סדרי טהרה לח

מעוכה. כ' בט"ז ס"ק כ' וז"ל הטעם שאותו המקום בדוק הוא אצל מאכולת וע"כ חמור העד וכו' וקים להו לרבנן דאין בו מאכולת ודאי דם זה מגופה הוא ומאכולת מעלמא אתי (בעוד שהוא בגופה) נ"ל שהוא ט"ס וכצ"ל בעד שהיא מעוכה וכן הוא לשון רש"י בסוגי' שם וז"ל מאכולת מעלמא אתי בעד שהיא רצופה עכ"ל ומ"ש הטעם שאותו מקום בדוק הוא וכו' כ"כ הרשב"א דקיי"ל כהאי לישנא דא"מ בדוק הוא שהוא לחומרא ומיהו למ"ש התוס' שם ד"ה דחוק הוא ליכא נ"מ בין הני תרי לישני אלא היכא דבדקה א"ע לאחר התשמיש ומצאה מאכולת רצופה בו דלהך לישנא דאמר דחוק הוא אימ' שמש רצפה ולהך לישנא דאמר בדוק הוא הא מעלמא אתי אבל כשבדקה א"ע ולא שימשה מקודם ומצאה בו דם ומאכולת רצופה טמאה ואפי' להך לישנא דאמר דחוק הוא והש"ע כ' סתם האשה שבדקה וכו' משמע בין שימשה ובין לא שימשה לעולם טמאה אפי' מאכולת מעוכה עליו משום דקי"ל לחומרא כהאי לישנא דא"מ בדוק הוא וא"כ אין חילוק בין שימשה ללא שימשה מ"מ בשימשה אינה טמאה אלא מספק אם נימא א"מ דחוק הוא או דנימא בדוק הוא אבל בלא שימשה טמאה ודאי ויש בזה נ"מ לדינא למאי דקיי"ל לקמן סעיף מ"ג השאילתו לבעלת הכתם אין תולה זו בזו והטעם לפי שאינו ידוע בבירור לבעלת הכתם שהכתם יצא ממנה וא"כ היכא דהשאילתו לאשה שבדקה א"ע בעד הבדוק לה ומצאה מאכולת רצופה על הכתם וקודם בדיקה שימשה אף דהיא טמאה מספק דילמא קיי"ל כהאי לישנא א"מ בדוק הוא מ"מ כיון דאינו טמא אלא מספק דהא י"ל כהאי לישנא דא"מ אינו בדוק אלא דחוק וא"כ אינו ברור שהדם בא מגופה ואיך תתלה האחרת בה דנהי דהיא טמאה מספק לחומרא אבל האיך נקל בזו מספק אבל היכא דלא שימשה קודם שבדקה א"ע בעד הבדוק לה ואח"כ מצאה דם על העד ומאכולת רצופה בו אז בודאי חברתה יכולה לתלות בה דהא היא טמאה בודאי בין להך לישנא דא"מ בדוק הוא ובין להך לישנא דא"מ דחוק הוא וכה"ג יש לעיין בכמה דינים שאנו מחמירים מספק מחמת מחלוקת הפוסקים כגון בדקה בעד שאינו בדוק ומצאה ביותר מכגריס דפסק בש"ע דטמאה כהרמב"ם והרא"ש ולהרשב"א והרז"ה טהורה וכמבואר בב"י וא"כ אם חברתה השאילה לה חלוקה אם חברתה יכולה לתלות בה מיהו בזה י"ל דלכ"ע אינו תולה דהא אף להמחמירים אינה טמאה אלא משום כתם חוץ הרמב"ם דס"ל דטמאה משום נדה וכה"ג צריכין אנו לדקדק בכ"מ שאנו אומרים דחברתה תציל אותה כ"ז אם חברתה טמאה מן הדין דהיינו טומאת וודאי משא"כ כשהיא טמאה מספק דאז אינה מציל דלא הוי אלא כמו כתם גם יש נ"מ אם חוששת לוסת דקיי"ל בסס"י זה דכל שהוא משום כתם אינה חוששת לוסת אלא ברואה ממש או ע"י כתמי עד בדוק לה וע' מ"ש לקמן סעיף ל"ה

