סדרי טהרה כא

בפ"ב דב"ב על דא אפקוה ר"י מבי מדרשא עכ"ל ולפ"ז מש"ה לא ניחא ליה לאביי לאוקמי פלוגתייהו בפלי פלויי ודכ"ע אית ליה דרשא דבבשרה למעוטי שפופרת דכיון שהוא מן הנמנע דחיק ליה לאוקמי קרא בהכי ומש"ה ניחא ליה לאוקמי דפליגי בחתיכה העשויה כעין שפופרת וקרא דבבשרה להכי אתי למעט חתיכה דשיעא לכ"ע והן אמת שלשון הרמב"ם בפ"ה וז"ל האשה שהכניסה שפופרת בפרוזדור מ"מ ע"כ צ"ל שהכניסה שפופרת למעלה מבין שני' דאל"כ בלא"ה היא טמאה שמטמא מבפנים כבחוץ ועיין במעדני י"ט פ' התינוקת ד"ה עד מקום שהשמש דש וזה ג"כ לדעת מ"ב ע"כ צ"ל שהוא מן הנמנע דאל"כ לא צריך לדחוק כנ"ל

והנה אף שעשינו סמוכים לשיטות הפוסקים החולקים על הר"ש מ"מ י"ל לסמוך סמיכה בכל כחא דהתירא על הפוסקים כהר"ש כי הם גדולי המורים והמחבר בש"ע שעפ"י הרוב נטה אחר הרמב"ם וקבע הלכה כמותו וכאן לא הביאו לחוש לדעתו באיסור דאורייתא בהפילה חתיכה קרועה ודם בתוכו דטמאה ולדעתו באשה שנעקר מקור שלה והדם בתוך החתיכה דפלי פלויי טמאה ובאמת תמיה לי על שלא הביא לדעת הרמב"ם לחוש לדעתו באיסור דאורייתא וראה זה מצאתי בחי' הר"ן שכתב במכילתין בר"פ הרואה כתם אהא דקא' התם לשמואל תרתי ש"מ וז"ל פירוש כיון דדרשו מבשרה עד שתרגיש בבשרה ממילא משמע ולא בשפיר ולא בחתיכה שאין בכיוצא בזה הרגשת דם אלא הרגשת שפיר וחתיכה עכ"ל ואם כן לדעת הר"ן אין בזה איסור דאורייתא כיון דאנן פסקי' כשמואל דאין אשה טמאה עד שתרגיש אך הסוגיא דר"פ המפלת קשה ליישב לשיטת הר"ן דלפירושו צ"ל דסוגיא זו פליג אדשמואל ובאמת הפוסקים פסקו לתרווייהו עכ"פ כיון שהמחבר והרמ"א קבעו בש"ע להלכה לדברי הר"ש כדאי הם לסמוך עליהם ובפרט במקום הדחק ועיגון גם בס' מנחת יעקב כתב דיש לפסוק בזה כש"ע ואפשר דאף הב"ח שכתב דלמעשה יש להחמיר כדעת התוספות יש לומר דבמקום הדחק ועיגון מודה

אמנם דעת הר"ש מקוצי והפוסקים שהביאו דבריו סתומים והרבה פרושים נאמרו בכוונת דבריו והנה לדעת הב"י עובדא דהר"ש מיירי שנעקר המקור והחתיכות שנעקרו היה פלי פלויי ובתוכן דם ובכה"ג טיהר הר"ש מקוצי ואם כן לדעתו מה שטיהר הר"ש משום דאין דרכו לאו משום עקירת המקור הוא דאין דרכו וכדעת הט"ז אלא משום דאין דרכו לראות דם בחתיכה וזהו דין הש"ס לפי פירוש הרא"ש וכ"ה לדעת הב"ח ואין חילוק לדעת הב"ח ובין דעת הב"י אלא בראותה דם ממש לאחר שנפלו החתיכות לבה"ח דלדעת הב"י טמאה. אבל לדעת הב"ח בכה"ג טהורה משום דתחלת נפילה לבה"ח היה שלא כדרך הראיה הרי הוא כאלו נפלה לארץ יע"ש. אבל מכל מקום גם לדעת הב"ח טעמא דר"ש דטיהר משום דאין דרכה לראות בחתיכה ולא משום עקירת המקור ובזה דעת הב"ח ודעת הב"י אחד ודלא כתשובת ש"י שרצה לפרש דעת הב"ח כדעת הט"ז וז"א

