סדרי טהרה כד

דנשאר בחתיכה זו כדי נ"ט אלא הטעם דכ"ש נשאר בחתיכה זו וכיון שהיה עליו שם איסור לא פקע איסורו ועיין בש"ך וט"ז י"ד שם מ"ש בשם מוהרמ"ל בבצל שחתכו בסכין חולבת ועיין במ"א בא"ח סי' תמ"ז בזיתים שלא נזהרו לחתכו בסכין חדש ונתבשלו קודם פסח יע"ש ובזה תנוח דעתו רענן. וע"ת אוחיל ואצפה קודם חג הבע"ל להתעלס באמריו בחג הבע"ל הק' אלחנן

אח"ז ראיתי בתשו' מעיל צדקה שכ' (בסי' ל"ד יע"ש גם נטה שם להחמיר שלא לסמוך על רופאים אפי' ישראלים ע"ש) שיש לומר שנדון הר"ש היה נדון הפארפאל ומ"ש הרא"ש בעובדא דהר"ש וכמין חתיכות בשר נופלים צ"ל וכמין חתיכה בשר יע"ש ודבריו נכונים מאד אך מאן ספון לחלוק על הטור והרי"ו שלא הבינו כן וכמ"ש בס' מעיל צדקה עצמו והטוב לפני אלהים ימלט מזה אך במקום עיגון אין ברירה וקשה גירושין. עוד כ' דשבר של בני מעים ההוה אצל נשים מכה כזו אינה מוחזקת בדם וכה"ג כ' בס' פ"י וכ' זכר לדבר אין מחזיקין דם בבני מעים אך רופא א' אמר לי שעם כ"ז מוציאה דם (וגם לדעת הר"ן הביאו ב"י בסי' ע"ה שאפי' בדקין הדבר נראה לעין שיוצא מהם דם ע"י חבורה אלא דאנן הכי אמרינן שמתוך שדמן מועט א"צ מליחה יע"ש) מחמת קריעות הפריסה ושורייקי סומקי דאית בי' גם אמר לי שאפשר להבחין בין שבר של בני מעיים ובין נפילת המקור שקורין פארפאל לפי ששבר של בני מעיים מכה זו תמצא תמיד מן הצדדים אבל נפילת המקור הוא באמצע ביה"ח וגם הבני מעים המה ירוקים והמקור שהוא האם היא אדומה ע"כ דברי הרופא:

(ה) כמין קליפות. דין זה מעובדא דמייתי בגמרא הוא ר"פ המפלת דגרסינן התם מעשה באשה אחת שהיתה מפלת כמין קליפות אדומות ובאו ושאלו את אבא ואבא שאל לחכמים וחכמים שאלו לרופאים ואמרו להם אשה זו מכה יש לה בתוך מעי' שממנה מפלת כמין קליפות תטיל למים אם נמוחו טמאה ע"כ והק' הרא"ש בתשובה להרשב"א ז"ל דלמה אם נמוחו טמאה דכיון דאמרו הרופאים שיש לה מכה אמאי לא תלינן הדם במכה ע"כ ובתשו' מוהרמ"ל סי' קי"א כ' לתרץ שהחכמים ביחנו דברי הרופאים אם האמת אתם או לאו ולפ"ז מוכח דלא סמכינן באיסור זה על הרופאים אך י"ל דהיכא דאפשר לברורי מבררינן אבל היכא דלא אפשר מהימני ובתשו' ח"צ הק' על פי' מוהרמ"ל דא"כ למה הוזכרו שאלות הרופאים כלל אחר שלא סמכו עליהם כלל אך קו' זו אינה אלא לשיטת הרז"ה דס"ל דאפי' בדם יבש אם לא נמוחה נמי טהורה אבל לשיטת הראב"ד דס"ל דדוקא היכא דצורתן מוכיח עליה וא"ל בריה הוא דמהני שריה מעל"ע אבל בחתיכות דם יבש לא מהני שריה כיון דליכא למימר דבריה הוא לפ"ז שפיר נ"מ בדברי הרופאים דאי לאו דאמרו שכן הוא צורת בריה מקליפות המכה לא היה מהני שריה מעל"ע אך עתה שאמרו הרופאים דהוא מקליפות המכה להכי מהני שריה מעל"ע