הרמב"ן בחדושיו כתב וז"ל אבל עדיין אני תמה על עד שלו דלא יהבי ליה רבנן שעורא אלא אע"פ שהוא אחר זמן מרובה קודם קנוח טמאין ואמאי ליחוש שמא מאכולת שבא עליה אחר שבעל ויש לדחוק ולומר שכל קודם קנוח כיון שעדיין ש"ז לחה אין המאכולת בא עליו ואין לחוש שמא נרצפה על הסדין וממנו נתקנח בו שדם מאכולת מועט הוא ואינו מתקנח אלא נבלע הוא בו מכ"ש שא"א להתקנח במקום ששכב עליו עכ"ל והפוסקים לא הביאו אלא אם היא בודקת א"ע בעד הבדוק לה דלא תלינן במאכולת לפי שא"מ בדוק הוא ולא הביאו חידוש דין זה שאף אם הוא מקנח א"ע בעד הבדוק לא"ת דאפילו בפחות מכגריס ועוד טמאה ולא תלינן א"ע במאכולת וצ"ע למה השמיטו דהא דין זה מוכח ממתני' דאל"כ למה חייבים בקרבן בנמצא על שלו

בב"י כתב בשם רי"ו וז"ל עד הבדוק לה וקנחה עצמה והניחתו בקופסא במקום שאין לתלות במאכולת ונמצא עליו בין משוך בין עגול טמאה זולתי אם מצאה עליו מאכולת מעוכה וכן אם בדקה עצמה בעד הבדוק לה ומצאה עליו דם טמאה בין משוך בין עגול ואפילו כ"ש ואפילו מצאה עליו מאכולת מעוכה עכ"ל רי"ו ומ"ש תחלה דעד הבדוק לה אפילו הניחה בקופסא טמאה זולתי אם מצאה עליו מאכולת מעוכה הוא תמוה דמשמע דאם מצאה עליו מאכולת מעוכה טהורה ואמאי הרי הניחתו בקופסא וא"מ בדוק הוא אצל מאכולת וכמ"ש הוא בעצמו בסמוך ולכן נ"ל שצריך להגיה בתחלת דבריו עד שאינו בדוק במקום עד הבדוק עכ"ל הב"י ודבריו תמוהים דלפי הגהתו דברי רי"ו תמוהים יותר דלמא כתב דאם אין מאכולת מעוכה בו טמאה דהא בעד שאינו בדוק כ"ע מודים דבעינן כגריס ועוד וכמבואר בגמרא ובכל הפוסקים והב"ח הגיה במקום זולתי צ"ל אפי' וברישא מיירי שהניחתו בקופסא ובסיפא מיירי שהניחתו במקום מגולה וגם דבריו דחוקים ולענ"ד נראה לפרש דברי הרי"ו בלי שום הגה"ה דהא דאמרינן בש"ס אותו מקום בדוק הוא כתב הרמב"ן בחדושיו דהיינו בפנים בא"מ ולפי שהוא סתום מלכנוס ואם נכנסה מתה שמה ואין דמה יוצא עכ"ד וכן נראה מפירש"י שכתב דחוק הוא שאין מאכולת יכול לכנוס שם ואפי' למ"ד בדוק הוא אינה מתקרבת כ"כ סמוך לא"מ בכדי שהשמש יכול לכנוס אבל מ"מ רחוק מעט מזה שם המאכולת מצויה והחוש יעיד ע"ז וכמ"ש לקמן ואם כן אם קנחה א"ע מבחוץ יש לתלות במאכולת וא"ל אם כן ל"ל מאכולת מעוכה אפי' אי אין מאכולת מעוכה יש לתלות במאכולת דהא קיי"ל דעל בשרה נמי צריך שיעור והכי ס"ל לרי"ו וכמ"ש בב"י לעיל בשלמא הא דס"ל לרי"ו היכא דבדקה א"ע בעד הבדוק לה וטחתו ביריכה דטמאה בכ"ש ודלא כהרשב"א וכמ"ש בב"י לקמן ל"ק דאמאי תהיה טמאה בכ"ש נימא דדם מאכולת הוא י"ל דאע"ג דעל בשרה צריכה שיעור מכל מקום כיון דבדקה א"ע איכא למימר שמא הרגישה וסברה הרגשת עד הוא ומדאורייתא טמאה היא וכמ"ש לעיל רס"י קפ"ג בשם הרשב"א במ"ה מש"ה לא תלינן אבל היכא דקנחה א"ע מבחוץ בלי שום בדיקה אמאי לא נתלי בדם מאכולת