סדרי טהרה ל

להברייתא דהדרה לקדמותה וא"כ אי חזיא בעונה שלאחר הפסקה א' ד"ש ע"ז השיב לו ר"ג ראשונה ד"ש ושניה ד"ש וכפירש"י דשניה דהיינו אותה שראתה לאחר העונה דנמי ד"ש משום דאמרינן הדרה לקדמותה והשתא אכתי מבעי' ליה דאף דפשיט ליה דהדרה לקדמותה עדיין י"ל דלמא ברייתא רשב"ג הוא ואף לרשב"ג אמרינן דהדרה לקדמותה עד שתתחזק בהפסקות גדולות ג' זימנין דאיגלאי מלתא דשינוי וסת הוא ואז בראיה ראשונה שלאחר הפסקה ג' מטמאה מעל"ע אע"ג דלא היה חל עליה חובת בדיקה קודם שתתחזק אפ"ה הוא בכלל גזירת מעל"ע ודלא כהר"ן ומעתה אצ"ל דהברייתא אתי' כרשב"ג ואליבא דר"א אלא כרשב"ג ואליבא דחכמים ושאני קטנה שלא הגיע זמנה לראות בכל זמן שלא איתחזקה ג"פ דאיגלאי מלתא למפרע דשינוי וסתן הוא אמרי' דסילוק דמים הוא ומש"ה מבעיא ליה הדר חזי' בעונות לאחר הפסקה ב' אי נימא דהברייתא אתיא כרבי מטמאה מעל"ע דכיון דאיתחזקה בתרי זימני שראתה בהפסקות גדולות איגלאי מלתא דשינוי וסת הוא והיא בחזקת דמים וחל עליה בדיקה ומטמאה מעל"ע אבל אי נימא דהברייתא אתיא כרשב"ג ואף לרשב"ג אמרינן הדרה לקדמותה אין חילוק בין הפסקה ראשונה לשניה וכל כמה דלא איתחזקה אמרינן דסילוק דמים הוא וא"כ כי חזי' בעונה שלאחר הפסקה שניה נמי ד"ש כיון דלא ראתה אלא ב"פ לאחר הפסקה שניה וצריכה שתתחזק כבראשונה ומש"ה מבעיא ליה וע"ז השיב לו ר"ג דמטמאה מעל"ע משום דמתוקמי כרבי וכיון דלרבי בתרי זימני הוה חזקה א"כ בהפסקה ב' איגלאי מלתא דשינוי וסת הוא ומש"ה מטמא מעל"ע וכ"ת א"כ בראיה ראשונה שאחר הפסקה ב' תטמא מעל"ע ז"א כיון דלא ידעה דתתחזק לא היה חל עליה חובת בדיקה משום דחזרה לקדמותה עד אחר שתתחזק בהפסקה ב' דאז איגלאי מלתא למפרע וכסברת הר"ן ז"ל ולפ"ז מקשה מני רבי היא דע"כ כרבי מתוקמי דאלו לרשב"ג אף אי חזי' בעונה לאחר הפסקה ב' נמי ד"ש וע"כ כרבי מתוקמי אמאי סיפא הגיע זמנה לראות ראתה ד"ש שניה מטמא מעל"ע עברה עליה ג' עונות ד"ש מני ר"א היא דכיון דכבר חזיא ב' ראיות קודם שהפסיקה א"כ הוחזקה בדמים ואמאי מהני הפסקות ג' עונות א"ו דר"א היא אבל אי הוי מוקמינן הברייתא כרשב"ג לא היה קשה מסיפא כלום דאיכא לאוקמי אפי' כחכמים דכיון דלא חזיא אלא ב' פעמים ועדיין לא איתחזקה בדמים מש"ה מהני הפסקה כמו במעוברת ומניקה וזקנה לשיטת הרמב"ם וכמש"ל וכ"כ בתשו' הנ"ל ומתרץ דאתיא כר"א ובהא ס"ל כרבי אך צריכין אנו ליתן טעם דמאי דוחקא דר"ג לאוקמי הברייתא דלא כהלכתא כר' וכר"א ולא מוקמי כרשב"ג ואליבא דהלכתא ע"כ צ"ל דר"ג אית ליה סברת הר"ן דזו יתד בל תמוט דכל היכא דלא חל חובת בדיקה עליה ליתא בכלל הקנס דמעל"ע וא"כ ע"כ דלא מתוקמי כרשב"ג דאי כרשב"ג אמאי