והנה בתשו' פ"י השיג על פירוש ב"י וכתב דלפי' הב"י אין חילוק בין פירוש רש"י לפי' הר"ש ולא היה צריך הר"ש להוציא הדין מפירושו דאף לפירש"י כ"ה והא ליתא ויפה תפס מעכ"ת עליו דלפירוש רש"י דווקא היכא דוודאי דם חתיכה היא אבל אי איכא לספוקי בדם נדה טמאה משא"כ בעובדא דר"ש שנעקר המקור דבוודאי איכא דם נדה וכמ"ש בתשובת מ"ב סימן הנז' שהמקור מלא דם טמאה לדעת רש"י אבל לפי' ר"ש אע"ג דוודאי איכא דם נדה טהורה וכ"כ הב"ח וכו' ובר מן דין נלע"ד שלא כוון יפה דאע"ג דלפירש"י מה דקאמר אביי ומ"ס אין דרכה כו' פירושו דלא הוי דם נדה מ"מ בדברי רבא דקא' דכ"ע אין דרכה כו' כך אין דרכה פירושו אע"ג דוודאי דם נדה הוא אפ"ה כיון דאין דרכו בכך טהורה דאל"ה אלא דאף בדברי רבא פירושו דכ"ע אין דרכו כו' שאין זה ד"נ אלא דם חתיכה א"כ ק' קרא דבבשרה לר"א ל"ל אי למעט שפיר וחתיכה ת"ל דאין זה ד"נ וא"ל דדריש טעמא דקרא ומהכא יליף לי' דא"כ בשפופרת דודאי ד"נ הוא לכ"ע טמאה והא ליתא דעיקר שנויא דאביי ורבא אזלי דלא הוי שפופרת כתנאי ואיך יתרץ רבא דכ"ע ל"ל דשפופרת א"ו דבדברי רבא ודאי פי' אין דרכה כההיא דלעיל וכן מורה לשון רש"י שכ' ד"ה אשה טהורה וז"ל דלאו ראיה היא עכ"ל וכהאי לישנא כ' רש"י דף מ"א ע"ב ביוצא דופן ומדלא כ' דלאו ד"נ הוא מוכח דס"ל לרש"י נמי בדברי רבא דאע"ג דדם נדה הוא מ"מ אשה טהורה משום דאין דרכה. ולאו ראיה הוא וכיון שכן ליכא למימר דלרבא לכ"ע אין דרכה אפי' בפלי פלויי דא"כ היינו שיטת הר"ש מקוצי וא"כ גם לדעת הפ"י בפירושו בדברי הר"ש נמי קשיא דל"ל לר"ש לסתור פי' רש"י דאף לפי' רש"י נמי מוכח הדין שלו מדברי רבא דהלכתא כוותי' לגבי דאביי ואיך תליא קושייתו לפי' הב"י א"ו צ"ל דלפירש"י איכא לפרש הא דקאמר דכ"ע אין דרכה היינו בחתיכה דשיעא ורבא לאו אדברי אביי קאי אלא לדחות דברי המק' דלעיל דס"ל דחכמים לא דרשי קרא דבבשרה וע"ז השיב רבא דכ"ע אית להו לדרשא דבבשר' למעוטי חתיכה דשיעא משום דאין דרכה כו' כיון דבלא"ה רבא לא קאי אדברי אביי לפירש"י דלאביי מ"ד אין דרכה היינו דלאו ד"נ ואלו לרבא דלכ"ע אין דרכה היינו משום גזה"כ וא"כ גם לפי' הב"י לק"מ דמש"ה הוצרך הר"ש מקוצי לסתור פירש"י משום דלפירש"י אע"ג דלאביי דתלינן בחתיכה מ"מ לרבא פליגי ר"א וחכמים במלתא אחריתי וי"ל לכ"ע בפלי פלויי טמאה ומש"ה הוצרך הר"ש מקוצי לפרש פירושו ולפרש הסוגי' כפשטיה דרבא אשנויא דאביי קאי דלאביי פליגי ר"א וחכמים בפלי פלויי ובטעמא דקרא וע"ז קאי רבא דכ"ע אין דרכה וטעמא דקרא משום דאין דרכה אלא דפליגי במקו"מ ומעתה לפי' הב"י והב"ח נ"ד אינו דומה לעובדא דהר"ש ודברי הרמ"א סתומים והוא מושג מן הב"ח והל"ח ותשובות פ"י הגם לפמ"ש הרמ"א בד"מ דארכבי' להאי דינא אתרי רכשי שכ' לטעמא דמן המכה הוא בא ולטעמא דאין דרך ראיה בכך יע"ש והיה אפשר לפרש דעתו דעיקר טעמא משום דאין דרך ראיה בכך ומ"ש דתלינן במכה כוונתו דמכה זו גרם הראיה ואפי' דם בעין שהוליך עם החתיכה מ"מ כיון דמכה זו של עקירת המקור גרם הראיה וגם כ"ז שהחתיכות בבית החיצון תלינן בחתיכות אלו שהם גרמו הראיה ואין דרכה של אשה לראות בכך מש"ה טהורה מ"מ מאן מפיס שכן כוונתו אחרי שהגאונים הנ"ל וגם הט"ז לא הבינו כן בדעת הרמ"א ומפרשים לכוונתו כפשטיה דתלינן במכה ממש וגם בתשו' שב יעקב הבין דברי הרמ"א כפשוטו ומ"ש בש"י בכוונת הרמ"א דצריכין לטעמא שאין דרך ראיה בכך אתחלת נפילה לבה"ח וטעמא דתלינן במכה היינו על דם בעין שראתה אחר נפילה לביה"ח דתלינן בחתיכות אלו ומחמת מכה הוא כבר קדמו בל"ח בזה

