סדרי טהרה לא

ארגשה ולאו אדעתיה דזה אינה אלא חששא דרבנן אבל היכא שנמצא דם בפנים על ידי בדיקת עד דאיכא למיתלי הטעות דסברה הרגשת עד הוא אז היא טמאה מן התורה משום חזקת הדם שבא בהרגשה וכן מוכח מדתנן בפרק יוצא דופן דתנינן בת יום אחד מטמאה בזיבה ומייתי לה מקרא דואשה ומנא ידעינן שבא בהרגשה א"ו דחזקת דם שבא בהרגשה ואע"ג דקטנה לאו בת הרגשה היא מ"מ אלו היתה גדולה היתה מרגשת וטמאה וכן אמרינן במסכת נדרים דף ל"ה ע"ב דאדם מביא קרבן על בניו ובנותיו הקטנים ואע"ג דליכא למידע אם בא בהרגשה אפ"ה מייתי קרבן בשבילם ש"מ דחזקת דם שבא בהרגשה וליכא למדחי דמהא דבפ' בנו"כ אין ראיה להרמב"ם דלמא התם מספיקא מטמא לה ז"א דהא הרמב"ם ס"ל דספקא דאורייתא להקל: (ב) וחכמים גזרו על הכתם שנמצא בגופה. וכ"כ הרמב"ם וטומאה זו מספק שמא כתם זה מן החדר הוא בא וכתב הכ"מ ק"ל הא ס"ס הוא והוי ליה למשרי ס' מגופה ס' שלא מגופה ואת"ל מגופה ס' מן החדר ס' מן העליה וטהור וי"ל דאעפ"כ החמירו בו חכמים משום דאיסור חמור הוא ועי"ל שמאחר שאין לה דבר לתלות בו החמירו כאילו הוא וודאי מגופה ואין כאן אלא ספק א' עכ"ל והט"ז כתב די"ל כיון דרוב דם שיוצא מן האשה בא מן המקור לא נחשב כלל זה לספק וא"ל ממה שכתב רמ"א ס"ס קפ"ז סעיף ה' דהתם יש מכה וכו' ובנ"י כתב דשאני בסימן קפ"ז משום דאיתרע לן רובא שכיון דרוב נשים אינן רואות מ"ת ממקור לכן הוי ס"ס גמור ומה"ט חשיב הכא גם כן ס"ס כיון דרוב נשים מרגישות בעצמן אם רואות דם אתרע לן רוב והוי ס"ס גמור אי לאו מטעמיה שכתב הכ"מ עכ"ל ולמש"ל דא"צ שיהיו הספקות שוין ואפ"ה מקרי ס"ס ודלא כהש"ך בלא"ה לק"מ ומ"ש שם מנ"י דלעיל מיירי הרמ"א ברואה מ"ת דוקא לא נראה כן ועיין בש"ך ס"ק כ"ה ועמש"ל סימן קפ"ז סעיף ה' בשם תשובת מעיל צדקה שהרגיש בקו' זו הגאון ח"צ והוא השיב ע"ז כיון דאיכא דם עליה מצטרף ובהצטרף דם המכה איכא דם טהור מרובה מן דם המקור ועיי"ש מ"ש ע"ז

ובספר כו"פ כתב דתי' ב' של הכ"מ הוא הנכון כי כך משני הש"ס אליבא דב"ש דס"ל ד"ש משום דאשה מרגשת בעצמה א"כ לא יהיו כתמים טמאים ומשני בצפור לא נתעסקה בשוק ש"ט לא עברה האי דם מהיכא אתיא וא"כ הדבר לב"ש מכ"ש לב"ה עכ"ד מיהו למ"ש בחי' רשב"א שם וז"ל ק"ל לימא דלמא נתעסקה או עברה ולאו אדעתה כדאמרינן תינוקת שלא הגיע זמנה לראות וכו' ונ"ל דש"ה דאפילו לכשתמצא לומר נתעסקה בצפור או עברה בשוק א"א לך לטהרה אא"כ אתחזקה כשכחה דנתעסקה או עברה ושכחה ולאו אדעתה וכיון שכן אף אתה אומר שמא הרגישה ושכחה או שמא הרגישה ולאו אדעתה דכסבורה הרגשות מ"ר וכו' והילכך הואיל והרי דם מצוי לפניך ושכיחי