סדרי טהרה יד

לעולם משום דאיכא למימר מה שלא מצאה כלום לפי שלא היה דומה לאצבע דהא אכתי לא איתחזקה לכל האצבעות) וצ"ע דא"כ למה כ' הרמב"ם בפ"י מהלכות גרושין הלכה י"ג וז"ל וכן המוציא את אשתו משום איילונית או משום שרואה דם בכל עת תשמיש. ה"ז לא יחזיר לעולם שמא תנשא לאחר ותלד האיילונית ותתרפא הנדה ויאמר אלו הייתי יודע שכן הוא לא הייתי מגרשה ונמצא הגט בטל ובניה ממזרים עכ"ל ק' איך מצי למיטען הכי דהא אפי' נבדקה בשפופרת ס"ל להרמב"ם דאסורה לראשון ולשני ולשלישי א"כ לעולם היתה אסורה לו ודוחק לומר דדוקא על בדיקת שפופרת לא סמכינן אבל אם הפילה חררת דם סמכינן דז"א שהרי הרמב"ם השמיט כלל להך דחררת דם אלמא דלא ס"ל א"ו שאין אנו סומכים ע"ז ומיהו למ"ש המ"מ בסוף וז"ל ונ"ל בדעת רבינו שהוא סובר שאין לה לעמוד עם בעלה בבדיקה שמא יבא עליה קודם בדיקה וכיון שהוחזקה אסורה היא לו עכ"ל א"כ י"ל דהיכא שרוצה להשהות אותה ע"י שליש וכמ"ש הרשב"א הובא בב"י סס"י מותר ולפ"ז י"ל דס"ל להרמב"ם דבדיקה מהני אפי' לבעל הראשון והא דהוצרך לגרש היינו שלא להשהות אותה אולי יבא עליה קודם בדיקה וע"י שליש שרי להשהות אותה עד אחר הבדיקה ועיין בר"ן ובבי"ש בא"ע סי' קי"ז סק"ג ובח"מ שם ס"ק ג'. ומיהו מדברי המ"מ לא משמע כן שמסיים וז"ל אבל אם בדקה עצמה בין ראשון לב' או בין ב' לג' ומצאה שדם מן הצדדים מותרת היא לשני לשלישי לעולם עכ"ל מוכח דלראשון או לשני או לשלישי היכא דבדקה עצמה קודם הגרושין אסורה דדוקא היכא דבדקה ביני וביני שריא וא"כ ק' קושיתו הנ"ל וא"ל דס"ל להרמב"ם דדוקא ע"י בדיקת שפופרת דגזרינן אחר בדיקה אטו קודם בדיקה משא"כ היכא שאמר הרופא מומחה ישראל שנתרפאת דלא גזרינן וס"ל להרמב"ם כדעת הריצב"א שבהגהות מיימוני דסמכינן עליו זה דוחק:

(ט) צער וכאב. בשו"ת אמ"ו הגאון שב"י סימן מ"ב כתב דהרמ"א מיירי באשה שאין לה וסת אבל באשה שיש לה וסת כיון דלדעת הרמ"א לקמן דפסק באשה שיש לה וסת אין צריך שתדע שמכתה מוציאה דם ואם כן כיון שיש לה כאב הרי הוא כמכה שא"י אם מוציאה דם וא"צ בדיקה כלל עוד כ' לחלק בין כאב לכאב והגהות מיימוני שהביא רמ"א איירי שאין להן כאב כ"כ עכ"ד ומה מאד תמיה לי עליו איך קירב את המרוחקים בזרוע שדברים אלו נאמרים בלשון השואל בתשובת א"ש סי' כ"ג והגאון א"ש סתר דבריו ומסיק דכאב אינו כמכה אפי' כמכה שא"י אם מוציאה דם ולא נקרא מכה אלא במרגשת בהליכה או בישיבתה או שאר סברות שיש לה מכה אמנם בתשובת ד"ש סי' פ"ו נראה דס"ל דכאב כמכה שכ' וז"ל וסימני הכאב לבדם אינם מובהקים כ"כ בענין זה כמו בענינים אחרים להורות על מציאות מכה שהרי נוכל לתלות הרגש כאב בדבר היותר הווה וטבעי שהוא תנועות התקבצות הגידים להחזיר האם למקומו עכ"ל