סדרי טהרה לג

ראיות ממש וזה מדויק מדאמר כב' ראיות ולא אמר שתי ראיות מוכח כדאמרינן וע"ז משני אלא תינוקת וכו' ושופעת כ"ז והשתא לא נחית לשום רבותא ומיירי באמת שפסקה בנתיים וכדמסיק דא"א להיות שופעת כ"ז וחי' וע"כ דפסקה בנתיים מיירי וזה פשוט ומ"ש הט"ז דהא דמשני הש"ס אלא אימא אינה אלא כשופעת לפי מסקנא הא דאמר תחלה שופעת כ"ז היינו מזלפת דהא א"א בשופעת כי נהרא עכ"ד אינו מוכרח די"ל דשופעת דתני היינו כמשמעו ולא הדר ביה הש"ס ממאי דסבר מעיקרא אלא דס"ל להש"ס כיון דשופעת מיירי ע"כ בהפסק בנתיים דהא א"א להיות שופעת כי נהרא וא"כ לא גרע מדלפת משופעת בהפסק וע"ז משני דהאמת הוא כן דמדלפת הרי הוא כשופעת ועוד יש לדקדק בסוגיא שם הא דמקשה מעיקרא ולא מבעיא פוסקת וכו' היה לו להקשות דע"כ שופעת נמי מיירי בפוסקת דהא א"א למהוי כנהרא וצ"ל דה"ק דוודאי בשופעת נמי מיירי בפוסקת אלא דמיירי בהפסקה מועטת והא דקאמר לא מבעיא פוסקת היינו בהפסקה מרובה וכגון שראתה ראיה מועטת ואח"כ פסקה וחזרה וראתה כדרך ראיה ולא דמיא לשופעת שהיא ראיה מרובה והפסקה מועטת והא ודאי ב' ראיות הן ומקשה הש"ס שפיר וא"כ אין כאן שום סתירה לדברי הב"ח ולפי תי' הט"ז שכ' לחלק בין שופעת כ"ז דא"א אבל שופעת איזה ימים אפשר להיות שופעת בלי הפסק אכתי קשה שהרי הרמב"ם בפ"ד מהלכות מו"מ כ' להדיא אפי' שופעת כל ז' או מדלפת ואם פסקה וכו' לדברי הב"ח ניחא דהאי ואם פסקה לא קאי אלא אמדלפת ועדיין צ"ע ועיין מש"ל: (ט) ויש מי שאומר שאין כתמה טמא. הוא דעת הרמב"ם בפ"ט מהלכות א"ב וכ' שם המ"מ הביאו ב"י כאן דהרמב"ם מפרש הא דאמרינן בש"ס מדלפת הרי הוא כשופעת דר"ל כל מה שראתה בוסת א' מקרי מדלפת ודלא כפירש"י שפי' טיף אחר טיף דוקא כצ"ל לדעתו יע"ש ולדעתו נמי צריך להיות כמו שכתבתי למעלה הא דמקשה הש"ס נמי ולא מבעיא פוסקת אדרבה פוסקת ה"ל כב' ראיות אין ר"ל דבהפסקה נחשב לב' ראיות דז"א דהא לדעתו כל מה שהיא רואה בוסת א' הכל נחשב לראיה א' אלא דהכי מקשה דהא פוסקת הוי רבותא טפי משופעת דיותר מסתברא דנחשב לב' ראיות משופעת וא"כ אמאי אפי' דקאמר

