סדרי טהרה כג

כו' לפ"ז תמיה לן אמאי פסק הרמב"ם בדין מקור שנעקר ונפל לארץ דטמאה אשה ואיני רואה שום חילוק בין דם שיצא מכותלי הרחם ובין הרחם עצמו שיצא לחוץ עכ"ל הנה גברא קחזינא תיובתא לא קחזינא דודאי לכ"ע מקור עצמו טמאה כדיליף ר"ל מקרא אלא דעיקר קו' תוס' ר"ן ורמב"ן דאע"ג דמקור עצמה טמאה מ"מ אינו מטמא משום טומאת בית הסתרים וע"ז תי' תוס' דהלמ"מ הוא והיינו למאן דאית ליה דמק"מ טמא אבל למאן דל"ל ס"ל אף דמקור טמא מ"מ מה שבתוכו טהור משום דמקור עצמו אינו מטמא טומאת בה"ס ול"ל הלכתא ולשיטת הרמב"ן והר"ן גזה"כ הוא כל מה שנברא בתוכו טמא וא"כ מה קושייתו דמעכ"ת דאף שבשר מקור עצמו טמא אף ד"מ יהא טמא שאף הוא כבשר ז"א כבר הוכיח תוס' במס' שבת ר"פ המוציא יין ד"ה הואיל ויכול לקרוש דדם אינו כבשר וגבי נבלה קיי"ל דדמה אינו מטמא אלא טומאה קלה כמ"ש הרמב"ם פ"ה מהלכות אבות הטומאה דין ז' ובפ' דם נדה אמרינן נמי דדם מגפתה בעי רביעי' לטמא טומאה קלה הביאו תוס' כאן במקומו ועוד דממקומו הוא מוכרח דאי ס"ד דדם היינו כבשר וא"כ מאי מק' תוס' על רשב"ג דהא טומאת ביה"ס היא ומאי קו' הא רשב"ג איירי בד"מ שבמקור ואי ד"מ הוי כבשר הא כיון דמקור עצמה מטמא ביציאתה אף ד"מ נמי תטמא ביציאת א"ו דד"מ אינו נדון כבשר עצמו ומש"ה הוצרך התוס' לתרץ דהלמ"מ הוא ולרשב"ג ודאי דאין חילוק בין ד"מ לדם הנברא אלא דרמב"ם לא פסק כוותי' דרשב"ג משום עדות דרבותינו אבל בדם הנברא בתוכו פסק דמטמא כר' יוחנן וכסתם מתני' לקמן כמ"ש בתשו' וכ"מ הלשון מדקאמר ורבותינו העידו על ד"מ שהבא מן המקור שהוא טהור ולא קא' רבותינו העידו על מק"מ שהוא טהור דהא בהכי פליגי ר' ורשב"ג א"ו דוקא בד"מ העידו שהוא טהור אבל אינהו מודו דמק"מ טמא ועוד ראיה דאפילו למ"ד מק"מ טמא לא מטמא אלא מה שהוא מעיין כעין ד"נ או כב' טיפי מרגליות אבל מה שאינה ממעיינות שלה אע"פ שהיא בתוך המקור אינה מטמאה ומדקא' רבא דכ"ע אין דרכה כו' ודם טמא דאתי דרך המקור ל"ל לומר דדם טמא ת"ל דטמא משום החתיכה שהיא במקור א"ו דליכא גזה"כ אלא דומיא דד"נ שהוא מעין שלה וכמ"ש הרמב"ן והר"ן שאף הוא נעשה כד"נ. וא"כ מאי קשיא למעכ"ת אי נימא דד"מ אינו מטמא כיון דל"ד לדם נדה שהוא ממעיינות שלה

עוד כתב מעכ"ת לתרץ ע"מ שהשגתי עליו בקו' על פירוש הרמב"ן דלדעתו ס"ל לרש"י דאפילו אי נימא דדם חתיכה היא מ"מ איצטריך קרא דבבשרה להכי. לא ידעתי מה הועיל בזה דעכ"פ מודה מעכ"ת שהוא דוחק גדול לומר כן ואיך יקשה על הרמב"ן שגם הוא יכנס בדוחק הגדול הזה אמנם לדעתי הוא מהנמנע לאומרו שרש"י סובר כן ויש לי הוכחות הרבה ע"ז ואינקוט חדא מיניה דלדעת מעכ"ת למה פירש"י בד"ה טמאה (והוא פירש"י אשר מעכ"ת מרמז ברמיזותיו