סדרי טהרה טז

בהדיא דלדעת הרשב"א א"צ שתדע אם מכתה מוציאה דם וכמו שהבין הב"י וד"מ והב"ח והש"ך בס' נקה"כ הרגיש בזה שדבריו הן נגד הגהות ש"ד: ומה שכ' עוד בשו"ת ח"א להוכיח דע"כ בעינן שתדע שמכתה מוציאה דם שהרי אפי' בכתמים הקלים שנינו אם יוכל להתגלע ולהוציא דם תולה בה וכו' אלמא דאפי' בכתמים צריך שתדע אם אפשר להוציא דם ואם לאו אינו תולה מכ"ש ברואה ממש כבר כתבתי בתשובת שאלה לקמן סי' קפ"ח שדבריו תמוהים מאד דא"כ לדידיה קשיא שיהיה המרדכי סותר דבריו תוך כדי דיבור דז"ל המרדכי בהלכות נדה נאמנת אשה לומר מכה יש לי בא"מ שממנה יוצא דם דוקא שיודעת שיוצא הדם מן המכה תולה בה אבל מספק אין תולה אבל בשעת וסתה אפי' יודעת בודאי שהדם יוצא מן המכה אינו תולה בו דא"כ לא תהיה טמאה לעולם. אמנם כתמים שתמצא בבגדיה טהורה ותולה במכה אפי' א"י שמכתה מוציאה דם דבכתמים הלכו חכמים להקל שהכתמים מדרבנן ע"כ אלמא דס"ל בכתמים לעולם טהורה אפי' א"י שמכתה מוציאה דם וכ"כ הרמ"א בסוף הג"ה זו ואח"כ כ' במרדכי מיד אחר דין זה וז"ל ואשה שנמצא כתם בחלוקה או בסדינה אם יודעת שיש לה גרב או חבורה שאם היתה מסירה הגלד או הקליפה היתה מוציאה דם טהורה ותולה בהן הכתם אע"פ שעתה אינה מוציאה דם מ"מ שמא חפפו וגרדו עצמן עד שהוציא דם ולאו אדעתייהו עכ"ל וא"כ לדברי הח"צ קשיא דבתחלה כ' דבכתמים א"צ שתדע אם מכתה מוציאה דם ובתר הכי כ' בכתמים שצריכה שתדע אם מסירה הגלד וכו' היתה מוציאה דם אז תולה בהן אלא ע"כ צ"ל דשאני התם שהיתה יבש לפנינו מש"ה צריכה שתדע אם מסירה וכו' הא היכא שאין לפנינו תולה אפי' א"י ועוד דאין דנין א"א משאפשר וכמו שכ' הרשב"א בעצמו וא"כ מעיקרא קושיתו ל"ק כלל וכ"כ בתשו' שבו"י ח"ש סי' ע"ד אדברי הח"צ כמ"ש לחלק בין אפשר ללא אפשר (אך עדיין קו' ח"צ במ"ע מהא דראה שתלמידים מסתכלים זב"ז ואמר לא אמרו חכמים להחמיר כו' משמע אלו היה דאורייתא לא תלינן להקל אפי' ביכולה להתגלע וכו' וכ"ש בא"י אם מכתה מוציאה דם)

אמנם מה שמבואר בתשובת שבו"י סי' הנז' שהורה המורה באשה שנולד לה מקרה שמרגשת קצת כאב ורואה בין וסת לוסת טיפי דמים ואינן דומים לראיית וסתה ואומרת שיש לה מכה בתוך גופה וא"י שמכתה מוציאה דם שטהורה היא כיון שיש לה וסת קבוע וע"ז כ' המחבר הנ"ל דאף דלכתחלה חלילה להקל במקום שגדולי ראשונים ואחרונים מחמירים אך אי הורה המורה לא מהדרינן ובפרטות שבנ"ד אין דם ראייתה שוה לדם וסתה עכ"ל הפריז על המדה דאף שאמרה האשה שיש לה מכה בתוך גופה מ"מ צריך חקירה היטב דמנא יודעת שיש לה מכה וכאב ודאי דאינה כמכה וכמש"ל ומכ"ש קצת כאב דלא הוי כלום וגם מ"ש בפרטות בנ"ד אין דם ראייתה שוה לדם וסתה ע"כ לא ידעתי אנה מצא קולא זה מה