אפי' באין מאכולת מעוכה י"ל דשאני ושאני בשלמא כי נמצא על בשרה תלינן במאכולת דאע"ג דבמקור שכיח דמים מ"מ לא עבד דנפל וודאי על בשרה והרבה פעמים נופל מן המקור לארץ וא"כ אינה אלא ספק שמא נפל על בשרה מן המקור מש"ה תלינן במאכולת דהא מאכולת נמי רגיל על בשרה לשיטה זו דסוברים דבעינן שעורא בכתם על בשרה אבל בקנחה א"ע בא"מ בחוץ אע"ג דרגיל להיות שם מאכולת תלינן בשכיחי טפי שהוא מן המקור כמ"ש הרשב"א בשם ר"ח דהואיל דשכיחי דמים במקור מש"ה לא תלינן במאכולת לפ"ז ה"ה נמי בקנחה מבחוץ אע"ג דאין כאן הרגשה דאורייתא אפ"ה לא תלינן במאכולת לפ"ז דברי רי"ו מדוקדקים דבתחלה אמר כי עד הבדוק לה וקנחה א"ע וכו' ור"ל קנוח מבחוץ מש"ה תלינן במאכולת היכא דמעוכה בו אע"ג דהכא שכיחי דמים מ"מ כיון דמאכולת רצופה בו ידים מוכיחות דמן המאכולת אתיא אבל כשאין מאכולת מעוכה בו לא תלינן במאכולת כיון דשכיחי דמים במקור וכן דרכו להתלכלך גם מבחוץ ובסיפא אמר וכן אם בדקה עצמה וכו' בדיקה ממש מבפנים וא"מ בדוק הוא אצל מאכולת לפיכך לא מהני אפי' מאכולת רצופה בו ולא תלינן שנגע העד מבחוץ לא"מ במקום שהמאכולת מצוי' שם כיון שלא היה מהכרח להגיע שם וגם בנגיעה בעלמא אין דם מאכולת נסרך בעד וכמ"ש הרמב"ן כה"ג משא"כ בקנחה א"ע מבחוץ כן נלע"ד ועמ"ש לקמן:

(נח) וכן הדין כשבדקה בו והניחתו. כ' הט"ז ס"ק כ"א זהו דברי הרשב"א לא בא למעט אם הניחתו במקום מגולה דטהור אם נמצא לאחר זמן עליו דם דזה אינו פשוט במתניתין בנמצא על עד שלה לאחר זמן דטמא מספק וכו' עכ"ל וכ"כ הב"ח ודברים אלו אין להם שחר בנמצא על שלה לאחר זמן דתני במתניתין פי' דהבדיקה שבדקה א"ע לאחר תשמיש היה לאחר זמן אותיום אבל לעולם העד שבדקה בו א"ע י"ל שראתה מיד אחר בדיקתה ומצאה עליו דם ותימה גדולה על גדולים אלו ששגו בדבר פשוט מיהו מ"ש בהגה"ה אם הניחה אותו במקום מגולה דטמאה כ"כ הב"י בפי' דברי הטור דס"ל דאף אם הניחתו במקום מגולה לא תלינן במאכולת ובתוס' ד"ה ולמחר מצאה עליו דם וכו' כתבו בשם ר"ח דפי' הא דאמרינן התם בדקה בעד הבדוק לה וטחתו ביריכה ולמחר מצאה עליו דם וכו' דגרסינן ולמחר מצאה עליו דם פירוש על העד וטחתו ביריכה היינו בגלוי שלא הניחה אותו בקופסא דבהניחתו בקופסא פשיטא דטמאה וכו' עכ"ל מוכח דס"ל לר"ח דאפילו הניחתו בגלוי לא תלינן במאכולת מיהו כ"ז לפירוש ר"ח אך אנן דלא ס"ל כפי' ר"ח בזה וכמבואר לקמן אם כן אין דין זה מוכרח מיהו מהא דתנן לקמן בפ' הרואה כתם עד שהוא נתון תחת הכר ונמצא עליו דם עגול טהור משמע דווקא תחת הכר דשכיחי מאכולת הוא דתלינן במאכולת משא"כ אם הניחתו בגלוי לא תלינן במאכולת ונ"ל דדין זה אי תלינן במאכולת היכא דהניחתו בגלוי תלי' בפלוגתא דפליגי התוס' והרמב"ן