סדרי טהרה כז

יום ל' אע"פ שקבעה ראייתה בנתיים והוא כדעת הרמ"א וט"ז שס"ל הכי ודלא כהש"ך ומהרש"א שהבאתי לעיל מיהו מה דס"ל להרמ"א וט"ז דמנינן להפלגתה מראיה ראשונה ואין הראיה שבנתים מפסיק בזה ל"נ כדבריהם אלא כדעת הש"ך וכמש"ל

ומ"ש בט"ז ס"ק כ"ח שהרמב"ן היה לו גי' אחרת בש"ס אמת שהר"ן בחדושיו גרס כן אך מדברי הרמב"ן בחדושיו נראה שגירסתו היה כגירסת רש"י והר"ן ועיין מה שכתבתי לקמן בסמוך: ומ"ש עוד בט"ז וז"ל ולפ"ז באמת אי לא ראתה ג"פ ביום ך' נעקר אפי' אי לא ראתה יום ל' שאחריו וראתה יום ך' שאחר אותן למ"ד אבל ברא"ש הגי' כמו בגמ' וצ"ע על ב"י וש"ע שלא הרגישו בזה עכ"ל אמת שכן משמע מדברי הרמב"ן שם בהלכותיו וז"ל שינתה ראיותיה ולא השווה אותם כגון ששינתה פעם א' ליום ל' והשני לל"ב והשלישי לל"ד נעקר הוסת הראשון ואין לה וסת לזו ע"כ ואחר כך בדין ד' כ' וז"ל הפסיקה ולא ראתה משעבר עליה יום עשרים ובדקה ולא ראתה שוב אינה חוששת לעולם חזרה לראות חוששת ליום עשרים מראיה זו שעדיין לא נעקר הוסת עכ"ל משמע דוקא בסיפא בהפסיקה ולא ראתה מהני חזרה לראות ביום עשרים דהדרה לוסת קמייתא אבל היכא דראתה בנתיים לג' ראיות לימים אחרים לא מהני חזרה לראות ביום וסת הראשון דלהוי הדרה לוסת קמייתא וכ"מ מדכ' לקמן בדין שאחר זה בהפסיקה ג' עונות וז"ל חזרה לראות לסוף ך' לראיה זו חזרה למקומה והרי הוא כאלו ראתה בו כל ימיה אפי' הפסיקה שנה משעה שתראה ותחזור ותראה ליום כ' חזר הוסת למקומו שאין הוסת נעקר עד שתשנה אותן ג"פ לימים אחרים עכ"ל ומדכ' עד שתשנה אותו ג"פ לימים אחרים ולא כ' ליום אחר ר"ל שקבעה וסתה ליום אחר ע"כ דאפילו לא היה ביום אחד אלא ששינתה ראייתה לימים אחרים כיון ששינתה ג"פ נעקר וסת הראשון ולא מהני מה שתראה ליום ך' אבל מה נעשה אחר שהטור והש"ע לא הבינו כן וצריכין אנו לבטל דעתנו נגד דעתם

אלא מה שצל"ע לשיטת המע"מ שהבאתי לעיל דס"ל דאפי' היכא שלא הגיע עדיין למ"ד השלישי וראתה בכ' חוזרת לוסת קמייתא וא"ח ליום למ"ד אע"ג דעדיין לא נעקרה דראיה ך' לא מקרי עקירה כמ"ש לעיל אפ"ה מה שראתה בכ' שהוא יום קביעת הראשון מחשב לה לעקירה של ב' ראיות דלמ"ד דא"כ איך מצאנו ידינו בסוגיא זו דגרסינן אר"פ לא אמרן אלא דקבעתה תלתא זמני דצריכא תלתא זימני למיעקר אבל בתרי זימני בחדא. זימנא מעיקרא מאי קמ"ל תנינא אין האשה קובעת לה וסת עד שתקבענה ג"פ מ"ד חדא לחד ותרי לתרי וג' לג' קמ"ל תנא כוותיה דר"פ ובפרש"י כוותיה דר"פ דאפי' קבעתי' תרי זימני בחדא זימנא מעיקרא היתה למודה להיות רואה יום עשרים ושינתה ליום למ"ד זו וזו אסורין הגיע יום ך' ולא ראתה מותרת לשמש עד יום ל' וחוששת ליום ל' הגיע יום ל' וראתה כו' יום עשרים וראתה הותר