סדרי טהרה יא

אשתי והיא אומרת זה בעלי אם הוחזקה בעיר למ"ד יום שהיא אשתו הורגין עליה משום א"א עכ"ל מוכח מדבריו אע"פ שלא הוחזקה ע"י דבורם היו הורגין עליהן מיהו לדברי מהרי"ק צריך נמי ראיה לענין ד"נ שנהגו כאיש ואשה משא"כ לענין מלקות תו כ' הרמב"ם שם דין כ"ג האב שאמר בתי מקודשת היא לזה אע"פ שהוא נאמן אם זינתה אינה נסקלת על פיו וכו' וכן האשה שאמרה מקודשת אני אינה נהרגת על פיה עד שיהיו שם עדים או תוחזק ע"כ והוא מגמרא דמס' קדושין פ' האומר מוכח אע"ג דהיא נאמנת לענין לשוי' נפשה חתיכה דאיסורא מ"מ אינה נהרגת על פיה וה"ה דאינו לוקה ע"פ ויש לתמוה דבפ' כ' מהלכו' הנ"ל כ' וז"ל מי שבא בזמן הזה ואמר כהן אני אינו נאמן ואין מעלין אותו לכהונה ע"פ ולא יקרא בתורה א' ולא ישא את כפיו ולא יאכל בקדשי הגבול עד שיהיה לו ע"א אבל אוסר עצמו בגרושה זונה וחללה ואינו מטמא למתים ואם נשא או נטמא לוקה והנבעלת לו ספק חללה עכ"ל ק' דהיכי מיירי אי בדלא איתחזק הא כתב לעיל אע"ג דנאמן לשויי' עצמו ח"ד מ"מ אינו מת ע"פ עצמו וה"ה דאינו לוקה ואי דמיירי בדאתחזק למ"ד יום אמאי היא ספק חללה ואינה לוקה כמ"ש המ"מ הא כ' לעיל היכא דאיתחזק ל' יום היו נהרגין עליה וגם קשה איך איתחזק כיון דאינו נאמן לשום דבר איך יכול להתחזק ובמשנה למלך הרגיש בזה וגם דבריו תמוהים שם שכ' וז"ל ולפי מה שפירשנו דבהוחזק מיירי נראה דאין האשה לוקה על פיו ממה שהוחזק הוא בעצמו בכהן עכ"ל ולא ידעתי כוונתו דמ"ש מהא שפסק הרמב"ם באיש ואשה שבאו ממה"י וכו' שאם הוחזקו נהרגין עליה דאפי' אחרים נהרגין ע"פ חזקתה שהחזיקו א"ע וצ"ע והיכא שהחזיק א"ע אם מהני הכחשה אח"כ עיין בתשו' חה"ש סי' י"ז שם שהאריך מאד ומסיק דלא מהני ופשוט הוא כיון דהיו סוקלין ושורפין על החזקה מה יועיל הכחשה דידיה דאם מועיל הכחשה א"כ מה שדנין בו מיתה או מלקות היינו על פיו ואין עונשין עונש הגוף על פיו כ"א ע"פ עדים

ובאמת לא זכיתי להבין מה שהק' הטור על הרמב"ן וז"ל וכי עדיף הוחזקה נדה בשכנותיה מאמרה בפירוש טמאה נדה עכ"ל דוודאי חילוק גדול יש ביניהן שהרי ע"פ חזקה סוקלין ושורפין ומוכח דאפילו לא נתחזק אלא על פיהם וכמ"ש הרמב"ם באיש ואשה שבאו ממה"י וכו' וכמש"ל ואלו האשה שאמרה מקודשת אני אינה נהרגת על פיה וכמו שמסיים הרמב"ם עד שיש שם עדים או עד שתתחזק עכ"ל ואם כן ע"כ הוחזקה נדה בשכנותיה גרע מאמירה דידה דאלו ע"י אמירה דידה אין עונשין עונש הגוף וכמ"ש הרמב"ם ועל ידי החזקה שהוחזקה אצל השכנים מלקין אותו וז"ש הרמב"ן דכודאי משוינן כיון דמלקין ע"י ומש"ה אע"ג דבאמירה דידה מהני אמתלא מ"מ היכא דאיתחזק עי"ז אצל שכניה ל"מ אמתלא שוב ראיתי. בס' באר שבע סימן ע"ה שהרגיש בזה והק' גם כן על הטור דמה ענין אמירה דידה לחזקה וכמ"ש והנאני שכוונתי לדעתו: ועיין בפרישה שכתב לחלק בין קודם מעשה לאחר מעשה ודבריו דחוקים ואפילו לפ"ד קשה הא ע"י אמירה דידה אפילו לאחר מעשה אין עונשין משא"כ בהוחזקה ואם כן הוחזקה גרע מאמירה דידה ומה מק' הטור ואפילו באשה שאמרה א"א אני ואח"כ אמרה פנויה אני אפשר היכא דאתחזק על ידי אמירה דידה למ"ד יום מאד אני מסופק אם מהני אמתלא ומ"ש הפוסקים בא"ע סימן מ"ז דמהני אמתלא אפשר דכ"ז כ"ז דלא אתחזק ע"י אמירה דידה למ"ד יום אבל היכא דאתחזק אפשר דלא יועיל אמתלא כיון דנהרגין ע"י מה"ת יועיל אמתלא וצ"ע

