שו"ת הרד"ד אבן העזר א צג

התורה וא"כ ראוי שתחלוץ מיהת. ונהי דמקרא דאי חפץ מייבם הומ"ל דנטלו ממנו בחירתו ולא תחלוץ גלי קרא דיבמתו דבעי חליצה משא"כ בשתי יבמות דאשה זו מקודם היתה מותרת להתיבם רק עתה בשביל שייבם האחרת אסור להתייבם השני' ע"כ נקלשה זיקה מיבמין עתה בייבם שני' דאל"כ אמאי לא תתיבם אלא ע"כ דיבום הראשונה פוטרת צרתה מיבום א"כ קלשה זיקתו ולכן שפיר כל שאינה עולה ליבום א"ע לחליצה דכיון דנקלשה זיקה מנ"ל לחייבה בחליצה דהתורה לא חייבה כ"א שלא נקלש הזיקה דאין הטעם משום דאסורה עליו בלאו הוא דמקרי שא"ע ליבום דבח"ל גלי קרא דעכ"ז עולות לחליצה רק דל"מ לשאר ח"ל דבאשתו לא נקלש זיקתו בשביל שאיסור ח"ל הוא דרביע עלוי' רק דלא קרינן אי חפץ ייבם גלתה התורה דבח"ל אף שאינו בבחירתו לייבם מ"מ חולצת משא"כ כאן שהאיסור להתייבם הוא הפוטרים בדין מצות יבמין והגורם לזה הוא יבום השני' א"כ ע"כ אלים יבום השני' למדחי יבום צרתה שלא יבנה ב' בתים א"כ הוי קלישא זיקה דבכה"ג ודאי א"ע לחליצה כיון דהתורה הפקיעה ממנו מצות יבמין בכה"ג גם ממצות חליצה פטרה תורה. ולכן כ' תוס' שפיר כיון דמחמתו שהוא אסור בל"ת או בעשה לא נוכל לפטור מחליצה מקרא דיבמתו רק ע"כ הטעם לפי דכשפטרה התורה מיבום וכיון דיבום וחליצה חדא מינה כשפטרה תורה מיבום גם מחליצה פטרה ה"נ בית אחד חולץ ואינו חולץ שני בתים כיון שהתורה פטרה וגזרה לבלי לחלוץ ומקודם לכן הי' ראוי לחלוץ רק בשביל חליצת צרתה פוטרתה מחליצה וא"כ כמו שבמקום שייבם צרתה פוטרתה הוי כאילו ייבם אותה כיון דמועיל יבום הראשונה למפקעה מיבום הועיל שלא תחלוץ ה"נ היכי שחליצתה מפקע ע"י חליצת חברתה א"כ ע"כ הוה כאילו נחלצה היא ג"כ וכדאמרן דשליחא דחברתא היא ועיין ביבמות ד"ע ע"ב וא"כ ממילא כמו כשחלץ לה דנפטרה מן היבום ה"נ כשחלץ לחברתה נפטרה מן היבום. וא"כ מסלקין קושיית הש"י דלמה דבר שהוא בנמנע מהטבע יגרע מאיסור ל"ת דז"א דשפיר הקשו מחרש וחרשת ותירצו שפיר דבשלמא כאן היא היתה ראוי' לחלוץ רק התורה פוטרתה מלחלוץ דהוי כאילו נחלצה שפיר לא תתיבם משא"כ בחרש וחרשת דהן חייבים לחלוץ רק דפומי' הוא דכאיב לי' וא"כ לא פטרה אותם התורה מחליצה כלל וא"כ ממילא גם חיוב חליצה עלי' רמיא ועולות ליבום ובאמת גם בלאו אחר שהי' איסורא אם הי' בנמצא איסור שלא יחלוץ לה עכ"ז היתה עולה ליבום דהא גם בחייבי לאווין ממש מצינו שעולות ליבום וא"ע לחליצה

