סדרי טהרה טו

וכו' ה"ז תולה בפהוקה או בעטושה ולא בתשמיש ואין זו רואה מ"ת עד שיתברר לה שוסת פיהוקה או עטושה מורכבת בתשמישה עכ"ל ותמיה על האחרונים שלא הביאו:

(יא) אם יש מכה באותו מקום. כתב הש"ך בשם הב"ח דאין פירושו בכל איזה המקום שבא"מ אלא ר"ל בא"מ עצמו שמשם הדם יוצא לשם יש מכה ולפיכך אם הדם יוצא מן המקור צריך שתדע שיש לה מכה במקור אבל אם אומרת בסתם מכה יש לי אין תולין בדם המכה שיש לה עכ"ל ובתשובת פמ"א ח"א סס"י י"ב כתב וז"ל אבל במכה בדופן דהוא נגד חלל הגוף איך יעלה על דעתנו לומר שמדם המכה יורד למקור וזה א"א להשיג בחוש שכלנו ואף שהרופאים אומרים דע"י רבוי דם הזה בא למקור אפשר דהוא נבלע תחלה בשאר אברים ומשם ירד למקור ויוצא לחוץ ע"י הלחץ זו הדחק לדעתי דם נדה גמור הוא דכל דמי המקור כך שע"י רבוי דמים נובעים מכל רמ"ח אברים לגידי המקור ומשפיעים דם ולכך אמרו חכמים מכה יש לה שהדם נובע ממכה גופה קודם שנבלע באברי האשה וכן אמרו הרופאים מכה יש לה במעי' וכו' אבל אם נבלע תחלה בשאר אברים ואח"כ ע"י ריבוי דם נובעים גידי המקור דם זה טמא משום נדה ודאי לדעתי בלי שום חילוק בעולם עכ"ל ולכאורה עלה בדעתי להוכיח מן הש"ס דאפי' במכה כזו תולין למאי דמסקינן בש"ס בפ' כה"י דפליגי ר' ורשב"ג במק"מ אי טמא או לאו ובהך פלוגתא פליגי נמי בפ' התינוקת וקשיא אפלוגי בתרתי ל"ל וכמו שהרגיש בזה הגאון מוהר"ל בתשובתו הנ"ל אמנם אי נימא דאפי' במכה כזו טהורה י"ל דבפ' כל היד מיירי במכה שבשאר הגוף ויורדת דרך המקור ואפ"ה ס"ל לרשב"ג מק"מ טמא אע"פ שאין עיקר יצירתו במקור להתם ובפ' התינוקת מיירי במכה שבמקור ואפ"ה אית ליה לר' דטהור והכי דייקי לישנא דגמ' בפ' כה"י דקאמר אשה טהורה ודם טמא דקאתי דרך מקור מדקאמר דרך מקור ולא קאמר דקאתי מן המקור כמו דאמר בפ' התינוקת רשב"ג אמר דם המכה הבא מן המקור טמא א"ו דהכא אשמעינן אע"פ שאין המכה במקור עצמו אלא בשאר הגוף ואתיא דרך המקור אפ"ה טמאה משום דה"א דהלמ"מ לא הוי אלא במה שנוצר תוך הרחם וכמ"ש הר"ן והרמב"ן בחדושיהם קמ"ל דלא אלא אפי' אתיא דרך המקור אלא דמסתפינא להקל אחר שאין לנו ראיה ברורה ע"ז:

ומ"ש הגאון בעל פמ"א דמ"ש הרופאים מכה יש לה במעי' אלמא דבעינן דוקא במעי שידוע שהמקור מחובר למעי אשה ודרך מכה לשפוך דם למקור קודם שנבלע בשום אבר עכ"ד נראה שהבין שהמעי הוא דבר חוץ למקור וליתא אלא שחכמים כינו למקור בשם מעי ואפשר משום שהוא מחובר לה כדברי הפמ"א או מפני שדומה למעיי' וכן פירש"י דף ס"ג שפולי מעי בית הרחם וכ"כ בט"ז סי' קפ"ט ס"ק ל"ד וכן במתניתין דחולין חיה שפשטה ידיה לתוך מעי' וכן בדף מ"ב ע"ב גבי עובדא דרבא דשמעי' ולד דצויץ פירש"י בתוך מעי' ועוד בכמה מקומות:

(יב) תולין בדם מכתה. מ"ש הרשב"א בתה"א ד' קפ"א לחלק בין דם מכה דתלינן ובדם בתולים קיי"ל דבועל ב"מ ופורש והא אין לך מכה גדולה מזו ותי' דשאני התם בתולים דאינה אלא לשעה לפיכך החמירו בו משא"כ במכה שאפשר שתאסר עולמית לבעלה מש"ה לא החמירו וכ"כ בתשובותיו הביאו ב"י לקמן רס"י קנ"ג מזה נראה דדעתו דדוקא במכה שאינה עוברת הוא דתלינן משא"כ במכה עוברת לא הקילו בו דומיא דדם בתולים דלא תלינן אך לתי' הרא"ש שכ' טעם אחר לחלק בין דם בתולים לדם מכה י"ל דאפי' במכה העוברת תלינן גם י"ל אף לדעת הרשב"א אין לחלק דכיון דאיכא מכה שאינה עוברת ותלינן ביה שלא תאסר לבעלה עולמית אמרו אפי' במכה עוברת דתלינן ולא פלוג רבנן משא"כ בדם בתולים דלעולם היא מכה העוברת ולא נכלל בכלל מכה מש"ה לא תלינן ועיין מ"ש בסי' קצ"ג

בגמ' איתא ואם יש לה מכה בא"מ תולה במכתה ואם יש לה וסת תולה בוסתה ואם היה דם מכתה משונה מדם ראייתה אינה תולה ונאמנת אשה לומר מכה יש לי במקור שממנה דם יוצא דברי ר' וכו' עכ"ל ודקדקו האחרונים ז"ל דמ"ש ברישא דתני ואם יש לה מכה בא"מ תולה בדם מכתה משמע דמן הסתם תולה במכתה ובסיפא תני ונאמנת אשה לומר מכה יש לי במקור שממנה דם יוצא דמשמע דווקא ביודעת שמכתה מוציאה דם אז היא תולה בה ובשו"ת ש"א סי' ע"ו תי' דרישא מיירי ברואה דם מ"ת וכדי שלא תתעגן ותאסר לעולם תלינן במכה אפי' א"י אם מוציאה דם משא"כ בסיפא דמיירי ברואה שלא מ"ת ויש לה היתר דאינה רואה לעולם אז צריך שתדע שמכתה מוציאה דם עכ"ד ע"ש גם י"ל לדבריו דאפילו נימא דבסיפא נמי מיירי באשה שרואה לעולם וא"א לה לטהר לגמרי אפ"ה מחמרינן דצריכה שתדע שמכתה מוציאה דם ושאני ברואה מ"ת דא"צ שתדע משום די"ל דרוב נשים אינן רואות מ"ת וכמ"ש הב"י וכמו שהבאתי דבריו לעיל מיהו אפשר לומר בהא נמי רוב נשים יכולות לטהר א"ע וכמ"ש התוס' ריש מס' גיטין ועיין בשו"ת שבו"י ח"ש סי' ע"ז אך דלמא שאני רואה מ"ת דליכא אלא חששא דוסתות דרבנן וכמ"ש בב"י סס"י בשם שו"ת הרשב"א והוא מן מוהר"מ מרוטנבורג ובשו"ת פ"י מחלק דברישא י"ל דמיירי בא"י אם הדם יוצא מן המקור וא"כ איכא ס"ס אם מן הצדדים או מן המקור ואת"ל מן המקור בא דם שמא מן המכה הוא מש"ה א"צ שתדע אם מכתה מוציאה דם וכמ"ש הרמ"א בהגהה משא"כ בסיפא מיירי בידוע שהוא רואה מן המקור מש"ה צריך שתדע שמכתה מוציאה דם ע"ש ועוד כתבו לחלק בין יש לה וסת לאין לה וסת וברישא מיירי ביש לה וסת וכמ"ש הרמ"א בהגהה ובסיפא מיירי באין לה וסת לכך צריך שתדע שמכתה מוציאה דם ובתשו' אמ"ו בעה"מ שב יעקב כ' בסי' מ"ב וז"ל דצריכין אנו עוד לדקדק דברישא תני אם יש לה מכה בא"מ ובסיפא תני במקור אלא פשוט דלעיל קאי אשלפניו דרואה מחמת תשמיש