סדרי טהרה כט

דמ"ש דאם לאחר ששינתה פעמים ליום שלשים ראתה לסוף עשרים חוזר וסת של עשרים למקומו והותר שלשים דהיינו אפילו עדיין לא הגיע יום שלשים אפילו הכי כל שחזרה וראתה לסוף כ' חזרה לקביעות הראשון ומחשב עקירה לוסת שעדיין לא נקבע בג"פ וכמ"ש הש"ך בשמם ס"ק מ' וכתבתי לעיל שפירושם שם עיקר ודלא כהש"ך שהשיא דעתם לדעת אחרת יע"ש והתם מיירי בוסת הפלגות דמוכח שם וא"כ קשיא דאמאי יהיה נעקר ל' וא"צ לחוש לו דהא אם היתה ראיי' יום כ' שהפסיקה בו ד"מ ביום א' בשבוע וראתה אח"כ ליום ל' לראיה זו תחול הראיה זו ביום ב' ואח"כ חזרה וראתה ביום ל' לראיה זו תחול ביום ג' וא"כ הרי ראתה בימי השבוע בדילוג ואמאי לא תחוש ליום ל' דהיינו ביום ד' שבשבוע רביעית מראיה אחרונה שהרי גם זו כבר נקבע להסוברים כרב להחמיר ואמאי הותר יום ל' וא"ל דמ"ש דהותר ל' היינו יום ל' מראיית עשרים שחזרה וראתה אבל מ"מ צריכה לחוש ליום ל' מיום ראיית ל' השני דאע"ג שראתה בנתיים אין זה מפסיד וכמש"ל זו דוחק דמסתימות הפוסקים לא משמע כן לכן נ"ל דמ"ש הטור והש"ע דקובעת וסת לימי השבוע הן בימים שוים או בימים שאינם שוים בימים שאינן שוי' דקאמר מיירי שראת' זא"ז בכל שבוע דהיינו בשבוע א' ראתה ביום א' ואח"ז בשבוע ב' ביום ב' ובשבוע ג' ביום ג' ונ"מ דאם עבר אח"כ אותו יום ולא בדקה ולא ראתה דאסורה עד שתבדוק כדין וסת קבוע ואע"ג דזה הוא בימי זיבתה מ"מ לדידן דקיי"ל דאשה קובעת וסת בימי זיבתה א"כ קובעת וסת אבל זה לא אמרינן דתהיה אשה קובעת וסת ע"י סירוג וע"י דילוג דזה לא מצינו וסת הסירוג ודילוג כחדא שתקבע האשה עי"ז וסת וכן הוא בפרישה שכ' בס"ק ח' אחר שכ' מה שהבאתי לעיל משמו מסיים וז"ל ואין אנו צריכין לזה שבגמ' קאי שקבעה וסת ע"י קפיצות מכ"א לכ"א יום כ"פ יום א' שהוא אחר כלות ימי זיבה ומזה למד הרשב"א דין זה לוסת הגוף לדידן שקובעין וסת אף בימי נדה וזיבה כו' עכ"ל והן הן דברינו דאינה קובעת לדילוג וסירוג בחדא וסת הגמרא דמיירי בוסת הסירוג מיירי בוסת השוה ליום ידוע ובזה ניחא דברי הש"ע אמנם מה שהקשיתי לעיל על דברי הטור עדיין לא עלתה ארוכה בדברים אלו כיון דאיהו פסק כשמואל דבעי לדילוג ד' ראיות וא"כ כיון שראתה ראיה ראשונה ביום א' ובשבוע שאחריה ביום ב' ואח"כ ביום ג' עדיין לא קבעה וסת עד שתראה בשבוע שאחריה עוד ביום ד' וא"כ הרי ג' הפלגות מט' לט' ותלינן דחזיא בהפלגות שוין מט' לט' ולא תלינן תו ביום בימי השבוע לדילוג וכמש"ל ואפשר דראתה בינתיים מיירי א"כ תו א"א למתלי בהפלגה וע"כ היום הוא הגורם ועדיין צ"ע

