סדרי טהרה יח

אך מ"ש הט"ז דהרמ"א מיירי אף על פי שהיתה ביאה של היתר בינתיים מכל מקום לא מהני בדין זה משום דא"א לה לשמש אחר הטבילה דניחוש שמא בביאה ראשונה תראה גם לזה אין לו מקור ושורש אף שהסכים לזה א"ש ולדעתם לא מהני אפילו בדיקת שפופרת כ"א כשתבדוק בשפופרת אחר טבילתה והיא תורה חדשה שלא מצינו זה בשום פוסק וכלל מסרו לנו דכ"ז שלא ראתה ג"פ רצופים אינה אסורה לבעלה לעולם אלא העיקר דהרמ"א מיירי בשלא היתה תשמיש היתר בינתיים ומאי דקשיא להו פשיטא ומאי קמ"ל י"ל דה"א כיון דראתה תמיד בליל טבילה נימא דנתלי בטבילה ולא תאסר קמ"ל דאפ"ה אסורה וכמש"ל אבל היכא שהיתה ביאה של היתר בינתיים אינה נאסרה דלעולם רצופים בעינן וכן נראה מדברי הש"ך ס"ק ל' שפי' כאלו ראתה כו' כלומר כאלו עברה וראתה ג"פ רצופים בלא טבילה דודאי בלא"ה א"א למצוא ג"פ רצופים שהרי צריכה לטבול בכל פעם עכ"ל ואי ס"ד דהפי' בדברי הרמ"א דמיירי בביאת היתר בנתיים לא היה צריך לדחוק דפירושו כאלו עברה ושימשה כו' אלא ה"ל להש"ך לפרש כפשטו כאלו ראתה ג"פ רצופים דהיינו אחר כל טבילה בלתי ביאת היתר בינתיים א"ו דהש"ך הבין בכוונת הרמ"א כפשטי' דמיירי נמי בלי ביאת היתר בינתיים ומש"ה צריך לפירושו הגם ששמעתי שבדפוס קראקא חזר הש"ך ותיקן וכ"כ בנקה"כ וכוונתו למ"ש הט"ז והא"ש דמיירי בביאת היתר בינתיים ואפילו הכי אסורה לבעלה מ"מ מ"ש נ"ל נכון ודבריו ראשונים עיקר. (ואין להקשות לפי מה שפי' בש"ך מאי קמ"ל הרמ"א בדין זה דהא זה מוכח מן הסוגיא ולשון הש"ע ברס"י זה מדאמר משמשת עוד ג"פ וע"כ שטבלה בינתיים דאל"כ איך אמר משמשת עוד וכו' אלמא דאפילו ראתה ג"פ מ"ת אפילו לא היו רצופין על ידי עבירה אפילו הכי אסורה יש לומר דקמ"ל דאפילו כל פעם שראתה היה בליל טבילה וה"א דנתלי בטבילה ותשמש בליל ב' קא משמע לן דלא וכמש"ל) ומה גם שעיקר דברי הרמ"א הם מתשובת הרשב"א סימן תתל"ט ושם לא נחית כלל להך חידושא דאפילו בביאת היתר בינתיים תאסור אלא הדברים כפשטי' ודברי מוהר"מ רבקש בבאר הגולה תמוהים ולכאורה עלה בדעתי לפרש דברי רש"י (ועיין בס' פ"י חי"ד סימן א' מה שדקדק אדברי הרא"ש והוכיח דלא ס"ל כפירוש רש"י וכל מה שהק' על הרא"ש אלו סבר כפירוש רש"י היה יכול לדקדק נמי אפירש"י עצמו וכמש"ל וכבר כתבתי לעיל ישוב נכון יע"ש) שהבאתי לעיל במ"ש ואם יש לה וסת וז"ל שאינה רואה כל שעה מ"ת אלא לפרקים עכ"ל שאין כוונתו לפרש וסת דהכא שיש לה זמן קבוע בימים שוין כמו וסת דכולה מכילתין אלא פירושו של וסת שרואה לפרקים שאינה רואה בכל וסת מ"ת ואשמעינן הברייתא דבעינן רצופים דווקא וניחא השתא מ"ש רש"י דמשמשת בלא בדיקה דהשתא הוא דאשמעינן הך מלתא דכל שלא ראתה רצופים