לעיין בו כאלו היה דבור זה בהעלם עין ממני) וז"ל שם ורבנן בתראי לא דייקי לישנא דק' והאי דמטהרי משום דלאו ד"נ הוא עכ"ל דל"ל כן דלפ"ז ק' קו' תוספות דמנ"ל למקשה דפליגי בתרתי טפי ה"ל לרש"י לפרש דהמקשה סבר דאף רבנן בתראי דרשי לק' דבבשרה לחתיכה א"ו דסבירא ליה דטעמא דקרא משום דאין זה ד"נ וממילא משמע בשפופרת כ"ע ל"פ כ"פ בחתיכה והיינו רבנן בתראי ס"ל דתרתי ש"מ כסברת מעכ"ת או דאית ליה לרבנן בתראי דחתיכה ל"צ קרא למעט משום דאין זה ד"נ והוא סברא חיצונה ועל הפי' הזה לא יפול שום קו' ומדלא פירש כן ע"כ ס"ל לרש"י דלמאן דס"ל דדם חתיכה הוא ל"צ קרא להכי ועוד הק' מכ"ת על מה שכתבתי לתרץ הרמב"ם פ"ה מהלכות א"ב וכתב מעכ"ת וז"ל לדבריו פשיטא קשיא אמאי לא הביא הרמב"ם דין זה באם הפילה חתיכה כעין שפופרת דהא בהא פליגי ר"א וחכמים עכ"ל לא ידעתי מה קשיא ליה דכ"ז אינו אלא לפירוקא דאביי אבל לרבא ל"פ בהא ר"א וחכמים ופלוגתייהו במק"מ ומה שדקדק מעכ"ת מלשון הרמב"ם בדין שלפני זה שכתב לשון מלאה בזה יפה דקדק מעכ"ת עכ"ז אף אי נימא דרמב"ם ס"ל מלאה לאו אגור משמע מ"מ י"ל דברי הרמב"ם ע"ד שכתבתי דס"ל להרמב"ם דלישנא דמלאה איכא לפרושי בין אגור ובין אין אגור. והנה שמעתי שקו' זו שהקשיתי על הרמב"ן דמלא האגור משמע הק' בחידושי רשב"א על רמב"ן וכעת אינו תח"י לעיין בו

ועתה אחר שעוררני מכ"ת לעיין בזה מצאתי ישוב לקושיית הגאון מהר"ג המובא בתשובת ש"י סימן ל"ו וז"ל ובאמת לאשר כתבתי דרמב"ם פסק כרשב"ג א"כ נ"מ לדינא בזה בהמפלת חתיכה ויש בו דם אגור כמבואר בש"ס דף כ"ב ע"א לאוקימתא דרבא דקיי"ל כוותיה ורמב"ם השמיט דין זה ולא מצאתי עכ"ל ולפמ"ש המ"מ דהרמב"ם גרס בדברי ר"י המפלת חתיכה קרוע ולשיטתו י"ל דאף הרמב"ם ס"ל דמלאה אגור משמע ועדיפא מיניה לכך כתב ברישא בדשיעא אפילו מלאה טהורה שזה דם חתיכה אבל בקרוע אפילו באגור ואינה מלאה אלא במקום אחד אגור טמאה משום דזו ד"נ וכר"י ולפ"ז לק"מ דס"ל להרמב"ם דפלוגתייהו דר"א וחכמים מיירי בדשיעא וס"ל דאפילו בדשיעא תלינן בד"נ מש"ה למאן דאי' ליה מק"מ טמא טמאה אבל אי נימא דדם חתיכה הוא אפילו למאן דאית ליה מק"מ טמא דדם טהור דלא גרע מחתיכה עצמו ולא טימא הכתוב אלא מעיינות המקור ומש"ה הרמב"ם דס"ל כר"י דבדשיעא תלינן בדם חתיכה ליכא נ"מ דממ"נ בקרוע אף האשה טמאה ובדשיעא תלינן בדם חתיכה

עוד כתב מכ"ת וז"ל מה שרצה ליישב קו' מהרש"א לא ידענא מאי קאמר ורבנן אפשר דלא דרשי כלל דבבשרה להכי כדס"ד הש"ס מעיקרא עיין ברש"י עכ"ל תמה אקרא על קו' זו דהא אנן בשינויא דאביי קיימינן ואביי הא בא לדחות דברי המק' דס"ד דרבנן לא דרשי בבשרה ולית להו דשפופרת ועל זה משני אביי בשפופרת כ"ע ל"פ דטהורה ואיך יאמר אביי בתירוצא דרבנן לא דרשי בבשרה וא"כ שפופרת תנאי היא ומאי חדש אביי וקו' מהרש"א נמי הכי הוא דלמא אביי בבשרה כ"ע לא פליגי ואריכות בזה אך למותר

