שו"ת הרד"ד אבן העזר א עא

שיש לחלק דעיקר העונש עליו מ"מ כיון שאנוס הוא להרחיק נדוד ופטור מעונה למה נכופו לגרש כיון דל"ד לתשו' הרא"ש דשם רוצה להציל עצמו בהפסד עונתה אינו בדין

ומנא אמינא לה מדברי הרמב"ם פ"ה מהיסו"ת דכל עבירות דיהרג ועל יעבור העובר א"ח דאנוס הוא ואלו בחלה ואמרו הרופאים שיתרפא דאסור ואם עבר ונתרפא עונשין אותו ועכצ"ל דשאני בחולה דאין אונסין על הרפואה רק שעומד למות ובוחר עצמו להתרפאות בעצי אשרה הוי כרצון ועונשין אותו אבל כשאנסוהו לעבור אז שפיר מקרי אנוס ופטור. וכיוצא בזה כ' בס' הפלאה ד' י"ט לישב קו' תוס' דחתמו שקר ע"ש. וכן מצינו להמג"א בא"ח סי' ר"ד שהקשה מחולה ביוה"כ דמברך לאנסוהו לאכול וכ' המג"א דאפשר לחלק וע"כ כוונתו דחולה מציל עצמו ול"מ אונס כ"כ משא"כ אנסוהו לאכול ולפ"ז ה"נ בנידון דהרא"ש דבוחר הצלתו בהפקעת עונתה כופין לגרש משא"כ דהכפי' לבטל עונתה מאן יימר שכופין ונהי שמבואר בסי' ע"ו בחלה ואין בו כח לבעול דאחר ששה חדשים כו' התם טעמא משום דכופין על מדת סדום שלא יענה אותה או דמפקדא אלשבת או שלא תבא למכשול כמ"ש הב"ש ס"א משא"כ כאן דהוא פטור מעונה וגרושין נהי דא"מ לצאת למדינה אחרת מ"מ מנלן לכוף לגרשה אדרבה שמא לא תרצה לשבת צרורה ותסע עמו למקום אשר שם חפשים יוכלו שניהם לקיים המצוה ולהנצל מדבר רע ח"ו

ובל"ז הא הש"ג כ' בחלה דאם יש לו רפואה אפילו יותר מששה חדשים ממתינים והח"מ והב"ש סע"ו הביאו דבריו וע"כ מה"ט כיון דפטור מעונתה דאנוס כל שיש רפואה לחליו אפילו לזמן ארוך אין כופין דל"ש מדת סדום א"כ בנ"ד למה לא יוכל להתנות לארבעה שנים דהא ודאי אלו ידענו שישוב תוך הזמן א"ר לכופו כמו בחלה למה לא יטיל תנאי כזה וא"כ אם אמר שרוצה כפי הדת א"כ כיון שיוכל להטיל תנאי בתנאו קאי אבל באמת אפילו לזמן ארוך מסופק אני אם כופין כמ"ש דל"ד לתשו' הרא"ש. ותו בר מדין לאיים ע"י ערכאות שהוא כפי' בשוטי צע"ג דהרמ"א כ' בסקנ"ד סכ"א דכ"מ שלא נמצא לחז"ל כופין אין לכפות בשוטי והוא מדברי תוס' ורא"ש פ' הבע"י וא"כ אפילו הוא רוצה לעלות והיא א"ר איתא בכתובות דק"י דכופין אותו שלא לעלות ואם לאו יוציא ויתן כתובה והנה ודאי שלא לעלות כופין בשוטי כי מבטל מצות עונה והיא אינה מחויבת לעלות א"כ מכין אותו כמ"ש כתובות דפ"ו לענין פריעת ב"ח מצוה דדמי לסוכה ה"נ כופין בשוטי עד שתצא נפשו אבל לגרש דליכא מצוה רק יוציא דלהר"ח הוי רק בדברים ובאמת לשון הגמ' מוכח כדברינו ותשו' הרא"ש י"ל דג"כ רק כופין בדברים ועוד דבתשובותיו באמת נראה דלא ס"ל מ"ש בפסקיו דבכלל מ"ג הביא במאוס עלי פלוגתת הרמב"ם ושאר פוסקים ולכן אין כופין שלא יהי' כגט מעושה משמע דאלו הי' הדין כדברי הרמב"ם היו כופין ואמאי הא לא איתמר רק יוציא בכתובות דס"ג אבל אנן דקיי"ל דחיישינן לדברי ר"ח א"כ כיון דאפילו אם ברצון רוצה לצאת חוץ למדינה אין כופין בשוטי לגרש מכ"ש כשהוא אניס על יציאה דאין כופין בשוטי א"כ מכ"ש בנ"ד דאין מאיימין ע"י עכו"ם עליו בכפיות