משמע דבעלמא הרגשת כאב כמו מכה הוא מיהו אפשר דשאני התם דהרגשת כאב היה בשעה שהיתה ממשמשת בידיה להשיב האם למקומה א"כ ה"א דרגלים לדבר הוא שיש לה מכה וע"ז כ' דאפ"ה לא תלינן במכה אלא בדבר ההוה שהוא תנועת התקבצות הגידים אבל בעלמא ס"ל דלא תלינן הכאב במכה וז"ל בסי' של"א הבא מן המכה שבבשר המקור או הרחם או הבא מן העלי' ממכות הכליות אינו דם הנדות וזיבות שאסרה התורה שהוא הבא ונגרר מאליו דרך העורקים והוורידים שבחדר ושלפנים ממנו כטבע היצירה ואדרבה הרגש הכאב בחולשת השדרה הוא האות והמופת שהדמים הללו ממעין אחד הם שהם נדות וזבות שאסרה התורה שהרי כפי האמת עיקר קשר הרחם וחזוקו הוא בשדרה עד כנגד הטבור והרגשות הכאבים הם האותות והמקרים הקדומים בטבע לוסתותיהם וקדמוני הרופאים בספריהם מדי דברם בחולי רבוי הזלות דמי הנדות והתמדות זמנם כותבים שאחד מהסבות הגורמות הנזקים הללו הוא חולשת הטבע בשדרה ורפיון הוורידים בהתמעט בם כח המחזיק וזה דמי נדות יקראו לו אף חכמי האומות ולא תהא תורה שלמה שלנו נאמנה יותר משיחות חולין שלהם ששנו חכמים בלשון המשנה אלו הם הוסתות מפהקת וחוששת בפי כרסה ושפולי מעיה ופי' רש"י ז"ל כנגד טבורה ורחמה דהיינו כאב השדרה עכ"ד ומן רמ"א ומהרי"ל אין ראיה דחולי האר"ץ ווינ"ד הוא מכה גמורה אף שאינה מכה מ"מ הוא ברור שאינו בא מן המקור ואפ"ה לא התירו אלא ע"י מוך דחוק ע"ש וכן כ' בשו"ת ח"צ סי' ע"ג ומ"ש עוד בש"י לחלק בין כאב לכאב גם זה תמוה הא בתשו' מיימוני כ' להדיא וז"ל היא מצטערת בשעת תשמיש וקשה לה מאד עכ"ל אלמא אפי' צער גדול לא מהני אלא שתבדוק בבעלה הראשון ע"כ אין להקל אפי' באשה שיש לה וסת ופליאה בעיני אחר שלא נתעלם תשו' א"ש מעיני הגאון מ"ו בעל שב"י כמו שהביאו בתחלת התשובה ואיך נתעלם ממנו רגע ולא ראה שדחה כ"ז בשתי ידים ואם היה דעתו לחלוק עליו היה לו להביא דבריו ולסתור ראיותיו

ובהיותי יושב על כסא הוראה בק"ק פרדן הייתי שואל מהגאון מוהר"ר צבי הירש זצ"ל שהיה אב"ד דק"ק ה"ש בנדון שבא לפני וזה תשובתו. ומתוך תשובתו מובן ענין השאלה וז"ל מה ששאל אם כאב כמכה בודאי לא נעלם מאתו שט"ז בסי' קצ"א וקפ"ז כ' שכאב כמכה אמנם הח"צ סי' ע"ג השיג עליו אמנם אף דמסתבר טעמי' ואנן מורים כדבריו מ"מ הכל לפי הענין בכתמים דרבנן ואיכא עוד צדדים להתיר יש לצדד לחלק בפרט באשה כזו שלא מטוהרה היא אמנם מה שתראה בהרגשה א"א להתיר מחמת הרגשת כאב ובבדיקת עד כ' לי הגאון מוהר"ר יעקב כ"ץ ז"ל שהיה אב"ד בק"ק פפד"מ שנסתפק מאד אם הוא מדאורייתא או מדרבנן כי מהב"י סי' ק"ץ משמע שהוא מדאורייתא דהוי כמו הרגשה ופסקי מהרא"י סי' מ"ז לא משמע כן אמנם אשה זו אין לה כאב אף אם מראה דמי' משונה משאר נשים מ"מ כיון שאדום הוא אין לזוז מדברי הש"ע י"ד סי' קפ"ח לדעתי לא יאמר שום אדם שיש לו קצת מוח בקדקדו שהוא בקי במראות אם לא דעת שוטה ודעת שוטי' כו' אך אמרתי אולי איזה שונא בדה מלבו שכנגדו של השואל אמר שבקי במראות דמים אם אותו שכנגדו של השואל בר דעת וחלילה לבלות זמן בחנם להביא ראיות ע"ז כנ"ל האמנם האידנא נולד דבר חדש במדינה זו שלא נזכר בפוסקים אותן כינים שקורין פילץ לייז הדבוקים בבשר המוזכר בש"ע סי' קצ"ח אם חופפת האשה בבגדים ובחלוקה נתאדם החלוק מן הכינים אם מוצאת בלא הרגשה תבדוק ע"י נשים בקיאות אולי ימצא שהאשה הזאת יש לה גם כן הכינים הנ"ל ויש לה לתלות כתמים בזה וגם בבדיקת עד אפשר להקל אם יהיה עוד איזה צד להתיר הכל לפי ראות עיני המורה (ועיין מ"ש לעיל סי' קפ"ג) ומדי דברי באם כאב כמכה נזכיר מ"ש הרמ"א סי' קפ"ז ס"ה להקל באם א"י אם מכתה מוציאה דם אם אינה יודעת אם הדם בא מן הצדדים או מן המקור מכח ס"ס והש"ך ס"ק כ"ב משיג ע"ז וז"ל מה ס"ס הוא מיד איכא למימר שמא דם נדה הוא ולא מקרי ס"ס כמ"ש בדיני ס"ס דין י"א וי"ג ובדין י"א כתב אם ב' ספקות הם משם אחד אינה ס"ס ובדין י"ג כתב ס"ס שאינו מתהפך אינו ס"ס והפר"ח סי' י"ג והרא"ש סימן ל"א דקנ"ח העלו אף שאינו מתהפך מקרי ס"ס וכתב הרא"ש כן דעת רוב הפוסקים. ומה שמשיג הש"ך מדין י"א דהוי שם א' כיון דספק שמא מן הצדדים וספק שמא מן המכה תרווייהו שמא לאו דם נדה הוא נלענ"ד דלמאי דאיתא בפסקי מהרא"י היכא שהספק הראשון מתיר יותר מן האחרון הוי ס"ס. אף אם הספקות משם א' וכ"כ המנ"י בקונטרס הספקות שלו היכא דספק האחרון מתיר יותר מן הראשון הנה אם מקור מקומו טמא הספק שהוא מן הצדדים מתיר אף הדם כיון דלא היה במקור כלל משא"כ למ"ד מקור מקומו טהור אין כאן ס"ס ולפ"ז היכא דא"י אם מכתה מוציאה דם אינה תולה להקל אף שאינה מרגשת שהדם בא מהמקור אבל למ"ד מק"מ טמא אף דא"י אם מכתה מוציאה דם תולין להקל מכח ס"ס ובזה נלע"ד ליישב הא דדקדק ש"א סי' ע"ו אברייתא דבפ' התינוקת דף ס"ו דברישא תני אם יש לה מכה תולין במכתה משמע בסתמא תולין אף שא"י אם מכתה מוציאה דם ואח"כ אמר נאמנת אשה לומר מכה יש לי שממנה יוצא דם הא ספקא טמא דאין תולין במכתה ולפ"ז י"ל דאי' בש"ס ונאמנת אשה לומר מכה יש כו' דברי רבי וכתב רש"י צ"ל והך מלתא לחודא דנאמנת אשה קאמר ר' אבל רישא כולה רשב"ג הוא ע"כ דלא כתוס' ד"ה ונאמנת וכבר כתבתי לרשב"ג דס"ל לקמן מק"מ טמא ס"ל דתולה במכה אע"פ שא"י שמוציאה דם מטעם ס"ס כנ"ל ולכך תני ותולין במכתה דמשמע בסתמא תולין אף שא"י אם מוציאה דם או לאו מטעם ס"ס כנז"ל דהן הן דברי רשב"ג דס"ל מק"מ טמא אבל בסיפא קתני ונאמנת אשה לומר וכו' דברי רבי ולר' בעינן שיודעת בודאי שמכתה מוציאה דם הא א"י לא כיון דס"ל לרבי מק"מ טהור וליכא ספק ספיקא דשני ספקות משם אחד הן אם דם נדה הוא או לאו ודו"ק

ובזה מיושב מה שיש לדקדק הא דקאמר בש"ס הכא ונאמנת אשה לומר וכו' דברי רבי רשב"ג אומר דם מכה הבא מן המקור טמא ורבותינו וכו' מ"ב אמר עולא מק"מ טהור א"ב ולכאורה היכא רמיזי בדברי ר' שמק"מ טהור דפליג עליו רשב"ג הא לא קאמר ר' אלא נאמנת אשה וכו' והיינו לענין שתהא טהורה לבעלה אבל הדם י"ל דס"ל נמי דטמא אבל לפ"ז ניחא דמדקאמר ונאמנת ודקדקו מלשון זה הפוסקים דבעינן שתהא יודעת בודאי שמכתה מוציאה דם. וקשה אמאי צריכה שתדע ודאי הא הוי ס"ס אע"כ דס"ל דמק"מ טהור והוי שם א' וליכא ס"ס ואהא פליג רשב"ג וס"ל דמק"מ טמא ולפ"ז אף דא"י שמכתה מוציאה דם תולין במכה כנז"ל: בזה מיושב הא דקאמר הכא מק"מ טהור א"ב ולכאורה ק' הא כבר פליגי בה חדא זימנא בפ' כל היד דף ט"ז ע"א אבל לפי הנ"ל א"ש דחדא מכלל חברתה איתמר דבפ' כל היד שם עיקר פלוגתייהו במק"מ אי טהור או טמא וכאן בפרק התינוקת עיקר פלוגתייהו אי תולה במכתה אף שא"י אם מוציאה דם ותולה הש"ס הא בפלוגתא דר' ורשב"ג דבפ' כל היד דהא בהא מישך שייכי: ובזה דברי הב"י נכונים בסימן קפ"ז במ"ש הא דכתב הטור ונאמנת אשה לומר מכה יש לי במקור שדם זה יוצא ממנה וז"ל הב"י ונאמנת אשה לומר גם זה שם בברייתא פלוגתא דר' ורשב"ג ופסקו הפוסקים כר' דאמר הכי ותמה עליו הב"ח והאמונת שמואל ומוהרמ"ל בתשובה ופ"י הא בש"ס משמע דלא פליגי ר' ורשב"ג אלא במק"מ אבל לבעלה לא פליגי אבל לפ"ז ניחא מדכ' הטור ונאמנת וכו' שממנה דם יוצא משמע דבעי שתהא יודעת בודאי שמכתה מוציאה דם הא לא"ה אינה תולה וזה דווקא לר' דס"ל מק"מ טהור אבל לרשב"ג תולה אף שא"י אם מכתה מוציאה דם ודו"ק. אף שדחוק מאד שב"י כוון לזה ולא יפרש דבריו מ"מ אסתייע מלתא שלא יאונה לצדיק כל און ולא נשווי' לטועה

אמנם צ"ע לדינא הלא הרמב"ם פסק פ"ה מהלכות א"ב מק"מ טמא וכן פסק ספ"ד מהלכות מ"ו דין ט"ו. וכן איתא דף מ"א ע"ב בגמרא מקור שהזיע כב' טיפי מרגליות טמאה טומאת ערב דמק"מ טמא ולפ"ז א"צ לידע שמכתה מוציאה דם א"כ דברי הרמ"א נכונים שמיקל היכא שא"י שמכתה מוציאה דם כרשב"ג אך ק' לפ"ז למה כתב הרמב"ם נאמנת אשה וכו' שממנו הדם יוצא דמשמע דאיהו בעי שתדע שמכתה מוציאה דם הא איהו דפסק מק"מ טמא אם כן אפילו א"י נימא תתלה במכה וכנז"ל ודוחק לומר דהרמב"ם מיירי בידוע שהוא מן המקור דליכא ס"ס דמנ"ל לאוקמי הש"ס בהכי דהא אפשר לפרש כנ"ל ונ"ל דהרמב"ם לשיטתו אזיל דפסק פ"ג מהלכות א"ב הבא על הקטנה אם קדשה אביה נאסרה על בעלה דפתוי קטנה לאו אנוס הוא וכתב הרב המגיד דיליף מפ"ק דכתובות בסוגיא דפ"פ דע"כ דפתוי קטנה לאו אנוס הוא דאל"כ קשיא קושית תוספות שם הא ס"ס הוא וכתב המנ"י בקו' ספיקות שלו דלפ"ז מוכח דהרמב"ם ס"ל אף היכא דאיכא בשני ספקות משם א' מיקרי ס"ס דאל"כ לא מוכח מהתם מידי וכן תי' התוס' שם באמת קו' הנז' וא"כ הוכיח הרמב"ם דע"כ מיירי התם ביודעת שהוא מן המקור ולא מצי לפרש כמש"ל דבהא פליגי ר' ורשב"ג ותלי' במק"מ טמא או טהור דהא איהו ס"ל דלעולם מיקרי ס"ס אמנם לשיטת התוספות יש לפרש הסוגי' כמש"ל ודו"ק אמנם אף למה שעשינו סמוכים לרמ"א מהש"ס יראתי לסמוך ע"ז כי רבו החולקים כמ"ש הש"ך והארכתי בזה בתשו' עכ"ד הגאון הנ"ל בתשובתו אלי ע"י אדוני אבי מ"ו הגאון זצ"ל בשנת תקל"ג ות"ל אז בלמדי מס' נדה כיונתי לרוב דבריו בפלפול הנ"ל

ועפ"ז יש ליישב סוגיא דפ' כל היד דאיתא התם הרואה דם מחמת מכה אפילו בתוך ימי נדתה טהורה דברי ר' רשב"ג אומר אם יש לה וסת וכו' ואוקמא רבינא דפליגי במק"מ אי טמא או טהור ולכאורה הא לא נזכר כלל בדברי רשב"ג דסבירא ליה מק"מ טמא דלא קאמר אלא הרואה דם וכו' טהורה ומן הדם לא הזכיר רשב"ג כלום ומה ראה ר' לחלוק עליו ולפ"ד הנ"ל ניחא דהכא מיירי בסתמ' אפילו א"י שמכתה מוציאה דם ואם כן ע"כ ס"ל לרשב"ג דמק"מ טמא ואהא פליג ר' וס"ל מק"מ טהור וצריך שתדע שמכתה מוציאה דם כן היה אפשר לומר לכאורה אך ז"א דהא התם ע"כ מיירי שיודעת בודאי שדם זה בא מן המכה דאל"כ לא היה תולה במכה בשעת וסתה וכמו שפי' התוספות שם ופסק הרמ"א כן לקמן בהגהה ובזה נסתר מה שהק' בכנ"י סי' ל"ה על דברי הגאון הנ"ל וז"ל ומי רצה לומר לרשב"ג דדם מקור טמא והוי ס"ס משא"כ לרבי גם בזה נלאיתי לקבל ד"ק לפ"ז למה פירש"י בפ' כל היד דנ"מ לענין טומאת ערב עכ"ל ואין לדבר שחר בפלוגתייהו דהתם ליכא שום נ"מ כ"א לענין טומאת ערב דהא התם ביודעת שדם זה בא מן המכה דאל"כ לא הוי מטהר רשב"ג תוך ימי נדותה גם יתר דבריו בתשובה הנ"ל לא נהיר ולא צהיר וכמו שנכתוב לקמן בע"ה רק מ"ש שם בתשובה הנ"ל וז"ל עוד לבי אומר לי אף שמוסכם בכל האחרונים דאף דכאב לה כאב בשעת תשמיש אין מועיל להתיר י"ל שלא דברו כ"א באין לה מכה כלל רק להתירה מכח הכאב אמנם אם יש לה מכה וודאי דתלינן הכאב מכח המכה וגם הדם מכח המכה עכ"ל דברים אלו מילי דסברא נינהו והואיל ואנו עסוקים בסוגיא דהתם נזכיר מה דהוי קשיא לי בסוגיא דהתם ותבדוק עצמה בביאה ג' של בעלה הראשון א"ל שאין כל האצבעות שוין א"ל ותבדוק עצמה בביאה ראשונה של בעל ג' א"ל לפי שאין כל הכחות שוין ע"כ וקשיא לי השתא דאתית להכי שאין כל הכחות שוין ואין חזקת של כחות הראשון מועיל לשני וכמ"ש התוספות ל"ל לשנויי מעיקרא לפי שאין כל האצבעות שוין ה"ל לשנויי מיד שאין כל הכחות שוין דאין חזקת של כחות הראשון מועיל לשני וממילא תו לא הוי קשיא ליה ותבדוק בביאה ראשונה של בעל ג' ונ"ל דס"ל להש"ס דחזקת