ומה שכתב מכ"ת וז"ל מה שרוצה לעשות סמוכים בנ"ד עפ"י דברי הר"ן איני יודע מה שח דהא בנ"ד איכא הרגשה עכ"ל לא ע"ז כוונתי אלא כתבתי זה לתרץ התמיה למה לא חשש המחבר בש"ע להביא דעת הרמב"ם לחוש לדעתו באיסור דאורייתא ועל זה כתבתי דלפ"ד הר"ן אין בזה איסור דאורייתא אך דחיתי ישוב זה דמלשון הפוסקים והסוגי' לא משמע כן כהר"ן יע"ש בכתבי ותמצא שזה כוונתי

ואגב נזכיר מאי דקשיא לי אתשו' ש"י במ"ש בדין טיפי דמים הבאים עם ליחה לבנה דכיון דליחה לבנה מרובה איכא למיתלי הרגשה בליחה לבנה והן כדברי הר"ן הנ"ל אך קשה מסוגיא זו דא"כ קרא דבבשרה למעוטי חתיכה ל"ל דהא הכא נמי איכא למיתלי הרגשה בחתיכה א"ו כיון דדם בתוך החתיכה הכל מיקרי הרגשה אחת וכ"כ י"ל בליחה לבנה ויש להאריך בזה ולא עת האסף פה: ומה שכ' מעכ"ת בהשגתי עליו דלפירושו בדברי רמ"א דמטהר ליה משום ס"ס בנ"ד האשה טהורה משום דאין דרך ראיה בכך אף לדעת הרמ"א יפה השיב ועיינתי תוך כתבו שכך כוונתו אך כ"ז לדעתי שדרך בדרך בעל ש"י דאליבא דכ"ע בנ"ד מיקרי שלא כדרך ראיה אבל לא כן לפענ"ד אלא הן לפי' הב"י והן לפי' הב"ח מעולם לא יצא הר"ן לדון בדבר החדש לדמות מלתא למלתא לומר שעקירת המקור הוי שלא כדרך ראיה אלא דין הר"ש הוא דין המוזכר בש"ס להדיא לפרושו דכיון דלפרושו רבנן בתראי ס"ל דבחתיכה אפי' בפלי פלויי טהורה וא"כ לא גרע אשה שנעקר המקור שלה וכעין חתיכות בשר שנפלו לביה"ח והיה הדם בתוך הבקעים ודעת הב"ח והב"י אחד הם דלתרווייהו מיירי הר"ש בחתיכות המקור שנעקרו והיה הדם בתוך הבקעים אלא בהא פליגי לדעת הב"י אם ראתה אח"כ דם להדיא אף שמחתיכות שבביה"ח בא מ"מ מקרי דרך ראיה ולדעת הב"ח אפי' אם ראתה דם אח"כ להדיא טהורה כיון דבתחלת נפילה היה הדם בתוך הבקעים זהו שלא כדרך ראיה והוי כאלו נפלה לארץ ודלא כדעת ש"י שמשוה לדעת הב"ח עם דעת הט"ז דמקרי שלא כדרך ראיה משום דאין דרך המקור להוליך עמה דם דליתא וא"כ אף לדבריו דרמ"א מטהר משום ס"ס מ"מ כיון דאין חולק על פי' הב"י מסתמא ס"ל נמי לרמ"א דר"ש מיירי בעובדא דידיה שהיה הדם בתוך הבקעים של חתיכות המקור וזהו ודאי מיקרי שלא כדרך ראיה משא"כ בנ"ד דלא מיקרי שלא כדרך ראיה אלא לפי' הט"ז והשו"ת פ"י דס"ל דזהו מקרי שלא כדרך ראיה כיון שהמקור עצמו מוליך הדם עמה ואפי' בדם בעין ורום מכ"ת משוה לודאי דזה מיקרי שלא כדרך ראיה לדעת הרמ"א ולענ"ד די אם להכניס סברא זו בגדר הספקות

