סדרי טהרה כח

כל היום אע"פ שלא פיהקה דשמא תפהק עוד מכל מקום הדין אמת שחוששת נמי ליום גרידא ונ"מ נמי לדינא לדעת הי"א שבהגהות רמ"א בסעיף כ"ג דס"ל דאכילות שום וכיוצא בו דינו כמו וסת שתראה ע"י מקרה שבגופה ואם כן אם ראתה על ידי אכילות שום בר"ח אי אמרינן דאינה חוששת ליום גרידא היתה מותרת לשמש בר"ח השני שהרי אפשר לה שתשמור א"ע ולא תאכל שום וכיוצא בו אבל אי אמרינן שחוששת ליום גרידא אסורה לשמש בר"ח השני ולפ"ז ניחא במ"ש הש"ך על דין זה שאינה חוששת בוסת הקפיצה ליום גרידא כן נראה לי כאלו חידש זה מדעתיה דנפשיה משום דלא מוכח כן מדברי הראב"ד בס' בעה"נ וכפי מה שכתב הרא"ש בשמו בפ' האשה וכמש"ל י"ל דהראב"ד ס"ל אף בוסת הגוף ל"ח ליום גרידא רק לוסת המורכב והא דכ' דאסורה ליום ל' היינו משום דאין בידה לשמור א"ע שלא תפהק אולי תקבע וסת לימים ולפיהוק מש"ה ס"ל גבי וסת קפיצות שא"צ לחוש לאותו יום עד שתקפוץ משום דבידה הוא שתשמור א"ע שלא תקפוץ אבל לדידן דס"ל דצריכה לחוש אף ליום גרידא י"ל אף בקפיצות חיישינן לה אף כ"ז שלא תקפוץ מש"ה כ' דז"א משום דיש לחלק בין קפיצות לפיהוק ועיין מ"ש עוד לקמן בזה: (כג) הרי נקבע א' בשבת. כ"ז הוא דעת הרמב"ם וס"ל דלישנא בתרא פליג אל"ק אבל הרשב"א וכ"כ הטור והמ"מ בשם הרמב"ן ס"ל דל"ב לא פליג אל"ק וכמ"ש הש"ך בשמם ובס' תפארת שמואל כ' שהרמב"ם היה לו הגי' כמו שהיה בס' ישנים שלפנינו ולפי גי' זו מבואר דהני תרי לישני פליגי ופסק כל"ב עכ"ד וכ"כ ברש"ל שם בסוגיא זו מיהו מ"ש הרש"ל שם דהרמב"ן ס"ל כהרמב"ם מדברי המ"מ לא נראה כן וכמש"ל מיהו מדברי הרמב"ן בהלכותיו פ"ו די"ב לכאורה נראה כהרש"ל: (כד) קפצה ביום ידוע כגון בר"ח. ואם קפצה בר"ח ניסן וראתה וקפצה בריש ירחא דסיון וחזאי וקפצה בריש ירחא דתמוז וחזאי אע"ג דכולה ראיות בר"ח נינהו לא קבעה וסת לא לקפיצות ולא לימים אבל אם קפצה בשלשה ר"ח רצופים וראתה קבעה לה לימים ולקפיצות דכל ריש ירחא דתקפוץ מוחזקת בטומאה עד שתקפוץ שלשה ר"ח רצופים ותמצא טהור הראב"ד בס' בעה"נ: (כה) יש שקובעת וסת ע"י מקרים שיארעו בגופה כגון שמפהקת כו'. בגמ' חשיב נמי שופעת דם טמא מתוך דם טהור והפוסקים השמיטו לפי דהאידנא כל דם בטמא מחזקינן ליה ובשו"ת פ"י חי"ד כ' דה"ה בראתה תחלה כעין מוגלא ואח"ז דם דהיינו שופעת דם טמא מתוך דם טהור ולדינא דבריו נכונים אך הפוסקים לא הזכירו זה וצ"ע אח"ז ראיתי בהגהות שערי דורא דחשיב ליה לשופעת דם טהור מתוך דם טמא בין שאר וסתות שאשה קובעת בהן עיי"ש

ודע דכ"ז לשיטת שאר פוסקים אבל הרמב"ם ז"ל סובר דוסת הגוף הם הנמשכים אחר וסת הקבוע בימים והמשנה הודיע לנו שבוסת הקבוע לימים באים המקרים האלו או א' מהן ונ"מ לטהרות שאינה חוששת אלא לאותה שעה שרגילה לראות בו אבל לבעלה אין נ"מ בוסת הגוף עיין בפ"ח מהלכות א"ב ופ"ג מהלכות מו"מ ובמ"מ הביאו בית יוסף כאן:

(כו) ודווקא שקבע וסת לשניהם ביחד. כ' בש"ך ס"ק נ"ז ואז כשהגיע העת ולא באו שניהם ביחד א"ח כלל אפי' כדין וסתות שאינו קבוע וכו' כ"כ הפרישה עכ"ל כתב כן לאפוקי ממ"ש בב"י על מ"ש הטור ואינה חוששת אלא לשניהם ביחד וז"ל ופי' א"ח היינו לומר שא"ח לו כדין וסת קבוע אלא כדין וסת שאינו קבוע ונ"מ שאם לא בדקה ולא ראתה ה"ז בחזקת טהורה כדין וסת שאינו קבוע אבל מ"מ צריך לחוש לו כדין וסת שאינו קבוע עכ"ל. וע"ז השיג בפרישה דכיון שקבעה לימים ידועים א"צ לחוש עוד לכ"א בפ"ע אפילו כדרך שחוששת לוסת שאינו קבוע:

(כז) פיהקה בר"ח וכו'. ואסורה לשמש עד שתבדוק והק' בט"ז סעיף קטן ל"ח וז"ל ק' הא איתא בסימן זה סעיף ד' וכו' ונראה דכאן בפיהוק גרע טפי וכו' ועיין בפרישה מ"ש בזה ועיקר כמ"ש הט"ז דכאן גרע טפי דהא עיקר הטעם דמותרת כיון שעברה וסתה ולא הרגישה וכמ"ש הרשב"א והטור בסימן זה וסימן קפ"ד אבל הכא היינו הרגשה דידה וכ"כ בס' מע"מ:

(כח) אינה חוששת עוד לפיהוק גרידא. בש"ך סק"ס ומשמע לעונה בינונית אין צריך לחוש וכו' וכ"מ בסעיף שאח"ז ומזה ראיה וכו' עכ"ד ועמש"ל דאין מזה ראיה משום דהיכא דהיה לה כבר וסת קבוע אלא ששינתה פעם או פעמים לוסת אחר כ"ז שלא נעקר הראשון אין צריך לחוש לעונה בינונית וכמש"ל ומש"ה לא פסיקא ליה למימר דצריכה לחוש לעונה בינונית דהא היכא דהיה לה וסת מקודם אין צריך לחוש לעונה בינונית משא"כ לוסת החדש ולהפלגה לעולם צריכה לחוש:

(כט) וכולם אין חוששין להם אלא לשעתה. כתב הש"ך ס"ק ס"א וז"ל ונראה כ"ש אם מתחלה גם מקודם הוסת דצריכה לפרוש כל אותה עונה שלפני הוסת וכל הוסת וכו' דבריו תמוהים לכאורה דממ"נ במאי איירי אי בהיה לה וסת המורכב דהיינו וסת הגוף לימים ידועים הא בלא"ה אסורה כל היום לשיטת הש"ך וכמ"ש בש"ע לקמן סעיף כ"ה וכפי מה שהבין הש"ך בנקה"כ וכפי מ"ש בס"ק נ' דכל העונה אסורה ודלא כט"ז בסמוך ואם כן מאי אריא שראתה לפני הוסת אפילו לא ראתה אלא לאחר התחלת הוסת נמי אסורה כל אותה העונה שלפני הוסת ואי דמיירי שאינו ליום ידוע אם כן לעולם תהא אסורה לדעתו דהא כל יומא איכא לספוקי שמא תראה ומי גרע מאשה שאין לה וסת שאינה אסורה לבעלה אלא דצריכה בדיקה ואף זו כן וא"ל כוונת הש"ך ג"כ דלענין זה אסורה אותה עונה עד שתבדוק קשה פשיטא דכיון דא"ל יום קבוע לוסתות הגוף שלה ודרכה לראות מקודם הוסת ודאי דאסורה לשמש עד שתבדוק ומאי איריא דאסורה כל אותה העונה הא אפילו לא היתה אסורה אלא אותה שעה שרגילה להקדים לפני וסתה אפ"ה דינה כל ימים כדין אשה שאין לה וסת דהא בכל עת איכא לספוקי שמא תבא המקרה