מטמאה מעל"ע בראיה ג' הא כיון דעדיין לא אתחזקה עד אחר ראיה ג' לא היה חל חובת בדיקה א"ו דאתי כרבי אמנם סברת הר"ן לאו דכולי עלמא הוא אלא במחלוקת שנויה דגרסינן לקמן דף ל"ט כל י"א יום בחזקת טהרה ואמרי' למאי הלכתא אר"י לומר שאינה צריכה בדיקה ור"ח אמר לא צריכה אלא לר"מ וכו' רבא אמר לומר שאינה מטמאה מעל"ע ומותבינן על רבא מהא דתניא הנדה והזבה והש"י כנגד יום והיולדת כולן מטמאין מעל"ע ואסיק בתיובתא וא"כ לאוקימתא דר"י דכל י"א יום א"צ בדיקה ואפ"ה תניא דש"י כנגד יום מטמאה מעל"ע ולפי סברת הר"ן הא כל שא"צ בדיקה אינה בכלל גזירת מעל"ע א"ו דלר"י ליתא להאי סברא אלא אע"ג דלא חל עליה חובת בדיקה אפ"ה משום לא פלוג מטמא מעל"ע אבל לשאר אוקימתות דהתם דאוקמי מתני' דלא כר"י י"ל כסברת הר"ן ועיין בתוס' שם בד"ה והיולדת לפ"ז צ"ל דר"ג דמוקמי הברייתא דתינוקת כר' ולא ניחא ליה לאוקמי כרשב"ג ואליבא דהלכתא משום דאיתא ליה לסברת הר"ן לסברא מוחלטת ע"כ לית ליה כאוקימתא דר"י אלא כשאר אוקימתות דהתם כר"ח או כר"ה ב"ח התם אבל לר"י ליתא לסברת הר"ן ולאו הא בהא תליא והרמב"ם פ"ח מהלכות א"ב פסק כאוקימתא דר"י דכל י"א יום א"צ בדיקה ובפ"ג מהלכות מו"מ ד"ד פסק כהברייתא דהנדה וזבה וש"י כנגד יום מטמא מעל"ע וא"כ ע"כ דליתא לסברת הר"ן ולפ"ז ניחא טפי לאוקמי הברייתא דתינוקת כולה אליבא דהלכתא וכסברות בעל האבעיא דכולה רשב"ג הוא ואפילו לרשב"ג נמי אמרינן דהדרה לקדמותה אלא בהפסקה ג' כיון דאתחזקה לראות בהפסקות גדולות אמרינן איגלאי מלתא למפרע ומש"ה מטמאה מעל"ע אע"ג דלא חל עליה חובת בדיקה ובסיפא נמי אתיא אליבא דכ"ע אפי' לחכמים והא דקתני ובהגיע זמנה לראות עברה עליה ג' עונות ד"ש משום דעדיין לא אתחזקה שלא ראתה עדיין אלא ב' פעמים מש"ה מהני הפסקה אפילו לרבנן כמו מעוברת ומניקה לשיטת הרמב"ם וכ"ת א"כ למה בראיה שניה מטמאה מעל"ע הא עדיין לא אתחזקה ז"א דמן הדין אפילו בראיה ראשונה היה ראויה לטמא מעל"ע והרי היא כמו מעוברת וכו' שלא אמרו ד"ש אלא בראיה זו שהרי הנשים בודקות אותן ומועדות לראות אלא דקל הוא שהקילו חכמים בראיה ראשונה מ"מ עדיין לא אתחזקה ומהני ג' עונות והגמרא דמוקי כר"א היינו לר"ג דמוקי רישא כרבי וא"כ ע"כ ר"א היא דהא הוחזקה כב' ראיות וק"ל

כתב בש"ך ס"ק ע"א וז"ל ודע דבכ"מ שנז' בסימן זה שקבעה וסת אם הוא להקל הוא דווקא שלא בימי נדה או זיבה כדאי' ברשב"א וטור ושאר פוסקים עכ"ל והמנ"י חולק ע"ז וכ' כיון דכל עיקר טעמו של הרמב"ן כדי שלא יצטרכו לדקדק בפתחי נדות וזיבות נשי דידן ואם אתה אומר להחמיר אמרינן דאין קובעת אף הן יצטרכו לדקדק עכ"ד וכ"נ מחדושי הרמב"ן בס"פ בנו"כ וכנ"ל להוכיח מן הגהות