שו"ת הרד"ד אבן העזר א עב

ובהתרת הספיקות נ"ל הנה המהרש"א ר"פ המדיר הקשה דלמה לא כתבו טעם על כפיית אומר איני זן ואיני מפרנס ואהא דחוזרין אצל גדול כתבו טעם ותי' דשם הוי מורד משא"כ במדיר דל"ה כמורד עכ"ד ובאמת דבריו צריכין הבנה ונ"פ דבאמת באיני זן ראוי לכופו כמו בכל פריעת ב"ח מצוה ונהי דמטעם דא"א דר עם נחש בכפיפה דא"א בכל יום לכופו לכן שפיר הכפי' שע"י הגט יפטר מחיוב מזונות וכ"ז כשבאמת על עיקר חיוב יכולין לכופו סובר רב עד שנכוף בכל יום לזון וא"א דר עם נחש כו' נכפהו להוציא ובזה יצא ידי חובתו משא"כ במדיר דכבר אנוס הוא וא"א לכופו על מזונות דהא אסור עלי' א"כ כיון שפקע על גוף החיוב שחייב יפקע מצותו א"כ אין כופין לגרש דבשלמא כשאנו כופין על גוף החיוב ומזדקקין לכך כופין על הגט כדי שלא תדור עם נחש והכי עדיף משא"כ כשלא שייך כפי' על גוף החיוב אין לכפותו על הגט שהוא סילוק חיוב

ולפ"ז י"ל דהרא"ש שפיר בהא דמוכתב למלכות שם החיוב לבלי לעלות ונהי דאיכא סכנה מ"מ מה"ת נימא דפטור מחיוב בשביל הכנה אדרבה נימא דהחיוב על תלו דכיון דאפשר לגרש ולא יסתכן ויברח א"כ אין הסכנה דוחה והוא דומה למתנה תנאי ואם יעבור יאסר מעכשיו בנדר האם מפני סכנה יעבור אנדר כיון דאפשר שיבטל הנדר ע"י קיום תנאי א"כ לא הותר מפני ס"נ א"כ ה"נ חל חיוב שלא יעלה כיון דס"נ לא התירתו דאפשר בגט וכיון שכופין שלא יעלה א"כ כופין שיגרש ודמי לאיני זן משא"כ בנ"ד דשולחין אותו בע"כ ופטור מחיוב מזונות דמי למדיר דאין כופין לדעת ר"ח

אולם י"ל כיון דכשהולך למרחק י"ל דכופין אף לשיטת הר"ח וכן בנ"ד מטעם אחר דבאמת קשה לדברי מהרש"א דהא חוזרין אצל גדול הוי כמו מורד ולמה הוצרכו תוס' לתרץ כיון דמפקיע כל חיובים ונשאר קו' מהרש"א. אמנם הפנ"י תמה אדברי תוס' דמה הקשו מחוזרין אצל גדול הא שם כיון דמצוה רמי עליו לחלוץ וא"ר הוא דומה לסוכה איני עושה אבל לכוף לגרש דאין מצוה בגרושין אין כופין והוא באמת תימה רבה ולישב דברי תוס' נ"ל דהנה אמרי ביבמות ד"ד יבמה שנפלה לפני מוכ"ש שאין חוסמין מקרא ופרש"י וכופין לחלוץ ובאמת ק' נהי דילפינן דאין כותבין אגרת מרד עלי' אבל מנלן דכופין ועכצ"ל דרש"י סובר דנהי דהוא דרוצה ליבם והיא ממאנת ודאי פטור ממצוה לתת חליצה דהתורה לא חייבתו רק כשא"ר ליבם אבל כשרוצה ליבם אין מצוה עליו לחלוץ דבתורה כתיב מאן יבמי אף דהיא א"ר ביבום מפני שהוא מוכ"ש רק כיון דמעוגנת היא כופין אותו שיפטרנה ולאו מטעם מצות חליצה רק כמו שכופין בכ"מ לגרש שלא יתעגנו ולפ"ז לכאורה לדעת ר"ח אפשר הי' לומר דא"כ רק אין חוסמין שלא נכריחה להתיבם אמנם ז"א דבזה מודה ר"ח דכופין והוא דביבמות דל"ט במתניתין דחוזרין אצל גדול תלה בקטן עד שיגדיל או חרש ושוטה אין שומעין לו ודייקי תוס' מדלא תנן עד שיתרפא מוכח דבחרש יכול מיד רק שאין חוסמין עכ"ד ולפ"ז כיון דאיכא חרש ונהי דאין חוסמין מ"מ פרח מצות חליצה ממנו כיון דאפשר ביבום ולא קרינן מאן יבמי דהא המניעה מצדה ונהי דיכולה לעכב ואין חוסמין מ"מ תו לא רמי עליו חיוב דהתורה לא גלתה אחיוב ורק שלא תתעגן א"כ דמי למדיר לכן הקשו תוס' שפיר ומיושבין דברי מהרש"א וקושית הפנ"י ל"ק