ולפ"ז נ"ד אף לדעת הרמ"א טמאה דשאני בנדון דהר"ש שהיה עקירה ממש משא"כ בנ"ד וכמו שנבאר לקמן ומ"ש מעכ"ת בדברי כוונת הרמ"א דברי טעם הם ועכ"ז כולי האי ואפשר אין להעמיד ע"ז יסוד להקל ואף לדעת מעכ"ת מ"מ כ' שלא בשעת וסת' או שלא בזמן עונה בינונית דאז א"צ שתדע שמכתה מוציאה דם משא"כ באשה כזו שרואת בכל יום אי לית לה וסת קבוע ודאי דא"א לה לדעת זמן עונה בינונית שלה שהיא מקולקלת למנינה

ואולם לפי' הט"ז בדברי הר"ש מקוצי שכ' וז"ל דלא אסרה התורה אלא כשהמקור נשאר במקומו והדם יוצא ממנה משא"כ כאן שהמקור עצמו מוליך עמו דם ואין דרך ראיה בכך עכ"ל וכן דעת שו"ת פ"י וכן נטה ג"כ דעת הל"ח ומעדני י"ט ע"ש ולדעתם בנ"ד טהורה אך כבר כ' ש"י סי' הנ"ל בתשו' מי ימלא לבו להקל באיסור חמור כזה נגד הרמ"א דגרירי עלמא אבתרי' ובפרט דהב"י מחמיר עכ"ל וא"כ אנן מה נענה אבתריה הגם שבתשוב' הנז' מצדד להקל בנדון כזה מטעם דזו בעצמה במה שלקתה ברפיון קשרי האם נקרא מכה לדעת הרמ"א וטהורה וגם מצרף להקל לדעת הב"ח שכ' שכיון שמתחלת נפילה לביה"ח שלא כדרך ראיה אע"ג שלאח"כ ראתה דם להדיא מ"מ נחשוב כאלו נפל לארץ אך לא ירדתי לסוף דעתו

