סדרי טהרה לד

דם המקור וכו' עכ"ד ואכתי קשה דאף שהם מפרשים דמיירי דאיכא כגריס ועוד מ"מ אכתי אינה טמאה אלא משום כתם כיון דלא בהרגשה חזי' וא"כ אי לאו דבדקה בעד הבדוק תלינן דארגשה וסברה דהרגשת עד הוא וכמ"ש בשם ס' משמרת הבית ולא היתה טמאה אלא משום כתם ולעולם דמיירי במקום שדם המקור יכול ליפול שם וכן הקשיתי בחדושי על הלכה זו ואפשר דא"כ אכתי היה ק' למ"ד חוששת אמרת לן ואין להאריך בזה כאן: (יז) על בשרה. עיין בש"ך מה שהשיג על הב"ח וכן השיג הגאון מהר"י שור בתשו' גאוני בתראי סי' מ"ו והעולה מדבריהם דדין זה אתי' אליבא דכ"ע דלמ"ד דעל בשרה נמי בעי שיעור מיירי בכתמים כשיעור וכמש"ל בשם הרשב"א ולשיטת הרמב"ם דעל בשרה לא בעי שיעור מיירי אפי' בטיפין קטנים שאין לכ"א שיעור כגריס ועיקר חדושא דלא נימא דצורתן מוכיח דמעלמא אתי' והוא פשוט: (יח) כתם שנמצא. ובשופה אם תלינן בנמצא ע"ד שאינו מקבל טומאה או ע"ג בגד צבוע עיין מש"ל סי' קצ"ו בפ"ה: (יט) שאינו מקבל טומאה. בס' מנ"י רוצה להחמיר בנמצא על בנין מחובר כיון שהוא מקבל טומאת נגעים לשיטת התוס' והרא"ש ובס' כו"פ חולק ע"ז דבלא"ה הרז"ה והביאו הרשב"א בתה"א חולק על התוס' וגם דאין נגעי בתים נוהג אלא בא"י ועוד כמה חלוקים שצריך עצים ואבנים ועפר בכל א' מהכתלים וכמבואר במס' נגעים וכ"מ פשטי' דש"ע בכן אין להחמיר ועיין מש"ל סעיף ט"ו בזה

וכן אם נמצא על נייר שלא ע"י בדיקה וקנוח אלא שעברה עליה או ישבה עליו כ' בתוי"ט פ"ב דמס' כלים דאין טומאה שייך בנייר הגס דהוא מיירי בנייר שהיה בזמן הש"ס שהי' מעשבים משא"כ בנייר דידן שהוא נעשה מב"פ מ"מ נראה דאין חילוק שהב"פ נטחן ופ"ח בא לכאן ומה שהק' שם התוי"ט לק"מ ונראה דאשתמיטתי' משנה ט"ו פי"ו דאם יש לו בית קיבול אף הנייר טמא מש"ה איצטריך לאשמעינן דבכיסוי טהור ע"ש אבל כ"ז שאין לו בית קיבול טהור אף נייר דידן שאין זה בכלל בגד ועור שטימא הכתוב וגם ל"ד למחצלת דספ"ך דחזיין לשכיבה ע"ש וזה דלא כתו"יט שם:

(כ) או בה"ב שאינו מקבל טומאה. ר"ל של בנין דאינן ראוים לקבל שום טומאה אבל היו ראוים לקבל שום טומאה אפי' טומאת מדרס אינו מציל ופשוטי כלי עץ מחלוקת הפוסקים הוא אם מקבל טומאה מדרבנן ועיי"ל סי' קצ"ח סעיף ל"א ובתשובת מוהרמ"פ סי' ל"א ובתשו' מ"צ סי' כ"ז בסופו לענין כלים הבאים במדה:

(כא) וכן כתם שנמצא על בגד צבוע. עיין בתשו' מעיל צדקה סי' ס"ב בדין כתם שנמצא על בגד מנומר בגוונים הרבה לבנים ושאר צבעים ולא היה כשיעור כתם על נימור לבן א' אלא שהיה מחובר ועבר הכתם ע"ג חלק הצבוע צבע תכלת ויוצא ע"ג הלבן שבצדו דבאופן שבין שני חלקים שע"ג הסס של שני הלבנים היה ביניהם כשיעור ויש לספק אם שני הלבנים מצטרפין לטמא משום כתם הואיל והפסיק ביניהם הצבע אע"ג שגם על הצבע עבר הכתם מ"מ י"ל דאין הצבע מטמא א"כ הוא הפסק ואין השני לבנים מצטרפים ומסיק דאין הכתם שעל הצבע מצטרף אבל שני לבנים מצטרף כיון שהכל הוא כתם א' ומתחבר כ"א ע"י הכתם שעבר ע"ג הצבע אע"ג שמה שע"ג הצבע אינו מצטרף להשלים השיעור גריס מ"מ עושה חבור לצרף שני הלבנים אהדדי שאם יש בין שניהם כגריס טמאה ובאם לאו טהורה אע"ג שעם החלק הצבע הוא כגריס דחלק הצבע אינו מצטרף להשלים השיעור עכ"ד:

(כב) לפיכך תלביש האשה בגדי צבעונים. שינה מלשון הרמב"ם שכתב לפיכך תקנו וכו' לפי שבב"י מק' עליו דהא בגמרא מק' על הך לישנא דמאן תקנו יע"ש לכך כ' הרמ"א דרך עצה לפיכך תלביש וכ"כ בס' מנ"י:

(כג) והם המקומות נדבקים. ע' במנ"י שתמה למה השמיט דמקום הדבק בעצמו כלפנים דהא הוא עצמו תמה על הרמב"ם והטור שהשמיטו:

(כד) וכ"ש על רגלים ממש. כ' בש"ך שבס' דרישה הניח בצ"ע בשאר ראשי אצבעות הרגלים ובט"ז כתב להקל בשאר אצבעות הרגלים ובס' מנ"י הסכים עם הט"ז:

(כה) וכן אם נמצא על ידיה. כ' בש"ך ס"ק י"ח משמע להדיא מדברי הטור דאפי' בסתם דחיישינן שמא נגעו וכן דעת ה"ה עכ"ל כ' זה לאפוקי דעת הרשב"א דס"ל דדוקא בבדקה עצמה ולא נטלה ידיה אח"כ אבל בסתם לא מפני שאינה עשויה ליגע שלא במתכוין במקום התורפה אבל ה"ה כ' שהרמב"ם והרמב"ן כ' הברייתא כפשטיה ולא חלקו וכ' הטעם שאפי' תאמר שאין היד נוגעת בלא כוונה בא"מ מ"מ נוגעת במקומו מן הגוף שאפשר בשעת נגיעה בא"מ נתז מן המקור הדם על ידיה וכו' וכן עיקר להחמיר עכ"ל וכן סתם המחבר כאן בש"ע כדבריו:

(כו) אפי' על קשרי אצבעותיה. ר"ל דהיינו גב היד דאע"ג דבשעת בדיקה לא עבדא דנגעה בגב ידה מ"מ שאני ידה דכולה עבידא דנגעה דשמא שחתה ונגעה שהידים עסקניות הן כ"ה בגמ' ומשמע מדנקט על קשרי אצבעותיה דווקא משמע אבל על גב פס ידה טהורה דאפי' שחתה לא נגעה ומדברי רשב"א בתה"א נראה דמפרש דעיקר רבותא היא שאף ע"י בדיקה אינה מגעת עד קשרי אצבעותיה ואפ"ה טמאה דשמא שחתה ותחבה אצבעותי' בא"מ עד קשרי אצבעותי' ומש"ה ס"ד דמקשה התם דמחזקינן טומאה ממקום למקום דאי לא"ה למה תהיה טמאה בנמצא על קשרי אצבעותי' הא אין קשרי אצבעותיה מגיעים להתם אלא לאו דחיישינן דלמא בדקה בחד ידה ונגעה באידך ידה וע"ז משני לא דכולה ידה עבידא דנגעה והיינו ע"י שחיה