אך צל"ע טובא דאלו הכא בהלכות א"ב כ' דכל מה שראתה בוסת א' נחשב לראיה א' ומש"ה פסק דבעי ג' וסתות להחזיקה ברואה ואלו בפ"ד מהלכות מו"מ דין ב' כ' וז"ל בתולה שראתה דם אפי' שופעת כ"ז או דולפת הרי זו פ"א ראתה דם ופסקה וחזרה וראתה הרי זו ב' פעמים עכ"ל והתם מסתימת לשונו משמע שכל שפסקה וחזרה וראתה הרי זו ב' פעמים אפי' תוך וסת א' ועוד דאי בב' וסתות פשיטא דהרי זו ב' פעמים ומאי קמ"ל א"ו דכל שפסקה אפי' תוך וסת א' מקרי ב' פעמים וא"כ הדברים סותרים זא"ז ואין לחלק דבהלכות א"ב מיירי בתינוקת שלא הגיע זמנה לראות דבעי ג' פעמים התם בעינן ג' וסתות משא"כ בהלכות מו"מ דמיירי בבתולה שהגיע זמנה לראות דאיתחזק בפ"א אלא דנ"מ דמ"ש שם דלא הוי אלא ראיה א' משום דס"ל בכל ד' נשים שהם בחזקת מסולקת בדמים כל זמן שלא הוחזקו בדמים ע"י ג' ראיות אם חזרו ופסקו ג' עונות חזרו לקדמותן וכמו שמוכח שם מדבריו בדין ד' וכמ"ש ג"כ לעיל סי' קפ"ט בסוגיא דר"ג דעת הרמב"ם בזה וא"כ היכא דשופעת כל ז' לא הוי אלא ראיה א' ולא איתחזקה בדמים לענין אם תפסוק ג' עונות שלא תחזור לקדמותה עד שתראה עוד ג"פ גם נ"מ אם ראתה ראיה זו מחמת אונס דלא מקרי מוחזקת בדמים וד"ש וא"כ כיון שנחשב לראיה א' מקרי הכל מחמת אונס ואינה מטמא מעל"ע עד שתראה עוד פעם וכיון שבתולה שהגיע זמנה לראות חמירא מתינוקת שלא הגיע זמנה לראות דהתם איתחזקה בראיה א' והכא בעי ג' ראיות דוקא מש"ה מחלק הרמב"ם וס"ל דבתינוקת שלא הגיע זמנה לראות בעי ג' ראיות משא"כ בבתולה שהגיע זמנה לראות סגיא בפסקה לחוד ואפי' תוך וסת א' ז"א דהא לא איתמר דין זה בגמרא גבי בתולה שהגיע זמנה לראות אלא דהרמב"ם למדה מדין הנאמר גבי תינוקת שלא הגיע זמנה לראות וכמ"ש בכ"מ שם א"כ א"א לחלק כלל בין הנושאים וצ"ע שלא העיר בזה שום א' ממפרשי הרמב"ם:

(י) ושיעור הגריס הוא כט' עדשים. עיין בשו"ת ח"צ סי' ס"ז שכ' הוא המין שקורין בוינין ומהם שני מינין הא' נקרא טערקישי בוינין והן אותן שאין מגדלים תולעים במחובר ועוד מין ב' נקרא גרושי בוינין ובהם הרחש מצוי כדאי' בסי' פ"ד תולעים הנמצאים בפולין כו' וזה המין גריס שלו דהיינו מחציתו לאחר שחלק לשנים כמו שהוא דרך גדולו שני חלקים כל חלק לעצמו במקום שהוא מחובר לחברו דומה למרובע ובו יש לשער לע"ד להלכה למעשה עכ"ל וכ"ה בש"ד סי' ה' וז"ל כגריס שקורין בונא עכ"ל ובתוס' במס' שבת דף כ"ז ע"א ד"ה שכן מטמא בכעדשה וכו' כתבו דאיכא למימר דכעדשה כשמרדד לה הוי רחבה טפי מגריס אבל התוס' בפסחים דף ס"ז ריש ע"ב כתבו שזה דוחק מיהו מבואר שם בדבריהם דחתימת פי האמה אינו קטן מגריס ואפשר דהוי אפילו יותר מן גריס ולפי מה שפי' רש"י שם דחתימת פי האמה ר"ל כדי סתימת נקב פי אמתו לפי זה הוי שיעורא דגריס זוטר טובא ובאמת ק"ל לפירש"י דאיך אפשר דסתימת הנקב הוא כגריס הא מבואר במסכת נגעים פ"ו מ"ז ומייתי לה פ"ק דקדושין דכ"ה דאין ראש הגוויה כדי גריס וכ"פ הרמב"ם בפ"ג מהלכות ט"צ ואיך יהיה בנקב לחוד כגריס ויש ליישב דצדדי הנקב הם משופעים במקום הנקב אין מצטרף הגריס דבעינן כגריס במקום אחד