והנה בתשו' הרמ"א סימן ב' מקשה אהא דאמרינן הוחזקה נדה הי' בעלה לוקה ולא אמרו היא לוקה ור"ל דדוקא בעלה לוקה לפי שא"י מטומאתה וטהרתה מש"ה לגבי דידיה אזלינן בתר חזקת השכנים אבל לא לגבי דידה לפי שהיא יודעת בבירור לא אזלינן בתר חזקת השכנים ואח"ז מסיק דלרבותא נקט בעלה לוקה דאפילו איהו דלא עביד שום מעשה לוקה ומכ"ש איהי דעבדה מעשה שלבשה בגדי נדותה דלוקה ומביא ראיה מהא דאמרינן התם דשורפין על החזקה איש ואשה תינוק ותינוקת שגדלו בתוך הבית נסקלין ונשרפין זה ע"ז ולפמ"ש בתשו' חה"ש שם דגבי מיתות ב"ד שאני דכיון דקיי"ל דבעינן עד שיתיר עצמו למיתה מש"ה תו לית להו למימר שום ברי כיון דמעיקרא התירו עצמן למיתה ואמר ע"מ כן מש"ה לא יכולים להכחיש משא"כ במלקות ולפ"ז נסתר ראית הרמ"א אך נעלם מתשובת חה"ש הרמב"ם בפ' י"ב מהל' סנהדרין דפסק ואף במלקות בעינן שיתיר עצמו למלקות ואם כן ראית הרמ"א נכונה ועיין מ"ש סי' קצ"ה ע"ז: וראה זה מצאתי במהרש"א במס' יבמות דף פ"ח ע"ב שכתב אמה שהק' תוס' שם למאי דאסקינן דתרי ותרי ספקא דרבנן ומוקמי לה אחזקה אמאי נקט אשם תלוי אפילו חטאת איכא ועוד מאי קמשני בניסת לאחד מעדים היכא שבקינן ליה הא מחייב מיתות ב"ד דאוקמה אחזקה ע"ש וע"ז כתב מהרש"א וז"ל איכא למימר דלא קושיא הוא דלא אמרינן בפ' ד' אחין דב' וב' אוקמה אחזקה אלא למאן דמספק ליה אבל לגבי העד זה שאומר ברי לי לא אוקמי אחזקה עכ"ל ומביא ראיה מסוגיא דלקמן בעד א' ביבמו' שכתבו התוס' עצמן סברא זו יע"ש נמצא לפי דעת מהרש"א כשהוא אומר ברי לי לא קטלינן ליה ולדעתו צ"ל הא דקיי"ל סוקלין ושורפין על החזקה היינו כשאין אומר ברי לי מכ"ש לפי מאי דכתבינן לעיל דהא א"א למיקטליה עד שיתיר עצמו למיתה מש"ה תו לא מהימנינן ליה בהכחשתו אבל כשיאמר ברי לי מעיקרא לא שייך לגבי' חזקה