בכך שאינה שוה לדם וסתה הלא ה' דמים טמאים באשה (אמנם בס' שו"ת ד"ש נראה דיש לעשות סניף להקל משום דדמה משונה מדם וסתה יע"ש בסי' פ"ז עוד כ' שם וז"ל אברא אם מרגשת בעצמה שיש לה מכה ודאי בא"מ שידה מגעת בבדיקתה אפי' לדברי המחמירים היכא דא"י ודאי שמוציאה דם אפשר דבכגון זה יסכימו לעשות סניף להתירה מטעם הפסק דם הוסתות מן האשה ההיא זה כמה שנים לאוקמה יתה אחזקת של טהרה ואע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר מלשון תשובת הרשב"א ז"ל המובאת שם בב"י סי' ק"ץ יע"ש עכ"ד ובסס"י ק"ע כ' ושינוי מראה הדם ההוא משאר מראה דם וסתות שלה לדידן דאסרינן כל מראה אדום או שחור לאו סימנא הוא להבחין בין טמא לטהור אלא להתיר כשיש מכה בא"מ כדמייתי בטי"ד סי' קפ"ז ובוודאי הדם הבא מחמת חמום או אונס אחר או חולי משונה הוא משאר דמי הוסתות הטבעיים עכ"ד וצ"ל דמ"ש בסי' פ"ז היינו לעשות סניף קצת לשאר סניפי טהרה או י"ל דלעיל בסי' פ"ז לא אמר אלא דצריך לחקור אם הוא משונה מדם וסת ונ"מ דהיכא דנמצא בה מכה אינה טהורה אלא כשהוא משונה אבל לא לעשות מזה שום סניף טהור ובסי' רנ"ו כ' וז"ל שאינה טוענת ודאי שיש לה מכה בא"מ ולא כאב תדיר בו או באחד מהצדדים לעשות לה סמוכות להיתר מן הדינים המפורשים בתלמוד עכ"ל משמע אלו היה לה כאב תדיר היה אפשר לעשות סמוכים להיתר ומיהו י"ל דהתם נמי לא קאמר אלא לענין רואה מ"ת דאז מהני כאב ונ"מ להתיר בבדיקת שפופרת לבעל הראשון) ול"ד למ"ש בהגהות ש"ד דש"ה שהיה מראה מוגלא ולא היה דומה למראה אדום יע"ש שזו ודאי הוכחה שמן המכה הוא וכ"כ בשו"ת פ"י חי"ד סי' א' דמוגלא מוכיח שיש מכה בא"מ ועיין עוד שם אם בא בשינוי ממה שבא בימי וסתה דרגלים לדבר היא דלאו מדם מקור היא

גם מה שכ' עוד בתשו' הנז"ל וכן היכא דאיכא שעת הדחק שאשה אינה יכולה לטהר עצמה כלל לבעלה מכח ראיות ופסקה זמן מה ברפואות ולא הועיל לה כדאי הוא הרשב"א וסיעתו לסמוך עליו בשעת הדחק ואפשר דגם החולקים עליו מודים בכה"ג שהרי מה"ט כולם הקילו ברואה דם מ"ת כדי שלא לאוסרה על בעלה עכ"ד גם זה ליתא דהא דהקילו הפוסקים האחרונים ברואה דם מ"ת אפי' א"י שמכתה מוציאה דם היינו לענין שמותרת לשמש אח"כ כיון דוסתות אינה אלא דרבנן ולא חיישינן שמא תראה מ"ת אבל לענין ז"נ שהוא איסור כרת לא הקילו כלל הגם שאפשר שדינו אמת שבשעת הדחק יש להקל ולסמוך על הפוסקים דס"ל שא"צ למידע אם מכתה מוציאה הדם מ"מ למעשה צ"ע אחר שאין דבריו מוכרחים (ובשו"ת פ"י סי' א' נטה להקל היכא דא"א לה לטהר דתלינן במכה אפי' אם אינה יודעת שמכתה מוציאה דם):