יום ל' ונאסר יום ך' מפני שאורח בזמנו בא ע"כ ומאי ראיה מייתי לדר"פ דלמא לעולם היכא דקבעתה בתרי זימני צריך תרי זימני למיעקרה ושאני הכא כיון דחזרה וסת הראשון למקומה זו מקרי עקירה לוסת שאינו קבוע שהרי אפי' היכא דלא עקרה כלל עדיין לוסת שאינו קבוע כגון דחזיא בך' ועדיין לא מטי יום ל' אפ"ה אמרינן דמיקרי עקירה לשיטת מע"מ וסיעתו וא"כ כ"ש הכא שכבר עובר פ"א יום ל' ולא ראתה ואח"כ ראתה בך' דזו מיקרי ב' עקירות ולעולם כל היכא דקבעתיה תרי זימני בעי תרי זימני למיעקריה ובשלמא לגי' הר"ן שהבאתי לעיל דגרס יום ל' וראתה יום ך' ולא ראתה יום ל' וראתה יום ך' וראתה לק"מ די"ל דס"ל להש"ס מאי דהדרה לוסת קמייתא לא עדיף אלא כחדא עקירה ואי ס"ד דבעינן תרי זימני למיעקר לקביעות תרי זימני היה לה לחוש ג"כ ליום ל' מראיה זו א"ו דלתרי זימני ל"ל למיעקר אלא חדא זימנא אבל לגי' רש"י והרא"ש ז"ל דגרסי הכי יום ל' וראתה יום ך' ולא ראתה יום ל' וראתה יום ך' ולא ראתה יום כ' ולא ראתה יום ל' ולא ראתה יום ך' וראתה הותר יום שלישי ונאסר יום ך' מפני שאורח בזמנו בא ואי ס"ד דס"ל דמה שחזר וסת לקביעות הראשון מיקרי עקירה א"כ לא הוי סיעתא מהא לר"פ דש"ה דאיכא ב' עקירות א"ו דלדעת הרא"ש לא הוי בהא עקירה מה שחזרה לוסת הראשון ולפ"ז היכא דראתה בך' קודם שהגיע לשלשים השלישים צריכה לחוש ליום ל' ג"כ ואיך סתם הטור להלכה נגד דעת אביו הרא"ש ז"ל ודוחק לחלק ולומר דהא דכ' המע"מ דזה שראתה בך' שהוא יום קביעות הראשון מיחשב לה לעקירה לב' ראיות דלמ"ד דוקא אם הדרה לקביעות קמייתא ע"י ראיית עשרים קודם שהיא נעקר ראיות ך' ג"פ הוא דמיחשב עקירה לוסת שאינו קבוע משא"כ היכא דלא ראתה ג"פ בך' וחזרה וראתה בך' דאע"ג דהדרא לקביעות קמייתא ע"י ראיה ך' כיון שלא קבעה בנתיים ליום אחר מ"מ לא אלים כולי האי ולמיחשב נמי עקירה לראייה למ"ד שאינו קבוע ומש"ה מייתי הש"ס שפיר סיעתא לר"פ דס"ד דבעי תרי זימני למיעקר אמאי אינה חוששת ללמ"ד וז"א דמ"ש כיון דסוף סוף הדרא לקביעות קמא א"כ נחשוב לעקירה דזו דוחק וצ"ע

ודע דלפי' הש"ך בכוונת הטור והש"ע צ"ל שאחר ל' שלא ראתה חזרה וראתה ומאותה ראיה הפליגה לעשרים וראתה דאל"כ לא שייך לומר שהפליגה לך' וכ"ה להדיא בנה"כ והא דאמרינן הותר למ"ד הטעם פשוט כיון דלא ראתה בלמ"ד השלישי עקרה לה לראיית למ"ד בחדא זימנא שלא ראתה וכ"כ בס' באה"ג: (כ) ואם חזרה לראות ביום וסת הראשון. וה"ה להפסיקה וכו' ועיין בט"ז מה שהשיג על המהרש"ל ז"ל במה שפי' דברי הטור וכל השגותיו אין בהם ממש וכמ"ש בנה"כ ודבר ד' היתה ברש"ל ז"ל שכוון האמת בזה שכן הוא בהדיא בהלכות הרמב"ן ז"ל פ"ו וכמש"ל וז"ל שינתה ראיותיה ולא השוה אותן נעקר וסת הראשון הפסיקה