עוד כתב מכ"ת על מה שהקשיתי שטרח בש"י בדברי הב"ח על לא דבר והשיב מעלתו וז"ל אפשר ז"א הא דאמרי' שצריכה לידע שדם זו מן המכה דוקא אם יודעת שבא מלמעלה עכ"ל ולפ"ז אשה שיש לה מכה בביה"ח ויודעת שהמכה מוציאה דם טהורה אפילו בשעת וסתה אע"פ שא"י שדם זה מן המכה כל זמן שלא הרגישה שדם בא מלמעלה מהמקור וליתא דלא אשתמט לחד מן הפוסקים לכתוב דין זה החידוש ורמ"א לא כתב רק בכתמים תולה בכל ענין וגם בעיני מכ"ת הוא בדרך אפשר וכיון שכן מנ"ל לש"י להקשות בפשיטות על הב"ח שדבריו אין לו שחר עוד כ' מכ"ת וז"ל מה שהקשה מעלתו אש"י בסוף התשובה ולענ"ד תמוה לפ"ד בפי' הט"ז כו' עכ"ל טובא תמיה לי על רומעכ"ת דעכ"פ מודה מעכ"ת דאם א"א לפתיחת הקבר בל"ד ודאי אמרינן שיצא הדם להדיא עם החתיכה וזה היא קושיתי ע"ד ש"י שהרי הוא כתב וז"ל גם יצא לי חידוש דין בדין זה שמקור נפל לביה"ח דעכ"פ בשעת נפילת המקור לביה"ח יש לטמא כו' משא"כ לדעת הט"ז אין נ"מ בזה דא"א לפתיחת הקבר בל"ד אפי' אם בא דם עם החתיכה לא מטמא עכ"ל הרי להדיא דדעת הש"י לדעת הט"ז לעולם טהורה אפי' בחתיכה גדולה וע"ז הקשיתי דאיך יהיה דברי הט"ז נגד הטור שכ' אעובדא דר"ש דוקא בחתיכות קטנות ומה שירד מכ"ת לחלק בין דם לדם דהא דקתני במתני' אם יש עמה דם דוקא דם בפ"ע משא"כ דם על גבי החתיכה לא ידענא מאי קאמר דודאי אף לדעת הט"ז פירושו אפי' על גביו טמאה ושאני התם דדרכה בכך משא"כ בעקירת המקור דזהו אין דרכה שהמקור יוליך הדם עמה וכ"כ הט"ז בס"ק ז' ומה שמביא ראיה מדברי מע"מ הלא דבריו מובאים גם בש"ך ס"ק ט"ו ולא ידעתי דמאי ראיה מזה

תו כתב מעכ"ת ע"ד שבדברות האחרונות במה שהקשיתי על הב"ח מהא דאר"ל לקמן מקור שנעקר כו' וע"ז השיב מעכ"ת דמנ"ל דקרא איירי בדאיכא בתוכו דם אפשר שנשמט מתוך כתבי עיקר דברי דלדעתי סתמא דמלתא כך הוא א"א לחתיכות המקור בלא דם וכמ"ש בתשו' מ"ב שהבאתי בתשובתי שהמקור תמיד מלאה דם וכן הוכחתי מדברי מע"מ שהקשה על הב"י דלפרושו דין הר"ש הוא ש"ס ערוך לקמן בהא דאר"ל מקור שנעקר ולכאורה אין לדבריו שחר דהתם מיירי בדליכא דם כלל משא"כ בדין דהר"ש דמיירי שיש דם בתוך הבקעים א"ו דס"ל דסתמא דמלתא כך הוא דעכ"פ בתוך הבקעים א"א בל"ד וע"ד אשר בקש מעכ"ת לגלות דעתי הקלושה בנדון זה הלכה למעשה בודאי אין דעתי דעת מכרעת ובפרט באתריה דמר דשכיחי רבנן וא"צ לגמרא ולסברא דידי אך אחר דבריו לא אשנה ודעתי נוטה לדעתו הרמה לטהר באשה שיש לה וסת ושלא בשעת וסתה חדא מטעם שכ' מעכ"ת ועוד דהא לכ"ע עכ"פ מכה מיקרי ואף שבתשו' צ"צ כ' דבעי נמי הרגשת כאב י"ל דשאני נדון דידן מנדון שבצ"צ דמיירי שלא נפל המקור אלא לבה"ח ולא יצא לחוץ לגמרי משא"כ בנדון דידן שיצאה חוץ לגופה לגמרי ומעכבת הילוכה ודאי מיקרי מכה וכ"מ בתשובת שבו"י חלק ב' וז"ל ומ"ש מעכ"ת שאינה מרגשת כאב