ובס' שבו"י ח"ר בסוף הספר בהשמטות כ' וז"ל דע שקבלתי שהוא לערך מטבע שקורין בפראג דרייאר בינוני והוא כן לאחר בחינה ועיין בתשו' ד"ש סי' נ"א עכ"ל ובס' מעיל צדקה כ' שהוא ר"ף גרעיני שומשין עיי"ש והוא שיעור גדול מאד כמעט כמו מטבע דידכי קטן ובס' כו"פ השיב על דבריו מהא דאיתא לקמן סעיף כ"ה שתי נשים שנתעסקו בצפור אחד שאין בו דם אלא כסלע ונמצא על כל א' כסלע שתיהן טמאות וקשה אמאי שתיהן טמאות נימא דכ"א יש בה חצי סלע מדם הצפור וחצי השני הוא דם מאכולת וכה"ג אמרינן בסעיף כ"ו בנתעסקה בדם כגריס ונמצא עליה כשני גריסין ה"ז תולה כגריס בדם שנתעסקה והגריס הב' בדם מאכולת ה"נ נימא בסעיף כ"ה א"ו צ"ל דחצי סלע הוא יותר מן שיעור גריס וכ"כ הפרישה בהדיא תירוץ זה דמש"ה לא תלינן כאן החצי סלע במאכולת לפי שאין בדם מאכולת כ"כ וסלע אינו אלא שליש טפח וכמבואר לעיל בסי' מ"ח שהוא אצבע אגודל ושליש אצבע וא"כ שיעור גריס ע"כ אינו יותר כ"א כחצי אצבע אגודל או מעט יותר בערך עכ"ד וראיה זו יש לדחות דלשיטת הרמב"ם דס"ל דעל בשרה לא תלינן במאכולת וי"ל דמיירי הכא שנמצא על ידיה דבמאכולת לא תלינן בגופה ומש"ה כשנמצא חצי סלע יתרה טמאה וכדאיתא לקמן סעיף י"א: ועוד י"ל דמיירי שנתעסקה בדם ציפור שהוא שחור ומעתה אין לה לתלות תו במאכולת לפי שהוא אדום וכמ"ש בסמוך ומן הברייתא עצמה אין ראיה דא"ל דהבריי' אתיא כחכמים דס"ל הרגה תולה לא הרגה אינו תולה אלא דעיקר הוכחה הנ"ל אינו אלא מהפוסקים שהביאו להברייתא זו וי"ל דמש"ה הביאו דנ"מ כנ"ל