ולא ראתה משעבר עליה ך' ובדקה ולא ראתה שוב אינה חוששת לעולם חזרה לראות חוששת ליום ך' מראיה זו שעדיין לא נעקר הוסת הפסיקה הרבה כדי ג' עונות של וסת וראתה אינה חוששת לוסת הראשון חזרה לראות לסוף ך' לראיה זו חזר הוסת למקומו והרי הוא כאלו ראתה בו כל ימים אפי' הפסיקה שנה משעה שתראה ותחזור ותראה ליום ך' חזר הוסת למקומו כו' עכ"ל הרי להדיא כמו שפי' המרש"ל ז"ל דתרי דינים נינהו דברישא לא איירי בהפסקת ג' עונות אלא הפסיקה אפילו פ"א והטעם משום דאין כאן הפלגות עשרים ומ"ש הטור חזרה לראות חוששת מיירי אפי' הפסיקה ג' עונות ומטעם סילוק דמי' הוא אפ"ה כשחזרה לראות הדרא לקדמייתא

מיהו מה שנראה לכאורה מדברי מהרש"ל דבהפסיקה מלראות ג' עונות וחזרה וראתה מיד צריכה לחוש ליום עשרים מראיה זו ליתא אלא דא"צ לחוש אלא כשתחזור ותראה ליום ך' מראיה זו אז הדרה לוסת הראשונה אבל כ"ז שלא חזרה לראות ביום וסת הראשון א"צ לחוש לשמא תחזור לוסת הראשון וכמבואר בהלכות הרמב"ן שהבאתי לעיל שכ' הפסיקה הרבה כדי ג' עונות של וסת וראתה אינה חוששת לוסת הראשון חזרה לראות כו' אבל כ"ז שלא חזרה לראות בוסת הראשון א"צ לחוש לשמא תחזור לוסת הראשון וזו דלא כמ"ש בט"ז סס"ק זה שכ' ג"כ דכל שתחזור ותראה לאחר הפסקת ג' עונות דצריכה לחוש מראיה זו לוסת הראשון וכ' דהיינו כדעת הרמב"ן שבסס"י שכ' משעברו ימי עיבור והנקה ותראה פ"א חזרה לוסתה אפי' אינה רואה בזמן וסתה ותמה על הש"ע שכ' כאן דדוקא בחזרה לראות ביום הוסת דליתא והדין עם המחבר בש"ע שכן מבואר ברמב"ן וכמ"ש וע"כ נ"ל דיש לחלק בין דינא דהכא לעברו ימי עיבור והנקה וכמ"ש בס' נקה"כ כאן דשאני ימי עיבור דלא היתה בחזקת מסולקת דמים אלא משום דעיבור והנקה גרם לסילוק דמים וא"כ לא נעקר הוסת וכשעברה הגרם חזר למקומה משא"כ בנדון זה דעקרה לוסת מש"ה בענין שתחזור ותראה ליום וסת הראשון וכן מ"ש הטור וז"ל חזרה לראות חוששת ליום ך' מראיה זו שעדיין לא נעקר וסת הראשון ממקומו בין אם פסקה מלראות או ששינתה בראיות שאינן שוות כו' עכ"ל צ"ל דחזרה לראות ליום שהיתה למודה לראות וההפלגות בימים צ"ל דאיירי שראתה שתי ראיות וראיה ב' היתה בהפלגות כ' מראיה א' ואף שלכאורה דבריו אינן במשמע כן מ"מ צריך לפרש כן שהרי כל דבריו לקוחין מהרמב"ן ושם מבואר כן להדיא ובלא"ה צריכין אנו לפרש דברי הטור כן וכמ"ש בב"ח וז"ל חזרה לראות כו' איכא לתמוה דדברי רבינו סותרים זא"ז תוך כ"ד דכתב תחילה בשינתה ראיותיה דנעקר וסת הראשון וכאן כ' בשינתה ראיותיה דאינו נעקר וצ"ל דתחלה לא אמר דנעקר אלא לענין שלא תהא חוששת לו דה"ל כאשה שאין לה וסת כלל דא"ח אלא ליום ל' לראייתה וגם חוששת להפלגה שבין ראיה אחרונה של וסת הראשון לראיה זו