סדרי טהרה יב

הרמב"ן דמצריך באשה שאין לה וסת שתבדוק ג"פ לפני תשמיש ולאחר התשמיש. וכ"כ הב"י לדעת הרי"ף וכ' הא דלא הזכיר הרי"ף מבדיקה מלפני התשמיש לפי שהוא דבר פשוט ולא הוצרך להזכירו דכל דצריכה בדיקה לא"ת ה"ה לפני תשמיש ודבריו תמוהים דבשלמא לא"ת צריכה בדיקה היינו משום כיון דאין לה וסת יש לחוש דוסת' תלי' ע"י מקרי' כמו תשמיש וקפיצה וכמ"ש הר"ן לדעת הרי"ף אבל לפני התשמיש מה"ת דצריכה בדיקה ואי דחיישת כיון דאין לה וסת שמא ראתה וא"כ מה"ט לעולם תהא צריכה בדיקה לפני התשמיש ומ"ש ג"פ הראשונים דצריכה א"ו דא"א להחזיקה ברואה מ"ת אם לא שבדקה עצמה לפני התשמיש מש"ה מצריך הרמב"ן בדיקה לפני התשמיש ג"פ הראשונים ומטעם זה כ' הב"י לדעת הרי"ף שהם דברים פשוטים כיון דמצריך הרי"ף בדיקה לא"ת כדי להחזיקה לרואה מ"ת א"כ וודאי דצריכה נמי בדיקה לפני התשמיש דא"א לאחזוקה לרואה מ"ת אם לא בדקה עצמה לפני התשמיש דתלינן שראתה כבר ועתה עיינתי ונ"ל שאין מזה ראיה דא"ל דטעם הרמב"ן כמ"ש רש"י בגמ' דף י"א ע"ב דהא דאצרכו רבנן לבדיקה לפני התשמיש אע"ג דכל הנשים בחזקת טהרה לבעליהן היינו טעמא כיון דאצרכו רבנן לבדיקה דא"ת משום טהרות מש"ה אצרכוה לבדיקה לפני תשמיש לבעלה אלמא דהיכא דצריכה בדיקה לא"ת משום טהרות צריכה נמי בדיקה לפני תשמיש לבעלה אע"ג שהיא בחזקת טהרה לבעלה מכ"ש באשה שאין לה וסת לשיטת הרי"ף דס"ל דצריכה בדיקה א"ת משום בעלה כדי לידע אם רואה מחמת תשמיש או לאו מכ"ש דצריכה בדיקה נמי באותן ג"פ גם לפני התשמיש דהכא איכא הכל לבעלה וכ"ש הוא מהתם דאיידי משום טהרות הצריכות לבעלה וכ"ש היכא דבדיקה דלא"ת הוא ג"כ משום בעלה משא"כ לאחר ג"פ דאינה צריכה בדיקה דלאחר תשמיש ה"ה דלפני תשמיש דא"צ משום דכל הנשים בחזקת טהרה לבעליהן ואח"ז מצאתי בהגהות פרישה שכ' כן ודבריו נכונים ומה"ט כ' הב"י שדבריו פשוטים הם דהיכא דצריכה בדיקה לא"ת דצריכה בדיקה נמי לפני התשמיש וכנז"ל ועיין ברס"י קפ"ז מ"ש בזה

ועתה חל עלינו לבאר מה שרבים תמהו על הרי"ף ורמב"ם דס"ל דאפי' באשה שיש לה וסת אם עבר זמן וסת ולא בדקה דא"צ בדיקה עוד. וכן הביא המחבר בש"ע לדעה זו בסתם לעיל סי' קפ"ד סעיף ט' ודעת החולקים עליהם הביא בשם י"א ולדעתם ק' קו' התוס' דף ט"ו ע"א כיון דאמרו חכמים לפרוש עונה סמוך לוסתה משום חשש שמא תראה כ"ש היכא דעבר הוסת דניחוש לשמא ראתה. והנה לדעת הרי"ף יש לתרץ וכמ"ש סברא זו לעיל דבשלמא בעונה סמוך לוסת חיישינן לשמא תראה ותרגיש בשעת תשמיש ואסורא דעביד עביד אבל בעבר הוסת סמכינן מדלא הרגישה מסתמא לא ראתה וא"צ בדיקה וכמ"ש הטור סס"י קפ"ד סברא זו בשם הרשב"א באשה שאין לה וסת ועבר הוסת דסמכינן אהא מדלא הרגישה כן י"ל דלדעת הרי"ף דסמכינן מכח סברא זו דהרגשה אפי' באשה שיש לה וסת כן יש לתרץ להרי"ף אבל להרמב"ם עדיין הקו' במ"ע דהא איהו ס"ל דאשה שאין לה וסת אסורה לשמש לעולם כ"א ע"י בדיקה דלפ"ת אלמא דחיישינן לשמא ראתה ולא סמכינן לטעמא דהרגש' ואמאי מתיר בעבר הוסת ולא בדקה בלי בדיקה לכתחילה ואין שום חילוק בין יש לה וסת ועבר הוסת לשאין לה וסת כלל והנה בחדושי על הגמ' עלה בדעתי לומר דכי היכי דחיישינן באין לה וסת לשמא תראה מ"ת כיון דאין לה וסת חיישינן דוסת' תלוי במקריי' וכמ"ש הר"ן כנ"ל ומש"ה חיישינן דשמא מחמת חימוד תשמיש תראה וכמ"ש התו' במכילתין דף מ"ה ד"ה האי ד"נ כן חיישינן באשה שאין לה וסת דמחמת חימוד לתשמיש ראתה קודם התשמיש אך לא מצאתי בשום מפרש שכ' כן ועוד שעדיין לא עלתה ארוכה לקו' הנ"ל דאף דניחוש להא מ"מ נסמוך על טעמא דהרגשה דכיון דלא הרגישה מסתמא לא ראתה ואמאי מצריך בדיקה וכמו דסמכינן אהא טעמא בעברה הוסת אך עתה עיינתי ונ"ל דלק"מ דהרמב"ם לשיטתו אזיל כי לפי מה שכ' בריש פ"ח דהלכות א"ב וכ' לחלק בין יש לה וסת לאין לה וסת וכ' דיש לה וסת היינו ליום קבוע וגם אם מרגשת מעצמה ע"י פיהוק ועיטוש ודכוותה אבל אין לה וסת אין לה יום קבוע וגם אינה מרגשת ע"ש. מש"ה ניחא דלגבי אשה שאין לה וסת לא שייך הרגשה משא"כ ביש לה וסת סמכינן אטעמא דהרגשה בעברה זמן הוסת ולא בדקה דא"צ בדיקה לכתחלה ומה שמצריך הרמב"ם בדיקה לכל הנשים לא"ת ולא סמכינן אטעמא דהרגשה היינו היכא דשמשה חיישינן שמא סברה הרגשת שמש הוא כנ"ל

בחדושי על הגמ' כתבתי דהא דאמר ר"י א"ש ל"ש אלא באשה עסוקה דמגו דבעיא בדיקה לטהרות בעיא נמי בדיקה לבעלה אבל לבעלה לא בעיא בדיקה ומסיק דשמואל אשמועינן אפי' באשה שאין לה וסת דשמואל הוכיח זה מדיוקא דמתני' דתני רישא צריכה להיות בודקת חוץ מן הנדה והיושבת על דם טוהר דמשמע הא בתולה שדמיה טהורים צריכה בדיקה משום חשש דשמא נשתנה מראה דמים שלה וקשיא בסיפא דתני ומשמשת בעדים חוץ מבתולה שדמיה טהורים ואמאי תשמש בעדים אולי נשתנה מראה דמים שלה וצ"ל כתי' הש"ס דשמש עכרן. ואכתי קשיא קושית רש"י דאכתי לפני התשמיש תבדוק מחששא דנשתנה וצ"ל כתי' רש"י דכיון דלאחר תשמיש לא בעי בדיקה לטהרות אף לפני התשמיש לא בעי בדיקה משום דכל לבעלה לא בעי בדיקה ולא אצרכוה בדיקה דלפני התשמיש אלא משום איידי דלאחר תשמיש וכמ"ש במהרש"א ז"ל לפי' רש"י וא"כ מוכח ממתני' דכל לבעלה לא בעיא בדיקה והאי מתני' מיירי אפי' באין לה וסת וכמ"ש התוס' ד"ה דמתני' הא וכו' וא"כ שמואל לפרושי טעמא דמתניתין אתא לאשמועינן דלא הקשה קושית הש"ס אבל אליבא דהלכתא יש לומר דלא סבירא ליה שמואל הכי אלא כרחב"א לקמן

ובזה ישבתי פי' ר"ח שהביאו הרא"ש ספ"ק דלא תקשי עליו קושית רש"י שם דקשיא לדידיה דר"י א"ש אר"י א"ש והנה לכאורה יש להשיב ע"ז דאיך אפשר לאשכוחי בבתולה שדמי' טהורים אשה שאין לה וסת אשה שאין דמיה טהורים אלא בקטנה ונערה שלא ראתה מעולם ובאלו לא שייך אין לה וסת וכמ"ש למעלה דכל שלא ראתה היא בחזקת טהרה אמנם ל"ק מידי דלא מיירי אלא שלא ראתה בבית אביה אבל בבית בעלה אפי' ראתה כמה פעמים וה"ק ד' לילות נותנין לה אפי' מתוך יב"ח ומכ"ש דניחא לפסק הרמב"ם בפ"ד מהלכות א"ב דאפי' קטנה בעי בדיקה לאחר תשמיש ובקטנה אין חילוק אפי' ראתה ב"פ מיהו מפירש"י דף י' ע"ב ד"ה מתקיף לה ר' אלעאי וגם ממה שפירש"י במתני' כאן לא משמע כן ומיהו בלא"ה ניחא דמתני' מיירי נמי בהגיע זמנה לראות וראתה דנותנין לה כל הלילה ואפילו בעל כמה בעילות באותו לילה א"צ בדיקה כדתנן בפ' התינוקת וא"כ מיירי מתני' אפי' אין לה וסת ואפ"ה א"צ בדיקה לפני התשמיש מוכח דכל לבעלה א"צ בדיקה ואף דמשמע מדברי הרמ"א כגון בהגהה דאפי' אין לה וסת א"צ בדיקה לפני התשמיש אלא בפעם הראשונה בעילות אותו הלילה וכל הלילה כולה א"צ בדיקה אחר שבדקה תחלת הלילה וא"כ לכאורה גם מנערה שראתה אין ראיה דא"ל דשאני הכא כיון שכבר בדקה קודם ביאה ראשונה אין חובה עליה לבדוק עוד אך כבר כתבתי שאין דברי הרמ"א מוכרחים ברמב"ם ומתוס' דף י"ו ד"ה ב"ש מוכח להדיא דס"ל דצריכה בדיקה לפני תשמיש ותשמיש אפי' בלילה אחד וכ"מ מתוס' שם ע"ב ד"ה בדקה ואבד העד וא"כ דברי נכונים לשיטת ר"ח דיש לומר דס"ל כן ולא קשה מידי קושית רש"י וק"ל

קפז (א) בכדי שתושיט ידה כו'. הטור כ' השיעור בכדי שתרד מן המטה והב"י תמה ע"ז דהא בגמ' רמיא אמתני' דתני איזה אחר זמן בכדי שתרד מן המטה מדתניא איזה הוא לאחר זמן פי' ראב"צ כדי שתושיט ידה לתחת הכר או להכסת ותטול עד ותבדוק בו כו' ומשני ר"ח מאי אחר אחר דאחר ולפ"ז הך שיעורא דכדי שתרד מן המטה הוא שיעורא דאחר וליכא תו איסור א"ת ולא מחזקינן לה ברואה מחמת תשמיש וא"ל שהיו סוברים כאוקימתא דרב אשי דמתרץ התם אידי ואידי חד שיעורא הוא עד בידה כדי שתרד מן המטה ותדיח פני' אין עד בידה כדי שתושיט ידה תחת הכר או הכסת כו' דהא אסיקנא לר"א בקושיא הלכך קמה לה הלכתא כר"ח עכ"ד ולענ"ד נראה לתרץ כמ"ש בחדושי גמ' דאף דר"א נשאר בקושיא היינו דא"א לאוקמי מתני' דר"א מת"י דמוקי מתני' בעד בידה דאי מתני' מיירי בעד בידה גם הבריי' מיירי בעד בידה וכמ"ש התוספות שם ד"ה האי עד בידה וכו' וז"ל דה"ל לפרושי בבריית' באין עד בידה כיון דמתני' מיירי ביש עד בידה עכ"ל וכה"ג כ' הרמב"ן ז"ל בחדושיו אבל למאי דמוקי ר"ח דמתני' יהב שעורא לאחר אחר לפ"ז י"ל דגם המתני' מיירי באין עד בידה והשתא מיירי נמי הברייתא דומיא דמתני' באין עד בידה ומש"ה כי שהתה בכדי שתרד מן המטה אינה טמאה אלא טומאת מע"ל ופטורים מא"ת אבל אי היה העד בידה אפי' שהתה בכדי שתרד מן המטה חייבת בא"ת משום דאידי ואידי חד שיעורא הוא ולא נדחו דברי רב אשי לגמרי רק במאי דבעי לאוקמי מתני' דמיירי בעד בידה בהא סלקי בקושיא אבל בגוף הדין דברי ר"א קיימים ואף ר"ח י"ל דלא פליג עליה אלא באוקימתא דמתני' אבל מודה לר"א במה דאמר דאידי ואידי חד שיעורא הוא דמה"ת יחלוקו ר"ח ור"א במציאות ומש"ה פסק הטור שפיר (אח"ז ראיתי שכן כ' ג"כ בס' תל"מ) וכ"נ מדברי הרשב"א בתה"א דלא לדחו דברי ר"א מהלכתא וכ"כ הב"ח שכן דעת הרשב"א וע' בלח"מ פ"ה מהלכות שגגות מ"ש לדברי הב"י ובאמת דברי הב"י מגומגמים וצ"ע מיהו מה שהרגישו הגדולים על הטור ק' נמי על פירש"י במכילתין ד' ס' ע"ב ד"ה בעלה בא"ת יע"ש וע' ברש"י יומא דף ו' ועיין ברמב"ם פ' ה' מהלכות שגגות שכ' וז"ל ואם שהתה כדי שתרד מן המטה ותדיח את פניה ואח"כ קנחה עצמה ונמצא דם בעלה טהור עכ"ל ולפ"ז אפשר ליישב דברי הטור דדוקא אם שהתה בכדי שתרד מן המטה ותדיח ואח"כ קנחה הוא דמיקרי אחר אחר והטור כ' כדי שתרד מן המטה ותדיח כו' ומיירי שמצאה מיד ע"י הדחה בלא קינוח דזו מקרי תוך זמן ודוק:

בש"ך ס"ק א' וז"ל מיד בכדי כו' כלומר אם ראתה מיד בשיעור זה אע"ג די"ל אחר תשמיש ראתה מ"מ כיון דהיתה חייבת א"פ מיקרי רואה מ"ת אבל אחר השיעור הזה טהורה אע"ג די"ל דקודם לכן ראתה יצאה מכלל רואה מ"ת וכו' אבל אם בדקה מיד אחר תשמיש ולא מצאה כלום ואח"כ ראתה אפי' תוך שיעור זה לא מיקרי רואה מ"ת וכ"ז פשוט עכ"ל ולענ"ד דבריו תמוהים דממ"נ דמאי מיירי אם כוונתו שמיד א"ת קנחה עצמה ומצאה טהורה ובדיקה דנקט לאו דווקא קשה מה יועיל להתיר הקינוח דלמא לעולם מקודם לכן היה ואלו בדקה שפיר היתה מוצאת מיד וכיון דאח"כ ראתה תוך שיעור איסור א"ת מיקרי רואה מ"ת ולא יועיל ולא יציל הקנוח ואם כוונת הש"ך במ"ש שבדקה מיד היינו בדיקה ממש בחורין וסדקין קשה כיון דבדקה מיד א"ת בדיקה יפה ואח"כ ראתה תו א"א לאשכוחי שיהיה הראייה תוך השיעור איסור א"ת וא"כ מאי איריא שבדקה בנתיים אפי' לא בדקה בנתיים נמי לא מיקרי רואה מ"ת כיון דהוא אחר שיעור איסור א"ת וחילי' דידיה מהא שכ' הרשב"א בת"ה הובא כאן בב"י אהא דגרסינן בפ"ק דנדה בעי ר"א מר"ה אשה מהו שתבדוק עצמה כשיעור וסת כדי לחייב את בעלה חטאת א"ל ומי משכחת לה בדיקה כשיעור וסת והתניא איזה שיעור וסת משל לשמש ועד וכו' הוי וסת שאמרו לקנוח ולא לבדיקה ע"כ ומזה הוכיח הרשב"א בשער הכתמים דלעולם לא משכחת בדיקה תוך שיעור וסת לחייב בעלה חטאת ואפי' היה עד בידה והוקשה לו מהא דאמרינן בפ' כה"י איזהו לאחר זמן פי' ראב"צ כדי שתושיט ידה לתחת הכר או תחת הכסת ותטול עד ותבדוק ותי' תבדוק דתני לאו דוקא אלא שתקנח והיינו דקתני מתני' ותדיח פניה עכ"ל והנה לכאורה אין לדבריו מובן דמאי קשיא ליה דבפ"ק אמרינן דלא משכחת שיעור וסת בבדיקה ואלו בפ' כה"י מיירי בשעורא דאחר זמן לענין א"ת וע"כ צ"ל בכוונתו כמ"ש הב"ח ז"ל וז"ל צ"ל דהרשב"א דקדק להקשות מתוך הדיוק דמשמע דוקא בכדי שתושיט לתוך הכר ותטול עד ותבדוק הוא דאינו חייב חטאת אלא בא"ת קאי אבל אם היה עד בידה חיוב חטאת נמי איכא בכדי שתבדוק ובפ"ק דנדה מוכח דאפי' עד בידה לא משכחת תוך שיעור וסת לחייב בעלה חטאת ועל זה תי' הרשב"א דמסתברא דתבדוק דקתני בפ' כל היד לאו דוקא אלא שתקנח והתם דאיכא א"ת כיון שאין עד בידה עכ"ל אלמא דס"ל להרשב"א דמיד דנשלם שיעור חיוב חטאת מיד מתחיל שיעור א"ת ואין לו משך זמן כלל לשיעור א"ת אלא בכדי שתטול העד ואם שהתה יותר מזה מיקרי אחר אחר ואין איסור א"ת וא"כ כיון דשיעור בדיקה הוא יותר משיעור וסת כדמוכח לעיל שאינו אלא לקנוח וא"כ מה שנמשך השיעור בדיקה יותר משיעור קנוח אפי' אי נימא דשיעורן שוה וכדמוכח התם דף י"ב דאמר מה שתבדוק לא"ת מ"מ אם תקנח עוד אחר שיעור בדיקה ודאי דאחר אחר הוא וא"כ לא ידעתי שום מציאות לדין זה שחידש הש"ך. וכן מבואר ברמב"ם פ"ה מהלכות שגגות ד"ו שכ' אם קנחה עצמה וכו' ע"ש משום דלא משכחת לה בבדיקה ואפי' לענין איסור א"ת לא משכחת לה בבדיקה אלא בעד בידה והרמב"ם שם כתב כדי שתטול עד וכו' וא"כ מיירי באין עד בידה מש"ה כ' ואח"כ קנחה עצמה ע"ש

ומדי דברי במ"ש הרשב"א להוכיח ע"כ דהך דתבדוק דקאמר הש"ס לאו דווקא והיינו ע"פ מה שפירש הב"ח דס"ל להרשב"א דמשמעות הלשון משמע דדוקא בכדי שתושיט ידה הוא דליכא חיוב חטאת אלא בא"ת הא אלו הוי עד בידה אפילו חיוב חטאת איכא נ"ל דמוכרחים אנו לדבריו ז"ל דאל"כ ק' מאי רמי הש"ס על מתני' מברייתא במתני' תני כדי שתרד מן המטה ותדיח ובברייתא קתני כדי שתושיט ידה ותטול עד ותבדוק בו מאי קושיא הא במתני' לא תני אלא כדי שתדיח וכו' מש"ה נמשך שיעורא בכדי שתרד אבל בברייתא דתניא ותבדוק מש"ה לא יהיב שיעורא אלא כדי שתושיט ידה לתחת הכר וכו' וכבר הרגישו בקושיא זו בחדושי הרמב"ן והר"ן ז"ל וכתבו לתרץ דמה דקתני שתדיח ל"ד אלא בדיקה ודבריהם דחוקים דמ"מ מנ"ל להקשות דלמא מתני' דוקא קאמר הדחה וקנוח בעלמא אבל לפי דקדוקו של הרשב"א ז"ל ניחא משום דקשיא ליה מדתני בברייתא כדי שתושיט ידה וכו' ותטול עד ותבדוק בו משמע הא אלו עד בידה אפילו חיוב חטאת איכא ואי ס"ד דברייתא תבדוק דוקא קתני ק' הא תני איזה שיעור וסת משל לשמש ועד וכו' אלמא דלא משכחת שיעור וסת בבדיקה א"ו דתבדוק דקתני בברייתא ל"ד אלא הדחה ומש"ה מקשה שפיר:

(ב) משמשת ג"פ. היינו עם פעם אחד דהיינו עוד ב"פ ועמש"ל בסימן קפ"ו אדברי מ"י שבסי' זה גם מ"ש לעיל דלדעת הראב"ד בס' בעה"נ דכ"ז שלא בדקה לפני התשמיש אינו מן המנין דאולי ראתה לפני התשמיש אפילו אי נימא דדעת הראב"ד כן הוא מ"מ מן סתימות שאר פוסקים לא משמע כן אלא דכל שבדקה מיד אחר התשמיש בתוך זמן איסור א"ת רואה מ"ת מיקרי אע"ג דלא בדקה לפני התשמיש וכן מוכח בדרישה לעיל סימן קפ"ו שכתב על הב"י שכתב דכל שצריכה בדיקה לא"ת ממילא משמע דצריכה בדיקה לפני התשמיש וז"ל ואין טעם לדבר אם לא שנאמר שכדי להוציאה בלא כתובה אם תראה ג"פ מ"ת מ"ה הוצרכו גם כן קודם לכן כדי שלא תאמר גם לפה"ת היה הדם עכ"ל משמע דוקא לענין כתובה מצי היא למטען שמא קודם התשמיש היה והטעם כיון ששטר כתובה בידה אע"ג דהיא טוענת שמא כיון שגם הבעל אינו טוען ברי שתפסיד כתובתה מחויב לשלם וכמבואר בח"מ סי' פ"ב סעיף ב' בטוען בשטר ושניהם טוענים שמא שמחויב לשלם (מיהו י"ל דש"ה דא"ל אלו פרע שטרה בידו מה בעי ועוד יש לחלק בגוונא אחרינא ועיין בסוטה דף כ"ה ע"ב ד"ה בה"א או שותתת וכו') משא"כ לענין איסור דקיי"ל דספק איסור לחומרא וכ"כ בס' המלחמות בפ' אלמנה ניזונית דבדיקה שלפני התשמיש אינה אלא לטובתה כדי שלא נקלקל אותה שלא מן הדין דאולי קודם תשמיש היה ע"ש מוכח דאם לא בדקה לפני התשמיש אפילו הכי מיקרי רואה מ"ת וכן מוכח מדברי הפוסקים לעיל סימן קפ"ו במה שהקשו על הרי"ף וגם דעת הראב"ד בס' בעה"נ נוטה לפי' הראשון שכתבתי לעיל בסימן קפ"ו יע"ש:

(ג) ג"פ דם על עד שלו וכו'. וכתב בתשובת פמ"א ח"ב סי' קכ"ו דכ"ז מיירי שמצא בעד שלו שהוכן לקנח בו א"ת וקנח עצמו בו אבל אם לא קנח בעד שלו רק שנמצא בבגד שלו בכתונתו א"כ לא הוי רק כמו שאר כתם הנמצא ולא מצינו שניחוש לכתמים בבגד האיש בכל הש"ס כ"א בבגדי אשה עכ"ד ולפ"ז נ"ל דהא דאסורה לשמש כשנמצא ג"פ על עד שלו דוקא בעד שקנח עצמו לא"ת אבל בנמצא כתם בכתונת שלו ג' פעמים א"ת אינו אלא כמו שאר כתם ואפילו אם נמצא נמי בכתונתה י"ל דבא לאחר זמן שיעור אשם תלוי ומה שנמצא בשלו דלמא מעלמא אתי' ותלינן לענין זה שלא לאוסרה עולמית בלא בדיקת שפופרת כנלע"ד:

אמנם מה שנראה מדבריו שם ם דאם נמצא על בגד שלה שלא ע"י בדיקה אפילו מיד אחר תשמיש אין לה אלא דין כתם כיון דמצאה שלא ע"י בדיקה כבר השגתי עליו בסימן קפ"ג ועכ"ז יש סעד לדבריו מן הפוסקים וכ"כ לקמן סי' ק"ץ שהדין עמו:

(ד) וי"א שאין אנו בקיאין. כתב הש"ך סק"ז ונאסרה על בעלה צ"ע אי מחמרינן מה"ט דאין אנו בקיאין לאוסרה לכל העולם היכא שהוחזקה בג' אנשים עכ"ל ובס' מנ"י כתב וז"ל ובס' בעל הנפש משמע דאין לחלק עכ"ל ואני אומר אף אם כדבריו כן הוא שמשמע כן בס' בעה"נ בהיות שס' הנ"ל אינו כעת תח"י מ"מ מסתפק הש"ך אחר ששאר הפוסקים לא חלקו בין זמן הזה לדורות הראשוני' אלא כולם כתבו השיעור משמע דאף אנן בקיאים