עם הרשב"א בפי' מה נקרא עד שאינו בדוק דלשיטת התוספות והרמב"ן ז"ל דאע"פ שהיה עד בדוק לה מ"מ כיון שלא בדקה אותו עכשיו מקרי עד שאינו בדוק ולא מקרי עד הבדוק אלא כגון שבדקתו ולא זז מתוך ידה שבדקה בו וכמ"ש בתה"א ולדבריהם הא דקאמר ליה ר"ח לר' אי אתה מודה שצריך כגריס ועוד ואמר לו ר' אבל והא וודאי שהיה מונח בגלוי איירי דאי היה בקופסא למה צריך כגריס ועוד אלמא כל היכא דמונח בגלוי אע"פ שהיה בדוק מעיקרא תלינן במאכולת לכ"ע אם כן ה"ה היכא דבדקה להעד ומיד בגלוי בדקה א"ע ואח"כ הניחתו בגלוי ולמחר מצאה עליו דם תלינן במאכולת דאין לחלק בין שהיה מונח בגלוי קודם שבדקה א"ע ובין שהיה מונח בגלוי לאחר שבדקה א"ע ולאחר זמן נמצא דם על העד דמ"ש וכן מוכח מדברי הרשב"א בתה"א במה שהשיב על התוספות והרמב"ן מהא דג' נשים וכו' וכן פושטתו ומתכסה בו דאין לחלק בכך וכמש"ל בפירושו ע"ש והכי מוכח בכמה דוכתי בסימן זה אבל לפירוש הרשב"א דס"ל דעד שאינו בדוק הוא כגון שלא בדקה להעד מעולם י"ל דוקא בהא הוא דס"ל לר' ור"ח דבעינן כגריס ועוד לאפוקי מדם מאכולת משא"כ בעד הבדוק ואחר כך הניחתו בגלוי לא תלינן במאכולת כיון שהיה בדוק ועיין מ"ש לקמן:

(נט) בעד הבדוק לה. עיין בט"ז ס"ק כ"ג ומ"ש עליו לעיל רס"י קפ"ג ומ"ש לקמן סעי' ל"ט עוד בזה:

(ס) וטיחתו בירכה ולמחר נמצא עליו דם. משמע מסתימת לשונו דאפי' לא נמצא הדם אלא על העד ולא נמצא על הירך כלל אפ"ה אם עגול טהורה אם אין בו כגריס ועוד ותלינן שמן המאכולת שעל הירך הוטח על העד ולא אמרינן דאם איתא שמן הירך הוטח על העד היה לו למצוא גם על הירך אלא דאפ"ה תלינן במאכולת ובאמת שכן משמע בהרשב"א בתה"א ובקצר אך דעת הר"ן וכ"נ דברי הרמב"ן בחדושיהם דבכה"ג לא תלינן במאכולת שבירכה כיון שלא נמצא דם גם על ירכה ידי' מוכיחות יש כאן שבא על העד מן המקור וכן נראה מתוס' שם ד"ה ולמחר מצא' עליו דם שכ' וז"ל ה"ג רש"י פי' על יריכה וכו' וא"ת ותבדוק העד וי"ל שנאבד העד א"נ שמא דם העד עצמו בא מן הדם ירכה וכו' וכגון שיש כגריס ועוד וכו' ועיין בחדושי מוהר"מ לובלין שכ' דהאי כגון שיש כגריס ועוד שכתבו התוס' קאי נמי לתי' הראשון שכתבו דמיירי שנאבד העד ע"ש מ"מ נראה מדבריהם שכל זה סובב לפירוש רש"י דפי' שנמצא על ירכה הן אם נאבד העד או שנמצא גם על העד לעולם בעינן כגריס ועוד אבל לפי' ר"ח דגרס ונמצא עליו אם היה נמצא על העד ולא על ירכה לא תלינן במאכולת שבירכה ועפ"ז יש לתרץ דברי רי"ו שהביא בב"י שכתב שהתוספות כתבו דלא כהרשב"א וע"ז השיג בב"י דהא גם התוספות כתבו דבעינן דווקא כגריס ועוד ולפ"ז ניחא שהתו' לא כ"כ בנמצא גם על ירכה אלא בנמצא רק העד סבירא ליה דלא בעינן כגריס ועוד ואלו הרשב"א סבירא ליה דלעולם