כללא דמלתא שע"י דין זה שכ' הפוסקים דאשה קובעת וסת לימים שוים בימי השבוע ושאינן שוין יש מבוכה רבה בכל דינים שבסי' זה וקורא אני ע"ז מ"ש הרמב"ן בחדושיו ס"פ האשה וז"ל ובענ"פ יחוש להחמיר בענין הוסתות עד יערה עלינו או על אחרים רוח ממרום להכריע איזה הדרך הישר שיבור לו האדם עכ"ד גם דוחק לומר דהטור כ' זה למאן דפסק כרב וכה"ג כ' בב"י שם כיוצא בזה בענין אחר דכבר השיגו ע"ז בב"ח דא"א דהטור יכתוב דין מאי דלא ס"ל כיון דאיהו ס"ל לדינא כשמואל יע"ש

בש"ך ס"ק י"ט כ' הב"ח לחוש לחומרא זה וזה והלכך חוששת להפלגה שנקבע בב"פ וכו' ור"ל דחוששת לי"ז בתמוז משום וסת הפלגה ולי"ח בתמוז משום וסת הדילוג עכ"ד מ"ש שקבעה בב"פ נ"ל ט"ס וכצ"ל שקבעה בפעם ב' דהא הפלגות ט"ו ניסן מן י"ו אייר הוא הפלגות ל"ב דהא ניסן מלא ואלו הפלגת י"ו באייר מן י"ז בסיון הוא רק הפלגות ל"א שהרי אייר חסר ומש"ה צריכה לחוש לי"ז בתמוז דהוא נמי הפלגות ל"א אלא דקשיא ת"ל דבלא"ה צריכה לחוש ליום י"ז בתמוז משום וסת החדש כיון דעדיין לא קבעה וסת לדילוג וגם לי"ו בתמוז צריכה לחוש משום עונה בינונית כיון דלא קבעה וסת לשיטת הפוסקים דס"ל דעונה בינונית הוא ביום ל' ודלא כהש"ך

עוד ראיתי בס' כו"פ דעונה בינונית אסורה כל היום וכל הלילה ולבי לא כן ידמה ולענ"ד דאינה אסורה אלא ביום ל' מראיה ראשונה אם היתה ביום אסורה ביום ואם בלילה אסורה בלילה אף שכ' בס"ק ט"ו שזה נראה לו ברור לא ידעתי שם הכרע לדבריו:

(לב) אלא שיש הפרש בינה לגדולה. בש"ך ס"ק ס"ה פי' דברישא מיירי בלא חזרה לראות דבגדולה בעינן שיעבור עלי' ג' עונות דידה ואם היו לה עונות גדולות צריך להפסיק ג' עונות גדולות אבל בקטנה בג' עונות בינוניות סגי' עכ"ד ודאי דכן משמע בסוגיא דפ' בנות כותים דסגי' בעונות בינוניות וכמ"ש בס' כו"פ אלא דקשי' לי לפמ"ש הב"י והבאתיו לעיל דלמדו הפוסקים דין זה דגדולה שפסקה ג' עונות א"צ לחוש לוסתה מהא דר"א דס"ל דכל אשה שעברו עלי' ג' עונות דיה שעתה ובמתני' דף ז' ע"ב תנינן איזהו זקנה כל שעברו עליה ג' עונות סמוך לזקנתה ועלה פליג ר"א ואמר דל"ד זקנה דכל אשה שעברו עליה ג' עונות ד"ש וא"כ ר"א ודאי דמיירי בהנך ג' עונות דמיירי ת"ק בזקנה דהן עונות בינוניות דס"ל לת"ק דדוקא בזקנה מהני ואמר איהו דכל אשה שעברו עלי' ג' עונות ד"ש וא"כ מנ"ל לומר דבגדולה בעינן עונות דידה דהא ר"א ס"ל דאפי' עונות בינוניות מהני ומנ"ל לחלק ולכאורה היה אפשר לומר דדוקא בקטנה שלא הגיע זמנה לראות מהני עונות בינוניות משא"כ בזקנה וכן היה נראה מלשון הש"ע דגבי קטנה כ' עונה בינונית וגבי זקנה כ' וכן זקנה שעברו עליה ג' עונות משהזקינה ולא כ' עונות בינוניות אלמא דבעונות דידה משערינן אלא שמדברי הש"ך מוכח דאף בזקנה סגי' בעונות בינוניות שהרי עיקר הוכחתו מהא דזקנה דלקמן סעיף כ"ח יע"ש וצ"ע:

(לג) אבל אם פיחתה. בש"ך ס"ק ס"ח פיחתה וכו' עיין מ"ש לעיל בכוונת הש"ך ופירש דברי התוס' ובס' כו"פ נתקשה בפי' התוס' והדברים פשוטים כמ"ש גם במ"ש כאן בס"ק כ"ח וז"ל ולא הבנתי דבריו דהא לא מיירי כאן קודם שפסקה לראות בצ' ימים דהיה לה וסת קבוע דאיך אמרינן מטמא מעל"ע עכ"ד ולענ"ד מבואר בש"ך ס"ק י"ח דעיקר ראיה שלו מן הטור והרשב"א דהם מיירי בשהיה לה וסת מעיקרא וכדמבואר בדבריהם להדיא ומדכתבו ראתה בג' ראיות מכוונות שלא פיחתה ולא הותירה כו' וגם לבסוף כתבו אבל אם פיחתה או הותירה שלא היו הראיות מכוונות וכו' מוכח מדבריהם אלו שבכל ענין שפחתה או הותירה לא קבעה וסת וזה דלא כדעת הפרישה דלדידיה קבעה וסת אבל מן הגמ' ודאי דליכא ראיה דא"ל דמיירי שלא היה לה וסת מקודם אך מה שהק' הא הרשב"א והש"ע חששו להחמיר כרב בזה הדין עמו דקשי' על הש"ך ולולי דמסתפינא הייתי אומר דדעת הרשב"א והש"ע דדוקא בשכיונה ראייתה לג' הפלגות שוין הוא דמצטרפין ראיה קמייתא קודם שפסקה מלראות דכיון דכיונה ראייתה איגלאי מלתא דלאו הפסקות היא אלא שינוי וסת אבל כשראתה בדילוג אז לא מצטרפין הראיות אהדדי ובהא ניחא מ"ש בסיום דבריהם דכ"ז שלא כוונה ראייתה א"א לראיות ראשונות להצטרף דהלשון תמוה דמה יועיל הצטרפות ראיה ראשונה אחר שאין הפלגות שוין אבל למ"ש ניחא דאתי לאשמעינן דלא מצטרפים ראיה קמייתא אלא בהפלגות שוין אבל בפחתה והותירה אע"ג דא"ל דקבעה וסת לדילוג מ"מ לא מצטרפים ראיות אהדדי ובחזקת מסולקת בדמים היא כיון שאין דרך נשים לראות בדילוג ובזה ניחא דל"ק קו' התוס' שהקשו לפירש"י ואף דלתי' תוס' ניחא לשמואל מ"מ עדיין קשי' לרב הברייתא אם נפרש כפירש"י אבל לפמ"ש ניחא ודוק

מ"ש הט"ז בפי' דברי הרשב"א דבריו מוכרחים מהא דפסק הרשב"א והטור הביאו לקמן סי' ק"צ גבי תינוקת שלא הגיע זמנה לראות שעברו עליה ג' עונות משראתה דכתמים טמא מיד אחר ג' ראיות שראתה אחר שפסקה ג' עונות מוכח דראיה ראשונה שראתה אחר שפסקה ג' עונות מצטרף לשלשה ראיות דמטמא מיד מעל"ע בראיה ג' וכ"כ הרשב"א בהדיא וזה דלא כפירוש ב"י

אך מ"ש הט"ז לפרש מ"ש הרשב"א ז"ל דעכשיו יוצאת ג' הפלגות שוות אין לו שחר ודוק והנכון מ"ש בס' תפארת שמואל דצ"ל ב' הפלגות שוות והגמ' מיירי לענין טומאת מעת לעת דכיון דראתה ג"פ לא אמרינן בה ד"ש ויליף הרשב"א מיניה דאמרינן דראיה הראשונה היא מהמנין לענין שבראיה ג' מטמא מעל"ע וה"ה לענין קביעת וסת הימים בג' סגיא ובהפלגות בד' עכ"ד ונכון הוא: (לד) וקטנה וזקנה אינה חוששת לוסת שאינו קבוע. בנקה"כ כ' דאפי' ראתה ג' פעמים כ"ז שלא קבעה וסת אינה חוששת וכן נראה מלשון רשב"א והרמ"א אבל בט"ז כ' דאם ראתה ג' פעמים אע"ג דלא קבעה וסת כיון דמטמא מעל"ע חוששת לו וכן נראה כדבריו דמנ"ל לחלק דכל עיקר לא למד הרשב"א דקטנה וזקנה דא"ח משום דדיה שעתה א"כ ראייתה