אין צריך בדיקת שפופרת ומ"ש רש"י בין וסת לוסת אע"פ שלא קבעה וסת בימים שוין מ"מ עכ"פ צריכה מיהו לחוש פ"א ליום ראייתה אך מדברי תשובת הרשב"א שהבאתי לעיל לא נראה כן אלא כמש"ל דפירושו שראתה ע"י קביעות בימים שוין וכ"נ מדברי הב"י ובס' א"ש שהבינו דברי רש"י כמש"ל גם על תשובת הרשב"א שהבאתי לעיל יש מקום עיון שפירש להא דאם יש לה וסת כגון שראתה ביו"ד לחדש ובכ' בו ובשלשים בו ובזה קבעה וסת שאין כאן אלא ב' הפלגות מיו"ד ליו"ד ויש ליישב ואין להאריך בזה

ואחר העיון נ"ל דאף הרב במנ"י לא כ' להקל ברואה ג"פ מ"ת כל פעם בליל טבילה אלא בשימשה בינתיים ולא ראתה והיינו לפי מה שפי' הוא דברי הרמ"א דמיירי ששימשה בינתיים וכפי הבנות הט"ז והא"ש אבל בשלא שימשה בינתיים בודאי לא הקיל הרב במנ"י וא"כ אין הדבר חוצץ בינינו לענין דינא דלהרב בעל מנ"י כששימשה בנתיים ולא ראתה מותרת דתלינן בטבילה הואיל וראתה בליל טבילה ולדידן בלא"ה שריא כיון דאינן רצופים והרמ"א לא אסר אלא ברצופים והכי מוכח מדברי הרמ"א שכ' לקמן ביולדת שראתה ג"פ מ"ת אחר כל לידה ולידה והתם מיירי שטבלה כל פעם וראתה ומסתמא התשמיש היה תמיד בליל הטבילה וא"כ לדעת הרב במנ"י ק' ל"ל הטעם דחולשת הלידה מש"ה לא אסרינן לה לעולם הא בלא"ה הוי אסרינן לה לעולם וכדמשמע מדברי הגהות רמ"א לקמן דאי לא עברה ושימשה בין הלידות אסורה לבעלה ואמאי לא תלינן בטבילה א"ו דאף הרב במנ"י לא כ' להתיר אלא כשלא היו רצופים בששימשה בנתיים ולא ראתה ומש"ה בעינן לטעמא דחולשת הלידה משום דהתם מיירי ששימשה אחר כל לידה ב"פ רצופים ודוקא היכא שעברה ושימשה בין הלידות ולא ראתה הא לא"ה אסורה: (כד) וא"צ לפרוש ליל של טבילה ג'. דכל מידי דלא קבעה וסת לא חייש אלא בח"ז. ק' כיון דחיישינן שהתשמיש של ליל טבילה ג' תרווייהו בהדדי גרמי לראיה א"כ אמאי לא תיחוש לליל טבילה ג' דהא אכתי לא עקרה דמה שלא ראתה ליל טבילה ב' משום דלא שימשה הוא דלא ראתה וכה"ג אמרינן בכל וסת שהוא ע"י מקרה והזמן דאינו נעקר אא"כ בא המקרה והזמן וכמבואר לקמן סי' קפ"ט וע"ש בש"ך ס"ק נ' ואף דשם מיירי בוסת הקבוע ג"פ מ"מ מסתמא כן הוא בוסת שעדיין לא הוקבע לענין חוששת דמ"ש וע"כ צ"ל דהכא עיקר חששא אינה אלא משום דשמא הטבילה גרמה ומה שראתה בשעת תשמיש לאו דתשמיש נמי גרמה אלא שקרה המקרה שראתה בשעת תשמיש ואולי אם לא שימשה נמי היתה רואה באותו הזמן אבל לא חיישינן לצירוף שניהם כ"ז שלא הוחזקה לכך מש"ה די בשלא תשמש עוד בליל טבילה ב' וכה"ג צריכין אנו לומר במ"ש הש"ך לקמן ס"ק ל"ה במ"ש ואם לא ראתה בט"ו באייר וכו' ושוב אינה חוששת לט"ו בחדש יע"ש דק' אמאי לא תחוש לט"ו בחדש סיון והא דלא ראתה בט"ו לאייר היינו משום דלא שימשה הוא עכצ"ל כמ"ש

