סדרי טהרה כו

וכיון דלא פסיקא ליה למתני הכי מש"ה ניחא ליה לצייר בהיתה למודה דאז אינה צריכה לחוש לעונה בינונית כלל כ"ז שלא נעקרה א"ו כדעת הש"ך דעונה בינונית היינו וסת החדש בין מלא או חסר ומש"ה מק' הש"ס שפיר דקארי ליה מאי קארי ליה דלמאי דס"ד למה תני היתה למודה הגם שראיה זו אפשר לדחות דמ"מ מק' הש"ס שפיר משום דס"ל להש"ס דהך ברייתא דהיתה למודה לראות ליום ט"ו וכו' לאו לענין ימי החדש מיירי אלא בט"ו לטבילתה שהן כ"ב לראייתה מ"מ מנ"ל להקשות דהא איכא לאוקמי נמי דלימי החדש מיירי הברייתא לפי הס"ד דמק' ועוד דמוכח מן הב"י בריש סימן זה ד"ה ואפילו קודם שקבעתו וכו' דמתני' דהכא מיירי בכל גוונא וז"ל שם משנה בפ' האשה שעשתה צרכיה היתה למודה להיות רואה ביום ט"ו וכו' ומשמע דבין בוסת הפלגות בין בוסת הימים איירי מתני' ולפיכך כתב רבינו וכן בראיית הימים שהוא לימים ידועים בחדש וכו' וא"כ מכ"ש בברייתא דמיירי בכל גווני אפילו בווסת החדש וצדקו דברינו וסיעתא לש"ך ז"ל וכן מוכח נמי מדברי הש"ך ס"ק כ"ה דס"ל דהך ברייתא דהיתה למודה להיות רואה ליום ט"ו וכו' מיירי נמי בוסת החדש וכמש"ל וק"ל

מיהו ק' לפ"ז על מ"ש הש"ך דמה"ט לא כתבו הפוסקים דצריכה לחוש לעונה בינונית משום דכבר כתבו דצריכה לחוש לוסת החדש והיא היא דז"א לפמ"ש דאכתי איכא נפקותא רבתי לדינא בינייהו

אמנם מה שהק' בתשובת ח"צ על הא דמייתי הש"ך ראיה לדבריו מהרמב"ם פ"ח מהא"ב ד"ו דכתב דכל יום שראתה בו חוששת ליום הבא שלאחריו ולא הזכיר כלל לחוש לעונה בינונית וע"ז הק' דכיון דעיקר מטרין של דין עונה בינונית למדו הפוסקים מהא דר"ל אר"י נשיאה דבפ' כל היד ואלו הרמב"ם יש לו פירוש אחר ע"ש דלא כפירש"י והר"ן בחדושים ובהלכותיו להרי"ף וכ"כ הרמב"ן בחדושיו והמ"מ שם דס"ל דמה שאמר ר"ל התם והוא שמצאה בתוך ימי עונתה היינו לאפוקי יום וסתה ממש דה"א דבבא מן הדרך הקילו שא"צ לחוש אפי' לעונת הוסת קמ"ל דלא וא"כ לפי הרמב"ם אין לנו ראיה דצריכה לחוש לעונה בינונית ומש"ה השמיט ובאמת קושיא עצומה היא ותמיה על הש"ך איך נעלם זה ממנו ואפשר דס"ל להש"ך ז"ל דלא למדו הפוסקים לדינא דעונה בינונית מהא דר"ל אלא משום דמהתם מוכח דדין עונה בינונית יש לה דין וסת קבוע בעברה ולא בדקה וכמש"ל ובאמת אף בלא הא דר"ל יש לנו ללמוד דצריכה לחוש לעונה בינונית מהא דאמר כיון שפסקה ג' עונות דא"ח לוסת אלמא דדרך האשה לראות בעונה בינונית וא"כ אמאי לא תחוש לה מתחלה ולא היה להם להשמיט א"ו דהיינו עונה בינונית והיינו וסת החדש ובהכי תתישב מה שהקשיתי לעיל דאף לדעתו אכתי קשיא דה"ל להביא דין עונה בינונית דהא איכא נפקותא לדינא דז"א דלהרמב"ם אין שום חילוק ביניהם אך מ"מ מה שכתב כן הש"ך על הרמב"ן והרשב"א והטור דמש"ה השמיטו לפעמים דין עונה בינונית קשיא מה שהקשיתי לעיל דלפוסקים אלו וודאי נפקותא יש בין עונה בינונית לוסת החדש ולא ה"ל להשמיט ומ"ש הש"ך דמה"ט כתבו הפוסקים דשלש עונות המה צ' יום היינו בג"ח מלאים ולדעתו צ"ל דהנהו צ' יום היינו מלבד היום שראתה בו דאל"כ אין כאן ג' הפסקות או דפירושו דבהנהו צ' יום לא ראתה בהם כלל ועם יום שראת' בו הוא צ"א יום ושפיר יש ג' הפסקות