מקרה היא משא"כ בראתה ג' פעמים דמטמא מעל"ע מדינא דגמרא מה"ת דלא יהא חוששת לו: בתשובת שבו"י ח"א נשאל מהרב הגדול בעל המחבר בי"ש נסתרו דרכי הרמב"ם בפ"ד מהלכות מו"מ דפסק בהגיע זמנה לראות ופסקה ג' חדשים די' שעתה והיינו כר"א כדאיתא בסוגיא דס"ל דכל אשה שעברו עליה ג' עונות ד"ש וכדאמרינן אתאן לר"א ומ"מ לא פסק כוותיה בשאר אשה שפסקה ג' עונות דהא הרמב"ם שם פסק זקנה שפסקה ג' עונות די' שעתה מכלל שאר אשה לא והיינו כת"ק ולא כר"א ותו קשה כי שם בש"ס אי' גרסא ושהגיע זמנה לראות פ"א ד"ש שניה מטמא מעל"ע מני רבי היא ולפ"ז לרשב"ג דקיי"ל הלכתא כוותיה אף בראיה ב' אינה מטמאה מעל"ע וכ"פ הרשב"א בתה"א וגורס גי' זו והתוס' מחקו גי' זו אלא דקאי על תינוקת שלא הגיע זמנה לראות דקתני בג' הרי היא ככל הנשים ולרשב"ג עד ראיה ד' לא הוי ככל הנשים והרמב"ם פסק בתולה שלא הגיע זמנה לראות וראתה ג' ראיות מטמא למפרע א"כ ס"ל ע"כ כגי' שמחקו התוספות ופסק בהגיע זמנה לראות מטמא למפרע בראיה ב' וזו דלא כחד מהני ב' גירסות דהא ע"כ מני רבי היא קאי או על ראיה ב' שלא הגיע זמנה לראות או על ראיה ג' שלא הגיע זמנה לראות

ולענ"ד נראה לתרץ ותחלה אומר להנחה קיימת דוודאי הרמב"ם לא פסק כר"א אלא כחכמים אלא דסבירא ליה להרמב"ם ז"ל דחכמים לא פליגי אר"א אלא באשה ילדה שהיא בחזקת דמים אבל באשה שהיא בחזקת מסולקת דמים או אפילו באשה ילדה כ"ז דלא איתחזקה בדמים אף חכמים מודים לר"א דמהני ג' עונות וכ"כ בס' שבו"י שם ועוד איכא חילוק בין חכמים לר"א אפילו באשה שהיא בחזקת מסולקת בדמים דלחכמים אע"ג שאמרו דמהני לה ג' עונות דווקא בפ"א אבל אם עוד עברו עליה ג' עונות מטמא מעל"ע וכמ"ש בכ"מ שם גבי זקנה אבל לר"א כל כמה דלא איתחזקה להפסקות גדולות כזו אמרינן דיה שעתה דלא גרע מאשה ילדה לדידיה דמהני ג' עונות ולעולם כ"ז שלא תתחזק לראות הפסקות גדולות כאלו ד"ש ולפ"ז אין אנו צריכין לדברי הכ"מ שם שכתב דהרמב"ם היה לו גירסא אחרת בש"ס גבי זקנה דגרס דפעם שניה מטמא מעל"ע אלא די"ל דהברייתא דהתם אתי' כר"א אבל לחכמים לא אמרינן דיה שעתה אלא בראיה ראשונה וכדמשמע במתניתין ודלא כתוס' שם וכן מוכח ברמב"ם שם דסבירא ליה דכל היכא דלא איתחזקה בדמים אפילו חכמי' מודים לר"א שהרי כתב גבי מעוברת ומניקה נמי דמהני ג' עונות בפ"א והכ"מ שם כתב דהרמב"ם ס"ל דר"י לא פליג את"ק דמעוברת משיודע עוברה ומניקה משנולדה ד"ש אלא דאתי למימר דבעברו עליהן ג' עונות ד"ש בפעם א' אבל אם עברה עליהן פעם ב' מטמאין מעל"ע ות"ק לא פליג ע"ז עכ"ל ולדעתו א"א להלום הסוגיא דף י' ע"ב דאמרינן דר"י ס"ל דימי עבורה עולין לימי מניקתה ע"ש ואי ר"י ס"ל כת"ק דמעוברת משהוכר עוברה ומניקה משתלד מיד ד"ש אם כן ל"ל השלמות