דכיון דלא נמוחה בתוך מעל"ע מיסתבר למיתלי במכה והכי רהיטי שמעתתא התם דמק' ומי איכא כה"ג יע"ש (וכן הוא בהדיא בירושלמי דפירקין ע"ש וכ"כ בס' כו"פ) אך הרא"ש לשיטתו אזיל דס"ל כשיטת הרז"ה ולדידיה ליכא למימר כתי' מוהר"א דא"כ למה הוזכרו כלל דברי הרופאים ועל מה שאלו להם אחר שלא היו רוצים לסמוך עליהם ומש"ה מק' שפיר ויש מפרשים דהא דאמר בש"ס תטיל למים הן הן דברי הרופאים והוא דוחק. ואמ"ו הגאון בס' שב"י כ' לתרץ דוודאי היכא דהרופאים אמרו מכח אומדנות והוכחות שיש לאשה מכה בגופה נאמנים אבל בעובדא הנאמר כאן לא היה להרופאים שום הוכחה שיש לאשה שום מכה תוך גופה אלא משום דאין דרך של אשה להפיל כמין קליפות ושערות ולא שהחליטו בודאי שיש לה מכה ומש"ה אם נמוחו טמאה דאז נתברר שאין לה מכה וכ"כ הב"י בסי' קצ"א ולפ"ז ל"ק קו' הרא"ש

וגם לא קשה אמאי לא סמכו על הרופאים דז"א אחר שלא אמרו הרופאים כן בבירור אלא מחמת השינוי להפיל ענינים כאלה ואכתי י"ל דדם יבש הוא מש"ה הוצרכו בדיקה וכ"ז צריכין אנו לומר לשיטת הרז"ה והרא"ש אבל לשיטת הראב"ד בלא"ה לק"מ וכמש"ל וכן מבואר בהירושלמי דפירקין וכמ"ש הש"ך ואכתי קשי' דאם לא נמוחו דנתברר הדבר שמן המכה הוא בא א"כ אמאי כתב הרשב"א ופסק המחבר לקמן סעיף ה' דאם יש עליהם שום לחלוח דם טמאה וכן הוא בהדיא בירושלמי דפירקין ואמאי נימא כיון דלא נמוחו ודאי מן המכה בא שאף הדם מן המכה הוא ומ"ש בט"ז ס"ק ז' דהיינו טעמא דכיון דיש דם מוכח דגם הנהו הם דם ליתא דדין זה הוא מהרשב"א ושם הטעם משום דמטמא בכ"ש יע"ש וצ"ל דכיון דקליפות מגלדי המכה הם ואז כבר נתרפאה המכה ואינה מוציאה דם אח"ז מצאתי שכ"כ אמ"ו הגאון בתשו' שב"י ועיין בשו"ת מהרי"ק סי' קנ"ט שכ' בפשיטות דמשמע מסוגיא זו דסמכינן על הרופאים הביאו הב"י לקמן סי' קצ"ט ע"ש: (ו) ואם מעכן בצפרניו. נ"ל שמניח הקליפות על צפרניו וממעכן בצפרנו שבידו השני זו היא מיעוך ע"י הדחק

במשנה דר"פ המפלת איתא הכי המפלת כמין קליפה כמין שערה כמין עפר כמין יבחושין אדומים תטיל למים וכו' ופי' הרשב"א בתה"ק סוף ש"ד כמין עפר ר"ל כמין דבר שהוא נפרך כעפר וכל הפוסקים הביאו המשנה כצורתה רק הטור בסי' זה השמיט כמין עפר ואחריו נמשך המחבר בש"ע כאן וצ"ע ובשלמא על הטור י"ל דס"ל דכ"ש הוא מן אינך דחשיב שהם בריה ממש ואפ"ה בעי שריה מכ"ש כמין עפר דלאו בריה ממש הוא וכמו שהק' בירושלמי התם ועפר בריה הוא בתמיה ומשני אין אפי' עפר וכו' ע"ש אלמא דעפר לא דמיא כ"כ לבריה וכ"ש הוא מאינך דחשיב ואי דקשיא דה"ל לאשמעינן דאפילו עפר שאינו דומה כ"כ לבריה דאפ"ה אם לא נימוח טהורה ז"א דאין זה חידוש דהא ס"ל להטור דאפי' חתיכת דם ממש אם לא נימוח טהור ומה"ת יגרע כמין