ודע אע"ג שכתבתי לעיל דכאב אינו כמכה מ"מ לענין זה מהני הכאב היכא דידעה בודאי שיש לה מכה וכמ"ש בתשו' א"ש שהרגישה בהלוכה ובישיבתה או כדומה לזה רק שא"י אם מכתה מוציאה דם אם בכל פעם שכואב לה במכה מוציאה דם אזי מסתמא המכה הוא שמוציאה דם וכנ"ל לדקדק מתשובת מהרי"ל המובא בהגהות ש"ד גבי חולי האר"ץ ווינ"ד יע"ש וכ"כ לעיל סעיף ג' בשם תשו' כנ"י:

בש"ך ס"ק כ' ז"ל עיין בספרי שהוכחתי דס"ל להמרדכי ותשובות מוהר"מ דפוס פראג סי' תרנ"ה דאם יש לה וסת קבוע וכו' תולה שלא בשעת וסתה כוסתה אפילו אין לה מכה כלל ואמרינן שזו דם טהור הוא מן הצדדים מחמת מיעוך תשמיש שהרי עדיין לא הגיע וסתה והוכחתי שגם מהרא"י בפסקיו סי' מ"ז הבין כן וכו' אמנם הב"ח לא כ' כן וס"ל דדוקא ביש לה מכה אלא שא"י אם מכתה מוציאה דם לזה מהני יש לה וסת וס"ל דמ"ש המרדכי ותולה במכתה נמשך לעיל אמ"ש ואם יש לה וסת דתרתי בעינן יע"ש ובאמת פשטיה דלישנא במהרא"י משמע כן ובשו"ת פ"י חי"ד סי' א' כ' נמי כדעת הש"ך דהתה"ד הבין נמי במרדכי דתולין בוסתה אע"פ שא"י שיש לה מכה ומ"ש התה"ד וז"ל אלמא דס"ל דאין אורח בא אלא בזמנו מהני דתולין במכה מה שאין תולין בלא זה עכ"ל ר"ל דכיון דאין אורח בא אלא בזמנו תלינן במכה אע"פ שאין אנו יודעין אם יש לה מכה עכ"ד ובשו"ת אמ"ו בס' שב"י הקשה איך אפשר דהמרדכי ס"ל דתולה בוסתה אפי' אין לה מכה א"כ קשיא ממתניתין פ' כה"י דף י"ד דתניא נמצא על שלו טמאים וחייבין בקרבן הא הך מתני' מיירי באשה שיש לה וסת וכדמוקי בגמרא לעיל הסיפא דהך מתני' כל הנשים בחזקת טהרה לבעליהן דמיירי ביש לה וסת וא"כ ודאי דרישא דמתני' נמי מיירי ביש לה וסת וכיון שיש לה וסת אמאי חייבים בקרבן נימא שבא מן הצדדים מחמת מיעוך תשמיש וע"ש שכפל בתשובותיו קו' זו כמה פעמים הנה מלבד שדבריו מופרכים מעיקרא ולא קשיא כלל אישתמיטתיה סוגיא דמסכת שבועות ד' ט"ז דמוקי להך מתני' כשבעל סמוך לוסתה דאי לא"ה פטורים מן הקרבן דאנוסי' המה וכיון שכן ל"ק כלל דכיון שהוא בעל סמוך לוסתה מש"ה אמרינן ודאי דם נדה הוא עוד נ"ל דבלא"ה לק"מ דהא צריכין אנו להבין דאיך אפשר למיתלי להקל שהוא מן הצדדים כיון שיש לה וסת ואמרינן חזקה אורח בזמנו בא דכ"ז ניחא אי וסתות דאורייתא שפיר אפשר לסמוך אהך חזקה אבל אנן דקי"ל וסתות דרבנן מה"ת למיתלי להקל משום הך חזקה גרוע דמדאורייתא לאו חזקה היא (ומיהו י"ל דאפי' למ"ד וסתות דרבנן היינו לענין זה דלא נימא בהגיע זמן וסתה דמוחזק' לרואה ודאי וכמ"ש הרא"ש בריש מכילתין ואפי' בבדקה ומצאה טהורה תהיה טמאה דהא לא אמרינן כיון דלאשה זו אית לה חזקת טהרה אלא דעלולה לראות בזמן וסתה מ"מ מהני חזקה דידה דלא מחזקינן לה לודאי רואה ומש"ה מהני לה בדיקה אבל שלא בשעת וסתה מוקמינן לה אחזקת טהרה מדאורייתא כיון דאין עלולה לראות עד שעת וסתה ואפי' למ"ד וסתות