אך עדיין צל"ע אם נימא דחששו שמא הטבילה גורם מנ"ל שטבילות המים גרמו עד עונה אחת לא פחות ולא יותר דמי הגיד להם זאת דפעולת המים גורם שתראה אח"כ דוקא שיעור עונה וע"ל סי' קפ"ט סעיף כ"ד: (כה) ג"פ בביאה ראשונה שאחר לידתה או ראתה אחר כל לידה ג"פ. עיין בש"ך שפי' דברישא מיירי שראתה אחר לידה א' ג"פ רצופים ואח"כ שימשה ולא ראתה ואחר לידה ב' ראתה ג"פ רצופים דמותרת לבעלה הואיל שבנתיים בין לידה ללידה היתה ביאות היתר בנתיים תלינן בחולשת הלידה ובסיפא מיירי שהוחזקה כן לשלש לידות שראתה אחר כל לידה ולידה ג"פ רצופים מ"ת ואח"ז בין לידה ללידה שימשה ולא ראתה אפ"ה מותרת לבעלה. ובנקה"כ פירש פי' אחר דברישא מיירי שראתה מ"ת אחר כל לידה פ"א וכן אירע לג' לידות ובינתיים שימשה ולא ראתה והוצרך לטעם חולשת הלידה דאי לא"ה היתה אסורה לבעלה אע"ג שלא ראתה ג"פ רצופים משום דדמיא לראתה אחר טבילתה ג"פ דלא מהני ביאות היתר בנתיים משום דהוחזקה לראות סמוך לטבילתה ה"נ הוחזקה לראות בביאה א' סמוך ללידתה יע"ש והוא על דרך שכ' הט"ז והא"ש דברואה סמוך לטבילתה לא מהני ביאות היתר בנתיים וכבר כתבתי לעיל שאין זה עיקר דאף ברואה סמוך לטבילתה מהני ביאות היתר בנתיים והעיקר כמ"ש בא"ש דהנכון שתיבת או שבהגהות רמ"א הוא ט"ס וכן צ"ל ואם אירע לה שראתה ג"פ בביאה א' שאחר לידתה ראתה אחר כל לידה ג"פ וכו' עכ"ד ואף שבתשו' א"ש הסכים לדברי הט"ז לדינא שאם ראתה אחר כל לידה מ"ת פ"א והוחזקה כן לג' לידות אסורה לבעלה כשלא היה תשמיש היתר בין הלידות אבל כשהיו ביאות היתר בנתיים דתלינן בחולשת לידה משמע אי לאו דתלי' בחולשת הלידה היתה אסורה לבעלה איהו לשיטתיה אזיל דס"ל דאף ברואה סמוך לטבילתה הדין כן דלא מהני ביאות היתר בנתיים וה"ה בדיקת שפופרת אבל לפמ"ש לעיל בלא"ה מותרת דלעולם רצופים בעינן ובהגהות ש"ד מיירי נמי בראתה ג"פ רצופים אחר כל לידה ולידה וכמ"ש בא"ש וכאשר הוכיח הש"ך בנקה"כ ודלא כט"ז דס"ל דדווקא בראתה אחר כל לידה רק פ"א ובהא מהני ביאות היתר בנתיים ותלינן בחולשת הלידה אבל לא כשראתה אחר כל לידה ג"פ רצופים דלא מהני אחר לידה ג' וליתא

ומדברי הט"ז כאן מוכח דאף לפי מה שהבין הרב בא"ש והרב במנ"י מדברי הט"ז בס"ק י"ד דאם ראתה ג"פ בליל טבילה דמותרת לשמש בליל ב' של טבילה היינו דוקא כשהיו ביאות היתר בנתיים וכמש"ל אבל אם לא היו ביאות היתר בנתיים לא תלינן בטבילה דהא וודאי דטפי מיסתבר למיתלי בחולשת הלידה מלמיתלי בטבילה ואפי' הכי גבי לידה אי לאו ביאות היתר בנתיים לא תלינן בחולשת הלידה אע"פ שלא ראתה אחר כל לידה אלא פ"א מכ"ש בטבילה א"ו כמש"ל. ולפי מה שכ' לעיל בכוונת