר דהרגשת עד הוא א"ו דמעלמא אתיא מ"מ הא איכא נמי דפעמים חזיא בלא הרגשה אם כן טפי מיסתבר למיתלי בגופה דאיכא למימר חדא שטעה ועוד דבאמת בלא הרגשה חזיא וע"כ טמאה מיהו מדרבנן מש"ה מודה ר"י דטמאה משום כתם אבל לר"מ אי ס"ל התם דטמאה משום כתם מ"מ הכא אמאי טמאה נדה דאע"ג דאיכא כאן עוד ספק דמגופה אתיא ושלא בהרגשה חזיא מ"מ אינה טמאה אלא מדרבנן: (סה) אחר הבדיקה במקום שיש לתלות. לכאורה זו משנה שאינה צריכה שהרי כבר כ' בסעיף ל"ד בהגה"ה דאפי' בעד הבדוק לה ויותר מכגריס ויש מקום לתלות בו דתולין א"כ לאיזה צורך חזר וכ' כאן גבי עד שאינו בדוק דכ"ש הוא מעד הבדוק ונ"ל דמש"ה חזר וכ' כאן משום סיפא דמסיים אבל אם הניחתו במקום שאין דם שכיח טמאה אם הוא יותר מכגריס ע"כ דס"ד דאינה טמאה בעד שאינו בדוק אלא היכא דבדקה עצמה בו ואח"כ הניחתו בקופסא והכי אמרינן בש"ס בדקה בעד שאינו בדוק והניחתו בקופסא דלכאורה משמע דדווקא היכא דהניחתו