וראיתי להתוי"ט בהגהותיו אדברי הרא"ש ברוצה לילך למדינה אחרת דכופין אותו לישבע וכ' דהואיל הוא מקום עגון אין לחוש למ"ש דאין כופין רק במקום שאמרו חז"ל עכ"ל א"כ י"ל דה"ה במוכתב למלכות דהואיל מקום עגון סומכין אדעות החולקים על הר"ח וכופין בשוטי מיהת אפילו נימא דלא כהש"ג ובחלה מחויב אחר ו"ח לגרשה מ"מ ודאי אם רוצה לגרש ע"ת לארבעה שנים עכ"פ לא מקרי מקום עגון ואין כופין בשוטי לגרש בלי תנאי ואם נכפהו לגרש בלי תנאי הוי חשש גט מעושה

ובאמת דברי התוס' יו"ט תמוהים דשם באמת כופין שלא לעלות ולהניחה עגונה דמכין אותו שלא יפקיע חיובה כמו בלולב וסוכה וא"כ כופין לישבע שישוב ואם לא ירצה לשוב אין זה גט מעושה כלל דהא בוחר לעצמו לגרש ולא לישבע ודמי למ"ש דאם נתפס וא"ר לפדותו עד שיגרש דאין זה אונס א"כ ה"נ כיון דבידו לישבע ובלי לגרש וע"ז נוכל לכופו א"כ מה שמציל עצמו בגרושין אין זה בכלל גט מעושה והגם דבגוף תשו' הרא"ש כלל מ"ג כ' דכופין לגרש לזמן משמע דכופין על גרושין אבל סיום דברי הרא"ש דאם נודע כופין שישבע שלא ילך עד שיגרש א"כ מוכח לגרש לבד אין כופין רק דאל"כ לא תלך וזה מן הדין כמ"ש וא"כ א"צ לדוחק של התוי"ט דהכפי' שלא ילך מעתה י"ל גם במוכתב למלכות כוונת הרא"ש דכופין שלא ילך אם לא יגרשה ודמי להא דנדרים דפ"ט דתתסר כל פירות שבעולם אי לא נסיבנא דאף שאם עובר אסור וא"כ הוי מותר לו משום סכ"נ מ"מ חייל שבועתו וכמבואר בתוס' גטין דל"ד ובכתובות דע"א מיהת עבר כשלא נשא דגורם איסור בל יחל משום דיעבור אשבועה בשביל סכנה וא"כ ה"נ משביעין אותו ע"י כפי' שלא ילך עד שיגרשנה א"כ נהי דמוכרח לגרשה כדי שלא יעבור אשבועה מ"מ אם מצד שבועה חייב לגרש רבו הדעות דלא מקרי אונס א"כ י"ל כן בכוונת הרא"ש על אופן זה ולא בשוטי דלא כהתוי"ט וא"כ בנ"ד דא"א לו לישבע שלא ילך דאינו בידו דיקחוהו בחזקה אף בתנאי י"ל דלא מהני ולכפות לגרש בשוטי לא