שבגופה ותראה מקודם וא"ל דכוונתו דלענין זה נ"מ במה דאסורה כל אותה עונה כגון שיש לה שעה קבועה לוסת המקרה שבגופה כגון בחצות היום או בחצות הלילה וחצי שעה קודם המקרה שבגופה דרכה לראות דם וכבר כתב הש"ע לעיל סעיף ג' דאשה קבעה וסת לשעות ולא לימים אע"ג דהתם מיירי בגוונא אחרינא וכמש"ל מ"מ י"ל ה"ה בכה"ג בוסת שעל ידי מקרה שבגופה ואם כן בכל יום בשחרית או בתחילת הלילה כשוסתה בחצי הלילה היתה מותרת לשמש בלא בדיקה שלפה"ת והיה דינה כדין אשה שיש לה וסת דאין צריך בדיקה לפני התשמיש כדלעיל סימן קפ"ו אבל השתא דאסורה כל העונה מחמת ראייתה אם כן כיון דאינה יודעת יום ראייתה דינה כדין אשה שאין לה וסת לגמרי ועכ"פ צריכה בדיקה לפ"ת:

(ל) אם אחד מאלו בא לזמן ידוע אז ודאי אסורה כל עונות. עיין בט"ז ס"ק נ"ט מה שהקשה דברי הראב"ד אהדדי וכתב לחלק בין עונת הוסת שקודם הוסת לאחר הוסת ובס' נקה"כ חלק עליו וגם דבריו דחוקים ומגומגמים גם מה שמסיים וז"ל מיהו מתשו' הרשב"א סימן תתל"ח והעתיקו הש"ע לעיל סימן קפ"ז סי"א משמע דאפילו בוסת שאינו קבוע צריכה לפרוש כל העונה וכו' לא ידעתי כוונתו דהא התם בליל טבילה כיון שאין לה שעה קבוע ודאי דצריכה לפרוש כל העונה דכל שעתא ושעתא חיישינן דלמא השתא דתחזי אי נימא דטבילה לחודא גרם וכ"ש אי נימא דטבילה עם תשמיש גורם הראיה דאסורה לשמש מה"ט כל העונה ולא דמי כלל להכא בוסת שע"י מקרים שהראיה בא עם המקרים מש"ה כל זמן שלא קבעה אינה אסורה כל העונה ובס' מנ"י כתב לתרץ קו' הט"ז דמה שכתב הרא"ש כ"ז דקדק הראב"ד לא קאי אלא על סוף דבריו שם אבל מה שכתב הרא"ש שם דבוסת המקרה הקבוע ליום ידוע דצריכה לפרוש מבעלה כל העונה כדין וסת לימים לחודייהו הן דברי הרא"ש ואין הראב"ד מודה לזה עכ"ל וגם ע"ז ק"ל דהא כתב הרא"ש וז"ל ואם פיהקה בר"ח וראתה בר"ח וראתה ושוב פיהקה בתוך החדש וכו' ואם פיהקה וראתה ופיהקה וראתה ופיהקה ולא ראתה שוב אינה חוששת לפיהוק גרידא אבל צריכה לחוש שמא תקבע לה וסת פיהוק לעתים ידועים כגון אם היה בין פיהוק הראשון לשני ל"ד יום וכו' כ"ז דקדק הראב"ד ואי ס"ד דהראב"ד ס"ל דאפילו בוסת המקרים הקבועים ליום ידוע דאינה חוששת אלא לשעתה א"כ איך כתב הרא"ש דצריכה לחוש לשמא תקבע וסת פיהוק לעתים ידועים דהא צריכה לחוש לשמא תקבע וסת לעתים ידועים לחוד בלא פיהוק דבשלמא אי ס"ל להראב"ד בוסת המקרים לעתים ידועים דצריכה לחוש לכל העונה ניחא דלאו דוקא קאמר דה"ה דצריכה לחוש לשמא תקבע וסת לעתים ידועים בלא פיהוק אלא משום דליכא נפקותא לדינא בין אי צריכה לחוש לוסת המורכב לעתים ידועים ולפיהוק או לוסת העתים לבד דסוף סוף צריכה לפרוש כל העונה נקט חדא מינייהו וכ"כ בס' מע"מ דל"ד קאמר דתיחוש לעתים ידועים ולפיהוק אלא דה"ה דצריכה לחוש לשמא תקבע לעתים ידועים לבד וכ"כ הטור אבל אי נימא דבוסת המורכב א"צ לפרוש כל העונה א"כ לא ה"ל למימר דתחוש לוסת המורכב לעתים ולפיהוק אלא עדיפא ה"ל לומר לדעת הראב"ד דצריכה לחוש לשמא תקבע לעתים ידועים ואז אסורה כל העונה והרי על זה כתב דכן דקדק הראב"ד והרי להראב"ד איכא נפקותא רבתי לדעת המנ"י וצ"ע:

(לא) היה המקרה לזמן ידוע אינו נעקר אא"כ בא המקרה שלשה פעמים בזמנו ולא ראתה אבל במקרה לבד או זמן לבד שלא ראתה בהם אינו נעקר ע"כ. נ"ל הא דאמרינן בזמן לבד אינו נעקר היינו לענין זה דאם הגיע היום ולא פיהקה ולא ראתה מ"מ צריכה לחוש אחר כך אם הגיע היום ופיהקה דמה שלא ראתה באותו יום הוא משום שלא פיהקה אבל מ"מ לענין זה נעקר דא"צ לפרוש כל אותו היום כ"ז שלא פיהקה כגון אם ראתה בג' בחדש ע"י פיהוק ואח"כ עברו ג' ר"ח ולא פיהקה שוב א"צ לחוש לר"ח כ"ז שלא פיהקה וא"צ לחוש לשמא תפהק ואז אסורה כל היום דהא עברו ג' ר"ח ולא פיהקה ומה"ת תחוש לשמא תפהק דהא כבר עברו ג' ר"ח ולא פיהקה הא חזינן דאין היום גורם שתפהק אבל לענין זה לא עקרה באם שתפהק אח"כ בר"ח צריכה לחוש לו ומה שלא ראתה בג' ר"ח משום שלא פיהקה ועיין בב"י כנ"ל

אני טרם אכלה לדבר בדיני קביעות וסת אנה ה' לידי ס' כו"פ וראיתי שכ' לעיל בסעיף וי"ו ס"ק ח' וז"ל בא' בשבת כ' המנ"י אע"ג דבלא"ה איכא הפלגה שוים מ"מ בהפלגה בעינן ד' ראיות ובזה סגיא בג' ונכון הוא אלא יש עוד הבדל דבשבוע אף אם תראה ב' ימים מקדם כשיגיע וסת ההוא חוששת אבל אם אתה עושה וסת הפלגות הא בטלה הפלגתה וכן אם יעבור וסת א' ולא תראה בהפלגה בטלה הפלגתה עד שתשוב ותראה משא"כ בוסת שבוע עכ"ד ואני כתבתי ג"כ כ"ז לעיל ועוד כתבתי נ"מ אחרינא לענין אם עברו עליה ג' עונות יע"ש

תו כ' בס"ק הנ"ל וז"ל לכך אני מסופק אם תראה ד' ה' פעמים בכל יום א' בשבוע ג' שיש כאן לומר שקבעה וסת שבוע וכן י"ל שקבעה וסת הפלגה מכ"ב לכ"ב במה נימא שקבע כי יש נ"מ לדינא כמ"ש ואפשר דיותר שכיח הפלגה מוסת השבוע ולכן אם נוכל לומר שהוא הפלגה למה נימא שהוא וסת שבוע דהא ל"ש דיהיה יום ושבוע בזמן מוגבל גורם הראיה וצ"ע עכ"ל וכן כתבתי לעיל והבאתי ראיה מלשון הרשב"א בתה"א וכ"כ הרמב"ן בחדושיו ס"פ האשה לשון הרשב"א ועתה עיינתי וראיתי שזה מוכרח מן הש"ס דתלינן טפי שהוא וסת הפלגה מלמיתלי במזל היום שהוא הגורם דהא גרסינן בס"פ בנו"כ אר"פ נחזי אנן היתה למודה להיות רואה ליום ט"ו וכו' וקסבר ר"פ עשרים ותרתין מעשרין ותרתין מנינן נדה ופתחי' מכ"ז מנינן א"ל ר"ה בריה דר"י ממאי דילמא כו' דאלת"ה כו' ופסקו הפוסקים כר"ה בריה דר"י ואי ס"ד דתלינן דהיום הוא הגורם אע"ג דאפשר למיתלי בהפלגה שוה א"כ מאי מותיב ר"ה