ובשו"ת מעיל צדקה סס"י כ' וז"ל וכן שמעתי מן החברים דהיה מן הראוי לטמא כתם שחור שקטן מגריס מטעם הזה עצמו (ר"ל שא"א לתלות במאכולת שהוא אדום וכמבואר בפ' כה"י) ואלו כן לא ימלט שיזכרוהו הפוסקים עכ"ל ותימא גדולה איך נעלם ממנו דברי הראב"ד בס' בעה"נ בסוף שער הכתמים וז"ל דין החמישי אע"פ שאין לה במה לתלות תולה כגריס במאכולת ואינה תולה בו אלא כתם אדום עכ"ל הרי להדיא מבואר דאינו תולה כתם שחור במאכולת ובאמת צ"ע על הפוסקים שהשמיטו דין זה ולא ביארו בהדיא מיהו במקומות שמצוין פרעושין שלכלוך שלהם הוא שחור ואין לך סדין וסדין שלא נמצא בו טפות שחורות מאלו בודאי יש לתלות בהם וכ"כ הרמב"ם בפי' המשניות בפ' הרואה וז"ל והרגה בפרעושים והכל כפי ראות עיני המורה ועיין מ"ש לקמן סעיף ל"ז בע"ה מיהו מ"ש בפי' המשניות דבמאכולת נכלל גם פרעושים וכ"כ המרדכי בפ"ב דשבועות להדיא אמנם בחבורו מוכרח דליתא דהא פסק פי"א מהלכות שבת דהורג פרעוש חייב ועיין במ"מ שם דהיינו מה שאנו קורין פלויא ואלו במס' שבת דף י"ב אמרינן תניא רשב"א אומר אין הורגין את המאכלות בשבת דברי ב"ש וב"ה מתירין והכי פסקינן אלמא דאין פרעוש נכלל כלל במאכולת ודברי המרדכי אפשר ליישב אבל להרמב"ם וכ"פ בש"ע סי' שי"ו א"א לומר כן דבמאכלות נכלל גם הפרעוש מיהו בסמ"ג כ' ג"כ וז"ל לכך כגריס תולה במאכולת היא פרעוש וכנה עכ"ל וכ"כ בש"ד סי' ה' במאכולת או פרעוש (ס"א פי' פרעוש) טהורה עכ"ל: (יא) ואם נזדמן לה גריס יותר גדול מזה השיעור משערין בו. כ"כ הראב"ד בס' בעה"נ שכ' וז"ל כיון שלא הזכירו פול של מקום פלוני ולא פול הבינוני אלא כגריס של פול סתם הלכך משערין בכל פול שיזדמן לנו ואפי' הוא גדול שהרי אמרו כל שעורי חכמים להחמיר חוץ מגריס של כתמים להקל עכ"ל ורבים מתמיהים ע"ז דאדרבה כיון דסתמו שמא סתמא כפירושו להחמירו דאי ס"ד לשער במין הגדול ה"ל לפרש או י"ל דלמא כוונתם בבינוני ועיין בס' ד"ש ובשו"ת מעיל צדקה סי' כ"ז מ"ש בזה ול"נ שדברי הראב"ד כפשטן ודעתו כמ"ש התוס' במס' ב"ב דף ג' ע"ב ד"ה מכלל דאיכא זוטרתי וא"ת מכלל דאיכא רברבתי וכו' ותי' ר"י דאי אין פחות מג' אבל גדולים יש א"כ בכדי נקט חצי לבינה של ג"ט דלא הוי צריך למיתני אלא והאריח חצי לבינה ותו לא וממילא הייתי משער בקטנה הואיל ולא מפרש שיעורו עכ"ל וכ' במוהרמ"ל לכוונתם דאי ס"ד דאיכא רברבתי והתנא חש דאתי למטעי דנשער ברברבתי לא היה צריך משום זה לפרש דמשום חשש שמא נבוא להחמיר לא צריך לפרש דמה בכך אם נבוא להחמיר אין בזה שום איסור אבל במקום דאיכא למיחש שמא להקל צריך לפרש ולכך אמרי' כיון דלא פי' שעורא ודאי הדין הוא שנלך להקל יע"ש וה"נ בנ"ד כיון דלא פי' ודאי דהדין כן הוא דנשער להקל ואף די"ל דהתם בערובין דרבנן הוא ה"נ כתמים דרבנן

כבר הבאתי לעיל סי' קפ"ז סעיף א' בשם שו"ת פמ"א ח"ב סי' קכ"ו דאין לחוש לכתם כ"א בבגדי אשה אבל לא בנמצא בבגדי איש יע"ש והא דתנן נמצא על שלו טמאים וחייבים בקרבן היינו בעד שהכין לו לבדוק אחר התשמיש: (יב) וי"א שלא אמרו אלא בכתם הנמצא על חלוקה. הדעה הראשונה היא דעת הרשב"א וכ' הה"מ בפ"א מהלכות א"ב שכן דעת הראב"ד והרמב"ן והי"א היא דעת הרמב"ם ועיין בש"ך ס"ק יו"ד מ"ש להוכיח מסוגיא כדעת הרמב"ם כבר השיגו בס' מנ"י ועיין בס' כו"פ ועיין בשב"י סי' מ"ג שהאריך בזה ודברי הגאון מהרא"ב ז"ל לא ידעתי להלום שכל דבריו ז"ל תמוהים מרישא לסיפא ואין להאריך בזה (ועי' מ"ש לקמן שכתבתי ישוב לדבריו) ומה שמסיים שם שהוא רגיל להחמיר כדברי הרמב"ם עכ"ד ולענ"ד נראה הסומך להקל וכדעת הב"ח לא הפסיד וכן דעת בעל מנ"י ואף לדעת הרמב"ם דוקא כשנמצא על בשרה לבד אבל כשנמצא גם על חלוקה אף הרמב"ם ס"ל דבעי שיעור וכ"כ בב"י ולזה דייק בש"ע על בשרה לבד וכו' ובהלכות להרמב"ן ז"ל פ"ד צ"ע שכ' דין ג' אחד כתם הנמצא על בשרה וא' הנמצא על בגדי' אינו מטמא עד שהיא כגריס כו' אלמא דס"ל דעל בשרה נמי בעי שיעור ואח"כ בדין ט"ז כ' וז"ל נמצא כתם על בגדיה ובשרה כא' תולה במאכולת ע"כ דמשמע דוקא על בגדים ובשרה כא' אבל על בשרה לחוד לא בעי שיעור