דרבנן וסברא זו ראיתי באיזה פוסק וכן נראה מהר"ן פ"ב דשבועות דף ר"נ ע"ב ד"ה וגרמינן וכ"ה בחדושיו בגמ' שם דף ט"ו) ע"כ נ"ל דס"ל להמרדכי שאין הטעם משום חזקה דאורח בזמנו בא אלא עיקר הטעם דתלינן להקל משום דרוב נשים אינן רואות מ"ת וכמ"ש הב"י מש"ה א"ל דמחמת הצדדים הוא בא דמה"ט תלינן להקל לדעת הב"י בבדיקת שפופרת היכא שלא נמצא כלל ואמרינן דמן הצדדים הוא בא לפי שרוב הנשים אינן רואות מ"ת ואוקמה בחזקת טהרה אך כ"ז באשה שיש לה וסת אבל באשה שאין לה וסת אמרינן כיון שאין לה זמן קבוע וסתה תלויה במקרה שקרה לה וחיישינן נמי שמא התשמיש גורם לה שתראה וכמ"ש הר"ן לדעת הרי"ף הביאו ב"י סי' קפ"ו וכמש"ל אף שהר"ן כ' שא"צ בדיקה אלא ג"פ א"ת להבחין אם התשמיש גורם הראיה איהו לא כ' כן אלא לדעת הרי"ף אבל לשאר הפוסקים וכמו שהביא המרדכי לדעתם לעולם צריכה בדיקה א"ת אם אין לה וסת ומש"ה מחלק הברייתא בין יש לה וסת לאין לה וסת דביש לה וסת תלינן שמן הצדדים הוא בא כיון דרוב נשים אינן רואות מ"ת מוקמינן לה בחזקת טהרה אע"ג דרוב דמיה מן המקור הוא בא מ"מ סמוך הך מיעוטא דמן הצדדים להך רובא דרוב נשים אינן רואות מ"ת ופרטות דאיכא חזקה דנוקי אתתא בחזקת טהרה מש"ה תלינן מן הצדדים אך כ"ז אי ידעינן בוודאי שהתשמיש גרם הראיה שפיר א"ל דאזלינן בתר רוב נשים שאינן רואות מ"ת ומן הצדדים הוא וכמו בנדון דאיירי בברייתא שכבר ראתה ג"פ מ"ת דודאי א"ל שקרה המקרה שהיתה רואה בשעת תשמיש מעצמה א"ו שהתשמיש גרם הראיה וא"כ שפיר אמרינן זיל בתר רוב נשים שאינן רואות מ"ת ומן הסתם מן הצדדים היא אבל מתני' דפ' כה"י מיירי שפעם אחת ראתה בשעת תשמיש א"כ מה"ת לומר שהתשמיש גרם הראיה אלא אמרינן שהיתה רואה מעצמה וזיל בתר רוב דמים שהוא מן המקור דהא וסתות דרבנן ובהא אין לומר זיל בתר רוב נשים שאינן רואות מ"ת דבאמת אמרינן שלא היה התשמיש גורם הראיה שאפי' לא שימשה נמי היתה רואה אלא שקרה מקרה ששימש באותו זמן שראתה ומש"ה חייבים בקרבן:

ובזה ל"ק נמי קושית בעל מנ"י אף שכבר השיג הח"צ על קושיתו של המנ"י דהתם בסוגיא גבי היה משמש עם הטהורה מיירי בהרגישה ועיין בס' כו"פ יע"ש ועם דברינו הנ"ל בלא"ה לק"מ אלא יש לעיין לפי מה שהבין הש"ך דדעת המרדכי לטהרה לגמרי אפי' בלא ז"נ באשה שיש לה וסת וכדמוכח מדברי הש"ך שכ' שאין לסמוך בזה עליו אלא לענין שלא תאסר מחמת רואה מ"ת אבל מ"מ צריכה ז"נ משמע דס"ל דהמרדכי מטהרה לגמרי א"כ קשה הא תנן לעיל אע"פ שאמרו ד"ש צריכה להיות בודקת וכו' ומשמשת בעדים וכו' והא מתני' מיירי באשה שיש לה וסת אליבא דכ"ע וכמו שפירש"י ותוס' שם וא"כ בדיקה זו למה דאם אתה חושש לה שתראה מ"ת הא כיון דשלא בשעת וסתה הוא תלינן בצדדים וכן הקשה בס' כו"פ