דהלא אין לך כאב גדול מזה דכשנופל למטה אין יכול להלוך וכבר אמרו חז"ל בפ' ז' דאהלות משנה ד' משנפתח הקבר אין פנאי להלוך הרי דזה קישוי וכאב גדול עכ"ל בסי' ע"ז ואפי' אי נימא דלא הוי אלא כמכה שאינה יודעת שמוציאה דם מ"מ הא לדעת הב"ח תולין במכה שלא בשעת וסתה אפי' א"י שמכתה מוציאה דם והעיד שכן עשה מעשה בק"ק ק' והסכים בתשו' אמונת שמואל סי' כ"ז ומשמע מדעת הב"ח שהקיל אפי' בדאפשר לה לטהר לבעלה וכמ"ש הש"ך בשמו וגם לדעת מפרשי הטור אף להרשב"א סובר כן דיש לתלות במכה אפי' באשה שאין לה וסת רק הש"ך בסי' קפ"ז חולק ע"ז כ' שדעת הרשב"א כדעת שאר הפוסקים וכ"ה בתשו' פ"י חי"ד סי' א' וכן הסכים לדעתם בתשו' ח"צ סי' מ"ו (ועיין מש"ל סי' קפ"ז דעדיין קשיא קושית ח"צ) אך מה שדחה הח"צ בשתי ידים לפירוש הרשב"א שא"צ שתדע שמכתה מוציאה דם וז"ל הדבר תמוה מאד בעיני שהרי אף בכתמים הקלים שנינו בסוף פ' הרואה כתם כו' ע"ש ולענ"ד דחוי כזה חוזר ונראה ולדעתו ה"ל להק' בכתמים גופיה דהא בכתמים קיי"ל דתולין אפי' במכה שא"י שמכתה מוציאה דם כמ"ש הרמ"א בהג"ה סי' קפ"ז ואלו בפ' הרואה אמרינן דבעי' דוקא לידע אם המכה יכול להתגלע ולהוציא דם ולא עוד אלא שדברי הג"ה הנז' לקוחים מן המרדכי במס' שבועות וז"ל שם אמנם כתמים שתמצא בבגדים טהורים ותולה במכה אפי' שא"י אם מכתה מוציאה דם דבכתמים תולין להקל ואשה שנמצא כתם דם בחלוקה או בסדינה אם יודעת שיש לה גרב או חבורה שאם היתה מסירה הגלד והקליפה היתה מוציאה דם טהורה ותולה כתם זה בבנה או בבעלה אם יודעת שיש לה מכה וגרב שאם היתה יכולה להוציא דם ע"י קליפת הגלד טהורה עכ"ל ולדעת ח"צ יהיו דברי מרדכי סתורים תוך כ"ד א"ו צריכין אנו לחלק היכא שמכה לפנינו וראינו שנתרפאת בעינן שיודעת שיוכל להתגלות ולהוציא דם הא מסתמא אמרינן דנתרפא לגמרי משא"כ במכה שבמקור דאינה לפנינו תלינן מסתמא שלא בשעת וסתה אפי' אם אין יודעת שמכתה מוציאה דם ועוד איך דנין אפשר משא"א כמ"ש הרשב"א שם לחלק יע"ש והנ"ד דהיכא דאפשר למבדק כגון מכה שבחוץ צריכה שתדע אם יוכל להתגלע ולהוציא דם משא"כ במכה שבמקור ואף דלכאורה משמע מדברי הרשב"א דאף במכה שבמקור אפשר לנסות ע"י בדיקת שפופרת ע"כ לאו דוקא הוא אלא לרווחא דמלתא כתב כן דאף את"ל דאפשר לנסות ע"י בדיקה מ"מ הא מוכח מש"ס דא"צ בדיקה כה"ג וכ"כ בתשו' ח"צ גופא ומכ"ש לדעת מ"ב שהבאתי בתשובתי שהוא מן הנמנע להכניס שפופרת למעלה במקור במקום שהדם יוצא ואף שאנן מורין להחמיר כדברי הפוסקים דצריך שתדע שמכתה מוציאה דם אפי' שלא בשעת וסתה היכא דאפשר לה לטהר מ"מ בנ"ד יש לנו לעשות סניף מדברי הפוסקים דס"ל דבנ"ד מיקרי שלא כדרך ראיה ועכ"פ צריכה שתספור ג' ימים הראשונים בנקיות