כחות של א' מועיל נמי לב' והא דמשני לפי שאין כל הכחות שוין היינו לפי שעדיין לא הוחזקה באצבעות ואם כן לכך הותרה לשלישי אחר ביאה ראשונה לפי שי"ל דלשני הראשונים גרמו האצבעות שלהם שהיה משונה משאר ב"א והשלישי אף שבאצבע שלו הוא בינוני מ"מ כחו גרם ומעתה א"ל הא אתחזקה לכחות אצל שנים הראשונים דז"א די"ל דאצבע דידהו גרם אבל לזה הכח גרם ולכך שרי' ליה עד שתחזק ג' פעמים אצלו ואז אסורה לכ"ע דהא אתחזקה לתלתא גברי ואף שתאמר דשנים הראשונים אצבע שלהם גרם ולזה הכח גרם הא איתחזקה לזה נמי בשלשה ביאות ואתחזקה לכל הכחות מאדם בינוני אבל אי לאו דמשני שאין כל האצבעות שוות היה קשה דתתסר לב' דהא איתחזקה לראשון בכל הכחות וחזקת כחות דא' מועיל לב' כנ"ל אף שלכאורה מלשון התוספות לא משמע כן יש לכוין דבריהם לדברינו:

(י) לוסתה. ונראה אם פ"א שמשה סמוך לוסתה אפילו אם אחר כך ראתה ב"פ מ"ת מופלג מוסתה לא מצטרפין לראיה א' בהדייהו עד שתראה פעם ג' מופלג מוסתה וכמ"ש השפתי כהן בריש סימן זה וכ"נ מתשובות פ"י סי' א'

ועיין ש"ך ס"ק ט"ו שכתב בשם הפרישה דלאו ברשיעי עסקינן אלא דמיירי שראייתה תחילת היום והיא שמשה בלילה (וכן נראה מחדושי הר"ן כדעת הפרישה שכתב וז"ל פי' שאם סמוך לוסת שמשה אע"פ שעדיין לא הגיע שעת וסת תולה בוסתה לומר שמחמת תשמיש הקדים הדם לבא קודם זמנו ולא מחזקינן לה ברואה מ"ת עכ"ד מדנקט הר"ן שמחמת תשמיש הקדים לבא קודם זמנו מכלל דלא מיירי ששימשה באותו יום של וסת אלא בעונה שלפניה דאל"כ היה לומר כיון דאסורה כל היום אלמא דחיישינן לשמא יקדים מש"ה תולה בו א"ו מיירי בעונה שלפניה וקו' הש"ך לא ק' כמ"ש הר"ן וודאי מן הסתם לא חיישינן להא דמחמת תשמיש יקדים אלא היכא דחזינן שהקדים אמרינן דתשמיש גרם שהקדים הוסת ומשום כך לא נאסרה מ"ת באין סמוך לוסתה וכ"נ שהבין בס' פ"י חי"ד סי' א' כדעת הפרישה ועוי"ל דמשכחת לה שהיה לה וסת לר"ח ועברו עליה ג' ר"ח ולא ראתה דשוב א"צ לחוש לר"ח וכמבואר בסי' קפ"ט סעיף ט"ז ושימשה בר"ח וראתה מחמת תשמיש ואח"כ ראתה דהדרה לוסת קמייתא וכמבואר שם ותולה הדם מ"ת בוסת) והק' עליו כיון דמותר לכתחלה לשמש אלמא דלא שכיח שתראה בלילה ואיך נתלה לקולא ע"כ ובמנ"י כתב להקל די"ל דוודאי לא חיישינן לכתחלה אך אם ראתה אמרינן אגלאי מלתא דדמים יתרים נתוספו בה ויש לסמוך עליו דהא בלא"ה לדעת הא"ז צריכה פרישה כ"ד שעות והש"ך הסכים ע"י באין לה שעה קבוע ואף אי לא קי"ל כוותיה י"ל משום דהוא מלתא דרבנן סמכינן להקל וא"כ לענין רואה מ"ת לאסור על בעלה נמי אינה אלא מדרבנן וכמ"ש הפוסקים דוסתות דרבנן יש לסמוך על הא"ז ועיין בהשגות הרז"ה על בעל הנפש שכתב וז"ל אם יש לה וסת כגון שפיהקה או עיטשה וכאותו ששנינו אלו הן וסתות