ומ"ש בש"ך שדעת התוספות כהרמב"ם דבריו תמוהים שאין מדברי התוספות שום הכרע ואדרבה נראה מלשונם שדעתם כדעת הראב"ד והרמב"ן והטור וכן הבין הב"י שדעתם כדעת הראב"ד וסיעתו וכן כתב הרשב"א בשם חכמי הצרפתים דהא דמבעיא בש"ס טיפין טיפין מהו לענין צירוף קמבעיא ליה אבל מכל מקום שעורא דכגריס בעינן אפילו על בשרה ועיין מש"ל סעיף ט'. אך שצל"ע דברי הרשב"א בתה"א שם הביאו ב"י כאן שכתב וז"ל ונ"ל דהכא לא בטיפין קטנים לענין צירוף מבעיא ליה אלא בטיפים גדולים כגריס ועוד והכי מבעיא ליה אם צורתן מוכיח עליהם דשלא מגופה אתיא או לאו וברייתא דלקמן דלענין צירוף וקטנים מיירי ותדע לך דאכתי לא איירי כלל בשעורי דכתמים וכו' וכ"נ למורי הרב ז"ל והוא ז"ל הק' דכ"מ מדקתני בברייתא טיפין טיפין אינן מצטרפין משמע ודאי דאצטרופי הוא דלא מצטרפי הא איכא בחד מנייהו כגריס והוא ז"ל מתרץ דהתם בטיפים שעל בגדיה שהבגד עשוי להתהפך אילך ואילך ואפשר שיטפטף הדם במקומות הרבה ממנו כפי מה שהוא מתנועע ומתהפך משא"כ בבשרה וכו' עכ"ל וק"ל דלפ"ד אף דמבעיא ליה בטיפין טיפין שעל בשרה מ"מ על בגדיה פשיטא ליה דטמאה מברייתא דלקמן ואם כן איך בעי למפשט מן הברייתא דקתני על בשרה ספק טמא וכו' דמיירי בכה"ג איך אפשר לומר הכי דאם כן ק' אמאי תני על חלוקה ספק טמא ספק טהור הוא טהור אדרבה הא על חלוקה ודאי דטמאה בכה"ג וצ"ע

ואחר העיון נ"ל ליישב דה"ק מאי לאו כה"ג דברייתא אתי לאשמעינן דאפילו כה"ג שמשונה ברייתה אפילו הכא על בשרה מספקא טמא אבל על חלוקה כל שהוא משונה מספקא טהור ואפילו לא עברה בשוק ש"ט כיון שהוא משונה וס"ל להמק' דהברייתא מיירי בכה"ג מכח יתור לשון דספק טמא ספק טהור וכמ"ש הרא"ש שם ואם כן ה"ה טיפין טיפין שמשונים בצורתן נמי על בשרה מספקו טמא ולפ"ז לק"מ מסיפא דתני על חלוקה ספק טמא וספק טהור טהור והא טיפין טיפין בחלוקה נמי טמא דז"א דאטו טיפין טיפין בברייתא בהדיא תני לה אלא דאנן אמרינן כיון דטיפין טיפין נמי צורתן משונה א"כ הוא בכלל הריבוי אבל בסיפא דעל חלוקה דלא אתי לומר אלא מה שמשונה בצורתו טהור וממילא משמע דטיפין טיפין כיון דאורחייהו בהכי על חלוקה ולאו משונה הוא טמא