הט"ז גם זה אינו מוכרח מדבריו אבל מ"מ הדין דין אמת לענ"ד היכא שהיו ביאות היתר בנתיים מטעם דרצופים בעינן וכמש"ל: (כו) יש שכתבו להתירה לבעלה וכו'. דקדק וכ' להתירה לבעלה דדוקא לענין שלא תאסר לעולם אבל מ"מ צריכה ז"נ דכולי האי לא מקילינן לתלות בחולשת הלידה שהרי שם בהגהות ש"ד צירף לזה דעת ר"ח שלא הצריכו חכמים בדיקת שפופרת אלא באשה שמיד אחר נשואים נתקלקלה ולא היו לה ביאות של היתר דאמרי' בברייתא נשאת וראתה דם כו' וגם שם בסוף התשובה מסיים וז"ל ודע כי לולי דעת ר"ח אשר מצאתי לא הייתי רוצה להניח שלא יהא דבר נשאל לרבותינו וכו' ובודאי ר"ח לא התיר אשה שנתקלקלה מיד אחר נשואין לגמרי אפי' בלא ז"נ אלא דלא תאסר לעולם א"כ ה"ה בנ"ד דצריכה עכ"פ ז"נ אלא שאינה אסורה לעולם לבעלה א"כ מה שמסיים הרמ"א ותלינן בלידה כמו במכה היינו לענין שלא תאסר לעולם אבל לא לגמרי דמיא למכה דהתם במכה טהורה לגמרי בלא ז"נ א"נ י"ל דדמיא למכה שא"י אם מכתה מוציאה דם וכדעת הש"ך בס"ק כ' דאפי' ביש לה וסת לא מהני אלא לענין שלא תאסר לעולם וכ"כ בס' כו"פ

בש"ך ס"ק ל"ב וז"ל נ"ל דדוקא ראתה אחר ל"ג לזכר וס"ו לנקבה וכו' ולכאורה היה אפשר לומר כיון דקיי"ל מעין א' הוא וא"כ מה בכך שהוא דם טהור וסוף כל סוף חזינן שע"י תשמיש מעיינה פתוח ואפשר דס"ל להש"ך כיון דעיקר טעמא דאסורה לשמש משום קביעת וסת הוא וכמש"ל בשם תשובות רשב"א הביאו ב"י בסוף סי' זה וקיי"ל במכילתין דף י"א ע"ב דמימי טהרה לימי טומאה לא קבעה וסת אך הרשב"א כ' בשער ב' דלרב דס"ל דמעין א' הוא לא מוקמינן מתני' ביושבת אלא במבקשת לישב ותו לא איצטרכא למימר דמימי טהרה לימי טומאה לא קבעה אלא אפי' בכל ימי מיניקתה לא קבעה יע"ש אך י"ל דמ"מ הסברא קיימת דמימי טהרה לימי טומאה לא קבעה ואע"פ דלא צריכין לאוקמי מתני' בהכי מ"מ הסברא אמת וסמכינן ע"ז שלא לאסור אשה על בעלה באשר שאין כאן אלא חששא דוסתות דרבנן וצ"ל כיון דמן ימי טוהר לימי טומאה לא קבעה ה"ה דאפי' חוששת נמי לא ועיין בשו"ת שבו"י ח"א סי' ס"ח כ' להקל באשה זקנה שפסקה מלראות זמן רב ועכשיו נתהוה בה מקרה שראתה מ"ת וגם מרגשת צער וכאב בשעת תשמיש דכיון שהיא זקנה ועדיפא מאשה שיש לה וסת וכדאי' בתוס' במכילתין דף ס' מש"ה אף החולקים על המרדכי באשה שיש לה וסת י"ל דמודו הכא וגם כיון שיש לה כאב וצער בשעת תשמיש מש"ה יש להקל שלא להצריכה בדיקת שפופרת אך אם ראתה בילדותה ג"פ מ"ת לא מהני מה שהזקינה אח"כ ודייק מלשון הגמרא והפוסקים מכאן ואילך לא תשמש ולשון הרמב"ם נשאת לג' הרי זו לא תשמשת לעולם ואם איתא דבהזקינה לא תלינן בדם נדתה א"כ אמאי קאמר לא תשמש לעולם הלא יש תקנה לקלקולה שתמתין עד שתזקין ותפסוק לראות ותהא מותרת לעולם עכ"ד