ששינתה עכשיו אבל א"צ לחוש להפלגת וסת הראשון כיון שנעקר בג"פ אבל כאן מדבר דהיכא דשינתה ראיותיה ג"פ וחזרה לראות בסוף עשרים דאפי' בפ"א בלבד חזר הוסת למקומו וחוששת לו כבראשונה וצריך עוד ג"פ לעוקרו וכו' דהיינו דאיכא הפלגות עשרים בין שתי הראיות עכ"ל הרי בשינתה ראיותיה ע"כ צ"ל דמיירי בחזרה לראות בוסת הראשון וכה"ג בפסקה מלראות ג' עונות כן פירושו דהא האי חזרה לראות קאי אתרווייהו וכמ"ש בין אם פסקה מלראות ובין אם שינתה כו' וזה פשוט

אמנם מה שעלה על דעת הט"ז דאע"ג דלא ראתה פ"א לך' מ"מ חשבינן הפלגתה מיום זו שהיתה ראויה לראות והש"ך בנקה"כ דחה סברא זו בשתי ידים הנה הרמב"ן בחדושיו ס"פ האשה כ"כ כדברי הט"ז וז"ל שם היתה למודה להיות רואה יום ך' ושינתה ליום ל' כו' מדקתני האי לישנא ש"מ דוסת הפלגה הוא דקבעה מך' לך' והשתא ק"ל כיון דקיי"ל מראיה לראיה מנינן ולא לפי מנין הראוי כדאי' בשילהי בנו"כ כשהגיע יום ך' ולא ראתה ומנו עשרה לתשלום למ"ד ולא ראתה הגיע יום ך' וראתה דקתני כי אורח בזמנו בא מאי נינהו הא ליכא הפלגה דעשרים השתא ואיכא למימר הכא מנינן למנין הראוי ויום מ' לראיה אחרונה זו היא יום ך' דקתני שאם ראתה בעונות ראשונות ביום זה תראה ואפילו וכו' שאלו ראתה בעונות של ך' ואירע לה ראיה ביום זה אמרינן אורח בזמנו בא דהכא רגלים לדבר שלמנין הראוי חוזרת אלא שכל זמן שרואה בוסת השינוי מונין לישן מאותה ראיה (כדר"ה בריה דר"י ס"פ בנות כותים) אבל מכיון שהפסיקתה וחזרתה לראות ביום א' אם למנין הראוי חזרה מונין לוסת הראשון לפי אותו מנין כאלו ראתה ואין אומרים הפלגה שלמה היא זו שרגלים לדבר אבל הרב ר"א בר דוד פירש ז"ל לזו בוסת החדש לפי דעתו למודה ליום ך' לחדש ושינתה ליום למ"ד בחדש קתני ולפי פירוש זה בוסת של הפלגה אין אומרים חזר הוסת למקומו עד שתראה עכשיו ותחזור ותראה לסוף ך' שחזר האורח בזמנו עכ"ל הרי לפניך שהרמב"ן מפרש כן כדברי הט"ז אמנם נראה אחר שהביא לדברי הראב"ד ז"ל דמפרש לסוגיא בהפלגה לימי החדש חזר מסברתו וכמ"ש לבסוף דלפירושו אין אומרים חזר הוסת למקומו עד שתראה ותחזור ותראה וקבע כדברי הראב"ד בהלכותיו וכמש"ל ונתברר לפנינו שדברי הרש"ל ז"ל מכוונים להלכה וכמ"ש בט"ז דמ"ש בין הפלגות ימים שוים או להפלגת בימי החדש אטו ראיה זו גורם לראיה אחרת ליתא וכמ"ש בס' נקה"כ דשאני ושאני וכמבואר בדברי הרמב"ן עצמו