מיהו דברי רש"י בפ"ק דנדה דף ט' ע"ב ד"ה בשכיונה שכ' וז"ל שראתה ג' ראיות בתשעים יום או ביום תשעים וא' עכ"ל קשה להבין דאי בראתה ביום תשעים א"כ לא הוה ג' הפסקות ואמאי אמרינן דיה שעתה בראיה א' וב' ומיהו לדברי הח"צ ניחא קצת דבלא"ה די בפ"ח יום ולא נקט צ' יום אלא שהוא מספר השלם ול"ד הוא ועדיין צ"ע ומ"ש הש"ך וז"ל וראיה ברורה לדברי ממאי דכ' הפוסקים וכו' והרמב"ם פ"ד מהלכות מו"מ כ' דג' עונות היינו ג"ח וכו' יש לדחות דהרמב"ם לשיטתו דס"ל דאין לעונה בינונית שום מקור בש"ס מש"ה ס"ל דג' עונות היינו וסת החדש אבל לדידן דס"ל כפירש"י בהא דרי"נ משמיה דרי"נ י"ל עונה בינונית לחוד וסת החדש לחוד ומ"ש הש"ך דהא דכתיב מבן חדש היינו כ"ט י"ב תשצ"ג כ"כ ג"כ בי"ד והן הן דברי הב"ח שם בתשובותיו ומה שהשיג ע"ז בח"צ מדברי תוס' דסנהדרין וגמ' דר"ה ומס' מגילה כבר הרגיש בזה במ"א סי' של"ט סק"ה:

(יג) ל"א באייר מפני ר"ח ניסן. כ' בט"ז ס"ק ח"י פשוט שגם כאן וכו' ומו"ח ז"ל כתב כאן מדלא נקט אלא א' באייר וכו' ולא ידעתי למה יסתור דברי עצמו שכ' לעיל ראתה לר"ח ניסן חוששת בר"ח אייר והיינו לב' ימי ר"ח כמ"ש הוא בעצמו עכ"ל ולק"מ דדברי הב"ח נכונים דבשלמא בראתה לר"ח ניסן חוששת לב' ימים דר"ח אייר דביום הראשון חוששת משום עונה בינונית וביום ב' דר"ח משום שמא תקבע ע וסת לר"ח אבל בדין זה שראתה בא' בניסן ובכ' בו אינה חוששת אלא לב' דר"ח אייר משום ראייתה דר"ח ניסן אבל ביום ראשון דר"ח אייר א"צ לחוש משום עונה בינונית דהא כבר חזיא ביום כ' ניסן וא"כ מן כ' ניסן ועד ר"ח אייר אינה אלא הפלגה דעשרה ימים ועונה בינונית הוא ליום ל' וא"כ מה"ת לחוש ליום א' דר"ח אייר והרי הב"ח ס"ל לקמן בראתה בר"ח אייר דא"צ לחוש לט' בו משום הפלגת כ' לפי שכבר הפסיקה בראיית הפלגת כ' וכמ"ש ג"כ הש"ך בשמו ס"ק ל"א וכמ"ש לענין עונה בינונית ופשוט הוא:

(יד) ראתה בא' באייר או לא ראתה חוששת לט' באייר. בש"ך ס"ק ל"א הסכים עם הב"ח ופרישה דאם ראתה בר"ח אייר א"צ לחוש לט' בו משום הפלגת כ' דנתבטל ע"י ראית ר"ח ואין כאן הפלגת כ' אלא הפלגת י"ב ובט"ז הסכים לדעת הרב בד"מ ובהגה"ה כאן דלעולם חוששת לט' בו ולכאורה היה נראה להביא ראיה לדברי הט"ז מהא דגרסי' בגמרא דף ס"ד ע"א אמר רב פפא לא אמרן אלא למקבעה אבל למיחוש וכו' מאי קמ"ל תנינא היתה למודה וכו' אי מהתם ה"א ה"מ דקיימי בתוך ימי נדתה וכו' ופירש"י ד"ה אימא לא תיחוש לה דכי מטיא טבילה אחריתא ותטבול יום עשרים והגי' במוהרמ"ל ז"ל דצ"ל ויגיע יום עשירי ויקשה ע"ז דהא כששנתה וראתה ביום י' אינה כ"א ש"י נגד יום וא"כ כשתטבול עתה ותגיע אח"כ יום עשירי לא קיימא בתוך י"א יום דהא קיי"ל אין זיבה בלא נדה וכ' וצריך לפרש דר"ל שהקדימה ליום עשירי ושומרת יום כנגד יום וטבלה ואח"כ כששלמו ימי זיבה התחילו ימים הראוים לנדה ראתה ביום שהיתה למודה לראות ונעשית תחלה נדה וטבלה אחר ז' וכשיגיע יום עשירי לטבילתה אסור לשמש משום דחוששת לחדא זימנא שראתה פ"א ביום עשירי ולכך חוששת גם עתה עכ"ד ואכתי קשיא לדבריו דאמאי תיחוש ליום עשירי דהא כשראתה מתחלה ביום עשירי לטבילתה דהוא יום י"ז לראיותה ואח"כ כשחזרה וראתה ביום שהיתה למודה לראות דהיינו ביום ט"ו לטבילה כ"ב לראייתה שאינה אלא הפלגת ו' ימים עקרה לראית יו"ד א"ו צ"ל כדעת הט"ז דראיה שבנתים אינה מבטלת הפלגה ראשונה ומיהו אפשר לדחות דשאני התם דהיתה למודה מתחלה ליום ט"ו מש"ה לא הוי הפסקה וכה"ג כ' הש"ך בנק"ה לסתור דברי הט"ז מה שהביא ראיה לדבריו מתה"א אך עכ"ז דברי מוהרמ"ל מתנגדים לדברי ט"ז דלדעתו אינה חוששת ליום עשירי אלא מראיה שניה משא"כ לדעת הט"ז צריכה לחוש מן ראיה א' ששינתה ואין ראיה שבנתיים מפסקת ואפשר דש"ה דימי נדה חלוקים מימי זיבה וא"צ לחוש אלא לעשירי דזיבה

אמנם מן מאור עינינו מהרש"א שם ראיה לדברי הש"ך שהקשה כן לדעת המפרשים כדברי מוהרמ"ל ז"ל וז"ל שם ועוד כיון דראתה אח"כ בלא הפלגת י"ז יום הרי נעקרה ראיית יום י"ז דבחדא זימנא מעקרא עכ"ד אלמא דס"ל דאפי' כשראתה אח"כ ליום הקבוע לה אפ"ה מבטלת הפלגה ראשונה כ"ש ראיה שאינה קבוע וכדעת הפרישה והש"ך והב"ח וכן הוא בפסק הקצר של הרא"ש בסוף מס' נדה שכ' שם סעיף ב' וז"ל ואם היתה רגילה לראות לל' יום ושינתה לעשרים יום כשיגיע יום עשרים תפרוש מבעלה וכו' ואם לא ראתה ליום עשרים כשיגיע יום שלשים דהיינו עוד עשרה ימים לאחר יום עשרים אז תפרוש מבעלה שזו וסת הקבוע לה וכו' ואם ראתה וכו' עכ"ל מדנקט הרא"ש ואם לא ראתה ליום עשרים ולא קאמר ראתה או לא ראתה ביום כ' לעולם צריכה לחוש ליום ל' דהיינו י' ימים אחר כ' א"ו כדעת הש"ך והב"ח ודוק ומדברי הראב"ד בס' בעה"נ נראה נמי כדעת הפרישה וב"ח וש"ך שכ' בשער וסתות וז"ל עוד נאמר שאם לא הפסיקה לר"ח אייר עד שראתה בעשרים בניסן מדין הגמרא אינה חוששת לר"ח אייר מ"ט מפני שהוא תוך י"א יום של ראיית כ' בניסן וכו' אבל היא חוששת להפלגת כ' כמו שהפליגה עכשיו נמצאת היא חוששת לט' באייר שהיא הפלגת עשרים יום לראיית כ' בניסן וכו' ואם ראתה מקודם בר"ח שהוא יום י"ב לנדה של כ' בניסן אינה סותרת ולא עולה אלא היא חוששת ליל כ' באייר שהוא יום י"ב לראיית נדה שראתה בט' בו והוא כענין ראיית ר"ח אייר שהיתה ביום י"ב לראיית נדה שראתה כ' בניסן וכו' עכ"ל אלמא דוקא היכא דראתה בתוך ימי זיבת' הוא דאינה סותרת וכו' אבל היכא דראתה בינתים בתוך ימי נדתה עקרה להפלגתה וכ"כ עוד שם וז"ל אם ראתה בר"ח ניסן וראתה עוד בעשרה בו הראיה הזאת השניה אינה ראויה לקביעת וסת ואינה לא סותרת ולא נעשית ראש וזנב וכו' עכ"ד ומוכח שם בהדיא דדוקא בכה"ג שראתה בינתים בימי זיבה והואיל דאינה קובעת וסת בימי זיבה תלינן במקרה בעלמא והוי כאלו אינה ומש"ה אינה סותרת הפלגה ומנינן מראיה א' הא בעלמא סותרת הפלגה ראשונה ולא מנינן להפלגתה אלא מראיה ב' וכ"כ שם בהדיא לעיל מיניה וז"ל היכא דרגילה למחזי מט"ו לט"ו דכל חדא קיימא לחברתה בתוך ימי זיבתה רואין האמצעות כאלו אינן והשאר קובעת לה וסת מכ"ט לכ"ט דקיימי בהדדי בימי נדה עכ"ד. הגם שהרז"ה בהשגות חולק עליו בזה מ"מ דעת הראב"ד כך הוא שאין ראיות של ימי זיבה סותרות ודלא כמנ"י שכ' דמוכח מן ס' בעה"נ כדעת הט"ז וליתא אך מה שנראה מן הש"ך והמהרש"א שהבאתי לעיל דמה שראתה אח"כ בהפלגה אחרת מיקרי עקירה להפלגה ראשונה ושוב א"צ לחוש להפלגה ראשונה שלא היה קבוע עיין מ"ש לקמן על דברי הש"ך ס"ק מ' דהא ליתא יע"ש:

ויש לתמוה על הרמ"א שכ' בין ראתה בר"ח ובין לא ראתה כו' חוששת לט' באייר שהוא יום כ' וכו' ראתה בט' או לא ראתה חוששת לכ' וכו' דבראתה בר"ח אייר היתה צריכה לחוש גם לי"ב באייר שהיא הפלגה כמו שהוא ר"ח אייר מן כ' בניסן ובראתה בט' באייר היתה צריכה לחוש גם לח"י באייר שהוא כמו הפלגה של ט' באייר מן ר"ח אייר וכמ"ש בס' בעה"נ שהבאתי לעיל וצ"ע ובס' כו"פ הרגיש ג"כ בזה

ועו"ק על הרמ"א שפסק דכיון שא' נקבע א"צ לחוש לשני שלא נקבע משמע אפילו ראתה ב"פ בר"ח ובכ' לחדש ואח"כ ראתה פעם ג' בר"ח כיון שנקבע ג"פ בר"ח שוב א"צ לחוש לכ' בחדש שעדיין לא נקבע ואמאי מ"ש מהא דכ' הטור לקמן סי' זה בראתה תוך ימי זיבה ממעין סתום כגון שראתה ב"פ בר"ח ובשלישי לה' לחדש ובר"ח דקבעה וסת לר"ח ואפ"ה צריכה לחוש לה' בחדש אע"פ שעדיין לא נקבע והוא מן הרשב"א כמ"ש הב"י בשם המ"מ וכ"כ הראב"ד בס' בעה"נ ע"ש ועיין פרישה מ"ש בזה ודוק:

(טו) ראתה ט"ו בניסן. כ' בש"ך ס"ק ל"ב הוא דעת הרב בפירוש דברי הרמב"ן והוא הנכון אע"פ שאין כן דעת הב"י עכ"ל ובס' מנ"י כ' ע"ז ולא מצאתי שום חלוקי דעות בזה והוא מוסכם מכל האחרונים כו' ואולי טעות נפל בדפוס עכ"ל ולפענ"ד נראה כוונת הש"ך פשוט דז"ל הטור וסת הדילוג אינה חושש' עד שתקבענו כיצד ראתה בא' בניסן ולסוף עשרים חוששת להפלגה זו עבר יום עשרים ולא ראתה שוב אינה חוששת כלום להפלג' דלגה ליום כ"א חוששת ליום כ"א הגיע יום כ"א ולא ראתה מותרת לשמש דלגה ליום כ"ב חוששת ליום כ"ב הגיע כ"ב ולא ראתה מותרת לשמש אירע לה ראיה ליום כ"ג קבעה וסת לדילוג וע"ז כ' הב"י ומ"ש דלגה ליום כ"א היינו יום כ"ח לראיה שניה ומ"ש חוששת ליום כ"א פי' חוששת ליום כ"א לראיה שלישי ומ"ש הגיע יום כ"א ולא ראתה מותרת לשמש פי' הגיע יום כ"א לראיה ג' מותרת לשמש יום כ"א ואותו יום דכיון דוסת דיום כ"א לא הי' קבוע נעקר בפ"א עכ"ד ועוד כ' שם וז"ל הגיע כ"ב ולא ראתה וכו' פי' הגיע כ"ב לראיה ד' ולא ראתה מותרת לשמש ביום כ"ב ליום זה שהיא מ"ד לראיה ג' והטעם מבואר בסמוך בהגיע כ"א ולא ראתה עכ"ל ודבריו תמוהים דמאי אריא בוסת הדילוג דאפי' בוסת השוה דינה הכי דכ"ז שלא נקבע נעקר בפ"א וכל עיקר חדושא דהרמב"ן לא בא אלא להשמיענו דבוסת הסירוג אינה חוששת לו כל זמן שלא נקבע משא"כ בשאר וסת ולפ"ז הב"י לא מיירי מזה כלל במה שכ' כיצד וכו' וגם מה שפי' הב"י דהרמב"ן אתי לאשמעינן דאם לא ראתה ביום כ"א או ביום כ"ב שא"צ לחוש ליום כ"ב או כ"ב שהוא יום מ"ב או מ"ד מאותו יום שלא ראתה דהא ג"כ מלתא דפשיטא הוא דהא אין הפלגה זו שוה להפלגה קמייתא הגם דהב"י לשיטתיה אזיל דס"ל דגם זה מיקרי הפלגה קמייתא וכמו שפירש לקמן דברי הטור במ"ש ואם הפסיקה ולא ראתה וכו' חזרה לראות וכו' ועיין בט"ז ס"ק ל"א מכל מקום לשיטות שאר הפוסקים דלא סבירא ליה הכי א"א לפרש כן וגם הקו' ראשונה צ"ע דזה פשיטא הוא דנעקר בפ"א כ"ז שלא קבעה ועיקר חדושא דידיה דא"צ לחוש לוסת הסירוג כ"ז שלא נקבע אכתי לא אשמעינן גם פירוש הב"ח דוחק יע"ש אלא פירוש דברי הרמב"ן שבטור פשוטים וה"ק הגיע יום כ"א ולא ראתה מותרת לשמש ור"ל ביום כ"ב דא"צ לחוש לוסת הדילוג ונימא כמו דדילגה פ"א מן כ' לכ"א כן עתה ניחוש שתדלג מן כ"א לכ"ב משום דוסת הדילוג שאני כ"ז שלא נקבע אין חוששין וכה"ג הפי' בדילגה ליום כ"ב וכו' וכן פי' הרמ"א כאן לדברי הרמב"ן כמו שפירשתי אלא דאיהו נקט למילתיה בדלגה מן ט"ו לי"ו והרמב"ן נקט למילתיה בדילוג מן כ' לכ"א והיא היא אלא דעיקר חידושים שא"צ לחוש לדילוג כ"ז שלא קבעתו אפילו דילגה פעם או פעמים וכמו שכתב הרמ"א בהדיא ולזה נתכוין הש"ך:

(טז) חוששת לט"ו באייר. כתב בש"ך ס"ק ל"ג ומזה ראיה למ"ש בס"ק ל' דוסת החדש היינו עונה בינונית עכ"ל מיהו למ"ש בס"ק ל"ה וז"ל ולפ"ז מיירי הכא בהיה לה וסת קבוע מקודם לכן בט"ו לחדש עכ"ל לפ"ז אין ראיה מכאן דבהיה לה וסת קבוע לא מצינו שצריכה לחוש לעונה בינונית אלא באשה שאין לה וסת כלל וכמ"ש לעיל:

(יז) י"א שחוששת לדילוג. בט"ז ס"ק כ"ד ר"ל דהרמב"ן אע"ג דכתבו משמו שפסק כשמואל מ"מ הרמב"ן עצמו מחמיר להלכה כרב דג' ראיות סגי וכו' וא"ל ממ"ש הרמב"ן הביאו הטור אירע לה ראיה ליום כ"ג וכו' ומשמע דבעינן ד' ראיות כשמואל י"ל דשם קאי לענין קולא שמכאן ואילך לא תחוש אלא לדלוגה שאם נאמר שקבעה לה וסת הדילוג בג' ראיות היה נמשך מזה קולא שלא תחוש ליום כ"ב (וכצ"ל וכ"ג שכתב הוא ט"ס וצ"ל כ"א) עכ"ד ודבריו תמוהים דלא מבעיא לפמ"ש לדעת הש"ך והרמ"א שפירשו דמ"ש הרמב"ן הגיע כ"ב ולא ראתה דמותרת לשמש ר"ל דמותרת לשמש ביום כ"ג וא"צ לחוש לדלוג א"כ הרי בהדיא שפסק כשמואל אפילו לקולא ואפילו לפירוש הב"י דמ"ש הגיע כ"ב ולא ראתה מותרת לשמש היינו ביום מ"ד מ"מ מודה דבלא ראתה בכ"ב לראייתה רביעית דמותרת לשמש ביום כ"ג דומיא דהגיע יום כ"א ולא ראתה דא"צ לחוש ליום כ"ב דהא לא איתחזק אליבא דכ"ע ועוד דעיקר דינא אינו אלא הך מלתא דוסת הדלוג כ"ז שאינו קבוע אינה חוששת לו כמו שמתחיל בזה וז"ל וסת הדילוג א"א עד שתקבענו וע"ז קאמר כיצד וכמש"ל בסמוך:

(יח) וכן עיקר. בש"ך ס"ק ל"ט כתב במ"מ וכו' עיין מש"ל סימן קפ"ד בזה:

(יט) ואם לאחר ששינתה. בש"ך ס"ק מ' השיג על המע"מ שפירש דהטור סובר דלאו דווקא וכו' ופירוש זה צ"ע וע"ק דא"כ אפילו לא היה קביעותא הא' בכ' עקרה וסת הל' דכיון שראתה אח"כ בך' א"כ עקרה הפלגה ושינתה לכ' ואין צריך לחוש אלא להפלגת כ' וכדלעיל ס"ק ל"א וכו' עכ"ד הנה כ"ז גרם לו שלא היה לפניו הלכות נדה להרמב"ן ז"ל כי לא היה נדפס בימיו וז"ל הרמב"ן בהלכותיו פ"ו עקירת הוסת כיצד היתה למודה לראות מך' לך' ושינתה ולא ראתה ביום ך' וראתה ביום ל' זה וזה אסורים וכו' כשהיא חוששת לוסת הראשון שהוא יום ך' אינה מונה מיום וסת הראשון כדי שתהא אסורה לי"א ימים מיום השנוי אלא מאותו יום השנוי שהוא יום ל' מונה כ' אם ראתה בו חזר וסת הראשון למקומו לעולם מאחר ראיה אחרונה מונין כשחוזרה לראות ביום וסתה לך' אע"פ שחזר הוסת למקומו יש שהורה שצריכה לחוש ליום ל' ממנו ויש שהורה שאינה חוששת כלום משעה שחזר וסת הקבוע למקומו נעקר שאינו קבוע ולזה דעתי נוטה שאם אין אתה אומר כן תהא אשה זו כל ימיה רואה מך' לך' ועדיין צריכה לחוש לשלשים עכ"ל הרי בהדיא כפירוש המע"מ דהא התם מיירי בהפלגת ימים ולא לימי החדש וכמ"ש דמונה ך' מיום ל' וכן ליום ל' למאן דחייש שמונה ממנו היינו מיום כ' וע"כ דלאו בימי החדש איירי וע"כ דמיירי שאחר ששנתה פעמים ליום ל' ואח"ז קודם שהגיע ל' ראתה לך' דליכא למימר דמיירי שפעם ג' לא ראתה ביום ל' אלא שאח"כ ראתה והפליגה לך' וכמ"ש הש"ך דהא בהדיא כתב דממונה ך' מאותו יום השנוי שהוא יום ל' אלמא דמיירי שראתה בכ' אחר שראתה בלמ"ד השניה ועוד דאי מיירי שלא ראתה בלמ"ד השלישי ואח"כ ראתה והפליגה לך' דא"כ מ"ט דמ"ד דצריכה לחוש ליום ל' דהא כיון דלא ראתה ל' בל' השלישי כבר נעקרה ראיות ל' דבחדא זימנא מיעקר א"ו דמיירי כמ"ש המע"מ דאחר ראיית יום למ"ד השלישי הפליגה לך' ואפילו הכא דוקא הואיל וראתה בקביעות הראשון הוא דמיעקר יום ל' הא לא"ה לא מיעקר