והנני משיב על דבריו ע"פ סדרו בתשובה זו דמ"ש על תשו' ד"ש וז"ל מי הגיד לו דעובדא דהר"ש היה עקירה ממש ע"י חבורה ומכות פצע משא"כ בנ"ד שהיה ע"י רפיון קשרי האם כו' ואפשר דקדק מלשון הר"ש דקאמר חתיכות בל' רבים דמשמע ע"י פצעים וחבורות עכ"ל ולענ"ד מוכח מדברי הפוסקים שהביאו להר"ש כדעת ד"ש שכתבו אעובדא דהר"ש דמיירי שהניחו חתיכות בפושרין מזה מוכח דעובדא דהר"ש מיירי בעקירה ממש גם מ"ש התשו' הנ"ל דלדעת הב"ח דס"ל נמי לטעמא דאין דרכה וכו' ואם כן בנ"ד כ"ז שהחתיכה בביה"ח אפילו ראתה דם להדיא טהורה לענ"ד לא כן רק לדעת הב"ח טעמא דמלתא משום דתחלת נפילה היה ע"י חתיכות דפלי פלויי וזו דין הש"ס לפי' הר"ש אבל לא מטעם משום שהמקור בעצמו מוליך עמו דם כדעת הט"ז ומעולם לא חידש הר"ש דבר מדעתו מה שלא נאמר בתלמוד בהדיא ואם כן בנ"ד מנ"ל דטהורה גם מ"ש בתשובה הנז' וז"ל רק הב"ח כתב גם כן הטעם משום דאין דרכה ואפילו הכי כתב שאין לטהר אלא בין וסת לוסת ולכאורה הוא דבר שאין לו שחר עכ"ל ולענ"ד ברור מלולו ולק"מ דהא לדעת הב"ח לא התיר הר"ש אלא דמים היוצאים מחתיכות אחר נפילתן לבה"ח אבל דמים הבאים מן המקור אפילו כ"ז שהחתיכות בבה"ח לא התיר הר"ש מש"ה כתב דבשעת וסתה חיישינן דלמא מן המקור עצמו באו כיון דלא ידעינן בודאי שדם זו מחתיכות אלו באו דמים לאשה שיש לה מכה במקור שבשעת וסתה צריכה שתדע שדם זו מן המכה בא ומ"ש רום מעכ"ת דבנדון דהר"ש לא שייך האי סברא שכתבו התוספות והפוסקים דאל"כ לא תטמא לעולם דהא תטמא לאחר שתתכבד הבית מחתיכות אלו אין נ"ל דאין לחלק בזה בין מכה עוברת לשאינה עוברת ולעולם בשעת וסתה צריכה שתדע שדם זה מן המכה בא ול"ד למה שפוסקים מחלקים בדין זה היכא דאין רואת ממש כמו בשעת וסתה דבזה ודאי לא שייך האי סברא ואין להאריך בזה

גם מה שמצדד בתשו' הנ"ל שם להקל אפי' בשעת נפילת המקור לבה"ח וז"ל דאע"ג דא"ל דלמא רק מקצת המקור נפל והעיקר נשאר במקומו וא"א לפתיחת הקבר בלא דם אפ"ה לדעת הט"ז טהורה דהא ס"ל אפי' בדם בעין שהוליך עמו החתיכה טהורה קשה לי דאיך אפשר לומר כן דהא מסיים הטור וכ"כ בש"ע אחר עובדא דהר"ש ודוקא חתיכות קטנות ולשון זה מוכח דקאי אעובדא דהר"ש דשם כ' חתיכות קטנות לשון רבים ואלו לעיל לא הזכיר רק חתיכה אחת וכ"כ הב"ח דקאי אעובדא דהר"ש ומה שמסיים הטור והש"ע אבל חתיכה גדולה רבותא אשמעינן דבגדולה אפי' בחתיכה אחת טמאה ולדעתו מה בכך שחתיכה גדולה וא"א לפתיחת הקבר בלא דם מ"מ אין דרך ראיה בכך

והן אמת שמדברי הט"ז משמע שאפי' דם בעין שהוליך עמה החתיכה טהורה. אמנם קשה ליישב לדעתו הסוגיא דבפ' יוצא דופן דמ"א דאר"ל מקור שנעקר ונפל לארץ טמאה שנאמר יען וגו' ומקשי' למאי אילימא לטומאת ז' דם אמר רחמנא ולא חתיכה כו' משמע הא איכא דם טמאה בשלמא לפי' הר"ש מקוצי ל"ק מידי דכבר תי' הב"ח דאף ר"ל מיירי דאיכא דם בתוך החתיכה והכי מקשה דם א"ר ולא חתיכה כלומר דוקא הדם בעין משא"כ כשהוא בתוך החתיכה דממועט מבבשרה אבל לשיטת הט"ז דוחק ליישב