בריה דר"י על ר"פ ואמאי פסקו הפוסקים כוותיה דהא לא דמיא כלל מאי דמייתי ראיה מהאי תרנגולא דשאני הכא שהרי כיון שהיתה למודה לראות ליום כ"ב לראייתה א"כ לעולם ראייתה ביום שוה לימי השבוע שהרי אם היתה ראייתה מתחלה ליום א' בשבוע ואח"כ כשהפליגה לראות ביום כ"ב מראיה א' תחול ג"כ ביום א' וכן לעולם וא"כ אח"כ כשדלגה לראות ביום כ"ז לראייתה אף שבטלה הפלגתה ולא מנינן להפלגות כ"ב אלא מראיות כ"ז מ"מ היום קבוע של ימי השבוע עדיין לא בטל אף שלא ראתה פ"א ביום א' של שבוע שלישית מ"מ עדיין צריכה לחוש לקביעתה לשמא תראה ביום א' שבשבוע שלישי מן אותו יום א' שלא ראתה בו וכמ"ש הוא בעצמו לעיל וא"כ כי אתיא עשרין ותרתין דהיינו יום א' שבשבוע שלישית הוא בימי זיבתה ומאי מקשה ר"ה ברי' דר"י דל"ד כלל אהאי תרנגולא דהתם בהפלגה תליא מלתא והרי בטלה הפלגתה משא"כ בנד"ז א"ו כל היכא דאיכא למיתלי בכה"ג בהפלגה שוה לא תלינן ביום כלל ואיתותב ר"פ שפיר ולפ"ז צ"ל הא דכתבו הפוסקים דקובעת וסת לימי השבוע בימים שוים היינו דווקא לענין זה באם שראתה ג"פ ביום א' דהיינו שראתה מתחלה ביום א' ובשבוע ב' ג"כ ביום א' ואח"ז בשבוע ג' ג"כ ביום א' אז קובעת וסת ליום א' בג' ראיות דדמי לוסת הסירוג בסעיף י"ב דסגיא לכ"ע בג"פ וצריכה לחוש אח"כ לכל יום שבשבוע ג' עד שתעקר ג"פ כדין וסת קבוע אבל אחר שראתה ד' ראיות כה"ג דהיינו מתחלה ראתה ביום א' בשבוע ואח"כ בשבוע ב' ביום א' (ועוד ביום א' שבשבוע ג') ועוד יום א' שבשבוע ג' כיון דאפשר למיתלי בהפלגה מכ"ב לכ"ב שקבעתו ג"פ לא תלינן תו ביום קבוע כ"א בוסת הפלגות וכמ"ש וכ"כ בס' הנ"ל ס"ק א' וכן כתבתי לעיל בסעיף ב' אבל כ"ז שלא קבעתו להפלגה ע"י ד' ראיות אלא בג' ראיות חיישינן לוסת הקבוע ליום השבוע וצריך ג"פ לעוקרו וכן מוכח מדברי הפוסקים אלו שהרי עיקר מטרין להא דקבעה וסת ליום השבוע למדו מהא דר"א דף י"א דאי קפיץ בחד בשבת וקפיץ בחד בשבת ולחד בשבת אחרינא חזאי בלא קפיצה דקבעה וסת לימים אע"ג דלא היו ג' ראיות אפ"ה קבעה וסת ש"מ דקבעה וסת ליום ידוע בשבוע וכ"כ בסתה"א ובחדושי רמב"ן שם הרי להדיא כ"ז דלא קבעה וסת להפלגות ע"י ד' ראיות ואמרינן דליום ידוע בשבוע נתכוונה ודינו כדין וסת קבוע דצריך תלתא זימני למיעקרה אבל קשה הא דכתב הטור והש"ע דקובעת וסת בימי החדש ובימי השבוע שוין ואינן שוין האי אינן שוין ה"ד ובע"כ צ"ל בכה"ג כגון שראתה לכ"ג יום וא"כ אם היה תחלת ראייתה ביום א' תחול ראיה ב' ליום כ"ג ביום ב' בשבוע וראיה שלישית ביום ג' בשבוע והרי ראתה יום א' ויום ב' ויום ג' בשבוע ודינו כמו וסת החדש בדילוג ואם כן הא ניחא לדעת הפוסקים וכרב דאפילו בדילוג קבעה על ידי ג' ראיות היכא דניכרים בימי החדש ה"ה היכא דניכרים