עפר בזה אבל המחבר שהביא דעת הראב"ד בסתם דל"מ בחתיכת דם שריה ושיטת הטור הביא בשם י"א קשה דלא ה"ל להשמיט כמין עפר דבזה מהני לכ"ע שריה מבני מוהר"מ ואין להקשות על הטור דלמה תני המתני' עפר הלא כ"ש הוא מאינך י"ל דלהכי נקט ליה לאשמעינן דין זה דאפילו מידי דלא הוי צורת בריה אפ"ה אם לא נימוח טהור דדם יבש אם לא נימוח טהור אבל הטור שכ' דין זה דדם יבש דטהור בהדיא לא היה צריך לכתוב עפר וכנ"ל: (ז) באשה שיש לה וסת. עיין ש"ך ובספר מנ"י כתב דהרמ"א קאי אמ"ש דאם בדקה ג"פ ולא נימוחו דא"צ בדיקה אהא כתב דמ"מ בשעת וסתה אינו מועיל מה שבדקה כבר שלש פעמים ולא נימוחו אלא צריך שתטיל גם עכשיו למים כיון שהוא בשעת וסתה לא תסמוך על בדיקה ראשונה עכ"ד ונראה מלשון הרמ"א דהא דמהני בדיקה ג"פ ולא נמוחו דוקא כשבדקה כל מה שראתה ולא נמוחו אבל ל"מ בדיקה במקצת מה שראתה וכן נראה מפסקי מהרא"י סי' מ"ז שכ' שם וז"ל ועוד דלא נראה כלל דתועיל אם לא נמוחו כולן עכ"ל הלשון מגומגם ונראה דט"ס יש שם וכצ"ל דתועיל אם לא נבדקו כולן וכדברי הרמ"א כצ"ל ובאמת צל"ע כיון דמקצת לא נמוחו הרי נתברר שהוא ממכה ואמאי לא נתלה גם השאר דממכה אתיא מן הסתם אע"ג דלא נבדקו וגם מדכ' הרמ"א בתחלת דבריו וה"ה אם נתמעכו קצתן משמע דוקא בידוע שנתמעכו הא מסתמא שלא נבדקו טהורה וצ"ע: (ח) וי"א שגם לזה צ"ב. והוא דעת הרז"ה והרא"ש ובב"י כ' שהרי"ו כ' שהתוס' הסכים לדעה זו ובתוס' שלפנינו אין זכר מזה אמנם בחדושי ש"ס כתבתי דמוכח כן מדבריהם בד"ה אבל דם דרכיך וא"ת והא ד"נ נמי קתני לקמן וכו' ועיין מהרש"א כוונתם ואי ס"ד דס"ל לתוספות כשיטת הראב"ד והרשב"א שדוקא היכא דצורתו מוכיח דבריה הוא מהני שריה מעל"ע א"כ מאי מתרצים התוספות דהתם מיירי בדם נדה שנפל על הבגד כו' אכתי קשה במפלת חתיכה אדומה דקיי"ל דטמאה אע"פ שאינה נמוחה במעל"ע וא"כ הא איכא דם שלא נמוח במעל"ע ואמאי מהני הכא במעל"ע וא"ל דש"ה דאיכא צורת בריה עליהן וכיון דרוב פעמים נימוח במעל"ע תלינן במצוי דמסתמא בריה הוא משא"כ היכא דליכא למיתלי בבריה ע"כ דדם הוא ונתקשה ביותר דא"כ מעיקרא לא מקשי מידי וה"ל לתרץ דש"ה דצורתן מוכיח משא"כ במתני' דלקמן א"ו דס"ל להתוס' כשיטת הרז"ה והרא"ש

בתשובת ב"י סימן קכ"ז כתב דאשה שראתה קרטין ונאבדו בלא בדיקה אם נמוחו או לאו דמותר מטעם ס"ס ספק אם הוא אדום או לאו ואת"ל שהוא אדום שמא לא היה נמוח ואע"ג שהאשה אומרת שראתה קודם שנאבדה והיה אדום מ"מ כיון שיש מראה אדום שהוא טהור אלא שאין אנו בקיאים חשוב ספקא וכמ"ש הרא"ש פ' כה"י וז"ל ובדורות הללו אין בקי לראות בדמים לשעון על חכמתו ולהפליא בין דם לדם ואפי' בימי חכמי התלמוד היו מן החכמים נמנעים לראות דמים