וע"ז קאמר אם יש לה מכה בא"מ היינו בפרוזדור באותו מקום שהשמש דש ותולה במכה דאמרינן שע"י דחיקות ומיעוך האבר בא מכחו דם מן המכה ולכך לא קאמר ברישא ונאמנת דלא צריכה בזה לנאמנת דבא"מ יכול להתברר ע"י בקיאות נשים מילדות ולכך קאמר סתם ואם יש לה מכה בא"מ שאין אנו צריכין לנאמנות שלה שהרי אפשר להתברר ע"י שאר נשים משא"כ בסיפא דמיירי במכה שבמקור עצמה דא"א להתברר ע"י אחרים רק שהיא מרגשת בעצמה ולכך צריכין נאמנות דידה אמנם גם היא אין עיניה במקור אם לא ע"י הרגשת כאב מהמכה וכדי שלא תאמר ע"י מעט כאב תתלה במכה לכך צריכה לומר שממנה דם יוצא כלומר שגדלה כ"כ הכאב עד שנראה לה שממכה הדם יוצא עכ"ד ואיהו לשיטתיה אזיל דס"ל דכאב כמכה ולפי מש"ל בשם תשובת א"ש הכאב כמכה ועכ"ז י"ל דדבריו נכונים דצ"ל שהיא מרגשת ע"י אומדנא דמוכח שיש לה מכה שמוציאה דם אך קשיא לי לדבריו דמיירי רישא במכה שבבית החיצון מקום שהשמש דש א"כ אמאי קאמר ואם דם מכתה משונה מדם ראייתה אינה תולה והיינו ע"כ פירושו שהדם שהיא רואה מ"ת אינה דומה למכה אז אינה תולה וכמ"ש בתשו' ח"צ דלא כתשובת צ"צ (שעלה בדעתו לומר דפי' בגמרא ואם דם מכתה משונה מדם ראייתה ר"ל דדם מכתה משונה מדם וסת' וע"ז השיג בח"צ דפירושו הוא דדם מכתה משונה מן דם ראייתה ר"ל מה שהיא רואה עתה מ"ת. מיהו בקיצור פסקי הרא"ש פ' התינוקת כ' וז"ל ואם היה דם נדה משונה מדם מכה אינה תולה עכ"ל מוכח כפי' צ"צ דאל"כ איך קרי לדם ראייתה דם נדה הא על דא אנו מדיינין אם ד"נ הוא או לאו ועיין בס' פ"י חי"ד סי' א' מ"ש כפי' הרא"ש ובהלכות הרמב"ן פ"ו דט"ו מבואר כמ"ש הח"צ) ולפי דעת הגאון בעל ש"י ק' אפי' אם נשתנה נימא דשמש עכרן וכדאי' במכילתין בפ"ק דף י"א ע"ב בשלמא אי גם ברישא מיירי במכה שבמקור י"ל דלא אמרינן שמש עכרן אלא לענין ד"ב שהוא בא מן הצדדים במקום שהשמש דש דהיינו מבין השינים ולחוץ וכדאי' בפ' יוצא דופן דמ"א דדישות השמש היא עד בין השינים) וכדאי' בפ' התינוקת דס"ה ע"ב דד"ב בא מן הצדדים מש"ה אמרינן שמש עכרן אבל לפמ"ש המחבר הנ"ל דברישא מיירי במכה שמן הצדדים א"כ ק' דנימא שמש עכרן ואפשר ליישב דבריו דאפילו במכה שבבית החיצון לא אמרינן שמש עכרן אלא דוקא בד"ב דאע"פ שכבר בעל מ"מ פרצה דחוקה מיקרי משא"כ באשה דעלמא לא אמרינן שמש עכרן וכה"ג כתב בחמ"ח סי' ס"ח ס"ק ו' שהק' שם להפוסקים דס"ל שאם מצא דם א"י לטעון פ"פ מצאתי דמאי ראיה הוא מן הדם הא קיי"ל דנותנין לה ד' לילות או עד שתחיה המכה ותי' וז"ל וי"ל דכ"ז שיש דם עדיין אין הפתח פתוח לגמרי ופרצה דחוקה קרי ליה בגמרא. וע"כ כ"ז שיש דם אינו יכול לטעון פ"פ דודאי טועה הוה עכ"ל וכ"כ בבי"ש אלמא דכ"ז שהיא רואה דם פרצה דחוקה קורין ליה מש"ה אמרינן דשמש עכרן משא"כ באשה דעלמא וק"ל:

ועפ"ז י"ל שזו כוונת הרמב"ם פ"ד מהלכות א"ב שכתב ד"ך מי שראתה דם בשעת תשמיש וכו' אבל אם שימשה סמוך לוסתה תולה בוסת היה בה מכה תולה במכה ואם היה דם מכה משונה וכו' ונאמנת אשה לומר מכה יש לי בתוך המקור שממנה הדם יוצא ותהיה מותרת לבעלה ואע"פ שדם יוצא מן המקור בשעת תשמיש עכ"ל וק' דלמה זה כתב בסיפא ותהיה מותרת לבעלה הא גם ברישא מותרת לבעלה ועו"ק מ"ש ואע"פ שדם וכו' מאי רבותא היא זו ולפ"ד אמ"ו הנ"ל ניחא דברישא מיירי שיש לה מכה בפרוזדור מש"ה א"צ לנאמנות שלה וכנ"ל ומיירי נמי בא"י שמכתה מוציאה דם ואפילו הכי תולה במכה לענין זה שלא תאסר על בעלה לעולם מ"מ ז"נ בעי כיון דא"י שמכתה מוציאה דם וכדעת הש"ך ומש"ה לא כתב ברישא ותהיה מותרת לבעלה דהוי משמע שמותר מיד וז"א דל"מ אלא לענין שלא תאסר לעולם וגם מיירי באינה מרגשת שהדם בא מן המקור דהא כיון דהמכה אינה במקור איך תתלה במכה א"ו דמיירי באינה מרגשת שהדם בא מן המכה וא"ל דא"כ תהיה מותרת מיד דהא איכא ס"ס כמ"ש הרמ"א ספק מן הצדדים וכו' ז"א כיון דהמכה הוא בצדדים אין כאן ס"ס דאיך תאמר ואת"ל מן המקור שמא מן המכה הוא הא אין שום מכה במקור ועיין אבל בסיפא מיירי ביודעת שמכה מוציאה דם והמכה הוא במקור עצמו מש"ה כתב דמותרת לבעלה ר"ל בלא ז"נ הואיל שיודעת שמכתה מוציאה דם גם כתב אע"פ שדם יוצא וכו' ר"ל שיודעת שהדם בא מן המקור הואיל שמכה הוא במקור ומ"ש בשעת תשמיש ל"ד הוא אלא משום דאיירי הכא בהא נקטי':

(יג) ואם דם מכתה משונה. כתב הש"ך בשם הפוסקים דדוקא שנתברר שהוא משונה הא לא"ה תולין בדם מכתה לפי שהאשה בחזקת טהרה עומדת וכתב עוד דמשמע מדברי הרא"ש שא"צ לראות למכה אם הוא משונה עכ"ד ובט"ז ס"ק ט' כתב בשם הפרישה דאם שניהם לפניו לא ניזל לקולא כיון שאפשר לברורי וכל אדם יכול לברר אותו עכ"ד ואני כתבתי בחדושי גמרא דמוכח מדברי רש"י בס"פ כ"ה הא דמשני הש"ס שאני התם דליתא קמן וכו' דאע"ג דהיכא דליתא קמן האשה נאמנת משום דכתיב וספרה לה מכל מקום היכא דאיתא קמן לא סמכינן על אשה אלא אמרינן נחזי אנן יע"ש אמנם מדברי הרשב"א והטור לקמן סי' קפ"ח לא משמע כן לכאורה ועיין מה שאכתוב לקמן בסי' הנז' בעה"י:

(יד) שיש לה וסת קבוע. ויש לעיין מדכ' הרמ"א וכ"ז באשה שיש לה וסת קבוע ואז יכולה לתלות שלא ב"ו וכו' אם עבר עליה שעת וסתה ולא בדקה ולא הרגישה ואחר כך בדקה עצמה ומצאה טמאה מה דינו דאע"ג דכתב הרמ"א דשלא בשעת וסת טהורה היינו היכא שבדקה עצמה בשעת וסתה ומצאה טהורה אבל זו שלא בדקה עצמה בשעת וסתה י"ל דכבר ראתה בשעת וסתה דהא קיי"ל דאפילו למאן דאמר וסתות דרבנן היכא דבדקה עצמה ומצאה טמאה טמאה בשעת וסתה כדאיתא בש"ס דט"ז וא"כ ה"נ י"ל דטמאה ואע"ג דלפי הטעם שכתב הרמ"א בסוף הג"ה זו דבשעת וסתה טמאה משום דא"כ לא תטמא לעולם וזה לא שייך הכא י"ל דלא כתב לטעם זה אלא היכא דיודעת דמכתה מוציאה דם אפ"ה טמאה מטעם זה אבל בא"י שמכתה מוציאה דם בלא טעם זה טמאה כיון דרגילה לראות בשעת וסתה לא מקילינן בא"י שמכתה מ"ד וא"כ ה"ה בעבר זמן וסתה ולא בדקה וצ"ע