הנה במ"ש בשם הרמב"ם לא תשמש לעולם במח"כ בדא זאת מלבו ולא כן לשון הרמב"ם אלא ז"ל נשאת לשלישי וראתה כך דם ג"פ בשעת תשמיש ה"ז תתגרש ואסורה להנשא עד שתבריא מחולי זה וא"כ אין ראיה דהזקינה הוי כמו נתרפאה והנה לכאורה י"ל כיון דאסורה לשמש אחר שהוחזקה לראות מ"ת מטעם וסת הוא וכמ"ש בתשובת הרשב"א דכבר קבעה וסת לראות מ"ת וא"כ כיון דהזקינה אינה חוששת לוסתה הראשון ה"ה לענין זה נמי אינה חוששת ואין להקשות ע"ז דא"כ אמאי כ' הרמ"א ביולדת שראתה ג"פ רצופים מ"ת דאסורה לשמש אם לא היה ביאות היתר בין הלידות ת"ל דהיא מניקה וקיי"ל דבימי מניקתה לא קבעה וסת י"ל דנהי דלא קבעה וסת בימי מניקתה מ"מ חוששת לו וכמ"ש בסי' קפ"ט סעיף ל"ג ואע"ג דברואה מ"ת לא החמירו לענין חוששת דמה"ט ברואה פ"א מ"ת א"צ לחוש לזו כדי שלא תאסור לעולם וכמ"ש הט"ז ס"ק ט"ז מ"מ היכא שראתה ג"פ מחמרינן טפי ועיין בסי' קפ"ד בש"ך ס"ק י"ט וצ"ע לדינא

ועכ"פ נראה אשה שראתה מ"ת ג"פ ונתעברה וילדה דמותרת לשמש אח"כ לאחר שתטבול בימי טוהר שלה דהא בכמה מקומות נוהגין לטבול על דם טהור וכמ"ש הטור לקמן סימן קצ"ד אלא דאנן מחמירים במדינות אלו מ"מ בכה"ג שאינה אלא חששא דרבנן משום וסתות וכמ"ש הרשב"א בכה"ג אפשר דלא החמירו ואם אינה רואה יש לומר דמותרת לשמש אחר כך אפילו לאחר שעברו ימי טוהר דמה שלא ראתה הוא כמו בדיקת שפופרת אחת דקיי"ל מעין אחד הוא ואפשר לסמוך ע"ז במה שלא ראתה בימי טוהר שלה וכ"כ בס' כו"פ: (כז) מיהו כ"מ שצריכה בדיקה. ועיין מ"ש לעיל בזה ובמ"ש בשם תשובת מהרש"ך שאם אחר שהוחזקה לראות שמשה ב"פ ולא ראתה ובפעם ג' ראתה ומאותו פעם ואילך היתה רואה למקוטעין אסורה לבעלה עוד כתב שם שאם לא ראתה ג"פ רצופים מעיקרא אלא למקוטעין אינה נאסרת לבעלה לכ"ע ע"ש ח"א בסימן מ"א וזה פשוט וכ"כ בחדושי מהרי"ו סימן כ"ב: (כח) מיהו חוששת לאחרון. כתב הט"ז וז"ל א"ל אמאי אמר בסעיף י"ב בהג"ה ג"פ אחר טבילתה כו' מוכח מזה דס"ל להט"ז דלא כהש"ך בס"ק ל"ה דמדמה לרואה מ"ת לוסת הקפיצות דאתי' על ידי אונס אלא דסבירא ליה לט"ז דרואה מ"ת לא דמיא למחמת אונס משום דמחמת חימוד תשמיש אתי' דאם לא כן לא הוי מקשה מידי דשאני התם דלא הוי ביום ידוע משא"כ הכא

עיין בשו"ת ד"ש סימן רנ"ו על אודות אשה אחת שנדבקו בה תחלואי בעלה חבורות פצע תמרוקי רע ונתקלקלו חדרי בטנה להיות רואה מ"ת ואין טוענת ודאי שיש לה מכה יע"ש שנטה להחמיר וכתב עוד מלבד האיסור חוששת מסכנה ששנו חכמים על מוכה שחין שכופין אותו לגרש שממיקתו והוא הטעם בחלאים רעים ההם הנדבקים כעין בעלי ראתן עכ"ד: (כט) את הבתולה. דין זה צ"ע הרב בט"ז כתב דאין להביא ראיה מן התוספתא