כ"ש האידנא שאין לטהר שום דם ומראה אדמומית כו' א"כ בנ"ד הוי ס"ס וכו' ואף דהוי ספק חסרון ידיעה מכל מקום הוי ס"ס תדע שהרי כתב הרמ"א דספק מן המקור ספק מן הצדדים הוי ס"ס אע"ג דהוי ספק חסרון ידיעה ועוד דבתשובת מ"ב סימן נ' כתב דגבי ס"ס אינו מזיק חסרון ידיעה והש"ך סי' ק"י חלק עליו ואין דבריו נראין וכו' עכ"ד ולשיטתו בלא"ה לק"מ מהא דספק חסרון ידיעה שהרי הוכיח הט"ז בי"ד סימן צ"ח ס"ק ו' דדוקא היכא דיש חסרון ידיעה ליחידים אבל לאחרים יוכל להתברר הוא דלא מיקרי ספק אבל היכא דהוי חסרון ידיעה לכל הדור לא מיקרי חסרון ידיעה ונכנס בגדר הספק ואם כן בנ"ד שאפילו בימי חכמי התלמוד נתמעט הבקיאות ובדורנו אין הכרה משום אדם להפליא בין דם לדם אם כן נכנס לגדר הספיקות אך מ"ש דהוי ס"ס אם יש לו מראה טמא או לאו את"ל שהיה לו מראה טמא שמא לא נמוח לע"ד אין זה ס"ס דהכל משם אחד הוא ולא הוי אלא חד ספקא אם הוא ד"נ או לאו דהספק הראשון אם היה לו מראה טמא או לאו ואם כן הך ספקא הוא אי הוי ד"נ או לאו וגם בספק שמא נמוח או לאו נמי הך שם הוא דאי לא נמוח אמרינן דאין זה ד"נ אלא בריה הוא וכמ"ש הש"ך בסימן קפ"ז ס"ק כ"ב וכאן אין הספק האחרון מתיר יותר מן הראשון ולא שייך התירוץ שכתבתי לעיל בשם הגאון מהו' צ"ה זצ"ל אקו' הש"ך בסימן קפ"ו (ואחר זה ראיתי שאפשר לומר גם כאן תי' הנ"ל ומיהו תי' הגאון צ"ע לדינא לדידן דלית לן טהרות) גם מה שהוא עושה לספק אם יש לו מראה טומאה או לאו תלי' בפלוגתא דהראב"ד בס' בעל הנפש והרז"ה ז"ל בהשגותיו דהראב"ד ס"ל דרוב דמים טמאה ותלינן מן הסתם שהוא דם טמא ואפילו לקולא תלינן שהוא דם טמא מכל שכן להחמיר דתלינן בדם טמא ומביא ראיה מהא דאמרינן במכילתין דף כ"א גבי קשתה ב' ולשלישי הפילה וא"י מה הפילה כו' דר"י ס"ל א"א לפתיחת הקבר בלא דם מש"ה אית ליה מביאה קרבן ונאכל ואמאי מביאה קרבן ונאכל דאע"ג דס"ל א"א לפתיחת הקבר בלא דם מ"מ מאן נימא לן דהיה דם טמא דלמא דם טהור הוא א"ו דאזלינן בתר רוב דמים באשה שהוא דם טמא והרז"ה חלק עליו וכתב שאין ראיית הראב"ד ראיה דכי אמרינן א"א לפה"ק בלא דם דם טמא קאמרינן וע"ש שמביא ראיות להיפך דלא אמרינן רוב דם באשה ד"ט הוא וא"כ לדעת הראב"ד אין להכניס זה בגדר הספק דדלמא דם טהור הוא כיון דרוב דמים טמאים באשה אזלינן בתר רובא וכמ"ש הש"ך בי"ד סימן נ"ג ס"ק י"ד בשם הב"ח וז"ל כל מאי דמכשירין מטעם ס"ס היינו היכא דאיסור והיתר שוין אבל היכא דאיכא למיתלי באיסור טפי מבהיתר תלינן לחומרא אבל לדעת הרז"ה מקרי שפיר ספקא