ועוי"ל דהשתא נמי סבירא ליה להש"ס דהאי ברייתא מיירי בעברה בשוק ש"ע כדמוקמינן לה לעיל אלא דק"ל מיתור לשון דתני ספק טמא וכו' כמ"ש הרא"ש ומש"ה על חלוקה טהור אע"פ שיש בכ"א מהטיפים כגריס וצ"ל דס"ל להש"ס לס"ד דהשתא דהא דתני יתור לשון בסיפא איידי רישא נקט ליה: (יג) הנמצא על בשרה לבד. פירוש אבל אם נמצא גם על בגדיה אז לכ"ע תולה במאכולת אם אינה כגריס ואפילו הכתם שבבגדיה שלא כנגד הכתם שעל בשרה שכן דרך החלוק להתהפך הנה והנה וכ"מ בס' תל"מ: (יד) הרגה פשפש. בב"ח מחמיר והש"ך מקיל כרשב"א דבמקום דשכיחי אפילו לא הרגה תולה בה עד כתורמס וכ"כ הר"ן בחדושיו: (טו) תולה בה עד כתורמס. בס' מנ"י כתב שהוא גדול כמו מטבע חצי פצין ומרש"י שם בסוגיא לכאורה מוכח דכתורמס הוא כסלע או יותר שפירש שם ד"ה לדברי אין קץ וכו' וז"ל ואין נותנין שיעור אלא אפילו כסלע תולה או יותר עכ"ל וק' הא מסיק לקמן דאף לרבנן אין תולה יותר מכתורמס ומ"ש לדברי חברי אין סוף קרי ליה אין סוף כיון דתולה ביותר מכגריס אפילו לא הרגה וכמ"ש המהרש"א שם א"ו דמה שפירש"י כסלע או יותר היינו שיעורא דתורמס וצ"ע דהא בביצה דף כ"ה פירש"י דתורמס הוא כמו מעה קטנה שהוא א' מכ"א בסלע ובוודאי אינו גדול כסלע

בטור כ' אכן אם הרגתו ומצאה יותר כתורמס אין תולה בה עכ"ל וכתב בב"י שזה נלמד מדין ב' נשים שנתעסקו בציפור שיש בו דם כסלע ונמצא על כל אחד כסלע עכ"ל ויש לדקדק דאין שום ראיה מכתם דש"ה דנמצא על כל אחד חצי סלע יותר ואם כן ליכא למיתלי במאכולת שנסמך לדם הציפור לפי שהחצי סלע הוא יותר מגריס וכמש"ל בשם הפרישה משא"כ הכא דלמא תלינן המותר במאכולת כמו אם נתעסקה בכגריס ונמצא עליה כשני גריסין דקיי"ל דתולה הגריס במה שנתעסקה וגריס תולה במאכולת מיהו הטור לשיטתיה אזיל שפסק לקמן דאם נתעסקה בכגריס ונמצא עליה כגריס ועוד דאינה תולה אך דברי הב"י תמוה וצ"ע לדידן דקיי"ל לקולא בהא דאם נתעסקה בכגריס דתולה בנמצא עליה כשני גריסין ואם כן בהרגה פשפש דהוי כמו נתעסקה בכתמים וכמ"ש הרא"ש והפוסקים אם יש לתלות בזה אם היה כתורמס ועוד ולומר דאותו עוד הוא מן מאכולת: (טז) וי"א דה"מ כשנמצא על חלוקה. אף שכתב כן בשם י"א מ"מ כן הוא לדעת רוב פוסקים וכ"כ הרמב"ן בהלכותיו וכן דעת הראב"ד ורבותינו הצרפתי' והרא"ה והטור וכן פסק הרשב"א בתה"ק

בשו"ת שב"י סי' הנ"ל כ' דלכאורה יש להוכיח מדברי התוס' בדף י"ד ע"ב ד"ה ולמחר מצאה עליה דם דס"ל דאף על בשרה בעי שיעור מדכתב וז"ל וכגון שיש כגריס ועוד דליכא חששא דמאכולת וכו' ודחה זה משום דאף לשיטת הרמב"ם דס"ל דעל בשרה לא בעי שיעור מ"מ אינה אלא ספק טומאה ולא ודאי וכ"מ מדברי המ"מ שם מש"ה הוכרחו לומר שיש כגריס ועוד והגאון מהרא"ב כ' דלכאורה יש להוכיח מתוס' שם ד"ה וטחתה ביריכה דס"ל כשיטת הרמב"ם מדכתבו שם ז"ל פי' במקום שאין דם המקור יכול לפול שם עכ"ל ש"מ דס"ל כהרמב"ם דבגופא לא תלינן בשום דבר וקשי' להו למ"ד חוששת אמרת לך מאי אריא בעד הבדוק אף בשאינו בדוק נמי ולכך כתבו דמיירי במקום וכו' ודחה זה דלכך מפרשים דמיירי במקום שאין דם המקור וכו' משום דאזלי לשיטתם דמיירי בכגריס ועוד לכך מפ' במקום שאין