רמ"א לעיל שהן דברי הרמב"ן ז"ל לעיל סעיף י"ג שכ' האשה שראתה חוששת לוסת החדש וכו' כיצד ראתה בא' בניסן וכ' בו חוששת לא' באייר ראתה באחד באייר או לא ראתה עד שתקבע וסת א' כדינו דאז א"א לשני שלא נקבע וכו' עכ"ל וא"כ אם ראתה בר"ח ניסן וכ' בו ובר"ח אייר וכ' בו ובר"ח סיון אז אינה צריכה לחוש לכ' בסיון כיון שכבר קבעה לר"ח וא"כ קשה הא ראיותיה בר"ח אייר ובר"ח סיון היתה תוך ימי זיבתה ולהקל לא אמרינן דתקבע וסת ותיחוש נמי לכ' בסיון א"ו דלדידן אין חילוק ולעולם קבעה וסת וא"ל דשאני הכא כיון דראיות ר"ח ניסן היתה ממעין סתום הא ליתא דמוכח מגמ' דס"פ בנו"כ ובכל הפוסקים דלא מקרי מעין סתום אלא היכא דשתי ראיות הראשונות היו ממעין סתום אז שדינן לראיה ג' בתרוייהו ואמרינן דהא דאקדמי' תוס' דמי' הוי ומשום דמים יתרים אקדמי' משא"כ בשלא ראתה אלא ראיה א' ממעין סתום אינה קובעת ועיין מש"ל סי' קפ"ד על דברי הש"ך וכ"כ בפרישה בהדיא בסי' זה סעיף צ' דתרתי בעינן שיהיה ההתחלה והרוב ממעין סתום ומ"ש בטור אבל אם ראתה אותו אע"ג ששתי ראיות בעינן ממעין סתום נקט הכי איידי דנקט ברישא בד"א שראתה ראיה ראשונה כו' דרבותא קמ"ל דאפי' בראיה א' שבימי נדה אין קובעת וסת עכ"ד

ומ"ש בס' כו"פ דמדברי הר"ן בחדושיו משמע כדעת הש"ך ליתא אף שכ' שצ"ע לדברי הרמב"ן נפקא מינה חורבה מ"מ לא דחה דברי הרמב"ן מהלכה וכ"כ שם בסוף הפרק יע"ש: (לה) פעמים שהאשה קובעת וסת. בראתה ב"פ בר"ח ובפעם ג' כ' בחדש ובר"ח וברביעי ובחמישי כה"ג נמי קבעה לה וסת תוך וסת דכיון דתרי זימני קמאי ממעין סתום חזיא ליה וכ"ה בהרז"ה בהשגה י"ב

ומ"ש הש"ך ס"ק ע"ב בשם הראב"ד דהיכא דכבר נקבע הוסת בימים הראוים לנדה אף שאח"כ באו בימי זיבה מ"מ הוא וסת קבוע צ"ע דלפי הטעם שכ' הראב"ד דמש"ה אינה קובעת וסת בימי זיבה לפי דקיי"ל לחז"ל שבעת ימי נדה דמיה מתמרקין ואינן חוזרין עד אחר י"ח ימים ומה"ט כל י"א יום היא בחזקת טהרה ע"ש לפ"ז כששינתה וראתה בכ' לחדש ובר"ח אמאי תחזור לקביעת הראשון הלא עתה היא בחזקת מסולקת דמים שכבר דמיה נתמרקו מן ז' ימים שאחר כ' בו שראתה ומה בכך שכבר נקבע ר"ח בימים הראוים לנדה מ"מ השתא מסולקת בדמים היא ולא שייך לומר כאן דמים יתרים דאתוספו בה כיון שקובעת וסת לכ' ואפשר דמשום כך כ' הב"י כאן שא"י למה היא בחזקת טהרה תוך ימי זיבה ולא ניחא ליה בטעם ס' בעה"נ כמו שהקישתי עליו בסי' קפ"ד היינו משום קושיא הנ"ל דא"כ אין לחלק בין נקבע כבר או לאו: (לו) אינה קובעת וסת. כ' בש"ך ס"ק ע"ג וז"ל כ' הב"ח תימא למה פסק להקל וכו' ותו כיון דהריטב"א והראב"ד מסכימים לדברי הרשב"א הנ"ל ה"ל הרמב"ן יחיד לגבייהו וכו' ולענ"ד לאו הרמב"ן יחיד