סדרי טהרה לב

א"ע על קו' הש"ס לעיל דאי בדלא ארגשה אמאי שלא כנגד בית התורפה טהורה דהא ארגשה והא הכא דמה שנמצא דם שלא כנגד בית התורפה הוי כאלו לא מצאה דם כלל דהא א"א לבוא דם מן המקור לשם ואפ"ה ס"ל להש"ס דא"א לאוקמי בדארגשה דא"כ לעולם טמאה היא משום הרגשה הרי להדיא כדעת התה"ד וכה"ג יש לדקדק מהא דמק' הש"ס מהא דקתני על בשרה ספק טמא ספק טהור טמא ואע"ג דלא הרגישה דנמי קשי' דלמא מיירי בהרגישה א"ו צ"ל דס"ל להמק' דאי בדארגש' אפי' בחלוקה נמי ניהו דאזדקרה ומחגור ולמעלה אע"ג דעל בשרה בעי לאשכוחי ובודאי מעלמא אתי' מ"מ כיון דארגשה אפי' בלא נמצא דם כלל נמי טמאה וכדעת התה"ד דחיישינן לשמא נאבד או נימוק אלא ע"כ דמיירי בלא ארגשה מש"ה מק' שפיר א"כ מוכח דס"ל דהרגשה סברא דאורייתא ואפי' בלא נמצא כלל עיין במהרש"א בתוס' ד"ה אימר הרגשת שמש וכו' שהבין ג"כ דכל הקו' שהק' סתמא דש"ס מההיא דשלשה ספיקות ואינך כולהו אזלי על דרך שהק' הש"ס מעיקרא אי דארגשה וכו'

אך דברי מהרש"א שם צל"ע וז"ל אך ק"ק לחד תירוצא שכ' התוס' לעיל בההוא דג' ספיקות דפריך מחלוקה ומשני דמזמן רחוק הוה ואימר ארגשה ולאו אדעתה אמאי לא קאמר כיון דמזמן רחוק הוה אימר הרגשת מ"ר הוה עכ"ל ולענ"ד לק"מ דהא לכאורה אין מקום לקו' התוס' דבשלמא לעיל קאמר ב"ה לחומרא דהא לא ארגשה משום דכסבורה דהרגשת מ"ר הוא ולעולם חיישינן דהרגישה ומש"ה טמאה למפרע אבל הכא איך נימא להקל דאע"ג דהרגישה למתלי להקל דלאו הרגישה והא דאמרה דהרגישה דטעה וסברה דהרגשת דם הוא ובאמת לא היה רק הרגשת מ"ר דמנ"ל לתוס' להק' בפשיטות למילף קולא מחומרא דלא דמי להא דאמר הכא הרגשת שמש הוא או הרגשת עד הוא משום דודאי שימשה ובדקה בעד מש"ה תלינן להקל היכא דאיכא הוכחה קצת משא"כ במ"ר דמספק שמא הרגישה במ"ר וגם מספיק' לומר שהיא טעה לא מקילינן אף דאיכא הוכחה קצת דלא לחומרא הוא דחיישינן אלא צ"ל דעיקר קו' התוס' הוא דה"ל להש"ס לומר דמש"ה פטור מקרבן אחר זמן משום דאהרגשה לחודא סמכינן לחייב קרבן דלמא הרגשת מ"ר הוא ומספקא לא מייתינן חולין לעזרה דבשלמא היכא שמצאה מיד איכא רגלים לדבר דהך הרגשה היתה הרגשת דם משא"כ במצאה לאחר זמן דלא סמכינן אהרגשה לחוד וכה"ג צריכין אנו לומר למאי דמשני הש"ס דלמא הרגשת שמש הוא ואפ"ה באותיום חייבים בקרבן דתלינן טפי להרגשה זו בהרגשת מקור משא"כ לאחר זמן וכה"ג א"ל בהרגשת מ"ר ומק' התוס' שפיר אבל לקמן בהאי דג' ספיקות לא ה"מ לשנויי לעולם דארגישה ומש"ה במגעות ובהסיטות ורוב ימים טהורים אינה מטמאה משום דתלינן הרגשה במ"ר ז"א דמה"ת למתלי לקולא כיון דאמרה דהרגישה אע"ג שעברה בשוק של טבחים ס"ל להש"ס דליכא להקל כיון דזו עצמה ספק הוא אם באותו פעם היה לה הרגשת מ"ר כלל ואת"ל שהיה לה מאן יימר שטעתה בין הרגשת דם למ"ר ואין לפרש דהכי מק' התוס' דאמאי לא משני הש"ס לעולם דלא הרגישה אלא דאפ"ה מחייב בקרבן אותיום משום דתלינן דהוא סברא שהרגשת מ"ר הוא ומש"ה אמרה דלא הרגישה ובאמת הרגשת דם הוא ולפ"ז היה אפשר ליישב דברי מהרש"א דז"א דאיך מצי לאוקמי הכי דא"כ ק' אדשמואל דאמר בדקה קרקע עולם וכו' טהורה כיון דלא ארגשה דהא השתא אכתי לא אסקו תוס' לחלק בין זמן מועט לזמן מרובה ואמאי ניחוש דלמא הרגשת דם היה ומה דאמר דלא ארגשה לפי דסבורה דהרגשת מ"ר הוא א"ו דקו' התוספות אינו אלא כמש"ל דה"ל לאוקמי בדאמרה דארגשה ואפ"ה אח"ז פטורה מקרבן לפי דחיישינן שטעתה ובאמת מ"ר היה ומספקא לא מייתינן חולין לעזרה (וזה דלא כספר כרתי ופלתי בסימן קפ"ג שטעה בזה ע"ש)