ואפשר ליישב בדוחק דלאו משום רואה מ"ת חששו לה דהא רובא לא חזי' מ"ת אלא כיון דלענין טהרות צריכה בדיקה שחרית וערבית וכל היום היא סומכת עצמה על הבדיקה דשחרית וכיון דלא הרגישה מסתמא בחזקת טהר' היא אבל בששימש' חששו חז"ל אולי תראה בשעת תשמיש ולא מחמת תשמיש אלא ממילא ואז לא תרגיש דסברה הרגשת שמש הוא מש"ה הצריכו בדיקה לא"ת כן צריכים אנו לומר עפ"י הבנת הש"ך במרדכי: ומ"ש הש"ך ולפ"ז נראה דאין להתיר אלא לבעלה הלשון מגומגם לכאורה דאיך תלי' זה בפירושו דאף לפי הבנת הב"ח במרדכי נמי אין לסמוך בזה על המרדכי לטהרה לגמרי שהרי כל הפוסקים חולקים עליו ונ"ל כוונתו דבשלמא לפי' הב"ח במרדכי י"ל דאף שהרמב"ם והרשב"א והרמב"ן לא ס"ל כפי' המרדכי מ"מ בעיקרא דדינא לא מצינו שחלקו עליו וי"ל דמודים נמי באשה שיש לה וסת קבוע תולה במכה אפי' א"י שמכתה מוציאה דם אבל למה שפי' הש"ך דס"ל להמרדכי דתולה בוסתה אפי' אין לה מכה הרי הם חולקים עליו בעיקרא דדינא דהא הם פירשו ואם יש לה וסת ששימשה סמוך לוסתה מוכח הא לא שימשה סמוך לוסתה טמאה הרי חלקו עליו בהדיא א"כ אין לצרף דעת המרדכי לסניף טהור במכה שא"י אם מוציאה דם אחר שהמרדכי יחיד לגבייהו כנ"ל פירושו: ולענין אם לתלות במכה תוך ז"נ שלה עיין בד"מ סי' קצ"ז הביאו הש"ך שם דדעתו להחמיר מיהו בתשו' האחרונים נראה דעתן להקל אף בז"נ שלה עיין בתשובת ב"ח ובתשו' פ"י ואני כתבתי בתשובת שאלה שנ"ל להחמיר ועיין מש"ל סי' קצ"ו בע"ה

עוד בש"ך שם אבל מ"מ צריכה שתשב ז"נ וכו' עכ"ל בשו"ת כנ"י סי' ל"ד כתב וז"ל סוף דבר לענין לבעלה א"צ לידע שמכתה מוציאה דם לפ"ז אף אנו נאמר כיון דאשה דנ"ד מוציאה דם בעת תשמיש נמצא על עד שלו ובזה אף דמצא זמן מופלג אחר תשמיש מיקרי רואה מ"ת וכו' ולפ"ז ע"כ עלינו מוטל להתיר לבעלה ולומר מכתה מוציאה דם. א"כ אף מה שרואה שלא בשעת תשמיש מותר ומ"ש אחרונים להרשב"א צריך שתדע שהמכה מוציאה דם דהיינו שלא ראתה בעת התשמיש ג"פ אז לטהרה צריכין לידע שעכ"פ מכתה מוציאה דם וכ"ד המרדכי אמנם בזו שרואה בעת תשמיש מוכרחים אנו לומר שהמכה מוציאה דם הרי לענין טהרה כמכה שודאי מוציאה דם כנ"ל ברור עכ"ל וכפל עוד דבריו שם באותה תשובה שהבין מ"ש הש"ך אבל מ"מ צריכה שתשב ז"נ היינו בלא ראתה מ"ת אבל בראתה מ"ת כיון דלענין לבעלה אתה צריך לדון בזה שהמכה מוציאה דם א"כ אין טהרה לחצאין גם ז"נ א"צ ובמח"כ טעה טעותא רבא דלא אישתכח כוותיה אלא פירושו כפשטי' דלא סמכינן אסברות המקילים אלא לענין שלא לאוסרה לעולם אבל לא לענין לטהרה לגמרי בלא ז"נ וכך הוא מדת חכמים שבשעת הדחק סמכינן אפילו איחיד היכא דלא איתמר הלכתא בהדיא וכה"ג אשכחן בדוכתי טובא ועוד מה ענין זה לזה