ג' עונות בימי מניקתה הא מיד כשתלד ד"ש וע"כ צ"ל דסבירא ליה דאפילו חכמים מודים במסולקת בדמים דמהני ג' עונות דא"ל דס"ל כר"א אם כן ה"ל לאשמעינן אפילו באשה ילדה אלא דלפ"ז ק' מנ"ל להרמב"ם הא דחכמים מודים בזה ולפי מה שאכתוב לקמן יהיה הוכחה לזה וגם לדברי הכ"מ שכתב דהרמב"ם היה גורס כן בזקנה מוכיח הרמב"ם דין זה מזקנה דס"ל דאתא כרבנן דאלו לר"א אין חידוש וגם לר"א כל כמה דלא אתחזק אמרינן ד"ש מיהו בזה יש לומר דר"א ס"ל כרבי עכ"פ מוכח מהרמב"ם דס"ל דאף חכמים מודים לר"א בהא ול"ק קו' ראשונה אלא דקו' הב' היא קו' עצומה ואשר אחזה בזה ליישב דברי הרמב"ם ז"ל לענ"ד טרם כל חל עלינו חובת ביאור הסוגיא אשר כבר עמדו ע"ז רבותינו חכמי קדם וכל אחד בורר דרך לעצמו ולכל הפרושים הדחוקים רבים והראשון שבראשון הוא פירש"י ז"ל דברייתא זו אתא כרבי אלא דבהך ראיה דאתחזקה ביה לא אמרינן שתטמא מעל"ע מש"ה בעי בתינוקת שלא הגיע זמנה לראות ג' ראיות אבל בהגיע זמנה לראות איתחזק בראיה אחת ומש"ה בראיה שניה מטמא מעל"ע אבל לרשב"ג בתינוקת שלא הגיע זמנה לראות בעינן ד' ראיות שתטמא מעל"ע ואהא קבעי הש"ס עברו עליה ג' עונות הדר חזיא בעונות מאי דמספקא ליה נימא דהדרי לקדמותה וצריכה שתתחזק עכשיו מחדש או נימא דבחזקה קמייתא קיימא ואם כן אי הדר חזיא בעונה תטמא מעל"ע ואם כן ע"כ סיפא רשב"ג היא וכמו שכתב רש"י והוא דוחק עצום וכמו שהק' תוספות ותו ק' לפירושו בבעי' שניה ועוד עברו עליה ג' עונות הדר חזיא בעונות מאי ופירש רש"י דמבעיא ליה מי אמרינן הא דתני ועוד עברו עליה ג' עונות דוקא נקט דאיגלאי מלתא דשינוי וסת הוא דא"כ אפילו ראתה בעונה אחר ב' הפסקות נמי נימא דאיגלאי מלתא ומאי מבעיא ליה לרבי בתרי זימני הוה חזקה ואם כן כיון דבתרי זימני חזיא בהפסקה איגלאי מלתא דשינוי וסת הוא ואף שרש"י ז"ל כתב במתק לשונו דאפילו אי נימא דראיה קמייתא לא סלקי למנינא אפ"ה איתחזקה בתרתי בתרייתא דשינוי וסת הוא מ"מ אין לזה טעם דאמאי לא נחשוב הפסקה קמייתא ותו מאי דכ' רש"י או דלמא כולי האי לא אמרינן הדרה לקמייתא ק' דמ"ש ואי משום דבהפסקה שניה איגלאי מלתא דשינוי וסת הוא ולא סילוק דמים א"כ תטמא מעל"ע בראיה לאחר הפסקה ב' א"ו דאף בראיה ב' אמרינן חזרה לקדמותה ומאי מבעיא ליה וקושיא זו נמי ק' לפי המסקנא דפשיט ליה דכולי האי לא אמרינן חזרה לקדמותה טעמא מאי דהא ע"כ דאף בהפסקה ב' חזרה לקדמותה ולא אמרינן איגלאי מלתא דאל"כ תטמא מעל"ע מיד בראיה שאחר הפסקה ב' גם ק' לפי האמת אמאי לא נימא בהפסקה ב' איגלאי מלתא ותטמא מעל"ע אחר הפסקה ב' וכמ"ש מהרש"א לפירושו ופי' הרשב"א בתה"א דחוק מאד לכן הרמב"ם בחר לו דרך סלולה בפי' הסוגיא זו והוא לפי מ"ש הר"ן בחדושיו וז"ל דאע"ג דאוקמי