וא"כ כיון שהוכחנו בגדול כשיש חרש דאין חיוב עליו לחלוץ מצד מצות חליצה רק כיון דמפסדת מזונות ותשמיש כופין ואפילו חלה עד שיגדיל אמרינן דכופין ושהוי מצוה לא משהינן א"כ חזינן אף דליכא מצוה לחלוץ בשביל עגון כופין א"כ ה"נ בנ"ד דאם ילך לארץ אחרת ויפקיע כל חיובים נהי דהבעל פטור כיון דאונסין אותו דמי לחליצה דכופין וא"כ י"ל דתנאי לזמן מרובה נמי א"י דהא בחרש עד שיתפקח אין ממתינין וכן בקטן א"כ ה"נ בנ"ד וראוי לעיין אם לא הנית לה מזונות די ארבעה שנים דכופין אבל בהניח לה מזונות די פרנסתה א"כ י"ל דהוי כמו מתשמיש לבד דא"כ ויכול להטיל תנאי

ולכאורה י"ל דאפילו לשיטת הריטב"א יבמות ד"ד שכ' דאין חוסמין אבל אין כופין וא"כ חזינן דאף שמעגנה והיא צודקת בטענתה מ"מ לא כפינן לחלוץ משום עגון מ"מ צ"ל דבשלמא באשת מוכ"ש הואיל ומשועבד לה אף דטוען אני רוצה ואין את מעוגנת בשבילי רק לפי דאת א"י לקבל מ"מ כפינן לי' לפי שעכ"פ נגזל עונה שלה כיון דבדין טוענת ודוקא ביבם דאינו משועבד לה רק מצוה רחמנא רמי עלי' וכיון שרוצה ליבם יצא ידי המצוה אבל אין היבם משועבד לה מ"מ בנ"ד י"ל דכופין דהא השתא באשת מוכ"ש דא"ע אמצות עונה וכן בבורסי רק כיון דהיא טוענת בדין שא"י לקבל כופין לגרש מכ"ש בנ"ד דהוא באמת חייב בעונה ונהי דאנוס רחמנא פטרי' מ"מ אין לך אונס גדול ממצרף ובעל פוליפוס ושם אדרבה עדיין רוצה ומ"מ כיון דא"מ לשמוע לו כופין מכ"ש כאן דא"מ לילך עמו ודאי דכופין דגרע מכל הני דתנינן דשם יכולה רק א"מ א"כ ה"ה כאן דא"מ לעלות דכופין

ומאד תמיהני אדברי ר"ח דמייתי ראי' מירושלמי שמענו שמוציא שמענו שכופין דהא אמאי לא פריך בירושלמי אהא דאין מעשין אלא לפסולות מהמדיר את אשתו מליהנות ולא פריך ממתניתין דהמדיר אשתו מתשמיש דהוא פ' אע"פ דקדים טובא מהא דהמדיר מליהנות ועכצ"ל כיון דבכלל פסולות הן מוכ"ש ופוליפוס ושם אינו חסר לה כ"א התשמיש ומקרי פסולות א"כ מדיר מתשמיש אין פסולות גדולה מזו רק מליהנות דאין תשמיש נאסר פריך דאיך קרא פסולות וממעט והתנן יוציא א"כ לפ"ז קשה אהר"ח דאמאי ג"כ בתשמיש סובר דאין כופין מ"ש מפוליפוס ואדרבה בירושלמי מוכח להיפוך מדלא פריך מתשמיש ונהי דלפי המסקנא דיוציא לא שמענו שכופין נהי דאינו מוכרח שכופין אבל למה נחלק בין מדיר מתשמיש להנך דשנינו סוף המדיר ואדרבה התם לא פשע וכאן פשע בהדרתו