ובזה מיושב מה שהקשיתי מסרים חמה דלא חולץ משום שא"ע ליבום לפי שא"י להקים לאחיו שם ואמאי הא אינו רק מחמת נמנע בטבע והוא כמו פומי' דכאיב לי'. דכבר כתבנו דבחליצה שפיר כ' תוס' דפומי' הוא דכאיב לי' עולות ליבום כיון דאף שא"ע לחליצה עולה ליבום כיון דלא תלתה תורה יבום באם לא חפץ לחלוץ וכיון שהוא מהנמנע חפץ הוא לחלוץ רק שא"י מחמת חולשת פיו דמה לי שחפץ לחלוץ עכ"ז הוי יבום וכן אמרינן דחלוץ לה ובכך אתה כונסה לא מהני משום דבעינן שלא יחפוץ לייבם אותה אכן בבא עלי' קנאה אף בלא רצה לקנותה וא"כ יבום קונה אף בחפץ לפטרה ולכן שפיר אף שא"י לחלוץ וא"כ י"ל שרצונו לחלוץ אותה מ"מ יבום מהני ולכן מצי מייבם רק בהא דאינו חולץ ב' בתים כ' שפיר דלא יעלה ליבום כיון דנקלשה זיקתו במה שנפטרה מן החליצה והוכיחו שפיר כמו דבאינו בונה ב' בתים דפטורה מן החליצה דאף בשביל דלא מצי בשביל איסור בניית ב' בתים לא נפטרה מחליצה כדין ח"ל עכ"ז פטורה משום דכיון דגזרה שלא תתייבם גלי קרא דנקלשה זיקה וא"כ ממילא לא בעי חליצה לכן גם בנקלשה זיקה לענין חליצה לא תתייבם כיון דאין עיקר הטעם בשביל שחפץ לייבם רק מקלישת זיקה וכמו שלא זקוקה לחלוץ כמו כן לא זקוקה לייבם. משא"כ בחרש וחרשת דלא נקלשה זיקת חליצה בשביל שאינו יכול מכאב פיו ועדיין זקוקה ועומדת ואי משום דלא קרינא בי' אי חפץ תחלוץ דמשו"ה לא מצי למפטר דהא לא כתיב בקרא דאם לא יחפוץ לחלוץ לכן שפיר מייבמין ולפ"ז בסריס דלא מצי לייבם דבזה שפיר כתיב ואם לא יחפוץ הא חפץ ייבם וא"כ כיון דאי רצה לייבם לא מצי דלהקים שם לאחיו כתיב ולא מצי וא"כ שפיר ג"כ א"ע לחליצה כיון דאי חפץ לא מצי אבל בחרש וחרשת כיון דלא נקלשה הזיקה רק דאינו בבחירתו לחלוץ הא לא כתבה תורה דבעינן שאם חפץ לחלוץ לא ייבם דזה לא נכתב בקרא והבן. ולפ"ז בנ"ד ברור דעולה ליבום כיון דלא נקלש הזיקה בשביל זה רק דא"י מטבעו שלא מצי לחלוץ שפיר ייבמה ודו"ק

איברא דמסרים אין להקשות כ"כ די"ל דמדלא ימחה ממעטינן גם מחליצה בלא טעמא דכל שאינו עולה ליבום א"ע לחליצה כנ"ל. אכן לפי דרכנו שפי' דהא דמשני דכיון דאינו בונה ב' בתים לא יחלוץ מקרא דאם לא יחפוץ הא חפץ ייבם וכל שא"ע ליבום כו' דהטעם משום דע"כ מה שא"ע ליבום הוא משום קלישת זיקה שאינה זקוקה כ"כ ליבום ולכן הדין הוא גם לענין חליצה להיפך כן והי' קצת גמגום דלמ"ל לפרש בגמ' בטעם דחפץ ייבם ולא אמרי בסתמא משום דא"ע ליבום נקלשה הזיקה ופטורה מחליצה ולפמ"ש דבטעם שחפץ ייבם לא יהי' נשמע להיפוך במקום שא"ר לחלוץ שא"ר לייבם כלל אך נ"ל דבגמ' משני מכח ממ"נ דאם נאמר דכשבא על צרת יבמתו חייב כרת א"כ ע"כ לא נקלשה זיקה דלא הוי כאלו ייבמה דאי הי' צרה שליחותא דחברתה קעבדא הי' מותר משום איסור אשת אח ולא הי' רק עשה לבד. וע"כ נצרך לומר שלא הועיל יבום חברתה לדידה כלל וא"כ עדיין קאי באיסור אשת אח לכן משני שפיר דכל שא"ע ליבום משום שאינו החפץ בידו דבח"כ אמרינן בדף ק' דכל שא"ע ליבום א"ע לחליצה דלפי שח"כ חמור וניטלה ממנו בחירת יבום וא"ע לחליצה ושפיר משני ואם נימא דמה דאינו בונה ב' בתים אינו בכרת כ"א בלאו ביבום חברתה נפקע איסור אשת אח מינה דשליחותא דידה קעבדא וא"כ אף שאינו רק ח"ל ולא שייך טעם דא"ע ליבום דבח"ל אף שא"ע ליבום עולה לחליצה הא ע"כ נקלשה הזיקה כיון דא"ע ליבום מחמת יבום חברתה זה כאלו ייבם אותה וממילא בנקלשה זיקתו א"ר לחלוץ ולכן לפי מה דקיי"ל דאינו רק בלאו ג"כ הדין להיפך בהא דאינו חולץ שתי בתים דגם כן נקלשה זיקה וא"ר ליבום ושפיר כ' התוס' רק דבגמ' בעי לפרושי בכל אנפי והבן זה כי נכון מאוד