הך ברייתא כרבי אפ"ה בעי ג"פ לפי שכל אשה שאינה צריכה לבדוק אינה מטמאה מעל"ע דטעמא דמעל"ע כעין קנסא כדאמרינן וזו הואיל ולא בדקה הפסידה עונה הלכך כל שאינה צריכה לבדוק כלל אינה בכלל גזירת מעל"ע שבנדה ותינוקת שלא הגיע זמנה לראות אינה צריכה בדיקה כדתני' לקמן דאין הנשים בודקות אותן הלכך פעם א' וב' שעדיין לא הוחזקה לראות ולא היתה בכלל תקנה לבדוק שחרית וערבית ד"ש וכשראתה בשני' כוון לדברי רבי הוחזקה רואה צריכה בדיקה שו"ע ולפיכך בג' מטמא מעל"ע וכו' וא"ת הגיע זמנה לראות שהיא צריכה בדיקה למה אמרו דבפעם אחת ד"ש י"ל אה"נ דכיון שצריכה בדין היה לגזור עלי' אפי' בראשונה אלא קל הוא שהקילו חכמים בדבריהם עכ"ל וכך יהיה הצעת הש"ס דמספקא ליה להש"ס אי האי ברייתא אתי' כרבי וכפי' הר"ן דמש"ה בעינן ג' פעמים בתינוקת שלא הגיע זמנה לראות משום דכל כמה דלא חל עליה חובת בדיקה ליתא בכלל גזירת מעל"ע ולפ"ז ל"ל דטעמא דאם הפסיקה ג' עונות דדי' שעתה משום דחזרה לקדמותה דאל"כ אלא כר"א דס"ל דכל אשה שראתה ג' עונות ד"ש ק' הא כיון דהאי ברייתא אתיא כרבי דבתרי זימני הוי חזקה וא"כ כי חזי' בתר הפסקה ב' אמאי דיה שעתה נימא דהאי איגלאי מילתא דשינוי וסת הוא ותטמא מעל"ע ובזה ל"ש תירוץ הר"ן דכיון דלא חל עלי' חובת בדיקה אינה בכלל גזירת מעל"ע דהא אי נימא דלא הדרה לקמייתא א"כ חל עלי' חובת בדיקה דאע"ג שהפסיקה ג' עונות לא עדיפא ממעוברת ומניקה דדי' שעתן ואפ"ה צריכין בדיקה וכמ"ש הרמב"ם שם ד"ו וכ"כ התוס' לקמן במתני' אע"פ שאמרו ד"ש וכו' א"ו דהדרה לקדמותה ולפ"ז אי הדר וחזי' לאחר הפסקה ראשונה אחר עונה נמי ד"ש כיון דהדרה לקדמותה לא חל עליה חובת בדיקה עד שתתחזק או אי נימא דהך ברייתא אתי' כרשב"ג ומש"ה בעינן ג' פעמים ומיהו בג' פעמים סגי' דתטמא בראיה ג' מעל"ע אע"ג דעדיין לא חל עלי' חובת בדיקה עד לאחר ג' פעמים אפ"ה איתא בכלל גזירת מעל"ע כיון דאיתחזקה בראיה ג' ולא אמרינן כסברת הר"ן ז"ל משום דהשוו גזירתן משום לא פלוג וכדבעינן למימר לקמן ולפ"ז י"ל דלא אמרינן נמי דהדרה לקדמותה והא דאחר הפסקה ב' ד"ש היינו טעמא דאתי' כר"א ואליבא דרשב"ג דס"ל בג' זימני הוי חזקה וכל כמה דלא איתחזק אית לי' לר"א ד"ש לאחר הפסקה גדולה עד שתתחזק וכפירש"י ולעולם דלא אמרינן הדרה לקדמותה ולפ"ז אי הדר חזיא בעונה לאחר הפסקה ראשונה מטמאה מעל"ע דלא אמר ר"א אלא בראיה שאחר הפסקה משא"כ בראיה שניה שלאחר עונה אף לר"א מטמא מעל"ע כמו שפירש"י וזו היה הספק של הבעל האבעיא דהך ברייתא מני ואליבא דמאן מתוקמי אי כר' או כרשב"ג דאי לוקמי כר"א ואליבא דרשב"ג א"כ י"ל דס"ל להברייתא דלא הדרה לקדמותה א"כ כי חזי' בעונה לאחר הפסקה ראשונה מטמא מעל"ע או נימא דאתיא כר' ואז ע"כ ס"ל