ומיהו מאי שמביא הרז"ה ז"ל ראיה לדבריו מדלא מנה רבי יוחנן הך דרוב דמים טמאים באשה באותן מקומות שהלכו חכמים אחר הרוב א"ו דאין זה רובא ע"ש אפשר לדחות למ"ש התוספות במכילתין דף י"ח ע"ב ד"ה למעט רובא כו' דלא מנה רבי יוחנן אלא מאי דלא הוי רוב גמור אבל מה שהוא רוב גמור לא מנה ולפ"ז יש לומר דמש"ה לא מנה ר"י להא דרוב דמים באשה טמאים לפי שהוא רוב גמור לשיטת הראב"ד ז"ל וגם שאר ראיות שהביא הרז"ה ז"ל יש לדחות יע"ש וא"ל אע"ג דרוב דמים באשה טמאים היינו היכא דחזי' כדרך שרגילות לראות משא"כ היכא דחזי' קרטין קרטין שאין דרך הנשים לראות כן לא אמרינן דתלינן ברובא וכה"ג כתב שם בתשובה הנ"ל על ענין אחר ז"א דהא בר"פ המפלת סבר ר"י לאוקמא פלוגתא דר"י ורבנן בהמפלת חתיכה דמיירי בשהפילה וא"י מה הפילה דר"י סבר זיל בתר רוב חתיכות ורוב חתיכות של ד' מיני דמים ורבנן פליגי עליה וס"ל דלא אמרינן ר"ח של ד' מיני דמים ולבסוף איתותב רבי יוחנן ומוקמינן ליה בפלוגתא אחריתא עכ"פ חזינן דס"ל לר"י אליבא דר"י דאזלינן בתר רובא אפילו במפלת חתיכה שאין רגילות לראות בכך ואפילו הכי אמרינן זיל בתר רוב ואע"ג דרבנן פליגי עליה מ"מ כ"ז למאי דס"ד אבל למאי דמסקינן ומוקמינן ליה בפלוגתא אחריתא י"ל דכ"ע ס"ל דאפילו בא"י מאי הפילה דאמרינן רוב חתיכות מד' מיני דמים ואע"ג דא"ל נמי איפכא דלמסקנא לכ"ע לא אמרינן רוב חתיכות של ד' מיני דמים מ"מ אין זה מוכרח ומנ"ל להקל אך כבר כתבתי לעיל בסימן קפ"ג דדברי הש"ך אינן מוכרחים והבאתי ראיה מתוס' ומהריב"ש דהוי ס"ס אפילו היכא דאיכא למיתלי באיסור טפי יע"ש ועכ"ז אין זה ס"ס משום דהוי הכל משם אחד אם ד"נ הוא או לאו וכמש"ל ועיין מ"ש סימן קפ"ז מיהו בתוס' דף ס"ב ד"ה הטבילו ועשו ע"ג טהרות נראה מדבריהם דכה"ג ס"ס הוא דהא ספק צבע וספק דם מעלמא נמי שם אחד הוא ועיין סס"י ק"ץ מ"ש בזה: ואגב ראיתי להזכיר מ"ש בס' תב"ש בי"ד סימן ל"ח לענין ריאה שיש לה מראה שחורה אך שאינה שחורה כדיו שיש להקל דאע"ג דגבי נדה אמרינן כל מראה שחורה אסורה דאנן לא בקיאים היינו משום דאיסור כרת ותו דלפעמים מסור הוא לנשים רק היכא דשחור הוא כזפת יש להחמיר אבל בדיהה מזה יש להקל עכ"ד מה שכתב לחלק בין איסור כרת לאיסור לאו עיין בתה"ד סימן ר"ן שכתב להוכיח מסוגיא דמס' יבמות דאין לחלק בזה ומ"ש דשאני ד"נ דהחמירו משום דלפעמים אסור לנשים הא ליתא דמעולם לא היתה הוראה זו מסורה לנשים רק לחכמים הבקיאים ומשום שנתמעט הלבבות החמירו שלא לפלא בין דם לדם אפילו לחכמים וכמ"ש הרא"ש ז"ל בפ' כה"י וכ"כ בתשובת ח"צ סימן מ"ו וז"ל ועל כיוצא בזו נאמר עדות מסורה לב"ד ואין בנות ישראל מורות לעצמן אלא לחכם עכ"ל