הוא שהרי כ' המ"מ שדעת הרמב"ם נוטה לדברי הרמב"ן הביאו ב"י ונראה שדברי הרמב"ם מוכרחים שדעתו כדעת הרמב"ן שהרי כל עיקר טעמו של הרשב"א ז"ל שפסק שאין קובעין וסת הוא משום דס"ל להלכה כר"י וכר"מ דדיין שעתן כל ימי עבורן וכל ימי מניקתן וכיון דד"ש כל ימי עבורן וכל ימי מניקתן כל ראייתן אינן אלא כראיות המקרים ואין ראוי להצטרף וכמ"ש בס' תה"א אבל הרמב"ם דפסק בהלכות מו"מ כר"י דלא אמרו ד"ש אלא בראיה אחת וא"כ ודאי דקובעים וסת כמו שאר נשים וכמ"ש הרשב"א עצמו שם כמה פעמים דלמאן דפסק דמתני' קאי אכולהו דבשניה מטמא מעל"ע קובעים וסת כמו שאר נשים

ודע דלדעת הש"ע שפסק להקל אין חילוק דאפי' מפלת עד כד"ח אינה קובעת וסת דמ"מ דין מניקה יש לה דאין אברי' חוזרין עד לאחר כד"ח כן הוכיח בס' כו"פ ודבריו נכונים ועוד נ"ל אע"ג דאמרינן דאינן קובעין וסת היינו דוקא להחמיר לא אמרינן דהא צריך תלת זימני למיעקר אבל להקל אמרינן דקבעי לה וסת וא"צ לחוש אלא כפי מה שקבעה אם בהפלגה חוששת להפלגה ואם לימי החדש קבעה חוששת לימי החדש ולא אמרי' דניזל בתר ראייה בתרייתא ותיחוש מספק לימי החדש ולהפלגה כיון שלא קבעה הא לא אמרינן וכ"מ בפ' התינוקת דף ס"ח ע"ב דאמרינן נימא תיהוי תיובתא דר"ה ב"ח א"ש אמר לך ר"ה בר חנינא א"ש כי אמרינן אין אשה קובעת לה וסת בימי זיבתה דלא בעי תלתא זימני למיעקר דאמרינן דמיה מסולקת וכיון דדמיה מסולקת ד"ש ע"כ ופירש"י ד"ה אמר לך שמואל כי אמרי' אלא לקולא וכו' יע"ש ודוק

ועוד נ"ל דאע"ג דמעוברת ומניקה דצריכין לחוש לראיה שראתה מ"מ א"צ לחוש לעונה בינונית של אותה ראיה דהא אשה שיש לה וסת אם שינתה ראייתה פ"א א"צ לחוש לעונה בינונית אותה ראייה וכמש"ל דלא אמרו דצריכה לחוש לעונה בינונית אלא באשה שאין לה וסת כלל אבל לא באשה שיש לה וסת אלא דצריכה לחוש פ"א מאותה ראיה אם להפלגה או לימי החדש וא"כ כ"ש במעוברת ומניקה דעדיפא מאשה שיש לה וסת כדמוכח לקמן סס"י ק"ץ: (לז) ומ"מ חוששת לראיה שתראה וכו'. פי' אפי' בפעם א' שתראה בימי עבורה ומניקתה צריכה לחוש לו וכ"כ ב"י בהדיא בסימן זה ד"ה ומ"ש אפי' חזרה לראות באותן עונות כ"כ עוד בד"ה מדין התלמוד שמדברי הרמב"ם סוף דבריו נלמד שאפי' לא ראתה אלא פ"א בימי זיבה חוששת לו כו' והוא כדאמר ר"פ ס"פ האשה עכ"ל והראב"ד ס"ל דפסק במעוברת ומניקה דחוששת מיהו לראייתה אע"ג דאינה קובעת למד מהא דאמרינן בימי זיבה דאע"ג דאינה קובעת חוששת מיהו וכמ"ש בת"ה וכי היכי דהתם דאפילו בפ"א שראתה חוששת לו ה"ה בימי עבורה ומניקה וכן מוכח בס' בעה"נ בדוכתי טובא דס"ל דאפילו לא ראתה אלא פ"א בימי זיבה חוששת לו וכ"כ הפרישה כאן והוא מוכרח שהרי דין זה הוא מהרשב"א שכ"כ בתה"ק בשם גדולי המורים ונתכוין לדעת הראב"ד כמ"ש בס' תה"א והרי הראב"ד פסק כר"פ דאמר בס"פ האשה דאפילו בימי זיבה חוששת לראייתה שראתה אפילו בפ"א שראתה חוששת לו וכמ"ש מהרש"א שם וזה דלא כמ"ש בש"ך סימן קפ"ד ס"ק י"ט בשם הרש"ל ודלא כמ"ש בס' כו"פ שנטה אחר דברי הרש"ל לעיל ועיין בס' בעה"נ בשער הוסת ד"ה ועתה נחזור וכו' דף י' ע"א