לכן נ"ל דגם הר"ח מודה כל היכי דא"י לשמש אז כופין דלא גרע מפוליפוס רק מדיר שאני כיון דאפשר למתשיל על נדרי' אין כופין ומצאתי בש"מ כתובות דע"ז בשם הריטב"א דשמואל דוקא היכי דיכולין לכפותו לזון אבל כל שא"י לכפותו לזון שהרי אסורה עליו אם הדירה עד"ר כופין לגרש והירושלמי דפריך מהמדיר ומשני שמענו שמוציא שמענו שכופין התם כשאפשר לכופו למצוא פתח לנדרו עכ"ד א"כ י"ל דהר"ח סובר דכל שאפשר למצוא פתח אין כופין ונהי דהר"ח פליג אריטב"א ול"ל דכופין להתיר נדר י"ל דמיהת סובר דכל שאפשר למצוא פתח ולא יפקיע חובה אין כופין לכן הקשו תוס' מחוזרין אצל גדול דשמא למחר יאבה לחלוץ לא הי' ראוי לכפות והוצרכו לתי' לפי שמונע תשמיש ומזונות ולפ"ז בנ"ד דנשלח למרחק ואין ביכלתו לשוב מהר א"כ דמי לפוליפוס דכופין וכאן עדיף דמונע הכל ודאי כופין

וע"ד הפלפול י"ל דברי הירושלמי דלא פריך מרישא דמדיר מתשמיש דהנה הוה מצי לאוקמי מתניתין במפרש דפליגי אי שבת אחת או שתי שבתות ומיירי בעד"ר דאז שפיר כופין וכמש"ל אמנם לכאורה מבואר בסי' רכ"ח דלעשות שלום בין איש לאשתו הוי דבר מצוה והדרא קושיא אכן לפמ"ש האחרונים ועיין תשו' פנ"י חא"ע סי"ב סכ"ב דעד"ר אינו מועיל כ"א במצוה חדשה שלא הי' בדעת הנודר לעקרו אבל אם נדר עד"ר מיד לעקור המצוה אין בכח המצוה להתיר ולפ"ז בתשמיש כיון דמיד הי' הנדר להפריד בין איש לאשתו א"כ אין להתיר משא"כ במזונות כיון דאם תרצה יוכל לדור אתה ול"ה פירוד ועתה כאשר דחקתו לגרש ולהפרידם א"כ ודאי דנולד חדשות עתה דבר מצוה יש לו התרה לכן פריך שפיר אמאי יוציא ואף כי יש לדחות סברא הנ"ל ממכות דט"ו דדחי בהא דבטלו דלדבר מצוה יש לו הפרה ושם גם בתחילה בא לעקור המצוה במ"א הארכתי ואכ"מ ועוד יש לאוקמי הא דמדיר מתשמיש דתנן כופין דאפשר דאיירי בידעו בו רבים דא"ל התרה לר"י ומתני' דתנן יוציא דהוא כופין לס"ד כר"י אתיא ולרבנן פליגי ב"ש וב"ה אי חייב לגרש ואין כופין אבל המדיר מליהנות דר"י פליג בכהן מכלל דרישא לאו ר"י וא"כ כיון דרבנן סברי ברבים י"ל הפרה ועד"ר נמי יש התרה לעשות שלום כפסק הרמ"א ביו"ד דלא כהריטב"א הנ"ל א"כ שפיר פריך דא"ז בכלל פסולות כיון שיש לה היתר ע"י שאלה ואף דשמואל דאמר אין מעשין סובר אף