בט"ז חולק על הג"ה זו וס"ל דאפי' באשה שיש לה וסת אינה תולה במכה אלא ביודעת שמכתה מוציאה דם וכתב עוד בשם תשובת מהרי"ל וז"ל אבל בנ"ד לית לה מכה מבוררת ומ"מ בין עונה לעונה וכו' דבאותה תשובה מקיל שלא בשעת וסתה אפי' אינה מרגשת דמחמת מכה קאתי תלינן בדם מכה למ"ד וסתות דרבנן עכ"ל וצ"ל דמ"ש למ"ד וסתות דרבנן לרבותא נקטי' דלא מיבעיא למ"ד וסתות דאורייתא סמכינן אחזקה דאין אורח בא אלא בזמנו אלא אפי' למ"ד וסתות דרבנן וא"כ אין זה חזקה דאורייתא אפ"ה אמרינן דתלינן במכה שלא בשעת וסתה אפי' אינה מרגשת שמחמת מכה בא ולפ"ז מ"ש בט"ז וז"ל ונראה שלא רצה להקל לפי שההיא תשובה ס"ל וסתות דרבנן אבל איהו חש למ"ד וסתות דאורייתא וכו' עכ"ל אין לדבר שחר כלפי לייא דאדרבה אי וסתות דאורייתא מכ"ש דיש להקל שלא בשעת וסתה משום דאין אורח בא אלא בזמנו (ונלע"ד ליישב דס"ל הא דפליגי אי וסתות דאורייתא או דרבנן בהא פליגי למ"ד וסתות דרבנן ס"ל נמי חזקה אורח בזמנו בא אלא ס"ל העמד חזקת טהרה דידה נגד חזקה זו וה"ל כאלו אין כאן חזקה כלל ואידך ס"ל דחזקת טהרה לאו חזקה מעליא היא משום דחזקה זו עשויה להשתנות כדאית' בתשובת הר"ן גבי מקוה שדרכה להתחסר הביא ב"י סימן ר"א מש"ה לאו חזקה מעליא היא והאי חזקה חזקת אורח וכו' עדיפא ואידך ס"ל דאפ"ה חזקה מעלי' היא לפ"ז יפה כ' דלמ"ד וסתות דרבנן ע"כ חזקת טהרה היא חזקה מעליא מש"ה מהני אפי' בא"י שמכתה מוציאה דם) והש"ך חולק על דבריו וס"ל באשה שיש לה וסת תולין שלא בשעת וסתה אפי' במכה שא"י אם מוציאה דם או לאו אלא דס"ל להש"ך דדוקא ברואה מ"ת תלינן שלא לאוסרה על בעלה אבל מ"מ צריכה ז"נ והב"ח ס"ל דלעולם תלינן במכה אפילו א"י אם מוציאה דם שלא בשעת וסת ואפי' לטהרה בלא ז"נ ובתשו' א"ש סי' נ"ז כ' ומה שנסתפק מעלתו הרמה במה שחולק הט"ז על הרמ"א וכ' ז"ל אהובי לדעת כ"ת לא נמצא הלכה פסוקה בכל הדינים אלו אם באנו לחוש ח"ו לכל החומרות ולילך בחושך דוק מעכ"ת ויראה לדברי הט"ז הם דברים דחוים ולא ק' כלל כו' וכבר כ' גם הב"ח להרב מוהר"י ז"ל מקראקא כדעת רמ"א ועשה מעשה רב א"כ מה לנו עסק באחרון שהכביד עלינו בחומרות יתרות בוסתות דרבנן עכ"ל מדבריו אלו נראה דלא נטה כדעת הב"ח לגמרי דאלו הב"ח מטהר לגמרי אפי' באינה רואה מ"ת ואפי' בלא ספירת ז"נ וכמבואר בתשובותיו סי' פ"ד