קצ (א) עד שתרגיש. הוא מימרא דשמואל ר"פ הרואה כתם ויליף לה מדכתיב בבשרה עד שתרגיש בבשרה ומק' הש"ס האי בבשרה מבעיא ליה שמטמאה בפנים כבחוץ ומשני אם כן לימא קרא בבשר מאי בבשרה ש"מ עד שתרגיש בבשרה ואכתי מבעיא ליה בבשרה ולא בשפיר ולא בחתיכה ומשני תרתי ש"מ עכ"ל הגמרא ועמש"ל בסימן קפ"ח בתשובתי בשם חדושי הר"ן דמפרש להא דמשני הש"ס דתרתי ש"מ דר"ל דכיון דבעינן, שתרגיש בבשרה ממילא ידעינן למעט בשפיר או בחתיכה משום דאין זה הרגשת דם אלא הרגשת שפיר או חתיכה והוכחתי שם דדעת הפוסקים אינו כן דאי ס"ל כפירוש הר"ן דמטעם דלאו הרגשה הוא ממעטינן אם כן ק' איך פסקינן לעיל דהרואה דם בשפיר או בחתיכה טהורה דמ"מ תטמא מדרבנן דהא גזרו אפילו על הכתם וכמ"ש בסימן זה ואפילו היכא דודאי לא הרגישה וכמ"ש התוספות דף נ"ח ע"א ד"ה מודה שמואל וכו' וכ"מ מלשון הפוסקים דסבירא ליה כתו' א"ו דס"ל להפוסקים דהאי בבשרה גזירת הכתוב הוא ולא מטעם הרגשה ממעט לה דוודאי דהאי מקרי הרגשה אע"פ שאפשר לתלות בהרגשת השפופרת והחתיכה מכל מקום חדא הרגשה הוא ובזה סתרתי דברי מ"ו הגאון בעהמ"ח שב"י שכתב באשה שראתה טיפות דמים על ידי ליחה לבנה מרובה דזה מקרי שלא על ידי הרגשה תלינן הרגשה ברובא בליחה לבנה וכ"כ בתשובת ב"י ולפי הנ"ל מוכרח ע"כ דליתא להאי סברא דאל"כ קרא בבשרה ל"ל וע"ל סימן קצ"ח מש"ל עוד סתירה ע"ז וא"ל דמנ"ל דאפילו בזבה בא הרגשה דלמא דווקא בנדה דהא האי קרא בנדה כתיב ז"א דבהדיא אמרינן במכילתין דמ"א ע"ב דהאי קרא מיירי נמי בזבה מדכתיב זוב בבשרה יע"ש

אמנם מה זה הוא הרגשה אם ר"ל דהרגישה שנפתח מקורה הוא דמקרי הרגשה אבל מה שמרגשת שזב מבשרה דם לא מיקרי הרגשה או נימא דגם זה בכלל הרגשה הנה בשו"ת פ"י חי"ד סימן א' כ' וז"ל נראה פשוט דאין הכוונה שמרגשת שיצא ממנה דם אלא דבעינן שהרגישה שיצא ממקורה (וה"ה לשאר מקרים שבגופה כגון שהרגיש גופה ונזדעזע וכן מוכח מהרמב"ם פ"ה מהלכות א"ב דין י"ז וכמש"כ המ"מ שם דה"ה לשאר מקרים שבגופה בעת הוסת היה הרגשה וכ"כ בש"י שם) וכדפרש"י ז"ל בפ"ק אשה מרגשת כשנעקר דם מן המקור וכ"נ מדברי הרמב"ם וכו' וכ"כ מהרי"ו בתשובתו סימן כ"ה וכו' עכ"ד עי"ש שהאריך בזה ובתשובת אמ"ו הגאון בשב"י סימן ל"ט הוכיח. דע"כ מה שהרגישה שזב ממנה לא מיקרי הרגשה כיון שלא