הב"י הק' דאמאי פסק כר"א דאמר כל אשה שעברו עליה ג' עונות ד"ש דבמסולקת דמים מחזקינן לה דהא משמע התם דלכתחלה לא פסקינן כוותיה שלא בשעת הדחק כדאי' התם בפ"ק ועיין במע"מ שכתב ליישב דוקא לענין טהרות מחמרינן דלא כר"א משא"כ לענין וסתות פסקינן כר"א יע"ש ולענ"ד נראה לחלק בע"א ע"פ מ"ש בתה"ד סימן רמ"ז על נדון אחר וז"ל שם ונראה דטעם יפה לחלק דלענין מעל"ע הרי דם לפניך אלא דלא ידעינן אימתי קא אתי וכיון דאיכא ריעותא לפנינו מטמאינן אבל בדיקה לבעלה אינו אלא משום שמא תראה וכו' ואהא ליכא ריעותא לפנינו יע"ש וכה"ג איכא למימר בנ"ד דעד כאן לא פליגי רבנן אר"א אלא היכא דחזיא ריעותא לפנינו חיישינן שמא הך ראיה היתה מקודם אבל כ"ז שלא תראה לא חיישינן לשמא תראה וחילוק נכון הוא

בש"ך ס"ק מ"ג ואין לה וסת כלל וכו' ועוד כ' בב"י ושאר אחרונים דחוששת לעונה בינונית עכ"ל ונראה לכאורה דדוקא בכה"ג שראת' לל' ולל"ב ול"ד הוא דצריכה לחוש לעונה בינונית מראיית יום ל"ד אבל אי היתה רואה לל"א ואח"כ לל"ב ול"ד וכה"ג לא היתה צריכה לחוש לעונה בינונית כיון דהוחזקה זו שלא תראה תוך למ"ד אע"ג דאחר למ"ד אין לה וסת קבוע מ"מ תוך למ"ד הוחזקה שלא תראה וכמ"ש בתה"ד סי' הנ"ל ופסק כן המחבר בסי' קפ"ו סעיף ג' באשה שהוחזקה לראות בענין זה שלעולם לא בפחות מן י"ד יום אחר טבילתה אינה רואה אבל לאחר י"ד יום אין לה קביעות דתוך י"ד יום חשיב כיש לה וסת לענין שא"צ בדיק' לפני תשמיש מיהו י"ל דאיהו לא הקיל אלא לענין בדיקה לפני תשמיש דבלא"ה הרשב"ם והרבה גאונים ס"ל דכל לבעלה לא בעי בדיקה ואפי' אי בעי לאחמורי לא שבקינן אבל בעלמא אפשר דלא סמכינן אזה וכן משמע שם: (כא) כל וסת שנקבע מחמת אונס. הטור פסק כהרז"ה וכן נראה דעת רש"י בסוגיא זו דקבעה וסת לקפיצות לחוד אמנם אי צריכה לחוש בקפצה פ"א או שתים כ"ז שלא קבעה זה אינו מבואר בדברי הטור רק לקמן בוסת הגוף כ"כ דכ"ז שלא קבעה צריכה עכ"פ לחוש לו פ"א ומדברי הפרישה סעיף נ"ט נראה שאין חילוק בין וסת הגוף לקפיצות ובכל הדינים שוים הם לדעת הטור וסיעתו אך בהגהות דרישה כ' שיש מחלקים בין וסת הגוף לאונס דוסת הבא מחמת אונס כ"ז שלא קבעה א"צ לחוש לה ולכן כ' הטור הדין גבי וסת הגוף ולא השמיענו כזאת גבי קפיצות עכ"ד וכן נראה דעת הש"ך בסימן קפ"ז ס"ק ל"ה שכ' וז"ל אע"ג דהתם צריכה למיחש לוסת הגוף אפי' שלא בשעת וסת החודש וכו' ש"ה שוסת הגוף בא מעצמו וכו' ותשמיש חשיב כמו אונס ע"י קפיצה עכ"ל

ואכתי ק' מה יענה לדעת הטור דס"ל דקבעה לקפיצות לחוד ואמאי לא נימא כן בתשמיש דניחוש לה אפי' פ"א אע"ג דלא קבעה ביום ידוע א"ו דס"ל להש"ך דאפי' לדעת הטור שאני קפיצה דל"ח לה כל זמן שלא קבעה אלא דוקא לאותו היום הוא דחיישינן וכמ"ש כאן בס"ק מ"ח מיהו למ"ש הש"ך כאן וז"ל כיון דע"י קפיצה ליום ידוע בג"פ קבעה וסת א"כ בחדא זימנא נמי מיחוש חייש עכ"ל לפ"ז בקפיצות גרידא נמי כיון דלדעת הטור קבעה בג"פ בחדא זימנא נמי מיחוש חייש לה והוכחות הש"ך לעיל בלא"ה לק"מ וכמ"ש הט"ז ס"ק י"ו שם דמכח חששא זו דלא הוחזקה