ואולם גם על תי' הב"ח לפירוש ר"ש י"ל דמאי מק' הש"ס אי לטומאת ז' דם א"ר ולא חתיכה דכיון דר"ל מיירי שיש דם בתוך החתיכות וכמ"ש הב"ח וסתמא דמלתא כ"ה שמקור מלאה דם כמ"ש לעיל בשם תשובת מ"ב וכן צ"ל לדעת בעל ל"ח דסבירא ליה דמסתמא ר"ל נמי מיירי שיש דם בתוך החתיכות דאל"כ לא הוי מק' מידי מסוגיא זו על פירוש ב"י יע"ש א"ו ס"ל סתמא דמלתא כ"ה שא"א לחתיכות מן המקור בלא דם וא"כ מאי מק' הש"ס אי לטומאת ז' כו' דלמא ר"ל בשם ר"י נשיאה ס"ל כסומכוס וכשאר תנאי דלא דרשי לדרשא דבבשרה למעט חתיכה ור"י נשיאה כוותיה ס"ל והוכיח כן מקרא דיען השפך וגו' דלא נימא דנדרוש מבבשרה למעוטי חתיכה א"ו דאיהו נמי ס"ל לדרשא בבשרה אלא דלא ממעט רק בשפופרת או חתיכה דשיעא אבל לא חתיכה דפלי פלויי

גם מ"ש בתשובת שב"י דאף לדעת הרמ"א דטעמא דר"ש משום דתלינן במכה מ"מ בנ"ד היכא שאמרה האשה שיודעת בודאי שכל דמים שהיא רואת מחתיכה זו שבבה"ח היא טהורה אפי' בשעת וסתה דהא במכה מטהרינן אפי' בשעת וסתה כשיודעת בוודאי שדם זו מן המכה הוא בא כ"ז סובב והולך לשיטתו דאף הרמ"א מיירי בלקתה ברפיון קשרי האם אבל לפמ"ש בתי' ד"ש וכאשר הוכחתי בדבריו אין מקום להקל דאף שיודעת בוודאי שמחתיכה זו ראתה מה בכך דהא י"ל שהחתיכה זו היא האם עצמה או צואר האם שכ"ד יוצאים דרך שם ומעין טמא הוא אלא שיוצא שלא בזמנה גם מה שהשיג בתשו' הנ"ל אתשו' צ"צ סי' פ"ז שכ' בנ"ד דצריכה שתרגיש כאב בחתיכה זו שבבה"ח ואז יכולה לתלות במכה שלא בשעת וסתה וע"ז כ' דמלשון הרמ"א לא משמע כן דהא לא הזכיר כלל שצריכה שתרגיש כאב בחתיכות אלו גם זה לשיטתו דר"ש והפוסקים מיירי נמי בנ"ד אבל לא כן דעת הצ"צ אלא דעובדא דהר"ש בעקירה ממש וא"כ אין לך מכה גדולה מזו משא"כ בנ"ד וכמ"ש שם בשם המ"ב שאין דרכה של האם לירד למטה ולחזור למעלה ומכ"ש לשיטת הב"ח דפי' טעמא דהר"ש שהתיר אפי' בדם בעין אחר שנפלה החתיכה לביה"ח דנחשוב כאלו נפלה לארץ וזה לא שייך בנ"ד דחתיכה זו שנפלה לביה"ח מחוברת עדיין למקור עצמה וכמ"ש בש"י עצמו וז"ל דמאן לימא לן דכל המקור נעקר דלמא מקצת או צואר המקום נעקר והמקור עצמו במקומו ע"כ

כללא דמלתא קשה הדבר להתיר שהרי לדעת התוס' והרמב"ן אין דברי הר"ש מוכרחים והב"ח כ' דלמעשה יש לחוש לדעת תוס' וסיעתם ואף אי נימא כדאי הוא הר"ש לסמוך עליו בשעת הדחק מ"מ הא י"ל כפי' הב"י והב"ח ולפירושם לא התיר הר"ש אלא מה שמבואר לפירושו בתלמוד בהדיא ולא יצא לידון בדבר החדש לדמות מלתא למלתא ושיטות הט"ז ופ"י ול"ח אין שיטתם מוכרחת וכמ"ש לעיל ודברי הרמ"א המה סתומים ולמה שהבינו הפוסקים האחרונים דעתו אין ענין לנ"ד ואין לו דמיון וא"כ היא רחוקה להמציא לה מזור ותרופה למכתה

אבל הואיל שגדול השלום שבין איש לאשתו נראה לצדד להקל אם יש לה וסת ושלא בשעת וסתה ע"פ מ"ש בתשובת צ"צ סימן הנ"ל וז"ל דבר פשוט הך בליטה שהאשה מרגשת בצד שמאל וכאב לה ובשמושה יכולה ליגע בה דזה מיקרי מכה בא"מ בין שתהיה בליטה זאת אחת מחולחלת שנקרעה הפריסה ובין שתהיה האם עצמה מקרי מכה בא"מ עכ"ל ואף שכתב שם בתשובה הנז' דדוקא במרגשת כאב באותה חתיכה הוא דנקרא מכה י"ל דוקא בעובדא דידיה שלא היה הבליטה יוצא חוץ לגופה רק שנפלה לביה"ח משא"כ בנ"ד שבליטה גדולה יוצאת חוץ לגופה לגמרי ואינה חוזרת מעצמה אלא ע"י משמוש ידים ובנתינת עגולה לתוך גופה בוודאי אין לך מכה גדולה מזו ועיין בתשובת חינוך ב"י ויש מקום חשוב לתלות בו שממכה זו שנתקה קשרי האם בא הדם ולא מהמקור ונהי נמי דהוי רק כמכה שאינה יודעת שמוציאה דם מ"מ איכא למיתלי שלא בשעת וסתה במכה זו אף שאינה יודעת שמוציאה דם כדי שלא תאסר לבעלה לעולם דבזה כ"ע מודו כמבואר בפוסקים וגם יש לנו לצרף דעת הגאונים הנ"ל שמתירים בנ"ד לגמרי דזו נמי אין דרכה וכ"ז כשהיא אומרת שיודעת בוודאי עפ"י אומדנות דמוכחות לה שיש לה וסת אבל מה שנאמר בלשון השאלה הוכחה דיש לה וסת משום דבשעת וסתה יש לה צער מרובה משא"כ שלא בשעת וסתה אין לה צער כ"כ וזה אין הוכחה גמורה דאיכא למיזל בתר איפכא דבשעת וסתה אין לה צער כ"כ אלא כדרך שאר נשים ושלא בשעת וסתה יש לה צער אך אם יש לה אומדנות ואמתלאות דמוכחות יש לה לטהר שלא בשעת וסתה ודעתי מסכמת עם דעתו הרמה אם יסכימו אתנו עוד ממורי הוראה המפורסמים

הגם שלדעת הפוסקים תוך ג' ימים הראשונים של ימי הספירה לא תלינן במכה מ"מ הא כתב בתשובת צ"צ סימן ס"ה דדין זה לא איתמר בגמרא אלא שהאחרונים החמירו בכך והרבה מהאחרונים לא החמירו בזה לכך מאן דמקיל אפילו בטעם כל דהו לא הפסיד כ"כ ואם כן בנ"ד דא"א לה לטהר לעולם ושלא תאסר לבעלה יש להקל (ע"ל סימן קצ"ו העליתי שאין להקל לתלות במכה תוך ספירות ז"נ) וכ"כ בתשובת כנ"י מיהו מ"מ צריכה שתוכל לספור יום אחד בנקיות שלא תראה בו כלל שזהו דין הגמרא אליבא דכ"ע ואפילו פסקה בטהרה לעת ערב קודם ספירות ז"נ אם לא בדקה אפילו יום אחד בתוך ז"נ ואפילו בדקה בח' ומצאה טהורה לא עלתה לה אלא יום ח' לבד וצריכה שתשמור עוד ו' ימים לתשלום ז"נ וא"כ באשה שרוא' בכל יום אי נימא דלעולם ניתלי בדם מכה בדיקתה אינה מעלה ואינה מוריד ומה תועלת יש בבדיקה זו שהרי אפילו תראה תתלה בדם מכה והרי הוא כאלו לא בדקה כלל ואיך תעלה לה ז"נ דהא צריכה עכ"פ שתבדוק יום אחד תוך ז' ימי ספירתה כדי שתתחזק בטהרות כמ"ש כל הפוסקים ע"כ נראה שצריכה שתשמור א"ע בכל יכלתה שלא להרבות בהילוך כדי שיום אחד תהיה נקיה גמורה בלי שום ראיה כלל חוץ ממה שפוסקת בטהרה קודם בין השמשות וראיתי בתשובת שב"י בסימן ל"ו בשם הגאון מהר"ג שכתב וז"ל וצריכה מן התורה אחר וסתה להפסיק בטהרה