בשלמא להתיר לבעלה אחר ספירת ז"נ אינה אלא איסור דרבנן לשמש אחר כך דקיי"ל וסתות דרבנן משא"כ בלא ספרה ז"נ דספק כרת הוא וכן מבואר בפסקי הרמב"ן ז"ל דאע"ג שפסק בפ"ג דבזמן הזה אין אנו מטהרין דם מכה מ"מ בפי' כתב דנאמנת אשה לומר מכה יש לי בתוך המקור שממנה הדם יוצא ותהיה מותרת לבעלה לכשתפסוק עכ"ל הרי להדיא דאף על גב דלא מהני בזה"ז לטהרה מחמת מכה מכל מקום ברואה מ"ת מחלקינן לענין שלא לאוסרה לעולם אמרינן דדם מכה הוא ואין אנו צריכים להקיף המראות דמים אבל לענין ז"נ מחמרינן:

והן אמת שמדברי הרשב"א בתה"א סוף שער ד' מוכח דס"ל שאין לחלק אלא כיון שאתה תולה לענין שלא לאוסרה לבעלה דממכה הוא ע"כ צריך אתה לטהרה לגמרי שהרי השיג שם על דברי הרמב"ן שכתב דהאידנא אין אנו מטהרים בדם מכה שהרי אפילו בדם בתולים שאין לך מכה גדולה מזו אפילו הכי חזרו ונמנו דבועל בעילת מצוה ופורש מכ"ש בדם מכה ועל זה השיב הרשב"א ז"ל דהא רב ושמואל ור"י ור"ל כולהו ס"ל בבועל את הבתולה דבועל בעילת מצוה ופורש ואלו גבי רואה מ"ת לא נחלקו כלל שמותר בבדיקת שפופרת וכו' הא שמואל פירש עלה דההיא דבודקת בשפופרת של אבר ור"ל בעי מיניה דר"י ותבדוק בביאה ג' של בעל הראשון וכו' אלמא מדשקלו וטרו בה ש"מ (דאינו) הלכה למעשה הכי סבירא ליה עכ"ל ואי ס"ד דס"ל שיש לחלק בנושא אחד דלענין שלא לאוסרה לבעלה תלינן במכה אבל מ"מ צריך ז"נ אם כן מה השיב הרשב"א מדשקלו וטרו ר"ל ור"י ושמואל ברואה מ"ת דלמא דוקא בהא הלכתא לענין שלא לאוסרה לבעלה ואף הרמב"ן מודה לזה כנ"ל דהרמב"ן לא קאמר אלא דצריכה ז"נ א"ו ס"ל להרשב"א דאין לחלק אך ז"א ראיה דהרשב"א לא קאמר אלא דחכמי הש"ס ודאי דלא חילקו בנושא אחד לתלות במכה לענין לבעלה ולא לענין ז"נ אלא וודאי דהשוו מדותיהן ובזה סתר ראיית הרמב"ן מהא דבועל בעילת מצוה דע"כ יש חילוק לרואה מ"ת לדם בתולים כמ"ש שם הטעם אבל לא כן דרך הפוסקים דבמלתא דמספקא להו הילכתא כמאן בשעת הדחק ובאיסור דרבנן סמכו על המקיל ובאיסור דאורייתא אף בשעת הדחק אזלינן בתר המחמיר או בתר רוב הפוסקים

והנה המחבר בש"ע ס"ל דאפי' חכמי הש"ס סברי לחלק בנושא א' לטהרה לחצאין שהרי הוא כתב בסס"י זה דבתולה שנשאת וראתה מ"ת לעולם תלינן בדם בתולים כ"ז שלא פסקה פ"א וטעמו כ' בב"י שהוציא כן מהתוספתא שהביא הסמ"ג לכל צריכים בדיקת שפופרת חוץ מבתולה שדמיה טהורים וקשיא ליה בתולה שדמיה טהורים בדיקת שפופרת מאי שייכא הכא ולזה פי' דאפי' בנערה או בוגרת דלית לה זמן כ"כ כמו בקטנה אפ"ה אין צריך בדיקה ברואה מ"ת ותלינן בדם בתולים כיון דאיכא בתולה שדמיה טהורים עד שתחיה המכה לכך לכולהו יהבינן זמן זה שלא להחזיקה ברואה מ"ת אלמא דס"ל דאפי' מדין התלמוד דאע"ג