ונמצא לפ"ז בנדון שכתוב בתשו' הרמ"א הדין פשוט להתיר שהבעל והיא טענו ברי נגד החזקה. אך הא התוס' לא ס"ל הכי וגם יש לחלק בין חזקה דמעיקרא להך חזקה שהוחזקה עכשיו ועיין בס' נודע ביהודה בחלק אה"ע דף ס' ע"ב שכתב ג"כ כן ולפ"ז אף למ"ש מהרש"א דלא אמרינן אוקמינן אחזקה אלא למאן דמספקא ליה אבל לא למי שאומר ברי לי כ"ז דוקא בחזקה דאמרינן אוקמה אחזקה קמייתא הוא דמהני ברי דידיה משא"כ בחזקה דהשתא שהוחזק לפנינו כהאי דמס' קדושין באיש ואשה וכו' לא מהני ברי ואתי הסוגיא כפשטי': (ב) החכם נאמן וטמאה היא. וכתב בט"ז ס"ק ג' והך נאמנות דחכם כאן היינו דוקא לענין איסור אבל לענין ממון כגון להפסיד כתובתה אין החכם נאמן יותר משאר עד א' ע"כ אע"ג דלמ"ש הרא"ש בפ' המדיר דמיירי בהוכחשה על פי עדים נסתר הראיה של הרמב"ן שכתב הרא"ש בשמו בשבועות אם כן י"ל לענין איסור גם כן אינו נאמן העד הראשון מכל מקום כיון שקיבל כן מרבותיו הסכים כן לענין איסור כ"כ בס' בי"ש סימן קט"ו ובתשובת הרמ"א סי' ס"ו כתב באיסור דרבנן אין הראשון יכול להכחיש את השני וכתב בס' בי"ש שם דלאו בכל איסור דרבנן כן הוא אלא דוקא באיסור חמאה שקל יותר משאר איסור דרבנן כמ"ש בתשובה שם לכן בכתם אע"פ שהוא מדרבנן מ"מ יוכל החכם להכחיש אותה

הר"ן בכתובות שם הביא בשם הראב"ד אהא דאמרינן התם ושימשתו נדה ה"ד אי דידע נפרוש. אי דלא ידע נסמוך עליה ואמאי לא מוקי כשהיא הודה ע"ז ששימשתו נדה. ותי' בשם הראב"ד דהיא אינה נאמנת משום דאין אדם משים עצמו רשע והר"ן חולק ע"ז. דלענין ממון נאמנת להפסידה כתובתה וכ"כ המ"מ ובתשו' חה"ש כ' שדברי הראב"ד תמוהים דהא אמרינן בסוף נדרים האומרת טמאה אני לך יש לה כתובתה במאי עסקינן אילימא באשת ישראל אי ברצון כלום יש כתובה כו' ושמעינן דלא אמרינן אין אדם משים עצמו רשע לענין ממונא וכל המחברים פסקו להא עכ"ל ול"ק מידי הא כתבו התוס' בריש מסכת בבא מציעא ובכריתות אהא דאמרו לו אכלת חלב וכו' אם ירצה לומר מזיד הייתי הא קיי"ל אין אדם משים עצמו רשע ותירצו דאמרי' אדרבה שרוצה לעשות תשובה שלא להביא חולין לעזרה ומזה הביא ראיה בתשו' רלב"ח סי' קי"ז דבנדון שאם לא נאמין לדבריו עושה איסור הרי הוא נאמן לעצמו לעשותו רשע וא"כ בשלמא התם בנדרים שאמרה טמאה אני לך שאסורה עליו נאמנת ואם לא נאמינה היא עושה איסור וגם מכשילה לבעלה משא"כ באומרת ששימשה נדה מה תועלת יש בהגדתה והודאתה מה דהוי הוי ואי משום מכאן ולהבא יכולה לומר שאח"כ נטמאה מש"ה ס"ל להראב"ד דאינה נאמנת אפי' לענין להפסידה כתובתה כנ"ל כוונת הראב"ד ז"ל

ולפ"ז צ"ע בש"ע י"ד סי' קע"ז סעיף י"ב המקבל מעות לחצי ריוח וטוען שמלוה בריבית הוא אינו נאמן והן דברי הסמ"ג וכ' אפי' אי בעי פטר נפשו בפרעתי או להד"מ אינו נאמן. דאין אדם משים עצמו רשע וכ"כ בש"ך ובט"ז שם ואמאי אינו נאמן דהא אי לא מהמנינן ליה עושה איסור שנותן ריבית ויש להאריך בזה אלא שאין כאן מקומו

(ג) ובליל התענית. במנ"י מסופק אי הלילה שלפני התענית קאמר או הלילה שאחר התענית משום דבקדשים הלילה הולך אחר היום והתענית במקום קרבן ומסיק בשם מהרש"ל דראוי לנהוג שלא לאכול בשר ויין בלילה שלפני התענית ושלאחר התענית ועיין במ"א סי' תק"פ ובס' א"ר סי' ק"ץ ובמ"א סי' תקנ"ח כ' בשם מהרי"ל וז"ל דכמה מיני תענית של תשובה אשכחן דאין לאכול במוצאי התענית בשר ויין משמע לאחר התענית קאמר וכן כ' בט"ז אורח חיים סי' של"ד ס"ק כ': (ד) והאשה א"צ כפרה. כן הוא במרדכי בשם מהר"מ משום דהיא לא עבדה מידי וי"ל ע"ז מסוגיא דשבועות די"ח דבעי לאוקמי מתני' דנדה נמצא על שלו טמאים וחייבים בקרבן דמיירי שלא בשעת וסתה והפרישה דאיך אפשר לאוקמי חיובא דהתם משום פרישה אמאי נקט חייבים לשון רבים דאף היא חייבת הא אפרישה היא פטורה. ומיהו י"ל דבאמת הוי מצי להקשות הכי אלא דעדיפא מיניה פריך התם הא נמצא קתני ובלא"ה הוי מצי לדחות נמי דא"א לאוקמי הכי מכח סיפא דנמצא על שלה לאחר זמן וכמ"ש תוספות ועיין לקמן סי' ק"ץ מ"ש בזה

קפו (א) וסת קבוע. כ' הר"ד ערמאה דאשה שלא ראתה מעולם דהיינו בתולת דמים בחזקתה קאי וא"צ בדיקה לבעלה וכ"כ בתשובת ח"צ סי' מ"א ואע"ג דאמרינן בש"ס משהגיעו לפרקן נשים בודקות אותן היינו לטהרות: (ב) ולהרמב"ם והרא"ש. כ"כ הרא"ש לדעת הר"ח והיא י"מ שהביא רש"י בסוגיא ומה שהקשה רש"י על פי' זה דא"כ תקשי דר"י אדר"י עמ"ש בסימן זה: (ג) וא"צ לבדוק עצמן אחר כל תשמיש כו'. ולא מקנחין עצמן וכו' ולמחר צריכין בדיקה וכו' הלשון מגומגם מאד דמעיקרא אמר וא"צ לבדוק עצמן אכ"ת וכו' ואח"כ אמר מקנחין עצמן כל הלילה בעד הרי דצריכה בדיקה וגם מ"ש אח"ז ולמחר צריכה בדיקה אין לו הבנה אמנם לשון הרמב"ם מתוקן וז"ל המשמש מטתו פעמים רבות אינן צריכין לבדוק שני עדים שלהם על כל ביאה וביאה אלא מקנח הוא בעד שלו והיא בעד שלה אחר כל ביאה וביאה של כל הלילה ולמחר יבדקו העדים ע"כ ונראה לי להגי' ברמ"א דמ"ש ואין צריכין לבדוק עצמן צ"ל לבדוק העדים ותיבת עצמן ט"ס וקאמר עוד אלא מקנחין עצמן כל הלילה בעד ולמחר יבדקו העדים ומ"ש צריכין בדיקה ר"ל העדים ומ"ש קנחה עצמה בעד ואבדה לא תשמש עוד עד שתבדוק עצמה וכו' ר"ל שהיא תבדוק עצמה אבל א"צ אח"כ גם העד לבדוק אלא תניח עד למחר כיון שמוכיחה קיים ומוכח מדברי הרמ"א דס"ל דאפי' לדעת האומרים דאשה שאין לה וסת צריכה בדיקה לפני התשמיש ולאחר התשמיש מ"מ לפני התשמיש ולאחר התשמיש אינן שוין דלפני התשמיש א"צ בדיקה אלא פעם הראשון של אותו הלילה אבל לאחר תשמיש צריכה שתבדוק עצמה אחר כל תשמיש דאל"כ איך כ' דאם נאבד העד אסורה לשמש עד שתבדוק עצמה הואיל ואין לה וסת הא בלא"ה צריכה בדיקה לפני תשמיש באשה שאין לה וסת א"ו כדאמרן אלא שאין לדין זה הכרח מהרמב"ם דא"ל דהרמב"ם מיירי באשה שיש לה וסת ולשיטתו אזיל דס"ל אפי' באשה שיש לה וסת צריכה בדיקה לאחר תשמיש אבל לא לפני תשמיש כ"א לצנועות מש"ה כ' שפיר דדוקא היכא דנאבד העד הוא דצריכה בדיקה אבל באשה שאין לה וסת לעולם צריכה בדיקה לפני התשמיש בכל ביאה וביאה. וכן י"ל לדעת הרא"ש דפסק כר"ח ג"כ י"ל דהסוגיא דהתם מיירי ביש לה וסת ולטהרות וכמו שפירשתי שם אבל באין לה וסת י"ל לדעת ר"ח דלעולם צריכה בדיקה דלפני תשמיש בכל תשמיש ותשמיש אפי' של לילה אחד גם מה שפסק הרמ"א דא"צ לבדוק העדים בלילה נמי אינו מוכרח מהרמב"ם די"ל דהרמב"ם והסוגיא מיירי ביש לה וסת אבל באין לה וסת אפשר דצריכה לבדוק העדים מקודם והדבר צריך תלמוד (שוב ראיתי שגם בס' כו"פ הרגיש ג"כ בזה אך סוף דבריו לא ידעתי כוונתו): (ד) הואיל ואין לה וסת. כ' מוהרמ"פ דאפי' אשה שאין לה וסת אם היא מעוברת אין צריך בדיקה

בש"ך ס"ק א' וז"ל והיינו דקתני נשאת וראתה דם מחמת תשמיש משמשת פ"א ב' ג' משמע דקמייתא לא ממניינא הוא עכ"ל הנה לדברים אלו יש לפרש בשני דרכים אחד דמוכח ע"כ דא"צ בדיקה לאחר תשמיש אפי' באשה שאין לה וסת מדנקט משמשת פ"א ב' וג' משמע דקמייתא לאו ממניינא הוא ואי ס"ד דאשה שאין לה וסת צריכה בדיקה מיד אחר תשמיש תוך השיעור חיוב א"ת וכמ"ש התוס' דף י"ו ע"א ד"ה ב"ש אומרים כדי לידע אם היא רואה מ"ת וא"כ ה"ל לחשוב נמי ביאה קמייתא א"ו דאשה שאין לה וסת א"צ בדיקה ומיירי שלא בדקה עצמה מיד אחר תשמיש גם י"ל כוונתו דבא להוכיח שא"צ בדיקה לפני תשמיש אפי' אין לה וסת מדנקט הרואה דם מ"ת משמע שראתה מיד תוך שיעור כדי שתרד דאל"כ לא מיקרי מ"ת וכמו שכתבו הפוסקים לקמן סי' קפ"ז וא"כ קשה אמאי לא חשיב קמייתא ממניינא א"ו שא"צ בדיקה לפני התשמיש וכ"ז שלא בדקה לפני התשמיש אין לחשבה לרואה מ"ת דשמא הך היה קודם התשמיש עד שתבדוק א"ע גם קודם תשמיש ומצאה טהורה ומש"ה נקט משמשת פ"א ב' וג' ונמצא למידין מזה דאשה שראתה מ"ת כ"ז שלא בדקה עצמה לפני תשמיש א"א לחשבה לרואה מ"ת וכ"כ הפרישה בסי' זה אלא שאיהו כ' לענין להפסידה כתובתה דכ"ז שלא בדקה עצמה לפני התשמיש אין להפסידה כתובתה דשמא קודם תשמיש היה דם (ועיין לקמן סי' קפ"ז שכתבתי סעד לדברי הפרישה) ולא ידעתי למה לא נימא סברא זו נמי כדי שלא לאסרה על בעלה וכן משמע מדברי הרמב"ן שכ' דצריכה בדיקה לפני התשמיש ולאחר התשמיש ב' ג' פעמים הראשונים ועיין לקמן סי' קפ"ז מ"ש שם וכ"כ הב"י שכן הוא דעת הרי"ף ולא הוצרך להזכירו וזו היא דעה ראשונה שכתב כאן בש"ע וק' דבדיקה דלפני התשמיש ל"ל דבשלמא בדיקה דלאחר תשמיש צריכה דחיישינן הואיל ואין לה וסת אולי יש לה וסת ע"י מקרים בגופה כמו קפיצה וה"ה תשמיש כמ"ש הר"ן הביאו ב"י כאן אבל דלפני התשמיש מה יועיל בג"פ אם אתה חוששת לשמא ראתה הואיל ואין לה וסת לעולם ניחוש לה ודוחק לומר דחיישינן שמא מחמת חימוד תשמיש ראתה מש"ה מחזקינן לה בג' פעמים דזו דוחק א"ו כדאמרן דאם לא בדקה לפני תשמיש א"א לידע אם ראתה מ"ת או לאו

אמנם בס' מנ"י הבין כפי' הראשון וז"ל בריש סי' קפ"ז וז"ל משמשת ג"פ דהיינו עוד ב' פעמים כ"כ הפרישה והט"ז והש"ך והרמב"ם בפ"ב מהל' א"ב תיקן זה בלשונו וכ' וז"ל מי שראתה דם מ"ת ה"ז מותרת לשמש כשתטהר פעם ב'. ראתה פעם ב' משמשת פעם ג' ראתה דם ה"ז אסורה לשמש אבל הטור והמחבר העתיקו לשון הש"ס נ"ל דדוקא קאמר משמשת ג"פ בלא פ"א וכ' הטעם לפי שהטור והמחבר ס"ל באשה שיש לה וסת דא"צ בדיקה לאחר התשמיש מש"ה קמייתא לאו ממנינא הוא דמסתמא לא בדקה עצמה אחר פ"א אבל הרמב"ם דפסק אפי' אשה שיש לה וסת צריכה בדיקה לאחר התשמיש ומסתמא בדקה עצמה לאחר תשמיש מש"ה לדידיה קמייתא ממניינא הוא כ"כ שם ומסתייע מדברי בעה"נ יעו"ש הרי שדעתו כפי' א' ודבריו תמוהים מאד ובמח"כ לא עיין יפה מ"ש בכוונת הרמב"ם דמש"ה חשיב קמייתא ממניינא לפי דס"ל אשה שיש לה וסת צריכה בדיקה לא"ת הרי כ' המ"מ והר"ן וכ"כ הב"י בסי' זה דלא תקשי להרמב"ם הא דמסקינן בש"ס דאשה לא תבדוק עצמה כדי לחייב בעלה א"ת אלמא דלא תבדוק ומתרצים דהרמב"ם מפרש דה"ק דתוך שיעור זה לא תבדוק אבל לאחר שיעור זה חובה עליה לבדוק וא"כ אף לדברי הרמב"ם עכ"פ תוך שיעור חיוב א"ת לא תבדוק וא"כ אף לדעתו א"א למחשב ראיה קמייתא כיון שלא בדקה עצמה תוך שיעור זה. ומיהו זה יש ליישב דה"ק כיון שחוב עליה לבדוק הוא בעד שלו והיא בעד שלה א"כ י"ל דראיה קמייתא ממניינא וכגון שנמצא בעד שלו. ועכ"ז אין מקום לדבריו שהרי הטור והש"ע כתבו בזה"ל אשה שראתה דם מיד בכדי שתרד מן המטה אלמא דמיירי שבדק' עצמה מיד ואפ"ה כתבו בזה"ל משמשת פ"א ב' וג' וא"כ מה חילוק יש בין הרמב"ם והטור והש"ע אחר דאינהו נמי מיירי שבדקה מיד אבל לפי מה שכתבתי לעיל ניחא דרמב"ם ס"ל דצנועות בודקות לפני התשמיש מש"ה לדידי' קמייתא ממניינא הוא דמיירי מצנועות ורוב נשים מסתמא צנועות הן לענין בדיקה משא"כ להטור והש"ע דלא ס"ל כן אלא דאפי' צנועות אינן רשאין להחמיר על עצמן שלא יהא לבו נוקפו מש"ה קמיית' לאו ממניינא הוא מש"ה נקטי משמשת עוד ג"פ בלא קמייתא

וא"כ יצא מזה חידוש דין דכ"ז שלא בדקה עצמה לפני תשמיש אע"ג דמצאה א"ת תוך שיעור חיוב א"ת אפ"ה אינה בכלל רואה מ"ת אך הט"ז והש"ך והפרישה לא ס"ל כן. וכתבו דהא דנקט משמשת ג"פ היינו עם הפעם הראשון גם הראיה שהבאתי לעיל מדברי