ג"פ לא אסרינן לבעלה עולמית ע"ש גם נראה להוכיח כדעת הפרישה דאי ס"ד כשיטות החולקים דס"ל דגם הטור ס"ל לחלק בין וסת מחמת אונס לוסת הגוף א"כ קשיא אמאי נקט הברייתא כל שתקבענה מחמת אונס לא קבעה וסת ולמסקנא אתי לאשמעינן דלא קדמה לימים לחודא משום דקפיצה דאתמול גרמה ק' מאי אריא מחמת אונס הא אף בוסת הגוף הדין כן ודוחק לומר דלרבותא נקטיה אמנם אי נימא דלדעת הטור וסת מחמת אונס או וסת הגוף שוין הם דדא ודא אחת היא לק"מ דנקט קפיצה וה"ה וסת הגוף ועיין בחדושי גמ' מה שכתבתי בזה ואין להאריך יותר בזה דאין נ"מ לדידן דלא פסקינן כהטור וסיעת': (כב) מ"מ חוששת לו. כ' בש"ך אבל לוסת החדש ולהפלגה צריכה לחוש אפי' בפ"א וכו' אבל אם לא תקפוץ אח"כ לאותו כו' עכ"ל כל זה מבואר בס' בעה"נ בהדיא וז"ל ואלו וסתות הנקבעים ע"י קפיצות ואכילות כמו שהם נקבעים בג"פ כך היתה חוששת להם בתחלת קביעותן שאם קפצה וראתה בריש ירחא דניסן וקפצה וראתה בריש ירחא דאייר חוששת לקפיצות ומקפיצות ואילך חוששת כל היום עכ"ל בשער הוסתות הרי להדיא דחוששת לאותו היום בפ"א ודוקא היכא דקפצה אבל בלא קפיצה א"ח ליום גרידא אע"ג דבוסתו' הגוף ס"ל להראב"ד דצריכה לחוש מתחלה לאותו יום וכמ"ש הרא"ש בפ' האשה בשם הראב"ד מ"מ בקפיצה א"צ לחוש לאותו יום כ"ז שלא תקפוץ וכמ"ש הש"ך

ומיהו מה שכ' הש"ך וז"ל אע"ג דגבי פיהוק אמרינן לקמן דחוששת לוסת החדש אף בלא פיהוק וכו' לא ידעתי כוונתו דמהא דלקמן אין ראיה דמש"ה צריכה לחוש לוסת החדש אף בלא פיהוק דחיישינן בכל שעה ושעה לשמא תפהק עוד ותקבע לה וסת לימים ולפיהוק ואז היא אסורה כל היום כדס"ל להש"ך לקמן וכמ"ש בנקה"כ ודלא כהט"ז לקמן ס"ק ל"ט אבל בקפיצות הוא בידה שלא תקפוץ עוד וכמ"ש הרז"ה בהשגותיו על הראב"ד יע"ש מש"ה כ"ז שלא תקפוץ א"צ לחוש ליום גרידא וכ"נ מדברי הרא"ש שם שכתב וז"ל ואם פיהקה וראתה וכו' אבל צריכה לחוש שמא תקבע לה וסת לעתים ידועים כגון אם היה בין פיהוק ראשון לשני שלשים יום ובין שני לשלישי עשרים יום (ולא ראתה) לכשתגיע ליום למ"ד חוששת שמא תקבע לה וסת לל' כ"ז דקדק הראב"ד עכ"ל מדכ' חוששת שמא תקבע לה וסת מפיהוק משלשים לשלשים משמע אבל ליום גרידא ל"ח לה ומיהו בטור כתב וז"ל אבל צריכה לחוש לסוף למ"ד שמא תקבע וסת לימים גרידא עכ"ל אלמא דלימים גרידא נמי חיישינן ולפ"ז עלו דברי הש"ך כהוגן וכ"נ מן הגהות רמ"א סעיף י"ט שכתב דחוששת לכ"א בפ"ע הגם שבב"י כתב שם דמה שכתב הטור שמא תקבע וסת לימים גרידא הוא ל"ד שאפשר שתקבע וסת מורכב מפיהוקים וימים מ"מ הא נמי איתא דחוששת לימים גרידא וכ"כ בס' לחח"מ אלא דגבי וסת הפיהוק לא נ"מ מידי אם היא חוששת לימים גרידא או שחוששת לוסת המורכב דבין כך ובין כך אסורה לשמש