בה דמים מוטב שתתלה אותו במצוי דדמים מצוין בה כנ"ל עכ"ל ולפ"ז שפיר מק' בכ"מ כיון דאיכא למימר הכי ואיכא למימר הכי אף דדמיה מצוין בה מ"מ בהצטרף דם עליה איכא רובא להתירא ובע"כ צ"ל דראו חכמים להחמיר הואיל דאיסור חמור הוא וכתי' הכ"מ: (ג) אם הרגישה שנפתח מקורה. מלשון זה משמע דלא מקרי הרגשה אלא הרגשת פתיחת המקור וכמש"ל ומקור דין זה הוא מס' תה"ד סימן רמ"ו ועיין בד"מ סימן קפ"ח שפקפק ע"ז וכ"כ הרדב"ז ח"א סימן קמ"ט ומסיים ולא ראיתי ולא שמעתי מי שנוהג חומרא זו וכתבו דאין ראיה מן הגמרא דשם מיירי דמצאה דם מש"ה הרגשה סברא דאורייתא מדארגישה מסתמא חזיא בהאי שעתא או בספק אם מגופה או לאו תלינן דמגופה אתיא בהצטרף טעמא כיון דהרגישה אבל היכא דליכא דם כלל מנ"ל ובחדושי הארכתי בזה והבאתי ראיה לדברי התה"ד ולקמן אבאר ובס' מנ"י כתב הא דכתב המחבר בלשון יש מי שאומר אף שבב"י לא נמצא מי שחולק בזה מ"מ כתב בלשון יש מי שאומר לפי שלא מצא הדבר בשום פוסק רק בתה"ד לכן כתב יש מי שאומר וכן הוא דרכו בש"ע כמ"ש הסמ"ע כמה פעמים עכ"ל ול"נ דמש"ה כתב בשם יש מי שאומר משום שכתב המחבר לעיל בב"י סימן קפ"ח אחר דברי תה"ד וז"ל ונ"ל דחומרות יתרות הם ולית דחש להו עכ"ל הגם שי"ל דמ"ש דחומרות יתרות הם לא קאי אהאי אלא מ"ש בסוף בשמו בנמצא על העד לחלוחית דלובן דסמיך ויש בו משוש קצת מפני הטועים כו' ואהא כתב דחומרות יתרות הם מ"מ פשטא דלישנא לא משמע כן מדכ' חומרות יתרות הם לשון רבים משמע דקאי אכולהו מש"ה כתב כאן בלשון יש מי שאומר

עוד כ' במנ"י שם וז"ל ונראה דבהני נשים שהם בחזקת מסולקת דמים כגון מעוברת ומניקה דאפילו נפתח מקורה טהורה אם לא מצאה כלום וכן יש להוכיח מדברי מהרא"י שכ' כיון דהרגשה דאורייתא הוי כלמ"ד וסתות דאורייתא דאפילו בדקה ומצאה טהורה טמאה כדאיתא בפ' כה"י עכ"ל ומבואר להדיא בש"ס דף ט' דאפילו למ"ד וסתות דאורייתא לא בעי בדיקה בימי עבורה ואם כן ה"נ עכ"ל ואין נדון דומה לראיה דהתם כיון דבחזקת מסולקת דמים הוא עכשיו מה"ת שתחוש לוסת הראשון כיון דנשתנה טבע הגוף ואפילו שראתה ג"פ בימי עבורה נמי לא קבעה וסת כדלעיל סימן קפ"ט משום דתלינן ראייתה במקרה משא"כ הכא דהרגישה ושינתה משאר נשים שאין דרכן להרגיש לימי עבורן מש"ה צריכה לחוש לו מיהו י"ל דבריו נכונים שהרי כ' שם בתה"ד דכ"ז אם לא מצאה כלום. אבל אם מצאה מראה לבן וכיוצא בו משאר מראות אף שהרגישה בכל ענין טהורה דלבן וירוק מן המקור קאתי' ואם כן ק' נהי דהרגשה דאורייתא מ"מ היכא דלא אתיא כלל אמאי נימא דטמאה הא איכא למיתלי ולומר דשמא מראה לובן וירוק היה ונמוק כמו שאתה אומר בדם וצ"ל משום דרוב דמים באשה טמאים ולו יהיה ספק השקול וכמש"ל בשם הרז"ה והראב"ד מחלוקת בזה מ"מ מספקא מטמאינן ליה וכל זה באשה שהיא בחזקת רואה אבל באשה שהיא בחזקת מסולקת דמים טפי מיסתבר למיתלי להתירה שהיתה מראה לובן וירוק ונימוק או נאבד שכן דרך אפי' במעוברת ומניקה מלמיתלי בדם כנ"ל