הרגישה שיצא מן המקור דאי, ס"ד דהרגשת זובה מיקרי הרגשה איך מצאנו ידינו ורגלינו בסוגיא דר"פ הרואה דפריך ת"ש האשה שהיתה עושה צרכיה וראתה דם רמ"א אם עומדת טמאה ה"ד אי דארגשה יושבת אמאי טהורה כו' לעולם דארגשה כו' ואי אמרת דהרגשת זובה שזב ממנה דבר לח מיקרי הרגשה מאי קאמר אי דארגשה הלא ע"כ ארגשה שזב ממנה דהלא המ"ר זבין ממנה דהא התם מיירי דנמצא דם תוך הספל דקודם דתמו מיא יצא דם ואם כן כיון דהדם יצא תוך המ"ר ע"כ הרגישה שזב ממנה דבר לח ומכ"ש שאין להבין מאי דקאמר אי דלא ארגשה איך שייך לומר דלא ארגשה אלא ע"כ צ"ל דהרגשה שנפתח מקורה הוא דבר בפ"ע עכ"ד לא ידעתי מה שהשיב ע"ז מהרשש"ך בתשובתו שכתב וז"ל הנה אומר אלו אמר הגאון שאין לנשים שום הרגשה בעולם עד צאת הדם מגופה כי אם זאת שזב ממנה דבר לח היה וודאי מקום לתמיהתו אבל זו לא שמעתי כי אם כיוצא בה שיש הרבה נשים שאין מרגישות הרגשה אחרת כי אם הרגשה זו אבל וודאי יש גם כן הרבה דמרגישות הרגשות אחרות שבגופה וכו' וכן הש"ס יתפרש כן דה"ק אי דארגשה בהרגשה שאין לתלות במ"ר והיינו בהרגשתה שנזדעזעו אברי' ודעת המקשן היה שאין לתלות הרגשה זאת במ"ר ותי' לו התרצן לעולם דהרגישה בהרגשה הזאת ואפילו הכי יש לתלות במ"ר דאף לפעמים באים בהרגשה הזאת עכ"ד לא ידענא מאי קאמר דמ"מ קשיא מאי מק' אי דלא ארגשה עומדת אמאי טמאה וכו' דאמאי לא יהא טמאה דאף ע"ג דלא היה לה הרגשה אחרת שבגופה כ"א זאת שזב ממנה דבר לח אס"ד דזה הרגשה מקרי אמאי תהיה טהורה גם התרצן למה צ"ל לעולם דארגשה וכדעתו ר"ל הרגשה אחרת שבגופה זולת הך הרגשה שזב ממנה דבר לח למה לא השיב לו כפשטיה דהכא הא ארגשה במה שזב ממנה דבר לח א"ו דזה לא מיקרי הרגשה אלא שאפשר לומר דשאני הכא כיון שבא עם מ"ר דתלינן הרגשת זיבת דבר לח במ"ר ולא בדם נדה ומש"ה לא מקרי הרגשה אבל בעלמא י"ל דזה מקרי נמי הרגשה במה שמרגשת בעצמה זיבת דבר לח בגופה אך לפי מש"כ והוכחתי לעיל זה ליתא דאס"ד דהרגשת זיבה מקרי הרגשה לא הוי תלינן הרגשה במידי אחרינא דס"ס הרגישה בפ"א הדם עם מ"ר וכה"ג מיקרי הרגשה כיון דהכל בפ"א א"ו דהרגשת זיבת דבר לח לא מקרי הרגשה

וכבר כתבתי לעיל סימן קפ"ג דעת הרמב"ם בפ"ט מהלכות א"ב דס"ל דחזקת דם שבא בהרגשה אם נמצא הדם בפנים והנה דברי הרמב"ם ז"ל מוכרחים מסוגיא זו דהא משני הש"ס לעולם דארגשה ואימור הרגשת שמש הוא מש"ה אמרינן דלאחר זמן פטורה מקרבן דתלינן בהרגשת שמש ואכתי ק' דאותיום אמאי טמאה וחייבת בקרבן ניחוש דלמא לא ארגשה ומאי דארגשה אימור הרגשת שמש הוא ואיך מייתי מספק חולין לעזרה א"ו דחזקת דם שהוא בהרגשה רק בכתם אמרינן כיון דלא ארגשה הוא מן התורה טהור ולא חיישינן שמא