ובזה ניחא הא דמק' התוספות לקו' זו על הא דמשני אימר הרגשת שמש הוא וכו' ולא מק' לעיל על הא דמשני אימר הרגשת עד הוא א"ו דלעיל לק"מ משום דליכא למילף לקולא מהא דמחמירין לעיל משא"כ הכא דאיכא חששא דחולין לעזרה וכמו שכתבתי

ואפשר ליישב דכוונת מהרש"א דה"ל להש"ס לאוקמי דמיירי בלא הרגישה וברוב ימים טמאים טמאה משום דחיישינן דלמא ארגשה ומה דאמרה דלא ארגשה דסברה הרגשת מ"ר הוא אבל קו' תוספות הוא דנוקי בהרגשה ואנן חיישינן בטעה וכמ"ש

והנה התוספות שם ד"ה הרואה כתם הקשו ז"ל תימא מאי מהדר אפירכא הא כמה משניות בפ' בא סימן ודם הנדה בדיני כתמים וליפרוך מנייהו וכו' ואומר הר"י דמדינא דכתמים ליכא למיפרך דהיינו יכולין לעמוד שיש זמן מרובה וכו' ואימר הרגישה ולאו אדעתה אבל בשמעתין כו' ק' לי דמ"מ ה"ל להש"ס להקשות מהא דאמר ר"י א"ש גופי' לעיל דף ה' ע"א משום ר"ח ב"א כל הנשים כתמן טמא למפרע ונשים שאמרו חכמים דיין שעתן כתמן כראייתן חוץ מתינוקת וכו' ואם כן אי מיירי דארגישה השתא מאי אריא משום כתמן טמא ת"ל משום הרגשה דהשתא וכסברת התה"ד ואי דלא ארגישה השתא אמאי טמאה ואי דחיישינן דמזמן רב הרגישה ולאו אדעתה ז"א כיון דלא מטמאינן לה אלא מהשתא א"כ ע"כ צ"ל דהשתא חזי' וד"ש א"כ מאי בכך שהרגישה כבר הא תלינן להקל דלא ראתה אלא משעת מציאה ויש ליישב לפמש"ל בשם בעל מ"י דבהנך נשים דבחזקת מסולקת דמים הם לא מטמאינן משום הרגשה אלא תלינן הרגשה במראה כשר ונאבד אם כן בהנך ד' נשים דבחזקת מסולקת דמים הן מש"ה אמרינן בהו ד"ש אין הרגשה מחזקת להם טומאה וא"כ י"ל דמיירי בדארגישה השתא ודוקא דאיכא כתם לפנינו מטמאינן להבא אבל משום הרגשה לחוד בלא כתם לפנינו לא היה טמאה ועוד יש ליישב דמיירי בהרגישה ובדקה ומצאה ירוק ולבן ואי לא משום דכתם לפנינו היינו תולין הרגשה במראה כשרה אך השתא דאיכא כתם לפנינו חיישינן שהרגשת דם הוא ומראה לבן וירוק בלא הרגשה אתיא וכה"ג כתב בכו"פ ליישב קו' אמ"ו הגאון בעל שב יעקב שהבאתי לעיל עיי"ש ועיין מ"ש בסמוך:

(ד) ובדקה אח"כ ולא מצאה כלום וכו'. אבל אם מצאה לבן או ירוק דאיכא למיתלי הרגשה במידי אחרינא אמרינן האי דארגשה טיפי לובן הוא דארגישה דלבן וירוק מן המקור קאתים כ"כ בס' תה"ד שם סימן רמ"ו הביאו ב"י לעיל סימן קפ"ח מ"ש דלבן וירוק מן המקור קאתי כן נראה מסוגיא דמכילתין דף י"ט דעקביא מטמא הירוק מכלל דמן המקור קאתיא ואפילו חכמים דמטהרים לא מטהרים אלא מגזה"כ דדמים מכלל דמודים דמן המקור אתיא מיהו מהתם לא מוכח אלא דירוק כאתרוג דמן המקור אתיא דבהא פליגי עקבי' ורבנן וכמ"ש התוספות שם אבל לא בירוק ככרתי או בלבן ממש לא שמעינן דמן המקור אתיא אלא מתורתו של בעל התה"ד נשמע כן דשאר מראות טהורים נמי מן המקור אתי' ומש"ה תלינן הרגשות פתיחת המקור במראות האלו אלא שצ"ע ברמב"ם שפסק בפ"א מהלכות מו"מ כמ"ד דמקור מקומו טמא ומש"ה פסק דמקור שהזיע כשתי טיפות מרגליות דטמאה טומאת ערב וס"ל מחמת מק"מ דטמא הוא אפילו אב הטומאה ומטמא במגע ובמשא וכשיטת התוס' במכילתין דף ע"א ד"ה מק"מ טמא וכו' שכן כ' הרמב"ם שם דין ט' להדיא לענין דם שיצא דרך דופן שאותו דם הוי אב הטומאה כדם הנדה והלידה שמק"מ טמא יע"ש ועיין בסו' פ"ד מהלכה ט"ו וא"כ ק' אמאי פסק שם ד"ח שאם ראתה דם ירוק הרי הוא טהור ואינה כמו רוקה וכו' ואמאי מיגרע ממקור שהזיע כב' טיפות מרגליות ואינך שפסק שם דהא ירוק נמי מן המקור אתי' ובכ"מ שם מביא סייעתא להרמב"ם מן הסוגיא בדף י"ט וכחכמים דהתם ואין זה סיוע דאיכא למימר דהסוגיא שם ס"ל דמק"מ טהור דפלוגתא דתנאי היא בכמה דוכתין במכילתין אם מק"מ טמא או לאו אבל לפסק הרמב"ם קשי' ועיין בחידושי על הגמרא ר"פ ד"נ

וכבר כתבתי לעיל בתשובה שכתבתי סימן קפ"ח וכתבתי לתרץ כיון דאינו אלא ספק שמא מן המקור אתיא מש"ה הקיל כיון דאינו כתוב בתורה בפירוש אלא הלמ"מ וע"ש ויש להקשות מהא דאיתא מקור שהזיע כב' טיפי מרגליות וכו' ואמרינן דווקא תרי אבל חדא אימר מצדדים אתיא א"כ כיון שאין ידוע בודאי שבא מן המקור דמה"ט מקיל בחדא א"כ ה"נ ניקל בתרי דדלמא משאר מקומות שבגוף אתיא ולאו מן המקור אתי וי"ל דקים להו בשתי טיפי מרגליות ודאי מן המקור אתי ומה"ט מקילינן בחדא דאימא מעלמא אתיא אע"ג שהוא ספק שמא מן המקור הוא מ"מ כיון דאינו אלא הלמ"מ הקילו בספיקא וזה סיוע לדברי הרמב"ם וכמו שכתבנו ועדיין צ"ע וע"ל מ"ש עוד בס"ד

ודע דאף מה שנראה מדברי התה"ד שם וכן דקדק בש"ע כאן שכ' ובדקה אח"כ ולא מצאה כלום הא אלו מצאה שום מראה טהורה היא יכולה לתלות הרגשתה בזה עדיין יש לספק עד כמה יכולה לתלות בהא דהא וודאי אין סברא דאם הרגישה ואחר זמן רב בדקה א"ע ומצאה מראה טהורה דאינה יכולה לתלות הרגשה זו בהא דא"כ אם איתא דהוי מעיקרא בשעת הרגשה מאן עכביה עד השתא והיה לו לצאת אע"ג דלחומרא לענין קדשים תלינן דנתעכב בביה"ח עד מעל"ע מ"מ לענין חולין הא קיי"ל דר"ש מהאי טעמא דאם איתא דהוי דם מעיקרא אתיא וכמו דאמרינן בריש מכילתין ועיין בתוס' דף ס' ע"ב ד"ה בעלה פטור וכו' א"ו צ"ל תיכף להרגשה בדקה א"ע ומצא המראות הללו בהא תלינן להרגשה זו וא"כ עדיין ספק עד כמה מקרי בה' מיד דהא מסקינן שם לכ"ע דכל שבעלה פטור טהרותיה טהורות ולא חיישינן דמקמי הכי הוי דם וכמ"ש דלא תלינן בזמן כזה להקל ואפשר לחלק וצ"ע:

(ה) שהיא פחותה מי"ב. הוא דעת הרשב"א הביאו ב"י ודלא כפירש"י בדף ה' ע"א שפי' דבהגיע לי"ב שנים ויום א' אפי' לא הביאה ב' שערות או בהביאה ב' שערות אפי' תוך י"ב שנים מקרי הגיע ימי הנעורים ובני מוהר"מ הקשה על פירש"י מהא דאיתא ר"פ התינוקת הגיע זמנה לראות וכו' בה"א עד מוצאי שבת ד' לילות ובגמ' שם אמר רב בוגרת נותנין לה לילה הראשון וכו' מיתיבי מעשה ונתן לה רבי ד' לילות מתוך יב"ח ולפירש"י מה מקשה הש"ס הא מתניתין יהיב שעורא דד' לילות להגיע זמנה לראות ולפירש"י היינו בת יב"ש ויום א' אע"ג שלא הביאה ב' שערות וא"כ שפיר איכא לאשכוחי ד' לילות מתוך י"ב חדש כגון שהיתה מאחרת מלהביא ב' שערות עד אחר י"ב שנים וששה חדשים וימי בוגרת שלהן מאחרין מלבא עד אחר הבאת ב' שערות ו"ח ונ"ל ליישב למאי דמסקינן בפ' יוצא דופן דף מ"ו דחיישינן שמא נשרו השערות ודוקא היכא דבעל משום דהוא איסור דאורייתא יע"ש וא"כ במעשה דרבי דהוא נמי אד"א לענין שאינה צריכה ז"נ וא"כ הל"ל לשמא נשרו ומקשה הש"ס שפיר וא"ל דלמא מעשה דרבי הוא תחילת שנת י"ב ובוגרת לא הוה עד ו"ח אחר י"ב שנים ויום א' וא"כ מה מקשה הש"ס י"ל דמה שפירש"י או שהביאה ב' שערות היינו למ"ד דתוך זמן כלאחר זמן ולדידה מיד אחר ו' חדשים להבאת ב' שערות הרי היא בוגרת ולא משכחת י"ב חדש משהגיע זמנה לראות עד שתבגר וכן נראה מדברי רשב"א הביאו ב"י שכ' וז"ל דמ"ש רש"י משהגיע י"ב שנים ויום א' אפי' לא הביא ב' שערות טעמו מדקתני משהגיעו ימי הנעורים דאלמא בהגעת ימים לחוד חוששין לו וזה דוחק עכ"ל מדלא יהיב טעמא אלא אהא שכ' רש"י דבהגעות ימים לחוד סגי' ולא יהיב נמי טעמא מ"ש רש"י דסגיא בב' שערות אפי' תוך הזמן היינו משום דממילא משמע לי' דטעמא משום דתוך הפרק כלאחר הפרק דפלוגת' דתנאי היא בפ' יוצא דופן ובפ' בא סימן וא"ל דלמא מש"ה לא חש רבי לשמא נשרו משום דהתם מיירי דבדקו' ולא אתיא סימני בוגרת וכיון דקיי"ל אין בין נערות לבוגרת אלא ו"ח ולא פחות ולא יותר כמ"ש תוס' במס' קדושין דף ע"ט ומזה ידע דאכתי לא הביאה ב' שערות דמזה ע"כ אין ראיה וכמ"ש בפ' בא סימן בחדושי ועוד איך פסק רבא התם דחיישינן לשמא נשרו נחזי אנן בסימני בוגרת שלה מתי תביא וע"ש:

(ו) וכן אפי' אם היתה יתרה מי"ב אם בדקו. דוקא אם בדקוה ולא הביאה אבל מסתמא אמרינן דהביאה ב' שערות משום חזקה דרבא דאמר בפ' יוצא דופן דמ"ו קטנה שהגיעה לכלל שנותיה א"צ בדיקה חזקה הביאה סימנים אבל אם בדקוה ולא מצאו סימנים אין לה כתם ולא חיישינן לשמא נשרו דכיון דכתמים דרבנן ל"ח לזה דדוקא היכא דאיכא ספק איסור דאורייתא חוששין לזה וכדמסיק בש"ס התם הרשב"א שם:

(ז) בין שהיא בתולה או בעולה. כ' בש"ך ס"ק ג' בשם מהרש"ל דהאידנא כל אשה שיש לה בעל חוששת לכתמים שהרי אפי' לדם בתולים מונין ז"נ ואין להקל מן המנהג והב"ח כ' דראיה מדם בתולים אינה ראיה דהתם כיון דהדם היא בגופה יש להחמיר טפי מבכתמים מדקאמר בש"ס בקטנה שאפילו סדינים שלה מלוכלכים ולא קאמר רבותא שאפילו גופה מלוכלך אלמא דוקא בסדינין תלינן להקל אבל לא בנמצא על גופה עכ"ד הב"ח והש"ך כ' ע"ז וז"ל וקשה הא טעמא דשריותא הוא בקטנה שחכמים לא גזרו בה וכדכתב רש"י והרשב"א בתה"א וש"פ וא"כ אוקמא אד"ת דאינה טמאה כיון שלא הרגישה וכו' משמע דלא גזרו בתינוקת כלל אפי' נמצא על גופה וכו' עכ"ל והנה מה שכ' הש"ך בשם פרש"י אדרבה נראה מפירש"י בדף ה' ד"ה אין חוששין לה וכו' איפכא דדוקא היכא דאיכא למיתלי דמעלמא אתיא הוא דטהורה אבל לא היכא דא"א למיתלי ובודאי מגופה אתיא גזרו אף בתינוקת שלא הגיע זמנה לראות שכתב שם וז"ל ואפי' אין לה במה לתלות דבשוק של טבחים לא עברה וא"ל עברה ולאו אדעתה דהא בגופה אין לתלות כל עיקר דכתמים דרבנן נינהו וכי גזרו רבנן בהגיע זמנה דדם מצוי בה אבל בהא לא גזור הואיל ואין בה דמים עכ"ל. הרי להדיא דדוקא היכא דאיכא למיתלי דעברה ולאו אדעתה אבל היכא דליכא למיתלי כגון שנמצא בגופה וכ"ש היכא דודאי מגופה אתיא אף בתינוקת שלא הגיע זמנה לראות טמאה וכן פירש"י לעיל מיניה ד"ה מלוכלכין בדם וז"ל ולא ידעה אי אתא מגופה או לא עכ"ל משמע דהיכא דודאי מגופה אתיא או שנמצא בבשרה דלא תלינן כלל דמעלמא אתיא וכדלקמן טמאה וכ"נ מחדושי רשב"א במ"ש אהא דאמר בריש מכילתין בצפור לא נתעסקה וכו' דדעתו כפירש"י ונ"ל שרש"י הוכרח לפרש כן דדוקא היכא דאיכא למיתלי דמעלמא אתיא הוא דמקילין בתינוקת שלא הגיע זמנה לראות אבל א"א לפרש כפשוטו כיון דמדאורייתא בעינן עד שתרגיש אלא דחכמים אסרו לא גזרו בתינוקת שלא הגיע זמנה וכדפי' הש"ך לפי שרש"י אזיל לשיטתו שפי' לקמן ד' נ"ח ע"א מודה שמואל שהיא טמאה מדרבנן משום דלמא ארגשה ולאו אדעתה וא"כ כיון דמהאי טעמא גזרו רבנן אפי' בלא ארגשה מאי איכא בין הגיע זמנה ללא הגיע זמנה אטו בלא הגיע זמנה ליכא האי חששא דלמא ארגשה ולאו אדעתה מש"ה הוכרח רש"י לפרש דדוקא היכא דאיכא למיתלי דאתיא מעלמא מקילינן דכיון דבלא"ה הך חששא דלמא ארגשה ולאו אדעתה אינו אלא חששא דרבנן והכא בתינוקת שאין דמים מצויין ואיכא למיתלי טפי דמעלמא אתיא ולאו אדעתה מש"ה טהורה אבל היכא דוודאי מגופא אתיא אין לחלק בין הגיע זמנה ושלא הגיע זמנה וכמ"ש אבל לשיטת התוספות דהתם שפירשו דאפילו ודאי בלא הרגשה אתיא אפ"ה טמאה מדרבנן ולמסקנא זו לא חיישינן לחולין או לבעלה דדלמא ארגשה ולאו אדעתה אלא שחכמים גזרו אפילו בלא הרגישה שלא יבואו להקל אפילו בדם דחזיא בהרגשה לפ"ז י"ל דדוקא בהגיע זמנה לראות גזרו שלא תבא להקל בדמים דחזי' ע"י הרגשה אבל באשה שלא הגיע זמנה דלא שייך גזרה זו דלאו בת ראיה היא לא גזרו אפילו בודאי מגופה אתיא כיון דשלא בהרגשה חזיא וראיה זו אינה אלא מקרה בעלמא ולא מחזקינן לה שתראה עוד כי היכי דנגזור בה אטו שאר ראיות וכן נראה מן הרשב"א בס' מ"ה דף קע"ו דס"ל בקטנה אפילו בוודאי ראתה מגופה לא גזרו ע"ש אבל מתוס' ד"ג ד"ה והא איכא כתמים משמע דס"ל כפירוש רש"י ועיין בסס"י זה מ"ש טעם לרש"י שמפרש דוקא היכא דאיכא למיתלי דמעלמא אתיא הוא דמקילינן בקטנה ומה"ט דהתם הוכרחו גם התוספות לפרש כאן כפירוש רש"י ע"ש שוב ראיתי בס' מע"מ בפ"ק שרצה להסב בדעת רש"י דאפילו היכא דליכא למיתלי כלל היא טהורה ורוצה להגי' בפירוש רש"י יע"ש וז"א כדמוכח מפירושו כאן דדוקא היכא דלא ידעה אי אתיא מגופה או לאו וכמש"ל ממה שפירש"י גם כן ד"ה מלוכלכים ומן המע"מ אירכס ליה דבור זה ולא הביאו שם ולפי מה שכתבתי דברי רש"י מוכרחים לשיטתו וכמש"ל:

(ח) היתה שופעת כמה ימים. עיין בט"ז ס"ק ג' שהעתיק הסוגיא בפ"ק דנדה ד"י וז"ל בגמרא דנדה אתיא תינוקת שלא הגיע זמנה לראות ושופעת כ"ש אינה אלא כראיה א' פוסקת ה"ל כב' ראיות א"ר שימי מזלפת וכו' ולפי לשון הסוגיא שהעתיק הוא הקשה על הב"ח שפי' דשופעת היינו ששופעת בהפסק בין זו לזו ואפ"ה חשבינן ליה לראיה א' וכו' וז"ל וקשה דהא בהדיא אמר בגמ'. דשופעת מותר ופוסקת אסור ש"מ דפוסקת קאי אשופעת עכ"ל ובאמת לשון הגמרא אינו כן וכן שנינו אר"ח בר טוביה תינוקת שלא הגיע זמנה לראות אפילו שופעת כ"ז אינו אלא ראיה א' אפילו שופעת ולא מבעי' פוסקת אדרבה פוסקת ה"ל כב' ראיות אלא תינוקת שלא הגיע זמנה לראות שופעת כ"ז אינה אלא ראיה א' עכ"ל הגמ' וא"כ לק"מ על הב"ח וה"פ דמעיקרא לא מקשה אלא על לשון הסוגיא דקאמר אפי' שופעת דמשמע לא מבעיא פוסקת אדרבה פוסקת ה"ל כב' ראיות וא"כ הוי פוסקת חידוש טפי ואיך קאמר אפי' שופעת דמשמע כ"ש פוסקת ואדרבה איפכא הוא ולא רצה לומר דפוסקת הוי ב' ראיות אלא נגד שופעת הוי פוסקת כב' ראיות וא"כ פוסקת טפי מסתבר למיחשב לב' ראיות ואיפכא ה"ל למימר אבל לא רצה להחליט דליהוי פוסקת ב'