קפט (א) לשעות ולא לימים. דין זה הוא מהראב"ד בס' בעה"נ וז"ל שאם קבעה וסת בשעה מיוחדת כגון שכל פעם שהיא רואה אינה רואה אלא באותה שעה ביום או בלילה כמו בחצי היום או בחצי הלילה אלא שאין לה יום קבוע לראייתה מש"ה תמיד היא חוששת לאותה שעה בכל יום או בכל לילה וכן הבין הרז"ה בהשגות וכן מוכח מן הראיה שהביא ממתני' דפ' האשה ועוד הביא ראיה לדין זה מהא דאי' פ' התינוקת ההיא אתתא דכל דהוה סלקא מטבילת מצוה הוי חזיא דמא ואתא לקמיה דר"י וא"ל שמא דימת עירך עלתה בך לכי והבעלי ע"ג הנהר והא התם בין שהיה לה וסת בין שלא היה לה יום טבילתה לא היה יום קבוע פעמים מקדמת ופעמים מאחרת וביום טבילתה ה"ל שעת קבוע שבכל עת שהיתה נכנסת לעיר וחברותיה מרגישות בה היתה רואה ואעפ"כ לא חש ר"י בה אלא לשעתה בלבד דהיינו שעת כניסתה לעיר אבל קודם כניסה לעיר התירה ש"מ שאם קבעה וסת לשעות ולא קבעה וסת לימים אינה חוששת אלא לשעתה בלבד עכ"ל וק"ל דמאי ראיה איכא מהתם דש"ה דדימת עירה גרמה והוי כוסת הקפיצה ואכילות שום ואפילו אי נימא דדמי לוסת דפיהוק נמי אינה חוששת אלא לשעתה ולא קודם הוסת וכמבואר בסימן זה וכ"כ הרז"ה והרמב"ן והר"ן בחדושים אבל הוסת הקבוע לשעה בלא שום מקרים שאירע בגופה י"ל דאסורה כל היום ונראה דס"ל להראב"ד ז"ל מדקאמר ר"י שמא דימת עירך עלתה בך מוכח דלא קים ליה לר"י דדימת עירה גרמה אלא מספקא ליה מדקאמר שמא וכו' וקשיא איך הקיל ר"י מספק ואפילו אי נימא דוסתות מדרבנן לא היה לו להקל מספקא לכתחלה וכמש"ל סעיף ז' ע"ש א"ו צ"ל שהיה לה שעה קבוע אימתי שהיתה נכנסת לעיר וכיון שלא היה לה יום קבוע לא נאסרה אלא לשעתה אבל אי לא היה לה שעה קבוע היתה אסורה כל אותה עונה דדלמא הטבילה גרמה אבל כשראתה בשעה קבוע אפילו אי נימא דטבילה גרמה מ"מ כיון דתמיד היתה חזיא בשעה מיוחדת שריא מקודם לכן כיון דאין לה יום קבוע לכך ומש"ה שריא ר"י

ומכאן ראיה למ"ש בש"ע סי' קפ"ז דאשה שראתה פ"א בליל טבילתה שצריכה לפרוש מבעלה ליל טבילה אחרת דכיון שאין לה שעה קבוע אסורה כל העונה וכ"נ מחדושי הרמב"ן שכ' וז"ל וה"ק לה לאו טבילה גרמה לך דתיתסרי אלא דימת עירך גרמה לך ומותרת את ע"ג הנהר עכ"ל משמע דאי הוי טבילה גרמה היתה אסורה אע"פ שלא היה לה יום קבוע לכך וכמש"ל אך אין זה ראיה משום די"ל דטבילה הוי כמו קפיצה ובעינן דוקא שיהיה יום קבוע כיון דמחמת אונס הוא ומ"מ שאני התם שאירע לה כן הרבה פעמים דכל אימת דהוה סלקא מטבילת מצוה הוה חזיא דמים וא"כ אפי' אי נימא דדמיא לקפיצות מ"מ הא קיי"ל בקפיצות גופה אם אירע לה כן ג"פ דחוששת מיהו אבל משום פ"א י"ל דאינה חוששת כמו בוסת הקפיצות וע"ל סעיף י"ז מ"ש. ומ"ש הראב"ד דוסת הזה נעקר בשעה א' נראה דס"ל דוסת הקבוע לשעות ולא לימים דמיא לוסת הקפיצות שאינו נקבע אלא לימים קבועים ואפ"ה כל שראתה כן ג"פ חוששת לה פ"א ונעקר בפ"א וכה"ג בוסת השעות ועיין מ"ש לקמן בזה: