סדרי טהרה יט

להרמב"ם דין זה דאין נותנים לקטנה יותר מן שנה והא דאמר בש"ס מעשה ונתן ר' ד' לילות מתך י"ב חודש היינו בקטנה שהגדילה אבל בהיותה קטנה י"ל דנותנין לה כל ימי קטנותה כ"ז שלא חיתה המכה י"ל דס"ל להרמב"ם ז"ל מצד הסברא א"ל שלעולם לא חיתה המכה וכמ"ש מוהר"מ פאדווה וז"ל כן רחוק הוא שלא יכלו הבתולים לעולם ע"כ אלא כיון דמצינו בש"ס דנותנין לה יב"ח אפי' בקטנה שהגדילה כ"ש בקטנה בעודה בקטנותה אבל טפי אין להקל כיון דלא מצינו בהדיא בגמ' אין לנו להקל ויהיה טעם הרמב"ם מה שיהיה עכ"פ משמע מדבריו דטפי מן שנה א' לא תלינן וכה"ג דקדקו הפוסקים לעיל בסי' ל"ו מדקאמר אפי' רביעית מכלל דטפי לא והוכיחו מהא דאמר מיל אינו חוזר הא יותר מן מיל חוזר וכו' וכה"ג יש לנו לדקדק בדברי הרמב"ם ז"ל מדקאמר אפי' שנה וכו' מכלל דטפי לא וכה"ג כ' הריב"ש ודקדק כן מדברי הרמב"ם בהלכות ס"ת מדכתב אפי' שלש מכלל דטפי לא יע"ש סי' למ"ד וכ"פ רמ"א בי"ד סימן כה ובתשובות מהרי"ט ח"ב בי"ד סי' ל"א

ובדברי מוהרמ"פ יש לי מקום עיון שכ' להקל מטעם אחר וז"ל דכל ענין מתניתין בגבול שנתנו בין נערה לקטנה ובין ראתה ללא ראתה היינו לענין לתלות בבתולים אף מה שתראה אחר זמן התשמיש וכו' אבל לתלות הראיות של שעת תשמיש לא דברו בם ותלינן תמיד בבתולים עד שתפסוק פ"א לענין שלא לאוסרה על בעלה והם בכלל דבריהם ואם יש לה מכה עכ"ל ויש להקשות ע"ז מהא דאי' במכילתין דף י"א במשנה אע"פ שאמרו ד"ש וכו' ומשמשת בעדים חוץ מיושבת על דם טוהר ובתולה שדמיה טהורים ופירש"י ובתולה שדמיה טהורים ד' לילות עכ"ל ולפי דבריו למה פי' רש"י דוקא ד' לילות דהא במתני' מיירי משום חשש שתראה בשעת תשמיש וא"כ לא שייך כלל גבול זה ונ"ל ליישב עם מה שפי' רש"י שם פ"ב ד"ה כאן שלא שימשה כו' ולפני התשמיש היינו טעמא דלא בעי בדיקה דכיון דלא בעי בדיקה לאחר תשמיש נמי וכו' והק' מהרש"א ז"ל דתבדוק לאחר תשמיש משום דלמא תפסוק לאחר תשמיש. ואמרתי לתרץ דלק"מ דמשום הא לא צריכה בדיקה דמה"ת תפסוק כיון דבתוך הגבול שנתנו חכמים שירפה מצוי וכדאמרינן לעיל ד"י ע"ב בודאי לא תפסוק. וכ"ת א"כ מאי מק' הש"ס תבדוק דלמא נשתנה מה"ת ניחוש להא הלא שירפה מצוי ז"א כיון דעיקר תקנת חכמים שתבדוק לטהרות א"ת היה משום חששא שתראה מן המקור מחמת חימוד תשמיש ע"ז מק' כיון דחששו משום ד"נ א"כ תבדוק דאז מסתמא ישתנה שעד עתה היה דם בתולים ועכשיו ע"י תערובת ד"נ ישתנה ואע"ג דס"ל לרבנן לקמן דף ס"ה ע"ב כל מראה דם א' הוא היינו לפעמים ד"ב שוה לד"נ אבל עפ"י הרוב ד"ב אינו שוה לד"נ וכן מוכח מן המרדכי שכ' להא דבראה דמים שמשונים ד"נ אדום וד"ב אינו אדום וכו' וצ"ל דס"ל דאף חכמים מודים שע"פ הרוב כן הוא וע"ש בתוס' וכיון שכן לק"מ למוהרמ"פ קושיתנו הנ"ל דמש"ה הוצרך לפרש דוקא בד' לילות דאי לאחר ד' לילות אע"ג דכל מה שתראה מ"ת תלינן בד"ב מ"מ כיון דאין שירפה מצוי לאחר זמן צריכה בדיקה קודם התשמיש משום שמא נשתנה ולא"ת משום שמא תפסוק וכקו' מהרש"א

אלא אי קשה הא קשיא לי לפי שיטת מוהרמ"פ שהרי כ' הרא"ש ר"פ התינוקת וז"ל טעם חומרא זו משום דב"מ לכל מסורה ואין הכל בקיאים בחילוק שיש בין תינוקת שלא הגיע זמנה לראות ובין הגיע זמנה לראות ובין בוגרת ובין ראתה ללא ראתה. ועוד משום דחתן יצרו תקפו הילכך הסכימו רבותינו להשוות כולן וליתן להן חומרא שבחומרות עכ"ל ולפי דברי מוהרמ"פ הא לדינא דמשנה דכל מה שתראה מ"ת לעולם תלינן בד"ב ואין גבול לה. וא"כ הדרה הקושיא אמאי החמירו שהרי אפי' בבוגרת כל מה שתראה מ"ת לעולם תלינן בד"ב לפי שיטתם. אך בלא"ה דברי הרא"ש צ"ע ואין מובנים לי לפי מה שסבר הרא"ש דלבוגרת אין נותנין אלא בע"מ ואפי' לא תראה אח"כ אסורה לשמש עוד עד שתספור ז"נ ותטבול והכי מוכח מדבריו ממה שהוכיח דא"צ לפרוש באבר חי דאל"כ מה נותנין לה. א"כ מוכח מדבריו דלאחר בעילת מצוה אסורה לשמש עד שתטבול ע"ז לא נתן שום טעם על מה החמירו חז"ל וכי מי גרע מככה וכמו שהק' הוא בעצמו וא"ל דהחמירו בבוגרת כיון דאיכא בוגרת שאין לה בתולים וכמ"ש התוס' בכתובות ד"ט בשם ר"ח ז"א דהרי הרא"ש לא ס"ל בהא כר"ח אלא ס"ל דאף לבוגרת יש טענת בתולים הגם שהרא"ש כ' שם וז"ל ואפי' בוגרת נמי ואע"פ שאין לה ד"ב מ"מ כיון דיש בוגרת דיש לה דם בתולים לא פלוג וכו' היינו לשיטות הסוברים כן כתב אבל איהו לא ס"ל הכי וכ"כ בס' מע"מ: ומה דק' מדברי הטור במה שכ' בסימן קצ"ג בי"ד שסותר למ"ש בטור אה"ע כבר הרגיש בס' בי"ש בזה

ודברי הב"ח תמוהים מ"ש בסי' זה והשיג על מוהרמ"פ ודעתו להקל אפי' בלא הרגשת כאב כלל ואפי' לעולם ב' וג' שנים וכמ"ש בתשובותיו והוא דבר זר מאד וביותר מה שהשיג על הר"ן ורוצה לומר שיש ט"ס בדברי הר"ן לא ידעתי מאי קאמר ודברי הר"ן נכונים והן הן דברי התוס' ר"פ התינוקת ד"ה כ"ז שהרוק וכו' דרב מחמיר טפי ולרב תרתי בעינן שלא פסקה מ"ת וגם נוחרת וכן הוא דברי הרי"ף והרמב"ם לדעתו וליתא יע"ש ועמש"ל סי' קצ"ג: גם דברי הרב בד"מ מגומגמים קצת ואין להאריך כללא דמלתא לדברי מוהרמ"פ יש לתלות בדם בתולים לענין שלא לאוסרה על בעלה דוקא ד' או ה' פעמים ודוקא שמרגשת כאב בשעת תשמיש אבל בלא"ה לא תלינן ולדברי המחבר לעולם תלינן כ"ז שלא פסקה מ"ת פ"א והאחרונים גמגמו בזה ודי להקל כשיש כאב בשעת תשמיש דאיכא ידים מוכיחות הא בלא"ה לא וכ"כ בתשוב' מ"ב ובס' ש"ג פ"ק דכתובות העלה כדברי הב"י שאין חילוק בין בוגרת לנערה וכ"ז שלא פסקה מ"ת לעולם הוא תולה בדם בתולים שלא להחזיקה ברואה מ"ת ועובדא בא לידי באחד מתושבי הכפרים הסמוכים לכאן שנשא בתולה אחת וראתה מ"ת מתחילת נשואין ועד איזה שנים לאחר הנשואין ומתחלה אמרה שיש לה כאב ואח"כ אמרה שאין לה כאב והוריתי שמחויבת לפרוש מבעלה ואח"כ נתגלה הדבר ע"י מקרה לילה של הבעל שהוא הגורם שש"ז שלו היה אדום כדם וכדאי' בנדה דף ל"ב ע"ב ובס' בד"ה סס"י ק"ץ והתרתי אותה לבעלה בצירוף בד"צ ומאז לא ראתה עוד והיא יושבת תחת בעלה ועיין בס' בי"ש בא"ע סי' כ"ה ס"ק ה' ועיין מ"ש סס"י קצ"ו בשם תשובות מהרי"ט ח"ב סי' ל' ע"ש: (ל) מכות ופצעים. עיין בבה"י מ"ש בזה אם כופין אותה לקבל גט ועיין בש"ע א"ע סס"י קי"ז ועיין שם בסי' ע"ז בדברי האחרונים מ"ש בשם הרא"ם ועיין בתשובת מוהר"מ לובלין

עיין בתשובת ד"ש סי' רנ"ו שהבאתי לעיל באשה שנדבקו בה תחלואי בעלה שכתבו שמלבד חומר האיסור אסור משום סכנתא ודומה זה למוכה שחין השנוים במשנה וכמש"ל ומלבד זה כפי הנראה מלשונו שם היה הבעל מחמת חולי חבורת פצע זב ממנו ליחה לבנה ואותו חולי נדבק בהאשה כנראה מלשונו שם וא"כ זולת חולי ידוע הנז"ל הוא סכנתא וכמ"ש הרב ר"ע בפ"ק דמסכת שבת במתניתין לא יאכל הזב עם הזבה יע"ש אמנם דברי הרב ר"ע שם הוא נגד הסוגיא שם ועיין

כ' בספר שב"י סי' מ"ב אשה שמצאה טיפין קטנים ודקין א"ת על עד שלה שמקצתן נבלעים בעד ומקצתן נלקטים והורה חכם א' להתיר אחר שלקח שתן שלו וסינן על מפה לבנה ומצא אחר הסינון קרטין כה"ג ובעה"מ הסכים עמו ע"פ מ"ש הרמ"א סס"י זה והמחבר בסי' ק"ץ סעיף כ' מיהו המעיין בתשובת הרשב"א שהביא בב"י ס"ס ק"ץ מוכח דס"ל דלא תלינן אלא כשהוא מוציא דם אפי' שלא בשעת הטלת מ"ר ואפשר דס"ל דשאני קרטין שאין דרך לצאת מן המקור מש"ה תלינן בו אף שאינו מוציא אלא אחר מ"ר ועדיין צ"ע לדינא

קפח (א) כל מראה אדום. בגמ' בסוף פרק כה"י אמרינן דאין בודקין אלא בין חמה לצל וכ"פ הרמב"ם פ"ה מהלכות א"ב וכ"ה במסכת מגילה בעובדא דאביגיל דאין רואין דם בלילה והפוסקים השמיטו כל זה משום דאנן אין בקיאים במראות דמים ולא מטהרינן אלא מראה ירוק ולבן מש"ה שריא לראות בכ"מ ובכל זמן. וכ"כ בס' נ"י בסי' זה ועיין מ"ש בסימן ק"ץ מזה:

מ"כ דם הנוטה לצבע ברוין בל"א שהוא כעין קליפות ערמונים וכמשקה הקאווי שהוא טהור ואצ"ל בכתם לפי שאין נוטה לאדמימות כ"א לשחור וכבר שנינו דיהה מכן טהור:

(ב) וכן מראה ירוק. כ' הב"ח כשיבוא מראה ירוק או לבן לפני המורה בעודו לח לא יורה דבר עד שנתיבש ע"כ והש"ך כ' שאין נוהגין כן וכ"כ בט"ז ובס' מנ"י וכן נ"ל להוכיח מלשון הרמב"ם פ"ה מהל' א"ב די"ב וז"ל ובעת שיראה מיד יטמא או יטהר עכ"ל מדכ' מיד יטמא וכו' מבואר דלא כב"ח וגדולה מזה כ' בשו"ת ח"צ סי' מ"ו דאפי' אם ראה המורה כשהוא לח והיה לו מראה טהור. ואח"כ כשנתיבש נמצא מראה טמא לא מטמאינן לה דאל"כ אין זה דרכי נועם שהרי אתה מתירה וזו הולכת ושימשה עם בעלה ונתעברה ואח"כ תמצא בקצוות הכתם אדום ותטמאנה והרי בנה ובן בנה בן הנדה וכי זו דרכי נועם אלא תלינן שינוי האויר עם הבגד גרמו להתאדם יע"ש שמביא מופת לזה ובס' שבו"י ח"ב סימן ע"ד חולק עליו בזה ומיהו אין ראייתו מוכרחת ועיין:

כ' בשל"ה בשער האותיות ד"ק ע"ב וז"ל והגאון מהרש"ל כ' בירוק צ"ע כי מוהר"מ מינץ כ' בתשובותיו בשם הגדולים דאסרינן בירוק עכ"ל ע"כ אין להקל במהירות אם הוא כמראה שעוה ומכ"ש כמראה זהב אא"כ יש צדדים אחרים וסברות מוכיחות שאינן נדות ואם מצאה מראה ירוק הזה ע"י הרגשה נ"ל להחמיר ואם בלא הרגשה מצא כתם יש להקל ואם בקנוח ממנה בלא הרגשה קנחה מראה זו אזי יש לצדד כך וכך והכל לפי ראות הענין עכ"ל והאחרונים השמיטו זה אלמא דלא ס"ל הכי מ"מ בעל נפש יחמיר לעצמו לפי ראות הענין:

(ג) אין סומכין עליה. וכ' הרשב"א הביאו הב"י הטעם וז"ל דדלמא כי היכי דלדידן לא איברר לן ולא יכלינן למיקם עליה איהי נמי לא קים לה וסברא כזה היה ואינו עכ"ל משמע מדבריו דדוקא היכא שהאשה הביאה הדם לפני החכם והוא מסופק אז לא מהני נאמנות שלה משום דאיכא ריעותא לפנינו שאנו מסופקים אבל האשה עצמה אפשר שיכולה לסמוך שהוא בזה וא"צ להביא ולהראות לפני חכם אחר שיודעת שכזה טיהר לה החכם. אבל מפי' רש"י בגמרא מוכח דאפי' האשה עצמה א"י לסמוך ע"ז כיון שהדם לפנינו צריכה להראות לחכם דגרסינן בס"פ כה"י איבעי' להו כזה טיהר איש פלוני חכם מהו ת"ש נאמנת אשה לומר כזה ראיתיו ואבדתיו. שאני התם דליתא קמן ופירש"י וז"ל אבל הכא דאיתא קמן נחזי אנן עכ"ל משמע דאע"ג דהיכא דליתא קמן סמכינן עליה משום דכתיב וספרה לה. אבל היכא דאיתא קמן לא סמכינן עליה כיון דאפשר לברורי וא"ל דדוקא היכא דחברתה רצה לסמוך עליה בהא אינה נאמנת כיון דאפשר לברורי אבל היא עצמה נאמנת משום דמעשה לא עבד' לעבור על איסור כרת וכה"ג כ' בס' פ"י בריש מס' גיט.ין ז"א דא"כ מאי מייתי הש"ס ראיתיו ואבדתיו וגם מה מייתי ראיה מהא דליתא דלמא שאני התם דהיא על עצמה נאמנת אבל חברתה עדיין מבעי' ליה אם יש לה לסמוך עליה א"ו דהחילוק זה ליתא וא"ל דלמא ש"ה כיון דחברתה מסופקת במראה זה מיקרי ריעותא לפנינו זה דוחק דאטו נשי הילכתא גמירי וספק שלה לא מיקרי ריעותא לפנינו גם יש להוסיף מן המהרש"א דלא היה מקשה לפ"ז מידי שהקשה אמאי לא פי' דם של עצמה. דלפ"ז לא היה מק' מידי וגם מלשון רש"י משמע דעיקר הטעם משום דאפשר לברורי הוא עפ"ז ק' לי על בעל תשובות צ"צ סימן פ"ו שכתב וז"ל אמנם לפי שאלתך שבארת שידוע שדם מכתה משונה מן דם נדתה אם כן צריך דקדוק גדול. ומסתברא לי שיש להחמיר בכה"ג שלא תהיה האשה סומכת על עצמה להכיר הדם וכו' ואע"פ דאיתא בפ' כה"י נאמנת אשה לומר כזה ראיתיו ואבדתיו הרי מבואר שהאשה נאמנת לעצמה ולחברתה להבחין בדמים מ"מ נראה דבכה"ג שיש לה מכה בגופה וכו' בקל תטעה וכו' מלבד מה שהוא מושג בדבריו אלו בתשובת ח"צ ק' דה"ל לומר דמן הגמרא דפ' כה"י אין ראיה דדוקא היכא דליתא קמן נאמנת אבל היכא דאפשר לברורי לא וכפירוש רש"י ועיין בב"ח ובש"ך ס"ק ז' שהעתיקו להלכה דברי רש"י וכ"כ בס' מנ"י:

(ד) שנעקר מקור שלה. בדין זה שנעקר מקור שלה שקורין פאר פאל. יש פלפול ארוך ומבוכה רבה בין הפוסקים והנני מעתיק את אשר כתבתי בתשובת שאלה לדודי הרב המופלא החריף ובקי מו"ה ארי' ליב דיין דק"ק ליסא

ז"ל השאלה ע"ד מקרה בלתי טהור שקרה לאשה נעצבת והיא ילדה. ולאחר יציאת הולד ממעי' יצא עם הולד חתיכה גדולה ועבה וכמה שבועות תלה החתיכה בחוץ. והרופאים היו רוצים לחתוך החתיכה ממנה. ואח"כ באה נכרית המילדת בקיאה בדבר ואמרה שהוא האם והכניסה החתיכה הנ"ל לגופה. ומאז ועד עתה א"א לה לטהרה לבעלה מחמת יציאות דמים מרובים ממנה כל עת הילוכה וממש אינה יכולה לילך כדרכה מחמת נפילת החתיכה לבה"ח וצריכה לתת עגולה של שעוה בתוך גופה שלא יצא החתיכה לחוץ והאשה הנ"ל אומרת שכל דמיה שרואה הוא מן החתיכה ההיא באשר שיש לה וסת קבוע. ובעת וסתה יש לה צער מרובה וכדרך הנשים ולא כן באם שיצא הדם מחתיכה הנ"ל אין לה צער גדול. ושאלנו את פי רופא מומחה ישראל שיש כאן והשיב שאי אפשר להיות שבירה לאשה באותו מקום אם לא מהאם עצמה או צואר האם שקורין בלשונם שייד שיצא לחוץ מחמת רפיון קשרי האם יודיעני מעלתו דעתו הרחבה. אם יש לסמוך בזה אדעת שו"ת פ"י סימן ו' שרוצה להתיר בנדון כזה ממש. עפ"י דברי רבינו שמשון שהובא בטור סימן קפ"ח שכתב סוף דבריו כל זה ברור בעיני בלתי ספק שאשה זו טהורה אפילו אם דם נדות הוא דאין דרכה לראות כך וכן דעת הט"ז שם דאף אם תראה דם נדות עם החתיכה בשעת נפילת החתיכה לבה"ח אפ"ה טהורה משום דאין דרכה של אשה להיות רואה כך. וכן הוא דעת שו"ת שב"י שאלה ל"ז. ואף שמשמע מדברי פ"י מתחלת דבריו שרוצה לומר טעמא דר"ש אליבא דב"י שרוצה להתיר דם להדיא משום דתלינן שהוא דם החתיכה המונח שם לפי דבריו שם גם זה לדעת רש"י טהור והקשה שם שאינו יודע שום חילוק בין דעת רש"י ור"ש ואם כן לדבריו בנ"ד דוודאי דם נדות הוא רק שבאו שלא כדרך ראייתה מאן יימר דטהור אליבא דב"י אבל לדעתי הוא תמוה מאד דהא רש"י לא טיהר אלא משום דם חתיכה. אבל היכא שהוא וודאי דם נדה כגון שנעקר חתיכה מהמקור ובתוך המקור וודאי איכא דם נדה ממש ודאי הוא אסור לדעת רש"י היכא דפלי פלויי. אבל במפלת חתיכה שאינו מן המקור עצמה יכולים לומר שפיר שהוא דם חתיכה אבל לדעת הר"ש אף אם נעקר חתיכה מהמקור ויש בתוכו דם נדה ממש ופלי פלויי אפילו הכי טהור כיון דאין דרכה של אשה להיות רואה בכך. נמצא סוף הדבר אף לדברי הב"י טעמא דר"י שכתב דתלינן בחתיכה עיקר טעמו דבחתיכה טהור. משום דאין דרכה להיות רואה כך ומה שנמצא אחר כך להדיא אנו תולין שמהחתיכה נמשך וטהור משום דתחלת נפילה היה טהור והוי כמו שנפל לחוץ כמ"ש שו"ת שב"י סי' הנ"ל (ד"ה רק הב"ח) ע"ש וא"כ נדון דידן ודאי היא טהורה. אך לשיטת רמ"א שכתב וז"ל אפילו ראתה כ"ז שהחתיכה בביה"ס טהורה דתלינן הדם בחתיכה זו הואיל דידעינן שנעקר מקורה ומחמת מכה הוא ביאר דבריו דלא טיהר בנסקר המקור. וחתיכה נפל לביה"ח ורואה דם להדיא אלא משום דתלינן במכה והיינו בחתיכה זו שנפלה בביה"ח היא נקראת מכה כיון שנעקר ופירש מהמקור ומזה יתהוה הדם בחתיכה ואח"כ יצא אותו הדם לחוץ והא דצריך לטעמא דאין דרך רואה בכך לחתיכה גופה ופלי פלויי דהא עכ"פ יש בה דם נדה ג"כ ואפ"ה טהור משום דאין דרך רואה בכך לראות דם בתוך החתיכה אבל מה שיצא אחר כך מאותו דם נדה לחוץ סובר הרמ"א דזה הוי דרך ראיה ולהכי הוצרך לומר דתלינן הדם שנמצא להדי' הוא מהדם שבתוך המכה ולא מהדם נדות וכן מוכח לפרש דברי שב"י סי' הנ"ל (ד"ה וכמו כן הוא קצת השנ' הט"ז כו' עד ד"ה רק מה שכתב הט"ז עיין שם היטב) ולפ"ז נדון דידן הנ"ל דליכא למימר שיצא הדם מחמת המכה דהא לא נשבר ולא נחתך שום חתיכה מהאם רק שנתקה ממקומה מחמת רפיון האם אם כן כל דמים שיוצא אחר כך מחתיכה זו אסור וזה דרך ראייתה ואף ע"פ שכ"ז שלא יצא שום דם לחוץ אע"פ שפלי פלויי הוא טהור משום דאין דרך ראייתה כך אבל מ"מ זה שיצא אחר כך לחוץ הוא אסור אבל לכאורה גם הרמ"א מודה לזה דאף שיצא אחר כך דם להדיא מחתיכה אפילו הכי מותרת משום דזהו גופא מיקרי שלא כדרך ראייתן הואיל שמתחלה בשעת נפילה מיקרי שלא כדרך ראייתן והוי כמו שנפל לארץ ושוב לא שייך לאסור ומתחלה צריך ליישב מה דתמי' לן טובא בדרכי משה סימן הנ"ל ד"ה ואינה פוסקת לראות כ"ז כו' כתב ב"י מלשון רבינו נראה דאע"פ שראתה דם עם החתיכה כשרה מפני שתולה הדם בחתיכה שבבית החיצון כיון שבשעה שנעקר לא הוי דם אלא בחתיכות טהור. וכן משמע מדברי רבינו ירוחם אבל מלשון הרא"ש לא משמע הכי דלא מיירי באשר"י אלא שלא ראתה כ"א חתיכות היו בתוכן. ואפילו היו מבוקעין היה מטהר משום דאין אשה דרכה להיות רואה בענין זה אבל אם היה רואה דם בהדיא בלא חתיכות בהא לא מיירי ואפשר בכה"ג טמויי נמי מטמא לה. ואע"ג דתלינן במכה כמו שנתבאר בסימן שקודם לזה ה"מ במכה שבצדדים אבל הכא שהמכה היה במקור עצמו איכא