וסי' פ"ה ואיהו ס"ל דעכ"פ לענין שלא לאוסרה על בעלה לעולם סמכינן באשה שיש לה וסת ושלא בשעת וסתה אפי' במכה שא"י אם מוציאה דם וכדמוכח מדבריו שכ' בוסתות דרבנן דמשמע דוקא לענין רואה מ"ת שאינה אלא חששא דרבנן דלא תשמש אחר ג"פ לשמא תראה מ"ת וכיון דוסתות דרבנן וכמ"ש בתשו' מוהר"מ מר"ב שהבאתי בסי' זה דאינה אסורה לשמש אחר שראתה ג"פ אלא משום שכבר קבעה וסתות לראות מ"ת וכיון דוסתות אינה אלא מדרבנן מש"ה תלינן במכה אע"פ שא"י שמכתה מוציאה דם אבל לא לענין לטהר לגמרי בלא ז"נ וכ"נ מתשו' צ"צ שנטה לדעת הש"ך ע"ש בסי' פ"ו אך מה שמבואר בתשו' צ"צ סי' הנז' דאשה שאין לה וסת צריכה שתדע דוקא שדם זה מן המכה הוא ולא מהני יודעת שמכתה מוציאה דם הוא תמוה דבהדי' כ' הרמ"א בהג"ה זו דדוקא בשעת עונה בינונית לא מהני יודעת שמכתה מוציאה דם אבל שלא בשעת עונה בינונית מהני יודעת מכתה מוציאה דם אפי' באין לה וסת (וכן בש"ד בדין יולדת שראתה ג"פ אחר לידתה שהביאו רמ"א לקמן כ' בהדיא דלדעת רשב"א א"צ שתדע שמכתה מוציאה דם וכמו שהבין הב"י וד"מ והב"ח) וצ"ע ואם היה דעתו לחלוק על הרמ"א היה לו להביא דברי הרמ"א

והנה הש"ך לשיטתו אזיל שכ' בס"ק כ"ד דאף הרשב"א בתה"א ס"ל דבעינן שיודעת שמכתה מוציאה דם אלא דקאמר שא"צ שתדע שמרגשת שדם זה הוא בא מן המכה ודלא כב"י וד"מ והב"ח שהבינו דברי הרשב"א שא"צ שתדע אם מכתה מוציאה דם עכ"ד (וכן בשו"ת פ"י בחי"ד סי' א' כ' כדברי הש"ך וח"צ בהבנת דברי הרשב"א) והח"צ הסכים לדברי הש"ך ובאמת דבריו תמוהים כמו שהרגיש הח"צ עצמו דא"כ מה זה שכ' הרשב"א שם וז"ל ומסתברא דאפי' אינה מרגשת ממש שהדם שותת ויורד מן המכה חדא דאין עיניה בין מכתה וא"א לה לידע אלא בבדיקת שפופרת וכו' והתם וודאי משמע דברואה דם מחמת מכה א"צ שפופרת וכו' עכ"ל ואי ס"ד דהרשב"א ס"ל דצריך שתדע שמכתה מוציאה דם אלא דא"צ לידע אם דם זו ממכה היא וע"ז בא להוכיח דא"צ שתדע שדם זו שראתה ממכה היא דאל"כ צריכה בדיקת שפופרת ק' יועיל בדיקת שפופרת דאף שע"י בדיקת שפופרת תדע שעתה המכה מוציאה דם מ"מ מנא ידעה שהדם שראתה כבר אם ממכה הוא או מהמקור וכבר הרגיש בזה הח"צ ומה שרצה לתרץ בזה דבריו אינן ברורין וכמ"ש בס' כו"פ ע"ש א"ו דהרשב"א לא בא אלא להוכיח אלא שא"צ שתדע אם מכתה מוציאה דם או לאו ולזה שפיר הוכיח דע"כ א"צ שתדע דאל"כ צריכה בדיקת שפופרת וע"י יבורר אם מוציאה דם דהיינו כשהיא מטה המוך לכל צד ואין עליה דם כ"א באותו מקום שבמכה כשמגעת שם במוך נמצא עליה דם יבורר שממכה בא הדם וכמ"ש בש"ע סעיף ז' ומן הגמ' משמע דא"צ בדיקת שפופרת במכה ש"מ שא"צ שתדע אפי' אם מכתה מוציאה דם או לאו וכן בש"ד בדין יולדת שראתה ג"פ אחר לידתה שהביאו רמ"א לקמן כ'