ומצאתי ראי' לדברינו מהא דאמרינן בפ' מצות חליצה ד"ק החולצת מן הקטן חליצתה פסולה זו דברי ר"מ אבל חכ"א אין חליצת קטן כלום ואף לא פסלה וא"כ קשה הא דקטן שבא על יבמתו קנאה בפ' ב"ש דקי"ב ואמאי הא כל שאינו עולה לחליצה א"ע ליבום דא"ע לחליצה מקרא דאיש ובדיעבד ג"כ פסולה ואינה פוסלת מכל האחין ולהדיא מיעט קרא מאיש דאינו עולה לחליצה ואף אינה פוסלת על האחין כלל כנ"ל. ולא שייך ס' הש"י כלל וא"כ אמאי עולה ליבום. אלא ע"כ דעולה ליבום משום דכיון שלא נקלש הזיקה בשביל שהוא קטן רק עתה א"ר לחלוץ מ"מ מצי מייבם דהתורה לא תלתה יבום בחליצה דתליא באי חפץ לחלוץ יהי' יכול ואף שא"י לחלוץ מ"מ מייבם כנ"ל. ולכאורה יש לדחות ראייתינו די"ל דכיון דלאחר שיגדל יהי' עולה לחליצה לכן עולה ג"כ עתה ליבום ואף דמחוסר זמן הא זמן ממילא קאתי ומיקרי שפיר ראוי לחליצה ולכן עולה ליבום וכעין שכ' המ"ל לענין דמחוסר זמן לא מיקרי דשלב"ל כיון דממילא קאתי

אכן מצינו להיפך ביבמות ד' צ"ו דלדברי ר"מ דלא נתמעט ש מקרא דאיש קטן מחליצה כלל רק לא חולצין לכתחלה שמא ימצא סריס לכן לא מייבמין דאמרו דעשו ביאת בן ט' כמאמר בגדול לכן חולצת בן ט' כמאמר בגדול. והנה מה דקאמרו דוקא ביאת בן ט' דפחות מבן ט' דאינו ראוי להזריע אין ביאתו ביאה כלל דאף אין חייבין על ביאתו בעריות כרת ואינו קונה ג"כ ביבמה אכן לענין חליצה למה נקט חליצת בן ט' הא אף פחות מבן ט' יועיל דלענין חליצה מ"ל בן ט' או פחות מכן דבין כך ובין קז קטן הוא וכיון דלא נתמעט מקרא קטן גם בפחות מבן ט' יחלוץ ויהי' כמאמר בגדול שיהי' חליצה פסולה. אלא ע"כ דפחות מבן ט' כיון דאין ביאתו ביאה וא"ר להתייבם אין חלינתו מועלת כלל כיון דא"ע ליבום א"ע לחליצה. ואף דרק מחוסר זמן הוא דלאחר זמן יה ראוי ליבום. וגם דחסרון שא"י לייבם רק מצד דפומי' הוא דכאיב לי' שחסרון במניעת יכלתו. מ"מ אמרינן דא"ע ליבום א"ע לחליצה