בימי השבוע אבל לדעת הטור דפסק כשמואל דס"ל דאפילו היכא דניכרים בימי החדש צריך ד' ראיות וכה"ג בימי השבוע דלא עדיף מימי החדש וא"כ ממ"נ במאי מיירי אי בראתה רק ג' ראיות הא קבעה וסת לדילוג כיון דקמייתא לאו בדילוג חזיא ואי דמיירי דחזיא ד' ראיות כה"ג א"כ הא יצא מבינייהו ג' הפלגות שוות והא הוכחנו למעלה דהיכא דאיכא למיתלי בהפלגות שוות תו לא תלינן במזל היום כ"ש היכא דחזיא בדילוג טפי מסתבר למיתלי בהפלגות שוות מלמיתלי במזל היום ובדילוג וא"ל דמיירי שלא ראתה בדילוג השוה אלא דמתחלה ראתה ביום א' ואח"כ ראתה ליום כ"ג שהוא ביום ג' בשבוע וחזרה וראתה ליום כ"ג מראיה זו ותהיה ביום ג' בשבוע ואח"כ לא ראתה ביום ד' שבשבוע שלישית אלא ביום ד' שבשבוע הרביעית הא ליתא דכיון דעבר פ"א יום ד' שבשבוע ג' ולא ראתה הוי זה עקירה לראיות הראשונות שבדילוג דמיעקר בחדא זימנא וז"ל הפרישה בס"ק ח' לפי דינא דגמרא שאין קובעין וסת לא בימי נדות ולא בימי זיבות כו' צ"ל דמ"ש דראתה ג"פ בא' בשבת או בה' בשבת לא מיירי שראתה בהם זא"ז דא"כ ראתה בימי זיבה ומוכרחים לומר דמיירי דראתה היום ביום א' ואחר ג' שבועות חזרה לראות ביום א' וכן עוד פעם א' ביום א' אחר ג' שבועות דהשתא כבר כלים ימים זיבה וא"ל דא"כ עקרה שניה יום א' בנתיים שלא ראתה בהן ואין זה וסת קבוע דהא אמרינן בסמוך דאם ראתה באחד בניסן ובא' בסיון ובא' באב קבעה לה וסת לר"ח לדילוגים אף על גב דבכל פעם דלגה פ"א ר"ח וה"ה הכא עכ"ל יע"ש אם כן כ"ז בזמן שהשוה דילוגה אבל אם אחר כך לא השוה דילוגה ודאי דהוא עקירה לראיות הראשונות גם לדעת המחבר דחשש להחמיר כרב דקבע וסת לדילוג בג' ראיות אף דקושיא הנ"ל לא קשה מידי דשפיר נ"מ במה דקבעה וסת לימי השבוע בימים שאינן שוין סגיא בג' ראיות אכתי קשיא אם כן הא דקיימא לן דכל וסת שלא נקבע שלשה פעמים מיעקר בחדא זימנא דאפילו חדא לתרתי כדמסקינן בס"פ האשה ופסקו כן כל הפוסקים א"כ בוסת הפלגה שראתה ב' פעמים בהפלגה ע"י ג' ראיות לעולם איכא קביעות לימי השבוע או ביום שוה או בדילוג דאם ראתה מכ"ב לכ"ב הא איכא ג' ראיות ביום שוה מימי השבוע וקבעה לה וסת ואי דראתה מכ"ג לכ"ג הא איכא ג' ראיות בדילוג לימי השבוע ולדעת החוששים לדרב כבר קבעה לה וסת לימי השבוע בדילוג ואיך הוא נעקר בחדא זימנא וכה"ג בכל הפלגות שבעולם לעולם איכא ג' דילוגים בשוה הן בימי השבוע למפרע או לקמיה יום א' או יותר דוק ותשכח ודוחק לומר דהא דנעקר בחדא זימנא אפילו ראתה בהפלגה שוה שתי פעמים היינו דוסת הפלגה נעקר ואין צריך לחוש להפלגה אם ראתה אח"כ ביום אחר שאין צריך לחוש להפלגה כזו אבל מכל מקום צריכה לחוש מחמת היום בשבוע גם זה ליתא דאם כן לשיטת המפרשים דעת הש"ע והטור בסעיף י"ד