ועוד נראה דווקא מן הסתם חיישינן דשמא נגעה בידה במקום דאפשר ליפול דם מן המקור אבל אם אומרת ברי לי שלא נגעתי במקומות אלו נאמנת ולא אמרינן דהוא מלתא דלא רמיא עליה למידע ושמא נגעה ושכחה גם נראה דאף לדעת המחמירים כדברי הרמב"ם דכתם שעל בשרה א"צ שיעור מ"מ בנמצא על ידיה יש לסמוך על הפוסקים דמקילין דס"ל דאף על בשרה צריך שיעור דהא בלא"ה ס"ל לרשב"א בשם רבו דדווקא כשבדקה עצמה ולא נטלה ידיה אח"כ אבל מן הסתם לא שאינה עשויה ליגע שלא שמתכוין במקום התורפה וכמש"ל ואף על גב דאנן מחמירים כדעת המ"מ בשם הרמב"ם והרמב"ן דאף מן הסתם חיישינן מ"מ באין בו כשיעור יש לצדד להקל דאל"כ הוא חומרא גדולה שאם תמצא מעט דם על קשרי אצבעותיה שתהיה טמאה ומכ"ש בג' ימים הראשונים דלא תלינן דמעלמא אתיא דיהיה זה חומרא גדולה ומעולם לא שמעתי מי שנוהג חומרא זו א"ו כמ"ש

ולכאורה מסוגיא שם דף נ"ח משמע כהרשב"א דעיקר החששא אינה אלא כשבדקה א"ע אבל ל"ח לשמא נגעה במקומות שאפשר לפול שם מן המקור דהא אמרינן התם והתניא נמצא על קשרי אצבעותיה וכו' מ"ט לאו משום דאמרינן בדקה בחד ידה וכו' וק' למה ליה למימר בדקה בחד ידה שזו היא דוחק וכמ"ש התוספות דזו היתה זכורה דמה"ט לא רצה למיפרך ממתני' והל"ל דלמא נגעה במקום שדם המקור אפשר לפול א"ו דלהא ל"ח לה מיהו י"ל דהמק' אכתי לא אסיק להא עד דמשני ליה דשאני ידה דכולה עבידא דנגעה השתא הוא דפסיק שאפשר בשעת נגיעה ניתז דם מן המקור אבל מעיקרא ס"ד דא"א להיות דם על היד כי אם על ידי בדיקה מש"ה מעיקרא ס"ד דא"א שיבא דם על קשרי אצבעותיה כ"א על ידי דנגעה באידך ידה וכ"ז דוחק ומתוס' שם מוכח כדעת המ"מ בהא דאף מן הסתם חיישינן שהרי כתבו וז"ל ובסמוך גבי דם טמא דפריך ואימא דבדקה בהאי ידה וכו' פריך מכ"ס וממתני' נמי ה"מ למפרך עכ"ל ולפי שיטת הרשב"א לק"מ דהא בנמצא על גבי קשרי אצבעותיה מיירי דווקא כשבדקה א"ע ולא נטלה ידיה אחר כך אבל מן הסתם לא שאינה עשויה ליגע במקום התורפה אלא דהמק' סבר דהברייתא מיירי ביודעת בודאי שלא בדקה א"ע אלא בחד ידה ונמצא דם ע"ג יד השני ואפ"ה טמאה וע"ז משני הש"ס דמיירי שנמצא דם ע"ג אותה יד שבדקה בה ואפ"ה טמאה משום דכולה עבידא דנגעה ואם כן לא שייך לומר דאי איתא דבדקה היתה זכורה דהא באמת מיירי דזכורה היא שבדקה אבל ממתניתין לא ה"מ למיפרך דמתני' מיירי בסתם שאינה זכורה אם בדקה א"ע מש"ה טהורה משום דאם איתא דבדקה ע"ע היתה זכורה א"ו דהתוס' ס"ל דלא כהרשב"א בשם רבו ז"ל ולכאורה י"ל למ"ש המ"מ דחיישינן שמא נגעה במקומות שאפשר לדם המקור ליפול עליה לפ"ז יש לחוש אפילו בנמצא ע"ג פס ידה והא דקאמר על קשרי אצבעותיה ל"ד ולא אתיא אלא לאורויי דאפילו ע"ג היד טמאה וכמו שפירש"י שם. וכן נראה מחדושי הר"ן דאינו ממעט אלא בנמצא על הזרוע עיי"ש אך מסתימות שאר הפוסקים נראה דדוקא בנמצא ע"ג קשרי אצבעותיה הוא דמטמאין אבל לא בנמצא ע"ג פס ידה וכמש"ל. אך לכאורה משמע מן הש"ס כדברי הר"ן דהא למאי דס"ל להמקשה דמש"ה ע"ג קשרי אצבעות טמאה משום דלמא בדקה בחדא ידה ונגעה באידך א"כ אמאי אריא ע"ג קשרי אצבעות אפילו ע"ג פס יד נמי ע"כ דס"ל דלאו דוקא אלא ה"ה פס ידה ולא נקט קשרי אצבעות אלא לאורויי אפילו ע"ג היד טמאה א"כ מנ"ל דהמתרץ לא ס"ל הכי וצ"ע וכ"נ לפי' המ"מ:

(כז) ואם יודעת שנזדקרה והגביה רגליה למעלה טמאה בכ"מ שתמצאנה. כתב בס' מנ"י דדוקא כנגד המקור בגבה ובכריסה משא"כ מן הצדדים לצד חוץ ליכא למיחש ע"כ:

(כח) אבל אם יש מכה בגופה. כתב הט"ז בס"ק י"ד וז"ל וכן אם נתעסקה ממש בידיה בכתמים תולה אף אם נמצא על ידיה טור בשם רשב"א עכ"ל הבין דדוקא בנמצא על ידיה אבל בנמצא על שאר גופה לא תלינן אע"ג שנמצא נמי על ידיה (וכן נראה לכאורה מלשון חדושי הר"ן בריש פ' הרואה כתם שכתב וז"ל ומסתברא דהה"נ אפילו נתעסקה באדום אין תולה בו כיון שנמצא הכתם על בשרה כי היכי דלא תלינן בעברה ומה"ט דכתיבנא וליכא למימר נתעסקה שאני דכיון שנתעסקה ממש באדום אפשר שנתלכלכו ידיה והכניסתן לפנים דהא אמרינן בגמרא דלא מחזקינן טומאה ממקום למקום ולא טהרה ממקום למקום הלכך אינה תולה דאם איתא דממין שנתעסקה בו על חלוקה איבעיא ליה לאשתכוחי וכי תנן תולה בכל דבר שהיא יכולה לתלות אנמצא על חלוקה קאי לא על בשרה עכ"ל וזה הוא כדעת הט"ז אך יש לדחות דהר"ן מיירי בשאין ידוע שנתלכלך ידיה מן האדום וכנראה מלשונו שכתב אפשר שנתלכלכו ידיה אלמא דמיירי באינה ידוע שנתלכלכו ידיה משא"כ הפרישה דמיירי בידוע שנתלכלכו ידיה ובהא י"ל דהר"ן מודה דתלינן אפילו בנמצא על בשרה לבד וכמ"ש) אבל הפרישה כתב וז"ל ונמצאה על ידיה תולין בהן פירוש אע"ג דאמרינן דכשנמצא על בשרה לבד אפילו עברה בשוק של טבחים אינה תולה מ"מ היכא דנתעסקה ממש בידיה בכתמים וגם נמצא על ידיה תולין הדם שבגופה בדם העסק ואמרינן דמן הידים שנתלכלכו בעסק הדם בא לשם שנגעו שם וזה דומה למ"ש אחר זה שתולין שמבעלה ובנה בא על גופה מחמת שנגעו בה עכ"ל וצ"ל לדבריו דאע"ג דקיי"ל דאין מחזיקין טומאה וטהרה ממקום למקום דמה"ט במכה שבכתפה אינה תולה ולא אמרינן שנגעה בידה במכה וחזרה ונגעה כאן שאני התם דלא ידעה אם נגעה כלל במכה ואת"ל שנגעה בידה במכה מ"מ מי יימר שנתלכלך ידה בה אבל הכא דידעינן בוודאי שנתלכלך ידה מן הדם שעסקה בהן תלינן אפילו הדם שבגופה לפי שהידים עסקניות הם ודרכם למשמש בכל הגוף ולא גרע מבנה ומבעלה דתולה בהן אפילו בנמצא על בשרה ויש לסמוך עליו דהא לשיטת הראב"ד אפילו בנמצא על בשרה לחוד תלינן דמעלמא אתיא כמ"ש הרשב"א משמו הביאו ב"י וכ"כ הטור בשם י"א אף על גב דאנן לא קיי"ל כוותיה מכל מקום בכהאי גוונא י"ל דכ"ע מודים וכמו שכתב הפרישה:

(כט) ואם המכה בכתפה והכתם על יריכה. כתב בס' מנ"י וכן אם המכה בצוארה במקום שא"א לנטף משם על ירכה אף אם היא שוחה כגון מן הצדדים וכיוצא בו גם כן דינא הכי אלא דנקט כתפה שהוא מלתא דפסיקתא וכן מבואר מדברי הבית יוסף והבית חדש ע"כ לשונו וכ"כ הש"ך בסעיף קטן כ"ט:

(ל) למטה מהחגור. כתב הראב"ד ז"ל בפ' בעה"ג החגור הזה הוא סינר שהיא חוגרת על יריכותיה לצניעות וכ"כ הרשב"א עכ"ל עיין מ"ש לקמן בשם הש"ג דס"ל דלא כרש"י והרב ר"ע שהביא הש"ך ס"ק כ"א ועיי"ל סעיף מ"ח מ"ש:

(לא) או במקום החגור עצמו טמאה. כ"כ הראב"ד בס' בעל הנפש וכתב הב"י הטעם כי פעמים שהיא שוחה מעט ובא לה מקום החגור כנגד בית התורפה ע"כ לפ"ז נראה כשנמצא בחלוקה למעלה מבית התורפה כל שהגיע אותו מקום נגד בית התורפה כשהיא שוחה מעט טמאה אבל אם אינו מגיע אלא כשהיא שוחה הרבה טהורה מן הסתם כשלא ידעה שהיתה שוחה הרבה דדוקא נגד החגור אמרו דטמאה ועיין מש"ל סעיף י"ג:

(לב) ואפילו נמצא לצד חוץ. עיין מש"ל סעיף י"ח וסעיף כ"ג:

(לג) ואפילו לא עברה בשוק של טבחים. בש"ך ס"ק כ"ו כתב בשם הב"ח שתמה למה פסק להקל כהרשב"א שהוא יחיד בהוראה זו ע"ז כתב הש"ך שם שגם הרמב"ן כרשב"א ס"ל וכ"נ דעת ה"ה ודעת רי"ו עכ"ל ולא ידעתי למה השמיט דעת הראב"ד שגם הוא כהרשב"א ס"ל בזה דאם נזדקרה ונמצא על חלוקה לבד דטהורה אפילו לא עברה וגדולה מזו ס"ל להראב"ד בעל בשרה לבד נמי תלינן כל היכא דאפשר למיתלי משום דס"ל דללישנא בתרא דר"פ הרואה דמוקי להא דג' ספקות בחגור ולמעלה ובנזדקרה מיירי בלא עברה בשוק של טבחים ומש"ה על בשרה טמאה אבל בעברה בשוק של טבחים אף בנמצא על בשרה לבד תלינן אף ע"ג דללישנא קמא דמוקי לה בנמצא מחגור ולמטה ובעברה בשוק של טבחים ואפ"ה תני בנמצא על בשרה דטמאה אלמא דלא תלינן כיון שנמצא על בשרה לבד ס"ל להראב"ד ז"ל דהלכתא כלישנא בתרא וללישנא בתרא י"ל דלעולם תלינן אפילו בנמצא על בשרה לבד כל היכא דאפשר למיתלי אלא בהא לא קיי"ל כותיה דהראב"ד וכמ"ש הרשב"א הביאו ב"י דלישנא בתרא לא למסתר דינא דלישנא קמא אתיא אלא לחדושי אוקמתא לברייתא ואיתא להא והא אבל בזה דעת הרשב"א והראב"ד שוה בנזדקרה ונמצא על חלוקה לבד דטהורה אפי' בלא עברה בשוק ש"ט

והנה הב"י כ' וז"ל ואיכא למידק מ"ט דהרשב"א שפי' על בשרה ועל חלוקה דתירוצא בתרא בחלוף מה שפי' ללישנא קמא דטפי הוה עדיף לפרש תרווייהו בחד גוונא כדפרישנא לדעת הרמב"ם וכו' ונ"ל שטעמו משום דאי כפי' הרמב"ם דגם תירוץ השני מיירי כשעברה ולא חידש בלישנא בתרא אלא דבנזדקרה הוא מן החגור ולמעלה כלמטה א"כ לא ה"ל לתלמודא למימר אלא בהאי לישנא אבע"א מן החגור ולמטה ואב"א מן החגור ולמעלה וכשנזדקרה ואבעית אימא בשעברה בשוק ש"ס וכו' ומדפלגינהו בתרתי משמע דכ"א תי' לעצמו ובתירוץ השני מיירי אפילו בלא עברה וכו' וע"כ על בשרה ועל חלוקה צריכין אנו לפרש בחילוף מה שפירשנו בתי' הראשון ע"כ