לגמרי ובמקום עיגון בעינן יום א' שתהיה נקי לגמרי לעכובא מלבד ממה שפסקה בטהרה כאשר כתבתי בתשובתי כנלע"ד אם יסכימו אתנו מבעלי תריסין הגם שבש"ך י"ד סי' רמ"ב כ' באיסור דאורייתא לא מיקרי רבים כשאין מסכימים מטעם א' הא כבר חלק ע"ז בשו"ת ש"א סי' ס"ח והסכים לדעת רמ"א בח"מ א"כ בנ"ד אף אי נימא דלב"ח לפי פרושו בהר"ש נ"ד מקרי כדרך ראיה מ"מ הוא מתיר מטעם אחר שלא בשעת וסתה והסכים לדעתו בשו"ת א"ש וגם הט"ז שחולק על הרמ"א דלא תלינן במכה שלא בשעת וסתה אם אינה יודעת שמכתה מוציאה דם מ"מ בנ"ד התיר מטעם אחר דמיקרי שלא כדרך ראי' והסכים לדעתו תשובת פ"י ותשו' ש"י ותשו' גאונים בתראי וגם בתשו' חב"י כ' שהתירו הרבנים במכה פארפאל ודעת המחבר בש"ע סתום ודעת הרמ"א נמי סתומים אלא שהש"ך כתב דדעתו דוקא במקום שא"א לה לטהר לבעלה מ"מ הא שתק בנה"כ בסי' קפ"ח ולא השיג אט"ז אלמא דלא דחי לפירושו לגמרי וגם לדעת הב"י והרמ"א דעת הרשב"א להתיר בכ"ע אפי' באין לה וסת אף את"ל דהרשב"א מיירי היכא שא"א לה להטהר מ"מ י"ל לדעתו ביש לה וסת עכ"פ א"צ שתדע שמכתה מוציאה דם וכמ"ש הב"ח מכל הלין טעמי היה אפשר לצדד להקל אך עדיין צ"ע טובא מאימתי תדע שתתחיל ספירות ז"נ וגם מנ"ל שבתוך ז"נ יכולה לתלות במכה דלא מצינו בש"ס דתולה במכה אלא בתחלת ראייתה וכמש"ל בסי' קצ"ד ובסי' קצ"ו וכ"כ בס' מעיל צדקה בשם הגאון ח"צ ע"ש סי' ס"ז וכמ"ש בד"מ סי' קצ"ו הביאו הש"ך שם ותו דאנן קיי"ל דבעינן בדיקה א' וז' מימי הספירה ולדעה זו בעינן ספורים לפנינו דהיינו ספורים ברורים ודאים וכמו שהארכתי בזה בסי' הנ"ל וטוב לפני אלהים ימלט מזה ובאשר שכתבי הלז יגיע תוך הימים דשו"ד בהל' פסח אזכיר מלתא דתמי' לן טובא על תשו' פ"י בחא"ח ס"ח בנדון עניס מיי"ש שנתערב באחר דק"ל שם בתשובת דברי הרא"ש אהדדי במה שכתב בפג"ה וכ"ה ומתוך זה נכנס לדחוקים והוציא דין חדש דחתיכה שנאסרה מחמת בלועה שבלעה משא"מ דבטלה ברוב. ולפענ"ד במח"כ שגה בזה דודאי חתיכה שקבלה טעם משא"מ א"ב ברוב ולא מטעמי' אלא הטעם כמ"ש הש"ך בי"ד סי' ס"ט סקנ"ז משום שמא יבשל ויתן טעם ואף הרא"ש אית ליה להאי טעמא כמבואר בדבריו בפ' ג"ה וכ"כ הש"ך בשמו סי' צ"ח סק"ו ומש"ה כ' הרא"ש בפ' ג"ה דצריך ס' ומ"ש הרא"ש בפ' כ"ה דבטיל ברוב שאני התם דמיירי שכבר נתבשלה עם החתיכות אחרות ונתבטל בס' כמבואר שם להדיא אלא מטעם חנ"נ החתיכה אסורה וא"כ תו ליכא למיחש שאם יבשל כו' דהא ליכא בחתיכה שום טעם משא"מ ול"מ לדעת הרא"ש שכ' שם בהדיא דלר"א ל"א אפשר לסוחטו אסור אלא בב"ח וע"כ ס"ל דהרוטב מבלבל הכל ולא נשאר בחתיכה זו שום טעם משא"מ אלא אפי' לשיטת הפוסקים דס"ל אף בשאר איסור אפשר לסוחטו אסור אפי' לשיטת ר"א לא מטעם דחיישינן