בשו"ת אמ"ו בעל שב"י סי' מ"ה כ' נשאלתי באשה שהיתה מתעטשת בחוזק כח וע"י כח גדול של העיטוש ניתז ממנה למטה מי רגלים לפי דעתה כי היתה בעת הזאת בע"נ בבה"כ ולא יכלה לבדוק עצמה ולאו אדעתה כלל עד בלילה בשכבה ראתה למטה בכתונת כתם קטן פחות מכשיעור גריס ושאלה אם יש לחוש אפי' פחות מכשיעור הואיל שהרגישה בבוקר שניתז ממנה אפשר שזה הדם ניתז ממנה והשיב כיון שהוא פחות מכגריס אין לחוש כלל אף דמבואר בי"ד סי' קפ"ח וק"צ אם הרגישה שנפתח מקורה ובדקה ולא מצאה כלום דטמאה שאני התם דמיירי שבדקה מיד ולא מצאה כלום וע"כ צ"ל דלא לחנם נפתח מקורה והואיל דלא מצאה כלום ע"כ שיצא ממנה דבר מה ונאבד והואיל שהרגשה דאורייתא חיישינן שמא יצא טפה דם משא"כ באשה זו דלא בדקה מבוקר ועד ערב וזה שכיח הרבה בין הנשים שע"י עטוש בכח נתזין ממנה מ"ר ואי הוי בדקה מיד היתה רואה לחלוחית של מ"ר אחזוקי איסורא לא מחזקינן וגם אין דרך ד"נ לצאת ע"י עיטוש כ"א ע"י עטוש הרבה פעמים זא"ז כמבואר בסי' קפ"ט בש"ך שם גבי נשים שקובעות וסת ע"י מקרים שבגופה יע"ש עכ"ד וכ' עוד וז"ל ועוד יש להביא ראיה היותר ברורה ממה דאיתא בפ' כה"י די"ד אתמר בדקה בעד שאינו בדוק לה והניחה בקופסא ולמחר מצאה עליו דם ר' אומר טמאה משום נדה ור"ח אומר טמאה משום כתם אמר לו ר"ח אי אתה מודה שצריכה כגריס ועוד א"ל אבל ורבי סבר בעינן כגריס ועוד לאפוקי מדם מאכולת וכו' ולפי דעתיה דשמואל דס"ל בריש הרואה כתם דאינה טמאה עד שתרגיש ע"כ האי דרבי מיירי בהרגשה דאם לא כן לא היה מטמא משום נדה ור"ח סבר דאמרינן הרגשת עד הוא מש"ה אינה מטמאה אלא משום כתם ואפ"ה ס"ל לרבי דצריך כגריס ועוד ופחות מזה השיעור תלינן בדם מאכולת אף דהרגישה תלינן הרגשה בעד מכ"ש בנ"ד דיש לתלות ההתזה במ"ר דיש יותר לתלות בו מלתלות סתם הרגשה בעד עכ"ל וראיה זו אינני כלל וגרם לו זה שנעלם ממנו דברי הרשב"א במ"ה שער ד' וכמ"ש בשמו רס"י קפ"ג וז"ל דההיא דר' ור"ח וכו' בשהניחו בקופסא ודכוותיה בעד הבדוק בין עגול ובין משוך טמאה נדה דודאי מגופה אתיא ובהרגשה אתיא אלא דקסברה הרגשת עד הוא כדאי' פ' הרואה עכ"ל הרי להדיא איפכא מדבריו דהרשב"א מוקי לה בדלא ארגישה אלא דאנן אמרינן דהרגישה ומה שאמרה שלא הרגישה שסברה דהרגשת עד הוא ובאמת טעתה בזה שהיתה הרגשת דם ואם כן אין ראיה מהתם דשאני התם שלא הרגישה מש"ה בפחות מכגריס טהורה אבל בהרגשה מנ"ל דתלינן להקל ועגול דטהורה משום דמוכח הוא דסתם דם קנוח משוך הוא ועיין מש"ל סימן קפ"ג מיהו להלכה נראין דבריו משום דתלינן במצוי בכ"מ וכיון דשכיח בין הנשים שניתזין מחמת העיטוש מ"ר תלינן בהו להקל דדוקא פתיחת המקור החמיר בתה"ד דרוב דמים ממקור טמאים או מחצה על מחצה והוא עיקר הרגשה דאורייתא משא"כ בהרגשה שניתזין ממנה דבר מה תלינן במ"ר ומכ"ש דאתי שפיר למש"ל דמוכח מן הגמרא במכילתין דף כ"ב ע"ב בסוגיא דהרואה כתם דאין דרך של אשה להיות רואה בפחות מן גריס יע"ש בתוספות ד"ה ג' גריסין וכו' אם כן טפי מסתבר למיתלי במ"ר

ודע דמדברי רש"י שם בסוגיא זו לכאורה נראה דבמצאה כתם וליכא למיתלי בד"א והוא מזמן רחוק שהוא ספק דאורייתא דלמא ארגשה ולאו אדעתה והא דכתב רש"י ר"פ הרואה גבי הא דאמר הש"ס מודה שמואל דטמאה מדרבנן דטעמא דדלמא ארגשה ולאו אדעתה מוכח דמה"ט אינה טמאה אלא מדרבנן יש לומר דדוקא כשמצאה מיד דומיא דבדקה קרקע עולם דאמר שמואל ובהא אינה אלא חששא דרבנן מה"ט דדלמא ארגשה ולאו אדעתה שהוא חששא רחוקה משא"כ בעלמא ספק דאורייתא הוא שהרי כתב שם ד"ה מ"ד כל כה"ג וכו' ומביאה קרבן אינו נאכל וכו' וקשיא ל"ל כלל קרבן דהא לא הרגישה א"ו צ"ל דס"ל דחיישינן שמא ארגשה ולאו אדעתה וכה"ג כתב שם הר"ן בחדושיו למאי דס"ד דמביא קרבן ונאכל כן צ"ל לדעת רש"י לפי המסקנא דמה"ט מביאה קרבן דלמא ארגשה ולאו אדעתה ועיין עוד ברש"י שם דף נ"ג ע"ב ד"ה הוא מתקן הלכותי' לידי זיבה מיהו נ"ל דס"ל לרש"י דלית הלכתא הכי אלא דמה"ת טמאה אפילו בלא הרגשה ולקמן בסס"י זה אבאר בע"ה שיטות רש"י ותוספות

בתה"ד הוכיח מסוגיא זו דע"כ הרגשה סברא דאורייתא דמדארגשה מסתמא ראתה דהא בעי אפילו לחייב קרבן מחמת הרגשה וא"כ כי היכי דס"ל למ"ד וסתות דאורייתא דאפי' בדקה ומצאה טהורה טמאה היא בהרגישה שנפתח מקורה ובדקה ולא מצאה כלום אפ"ה טמאה דחיישינן שמא טיפת דם כחרדל היה ונימוק ואמ"ו בתשובה הק' על תה"ד וז"ל והא שמואל ס"ל כן בבדקה ומצאה טהורה דטמאה כדאיתא לעיל דף ט"ז והוא ניהו מרי דשמעתתין בדקה קרקע עולם וכו' אם כן ק' ממ"נ אי לא הרגישה למה תהא טמאה באמת דא"ל הרגשת מ"ר או ארגשה ולאו אדעתה כמו דמשני הכא כיון דמיירי שמואל אף שבדקה בזמן מועט דהיינו אחר שיעור וסת וכמבואר התם ועל זמן מועט לא שייך לומר ארגשה ולאו אדעתה וכמ"ש התוספות כאן א"ו צ"ל דמיירי בהרגישה ואם כן לדעת התה"ד ל"ל חזקת דוסת הא לדידיה בלא זמן וסת אם הרגישה ומצאה טהורה טמאה עכ"ל ולא ידענא מאי ק' ליה ולא מיבעי לפירוש רש"י שפי' הא דמשני הש"ס מודה שמואל שהיא טמאה מדרבנן דטעמא משום דחיישינן דלמא ארגשה ולאו אדעתה ע"כ אם כן מוכח דס"ל דלמסקנא חיישינן אפילו בזמן מועט להא דדלמא ארגשה ולאו אדעתה דהא כתבו התוספות שם דכתם שעל בשרה אין רגילות לשהות שנתייבש ונפל וע"כ הא דמשני דמודה שמואל דטמאה מדרבנן וטעמיה משום דלמא ארגשה ולאו אדעתה אכתי איך יתורץ הא דמק' מהא דתנן הרואה כתם על בשרה וכו' דטמאה אע"ג דלא ארגשה והתם בנמצא על בשרה מזמן קרוב הוא א"ו דלהמסקנא הדר מהאי סברא דסבר המקשן בנמצא מזמן קרוב לא שייך לומר דארגשה ולאו אדעתה והתרצן לא ס"ל הכי ובודאי המקשן הוכיח לסברא זו דאיכא לאפלוגי בין זמן קרוב לזמן רחוק דאלת"ה איך אמר שמואל בבדקה קרקע עולם דטהורה וקשי' קו' התוספות מכמה משניות דשנינו בדיני כתמים ע"כ דאית ליה לשמואל לחלק דוקא מזמן רחוק חיישינן להכי דלמא ארגשה אבל לא בבדקה קרקע עולם שהוא מזמן קרוב ל"ח להכי מש"ה טהורה ולפ"ז שפיר מותיב מהני משניות דמיירי נמי בזמן קרוב ואפ"ה חיישינן אבל למסקנא דמודה שמואל דטמאה מדרבנן ושמואל לא קאמר בבדקה קרקע עולם דטהורה אלא מדאורייתא אבל מדרבנן מודה שמואל דטמאה דאפילו בזמן קרוב חיישינן להא דדלמא ארגשה ולאו אדעתה ולפ"ז לק"מ קו' אמ"ו דמש"ה קאמר שמואל בבדקה אחר שיעור וסת דטמאה דחיישינן שמא ראתה וארגשה ולאו אדעתה ואף לפירוש התוספות שכתבו דמודה שמואל דטמאה מדרבנן דאפילו בודאי לא ארגשה אפ"ה טמאה נמי י"ל דלהמסקנא אין חילוק בין זמן קרוב לזמן רחוק אלא דהמק' דנחית לחלק בכך משום דס"ל דשמואל לגמרי מטהר בבדקה קרקע עולם ומכח הכרח קו' לשמואל מכל דיני כתמים ס"ל דשמואל אית ליה הך סברא לחלק בין זמן רחוק לזמן קרוב ומש"ה מק' לדידיה כל הקו' מן המשניות דמיירי נמי מזמן קרוב אבל לפי המסקנא דמודה שמואל דטמאה מדרבנן כ"ע ס"ל דאין חילוק בין זמן קרוב לזמן רחוק כיון דבלא"ה לק"מ לשמואל מכל דיני הכתמים דהתם מדרבנן עכ"פ טמאים וא"ל דקו' אמ"ו הוא למאי דס"ד מעיקרא דשמואל לגמרי מטהר לה וה"א דטעמא דשמואל משום דבזמן מועט ל"ח להא דדלמא ארגשה ולאו אדעתה א"כ תיקשי דשמואל אדשמואל מהא דס"ל בבדקה אחר שיעור וסת לזמן וסתה דטמאה הא ליתא דשמואל לא קאמר לעיל בהדיא דמיירי בבדקה אחר שיעור וסת לזמן וסתה אלא אוקימתא דר"ז הוא ור"נ בריה מוקים לה כאוקימתא אחריתי ולדידיה א"ל דשמואל מיירי בבדקה זמן רב אחר זמן וסת וגם בלישנא דר"ז גופיה איכא תרתי אוקימתות יע"ש בפירש"י ובמהרש"א שם ומש"ה לא ה"מ להקשות דשמואל אדשמואל

ועוד י"ל דלק"מ קו' אמ"ו דהא כתבו התוס' ד"ה הרואה וז"ל א"נ כיון דרוב ימים טמאים יש לחוש עכ"ל ור"ל דחיישינן אפי' לזמן מועט כיון דרוב ימים בהרגשה חזי' ה"נ י"ל למ"ד וסתות דאורייתא כיון דחזקה דאורייתא הוא חיישינן לה כיון דבשעת וסתה רגילה לראות בהרגשה מש"ה חיישינן אפי' בזמן מועט מכ"ש דאתיא שפיר לדעת הרמב"ם דס"ל בפ"ח מהלכות א"ב דכל אשה שיש לה וסת דרכה לראות בהרגשה יע"ש והכא בבדקה קרקע עולם מיירי בשאין לה וסת או שיש לה וסת ושלא בשעת וסתה

ועוד י"ל דלק"מ קו' הנ"ל דאע"ג דמסקינן דבלא הרגשה אינה טמאה מדרבנן מ"מ כיון דוסתות דאורייתא וחזקה שראתה מש"ה חיישינן לה אף בטומאה שאינה אלא מדרבנן וכ"כ בס' כו"פ יע"ש וא"כ דברי התה"ד נכונים והן אמת שבתשו' הרדב"ז ח"א סי' קמ"ט חולק ג"כ על הוראות תה"ד ומסיים וז"ל ולא ראיתי ולא שמעתי מי שנוהג חומרא זו עכ"ל אמנם מצאתי ראיה לדברי התה"ד מהא דגרסי' לעיל דף י"ב ע"א אשה מהו שתבדוק עצמה לבעלה וא"ל לא תבדוק ותבדוק ומה בכך א"כ לבו נוקפו ופורש וכתבו התו' פר"ח כיון דרואה אשתו בודקת מיחשב שאם לא הרגישה לא היתה בודק' לפי שיודעת שחכמים לא תקנו לבדוק וא"כ מכאן מוכח דברי התה"ד דהיכא דהרגישה לא מהני בדיקה דאי ס"ד דמהני לה בדיקה אמאי יפרוש הא בדקה עצמה א"ו לא מהני בדיקה אחר שהרגישה מיהו הא יש לדחות דלמא ה"פ שהבעל יחוש לעצמו שמתוך שמהומה לביתה לא בדקה שפיר כמו דאמרינן לעיל דעד שלפני תשמיש אינו ממעט מה"ט אבל אי היה יודע דבדקה שפיר ליכא למיחש דלמא ראתה טיפת דם כחרדל ונאבד או נימוק דלהא לא חיישינן אבל בחדושי הרמב"ן שם מפורש כדעת התה"ד שכ' וז"ל ובשם ר"ח מצאתי שאומרים דמש"ה לבו נוקפו דסבר אלמלא שלא הרגישה כלום לא בדקה כלומר דהא ק"ל דכל לבעלה לא בעי בדיקה וזה אינו סובר שמחמרת אלא שבודקת משום הרגשה וחוששין כיון שהרגישה ודאי בא אורח וטיפה כחרדל היתה ונאבדה בעד וכה"ג כ' בחדושי הר"ן עכ"ל מלשון זה מוכח דדינא הוא דאם הרגישה דחוששת לזה דמסתמא האורח בא ונאבד או נימוק וכדברי התה"ד

ועתה חל עלינו לבאר מה שהק' בתשו' הרדב"ז הנ"ל וכן הק' בד"מ סי' קפ"ח על התה"ד דמאי ראיה מייתי מן הש"ס דר"פ הרואה דמק' אי דארגשה כו' אלמא דהרגשה סברא דאורייתא דלמא שאני התם כיון דדם הוא לפנינו מש"ה הראיה מחזקת להרגשה דמסתמא בשעת הרגשה חזי' משא"כ היכא דלא נמצא כלל מנ"ל דהרגשה לחוד אלים כ"כ מדאורייתא דניחוש דראתה ונאבד' עכ"ד נלע"ד דלק"מ דע"כ מוכח מסוגי' זו דאפי' היכא דלא נמצא דם כלל אפ"ה מטמאינן בהרגשה דהא מק' התם אשמואל ממתני' דהרואה כתם על בשרה כנגד בית התורפה טמאה ואע"ג דלא הרגישה וצריך להבין דמנ"ל להק' דלמא מתני' מיירי בדארגשה כמו דבעי לאוקמי לעיל כמה משניות דסתמא תנן ואפ"ה בעי לאוקמי בדארגשה וצ"ל שסמך