ולפענ"ד נראה דפירוש הרשב"א מוכרח מסוגיא שם דהא צריכין אנו להבין שינוי הלשון של הש"ס בהני תרי אוקמתא דבל"ק אמר אב"א מחגור ולמטה כגון שעברה בשוק של טבחים על בשרה מגופה אתיא דאי מעלמא אתיא כו' ובל"ב אמר ואב"א מחגור ולמעלה כגון דאזדקרה על בשרה ודאי מגופה אתיא דאי מעלמא וכו' וקשה למה בל"ק לא אמר על בשרה ודאי מגופה אתיא אלא קאמר על בשרה מגופה אתיא והיינו כמ"ש הב"י בשם הרשב"א דאע"ג דנמצא על בשרה אינו ודאי אלא רגלים לדבר כיון דמגופה חזי ובגופה אשתכח אבל ודאי ליכא דהא א"ל שניתז מבין רגליה ובל"ב אמר ודאי מגופה אתיא ואמאי משווי ליה ודאי בל"ב טפי מל"ק ולפי' הרשב"א ניחא דבל"ק דמיירי בעברה בשוק של טבחים ואפ"ה על בשרה לבד טמאה ע"כ וליכא אלא רגלים לדבר הואיל ומגופה חזיא ובגופה אשתכח אבל ודאי ליכא כיון דעברה בשוק של טבחים דאיכא למימר דניתז הדם מבין רגליה וכמ"ש הרשב"א ז"ל אבל בל"ב דמיירי בלא עברה מש"ה נאמר בנמצא על בשרה ודאי מגופה אתיא דהא אין לה שום דבר לתלות בו וגם נמצא על בשרה ומגופה עלולה לראות מש"ה ודאי משוינן לה ואפ"ה בנמצא על חלוקה לבד טהורה משום דכל שנזדקרה א"א לדם לטפטף אלא שותת ויורד ונוגע פעמים אף בחלוק אבל שלא יגע בבשרה א"א ומש"ה עכצ"ל שנתעסקה בכתמים ולאו אדעתה או שמא מאכולח נרצפה שם זה אצל זה עד שנעשית יותר מגריס וכ"כ הרשב"א אבל בנמצא על בשרה ודאי דאין לתלות בדרך רחוק כזו ומש"ה אמרינן דוודאי מגופה אתיא ומפירש"י שם משמע דס"ל כדעת הרמב"ם דאף בל"ב מוקים לה בעברה דהא פירש"י ד"ה דאיזדקרה זקפה עצמה וכו' ואע"ג דעברה בשוק של טבחים וכו' משמע דס"ל דאף בל"ב מוקים לה בעברה מיהו אין זה מוכרח די"ל דרש"י בא לגלות דאף ללישנא בתרא לא הדר ממאי דאמרינן בל"ק דנמצא על בשרה אפי' בעברה לא תלינן ולאפוקי מדעת הראב"ד שכתבתי לעיל אך מדפירש"י כן על לישנא בתרא ולשיטת הרשב"א ע"כ הא דאמר בש"ס בל"ב על בשרה ודאי מגופה אתיא היינו אפי' בנמצא על גופה ועל חלוקה טמאה ואינה טהורה אלא בנמצא על חלוקה לבד ואלו בעברה בשוק של טבחים בנמצא על בשרה ועל חלוקה טהורה וא"כ לא ה"ל לרש"י למיסתם ולפרש אע"ג דעברה וכו' כיון דללישנא בתרא מיירי בנמצא על בשרה ועל חלוקה ובכה"ג טהורה א"ו דרש"י ס"ל כשיטת הרמב"ם דלל"ב נמי מיירי בעברה וכן נראה מתוס' ד"ה על בשרה ודאי מגופה אתאי כו' דס"ל כשיטת הרמב"ם שהקשו מהא דלקמן בשמעתין גבי לבשה ג' חלוקים וכו' דתולה אפי' בתחתון וכו' ולפי ציון דבריהם משמע דקאי אל"ב ולכאורה ל"ק דש"ה דוודאי עברה מש"ה תלינן אפי' בתחתון משא"כ כאן דלא עברה ואיכא נמי רגלים לדבר דעל גופה