בעינן כגריס ועוד ומיהו בנמצא גם על הירך אין מתוס' הכרח אי דבעינן כגריס ועוד הא בפחות מכגריס ועוד טהורה דר"ל דסבירא ליה דאף בפחות מכגריס ועוד טמאה מספק ולא כתבו דבעינן כגריס ועוד אלא לטמאות וודאי כדאיתא ליה לרבי התם דטמאה נדה ע"ז כתבו דע"כ מיירי כגון שיש כגריס ועוד דאל"כ אינה טמאה וודאי עכ"פ מוכח מתוספות דס"ל דהיכא דהעד לפנינו ונמצא על הירך ולא על העד דטהורה אע"ג דס"ל להרשב"א היכא דנמצא על העד ולא על הירך דאפ"ה טהורה בפחות מכגריס ועוד דאמרינן דמן הירך נתקנח הכל ולפ"ז לכאורה י"ל דה"ה אפכא לסברתו ביותר מכגריס ועוד דטמאה אפי' בנמצא רק על הירך דז"א דשאני הדם שעל הבשר שאינו נבלע בו ואפשר להתקנח משא"כ בעד שא"א להתקנח הכל אלא נבלע ממנו בעד ועוד נראה דאף שכתב הב"ח דיש להחמיר כדעת הי"א דאף עגול טמאה בכ"ש כ"ז דוקא כשהעד לפנינו וראינו שיש דם על העד אבל היכא דנאבד העד יש להקל בפחות מכגריס ועוד דהא הרשב"א מקיל לגמרי וכן דעת הראב"ד והרמב"ן כמ"ש בתה"א בשמם ומן הרמב"ם אין ראיה דהוא גורס בגמ' ונמצא עליו דם י"ל דדוקא בנמצא על העד לא תלינן הא בלא"ה תלינן וגם בלא"ה הוא מחמיר בכתם בנמצא על בשרה דא"צ שיעור לפי שאין מאכולת מצוי' שם וכמש"ל משא"כ לדידן דקיי"ל דאפי' על בשרה צריך שיעור וא"כ אין לנו מי שמחמיר בזה אלא הרא"ש לפי מה שהבין הטור לדעתו דס"ל דאפי' בפחות מכגריס ועוד אין תולין ואיהו הא גרס כגי' רש"י ונמצא עליה דם וכו' מ"מ י"ל דמיירי בנמצא גם על העד אבל בנמצא רק על בשרה כגון שנאבד העד י"ל אף להרא"ש תולין במאכולת ועוד בלא"ה אין ראיה מהרא"ש דאיהו נמי ס"ל דעל בשרה א"צ שיעור כנראה מדבריו בפ' הרואה כתם וכמ"ש הב"י לעיל בסי' זה גבי טיפין טיפין וכו' וא"כ ע"כ ס"ל דעל בשרה לא שכיח מאכולת מש"ה ס"ל דלא תלינן בכה"ג משא"כ לדידן ועכ"פ בנאבד העד יש להקל בפחות מכשיעור שעל ירכה

בט"ז ס"ק כ"ד כ' דהרמב"ם הוא מחמיר בירכה טעמו דס"ל ממ"נ יש להחמיר אם נמצא דם על הירך איהו לטעמיה אזיל דכל שנמצא על בשרה לא תלינן במאכולת אפי' פחות ואם לא נמצא כאן דם על הירך הרי הוכחה לפנינו דהדם שעל העד הוא מגופה עכ"ד לפי דבריו צ"ל הא דטחתו בירכה מיירי דוקא במקום שהדם מקור יכול לפול שם דאל"כ אין כאן ממ"נ ובאמת התוס' כ' דמיירי שאין דם המקור יכול לפול שם ואע"ג שנראה מדברי הרשב"א בתה"א דס"ל נמי דמיירי במקום שהדם מן המקור יכול לפול שם שכ' וז"ל דאע"ג דנמצא גם בירכה אין אומרים דם זה בירכה היה וממנו נדבק בעד ולא תטמא משום נדה אלא משום כתם כדין דם הנמצא בירכה לבד עכ"ל אלמא מדכ' משום כתם כדין דם הנמצא בירכה מוכח דס"ל דמיירי במקום שהדם מן המקור יכול לפול שם דאל"כ אף משום כתם אינה טמאה י"ל דס"ל דמיירי הש"ס