ויש לה"ר דנשבע לגרש ל"ח אונס וא"כ אפילו נימא כדברי התוס' יו"ט אין כופין אם רוצה לגרש רק ע"ת ארבעה שנים דלא מקרי עגון א"כ ודאי דהתנאי עפ"י הדין א"י להטיל אי נימא דלא כהש"ג הנ"ל א"כ כשכפו אותו שלא להטיל תנאי רק מה שבדין והדין דאין לו להטיל תנאי כזה וכיון דעכ"פ אין כופין בשוטי ולא חשיב מקום עגון א"כ מה שגירש בלי תנאי הוי מעושה שלא כדין וא"כ יש לחוש דאף לאחר ד"ש לא יועיל הגט דעשוהו שלא כדין

ברם נראה באמת דאחר ד"ש הי' אפשר להקל כדברי הש"ג והוי תנאי ובדין יכול וא"כ כיון שאמר שרוצה כפי הדין הוא ג"כ לתנאי לד"ש וזה אף בראשונה רצה ולא מקרי גט מעושה דהוי ס"ס שמא כדעת הש"ג ואת"ל דלא כהש"ג שמא לא קיי"ל כר"ח והוי גט מיד אבל יש לעיין דבאיתחזק איסור א"א ל"מ ס"ס לבד רק בעי ג' ספיקות כמ"ש הש"ך בסק"י

ובל"ז פשיטא דמ"ש הגאון זצ"ל דל"ד לריב"ש מנלי' לחלק ואדרבה מדברי הר"ן פ' מי שאחזו בהא דה"ז גיטך ע"מ שתשמשי את אבא וחזר ואמר ע"מ שתתני לי מאתים זוז שמחלק בין הך לתוספתא דשם בסתם אבל בהתנה תנאי אחר ביטל הראשון עכ"ד מוכח דבסתם אתנאו קמא ואף שלא התנה בפני האשה מה בכך הגם מדברי הה"מ פ"ו מגירושין ה"ד כ' בהתנה בעת כתיבה ולא התנה בנתינה דלדעת רז"ה ורמב"ן מותר אפילו לא נתקיים התנאי י"ל דאינהו במחל התנאי איירי אבל סתם ודאי אדעת ראשונה עושה

תו כתב הגאון המנוח דתקנתו של המסדר קלקלתו דהדבר תלוי בברירה מ"מ כיון דאנן סומכין בשעת הדחק להכשיר תנאי קודם כתיבת התורף וא"כ כיון דא"א לתת עוד הפעם דזה אינו מועיל ולא בשליח א"כ אחר הזמן מותרת דסמכינן ארוב פוסקים דמתירין בנתקיים התנאי עכ"ד ואיני רואה דהא הדין כבר חרוץ הוא וזה דומה לכבר בא חכם דאין ענין לברירה כיון דבאמת כבר ניתן הדין אם יכול בלי תנאי או לא והוי תנאי דלשעבר ואנכי אצדיק דברי ש"ב הגאון מווארשא זצ"ל יען דאפשר מן הדין יכול להטיל תנאי וא"כ הוי תנאי קודם התורף דפסול להרמב"ם משום ברירה הגם דמלשונו של המסדר נראה דבעת הנתינה התנה כן ואין להאריך

אבל באמת אם נאמר דהוי תנאי וא"כ כיון שנתן השליח לאשה סתם הא כ' המהרי"ק בתשו' ש' דאם צוה לשליח לגרש ע"ת וגירש סתם דהוי משנה מדעת משלחו והגט בטל אפילו נתקיים התנאי דלכן אין משלחו ביד אחר וא"כ יש חשש אפילו אחר הזמן ויען כל הדברים נאמרים בלישנא קלילא היאך, עשה עם הסופר ועם השליח ומשליח לאשה לכן לא אוכל לעיין כראוי וכתבתי רק להערה בעלמא

ותו יש לעיין כיון דבתחלה לא רצה רק במבצר ורק ע"י איום גירש וכיון דנהי שלא כתבו גט מעולם מ"מ יש להכשיר בשעת הדחק לכתוב במבצר א"כ בזה עישוהו שלא כדין וכיון דכה"ג קפידא לו משום כסופא אם כפו אותו לגרש במ"א הוי מעושה שלא כדין