דלמא התם כל חד לפי דינו וכמבואר ר"פ התינוקת ולפי דבריו היה אפשר לתרץ מה שהקשה בב"י בסימן קצ"ג על הרי"ף בפ"ב דשבועות שכתב לכל חלוקי דינים הכתובים במשנה ובגמרא ר"פ התינוקת ואחר כך הביא דרב ושמואל אמרו הלכתא בועל בעילת מצוה ופורש וכו' ואם כן לא היה לו להביא כל שאר דבריו שנאמרו בפ' התינוקת וכו' ע"כ ולפ"ד הט"ז לק"מ דלהכי הביא הרי"ף כל החלוקי דינים דנ"מ לענין רואה מ"ת אלא דהב"י לשיטתו אזיל דס"ל כיון דחזינן דאיכא בתולה בעלמא דכל שלא פסקה מ"ת מחזקינן להו מדינא בדם בתולים בהכי סגיא למילף לכולהו בתולים אף להגיע זמנה וראתה לענין שלא להחזיקה ברואה מ"ת וכמ"ש בב"י וא"ל דאף לדברי הב"י נמי י"ל דלהכי הביא הרי"ף והרמב"ם חלוקי דיני דם בתולים דנ"מ לרואה מ"ת היכא דפסקה מ"ת ז"א דאם כן דנחתו להכי לא ה"ל למיסתם דמשמע דלא יהבינן טפי לרואה מ"ת כ"א הגבול שנתנו חכמים בבתולה וז"א דלרואה מ"ת לעולם תלינן כ"ז שלא פסקה מ"ת לדעת הב"י א"ו דלא נחתו לנ"מ זה אבל לדעת הט"ז ניחא וכמש"ל ומיהו יש לומר נמי דנ"מ לענין כתם דחברתה יכולה לתלות בה וכמ"ש בסי' ק"ץ אלא דהרי"ף השמיט להך דינא לגמרי ולא נזכר כלל בדברי הרי"ף מפלוגתא דר' ורשב"ג לכן דוחק לומר דהרי"ף כוון לנ"מ זו כלל אחר שלא הביא לדין זה והנה דברי הט"ז יש לדחות דאי כדבריו דהתוספתא מיירי כל חד וחד לפי דינו א"כ פשיטא מאי קמ"ל דלא צריכה בדיקה הא מחזקינן ליה בדם טהור

אמנם בס' מ"ב השיג על הב"י דמן התוספת בפ' בתרא דנדה אין ראיה דמיירי התם לענין שופעת מתוך ד' לילות לאחר ד' לילות וכמ"ש התוספת דף ס"ה ע"ב ד"ה וכולן ששופעות בסה"ד יע"ש (ומ"ש ב"י בפ"ק דנדה ט"ס הוא וצ"ל בפרק בתרא) והנה לדעת הב"י דסבירא ליה כיון דחזינא דאיכא בתולה בעלמא דכל שלא פסקה מ"ת מחזקינן לה מדינא בדם בתולים בהכי סגיא למילף לכולהו בתולים אם כן אפילו פסקה פ"א מ"ת נמי יש לתלות בדם בתולים שהרי הרי"ף גרס בש"ס דף י"א אר"נ א"ש ל"ש אלא שלא פסקה מ"ת וראתה שלא מ"ת וכו' דדוקא שראתה שלא מ"ת הא אלו ראתה מ"ת אפילו פסקה פ"א מ"ת תלינן בדם בתולים וכן פסק הרמב"ם בפ"ה מהלכות א"ב וכ"פ המרדכי ומיהו יש לומר שלא רצה המחבר להקל כ"כ אחר שרש"י ותוס' לא סבירא להו הכי וגם דאם כן אין גבול לזה ולעולם נתלה והרי"ף והרמב"ם לא כתבו אלא תוך הזמן מה שנתנו חז"ל

אך ק' איך הקיל כ"כ וכ' לעולם תולין בדם בתולים כ"ז שלא פסקה פ"א מ"ת הא הרמב"ם בפ"ח מהלכות א"ב דין כ"א כ' וז"ל וכן קטנה שנותנין לה עד שתחיה המכה אפי' לא חיתה שנה ה"ז בועל כל השנה בין בסירוגין בין ביום אחר יום עכ"ל הרי אפי' בקטנה אין נותנין לה יותר מן שנה ואיך כ' המחבר דלעולם תלינן בדם בתולים הגם שלכאורה ק' דמנ"ל