בכל גוונא שטחתו הן במקום שדם מן המקור יכול לפול שם והן במקום שאין דם מן המקור יכול לפול שם והרשב"א כתב לרווחא דמלתא דאפי' אי נימא דמיירי במקום שדם מן המקור יכול לפול שם אפ"ה אינה טמאה אלא משום כתם קמ"ל דהיכא דבדקה א"ע וטחתו בירכה טמאה משום נדה אבל לומר דס"ל להרמב"ם דהש"ס מיירי דוקא במקום שדם מן המקור יכול לפול שם מנין לו וא"ל דהרמב"ם הוכיח דע"כ מיירי הש"ס במקום שדם מן המקור יכול לפול שם דאל"כ למה טמאה נד א"ו דמיירי במקום שהדם מן המקור יכול לפול שם מש"ה טמאה נדה מטעם שכ' הט"ז דממ"נ טמאה דז"א דמ"מ למה תהיה טמאה נדה דאפי' אי נימא שנפל מן המקור על הירך מ"מ אינה אלא משום כתם והן אמת בחדושי הרמב"ן נראה מדבריו דס"ל ג"כ דמיירי הש"ס במקום שדם מן המקור יכול לפול שם יע"ש מ"מ אינו מוכרח ועיקר כמ"ש הש"ך דעל בשרה לא שכיח מאכולת מש"ה לא תלינן בו וכמש"ל

תו כתב הט"ז על מה שהקשה הב"י דמנ"ל להטור דס"ל להרא"ש דאפי' בפחות מכגריס טמאה וע"ז כ' דהטור הוכיח מדכ' הרא"ש טמאה משום נדה והוא דבר שא"צ ומאי נ"מ א"ו לכוונה זאת שטמאה אפי' בכ"ש עכ"ד וליתא דנ"מ טובא וכמ"ש לעיל סעיף ל"ג ועיין מ"ש לעיל רס"י קפ"ג ביישוב הטור וכתבתי מדהשמיט הרא"ש להא דאמרינן התם א"מ בדוק הוא שהיה לו להביא כדי ללמוד ממנו דין זה דבבדיקה לא תלינן במאכולת א"ו שסמך על מ"ש בדין טחתו בירכה דטמאה נדה וס"ל דגם התם טמאה אפי' בפחות מכשיעור וכ"ש אם בדקה עצמה בעד הבדוק לה דא"צ שיעור אך עדיין יש לפקפק ע"ז דאכתי ה"ל להביאו דנ"מ דאפי' מאכולת רצופה בו לא תלינן בה דאלו בטחתו בירכה ונמצא מאכולת רצופה מסתברא דתלינן לכ"ע ואפשר דהרא"ש ס"ל דהלכתא כלשנא בתרא דא"מ דחוק הוא גם הרמב"ם השמיט להאי דינא דאם היתה מאכולת רצופה בו ולא כ' מה דינו: (סא) בעד שאינו בדוק לה. כ' בשו"ת פמ"א סי' ק"ע שנשאל באשה שפסקה בטהרה ובדקה עצמה כדינה והתחילה לספור ז' נקיים ובכל יום בדקה עצמה ומצאה טהורה ואח"כ לבשה כתונת בעלה שכבר לבש בעלה ופשטה ולבש בגדי לבן לשבת והכתונת אשר פשטה זרקה לתוך הכלים המוכנים ליתן לכביסה ואח"כ בדקה כתונת של בעל הנ"ל ומצאה בו כתם והשיב כיון שלקחה כתונת בעלה ממקום שזורקין בגדים שלבשו כבר ומוכנים לכביסה הוי כמו שלקחה עד המזדמן לה בבית שהזכיר הרשב"א אפי' קנחה עצמה בעד זה ליכא מאן דמטמא אפילו משום כתם עכ"ד אע"ג דמדברי הרשב"א אין ראיה די"ל דהרשב"א מיירי בעד המזדמן לה בבית ולא היה בחזקת בדוק מעולם אבל בכתונת שהיה פ"א בחזקת בדוק א"ל דלא יצא מחזקת' במה שהשליכה בין הכלים שנותנין לכביסה מ"מ נ"ל דהדין עמו דכך דרך כשפושטים הכתונת אין מקפידין עליו אם יתלכלך עוד ודרכו להניחו במקום התורפה זמן מה וכבר כתב הריטב"א הביאו ב"י דכ"ז