שו"ת הרד"ד אבן העזר א סד

דסי' עדיף מכהן וכבר העיר התה"ד בכתבים ס"ז ולפ"ז י"ל דאף למ"ד מעלין מ"מ עדיף לכתוב סי' מכהן פן יטעו להעלות ומכ"ש למ"ד מעלין דיסברו מדלא כ' ארוך או גוץ א"כ ודאי להעיד באו ונעלוהו לכן רק במסומנים אז לא יטעו להעלות דידעו שלסימנא בעלמא אנחי'. וזה נכון בס"ד. מעתה נתחזקה הקושיא דלינקוט בכתובות במלוה דיותר מסתבר דמעלין מבלוה דשמא אפילו בלא הוחזק לסימן נקטי'

לכן נ"ל עפמ"ש תוס' ב"ב ד"מ דכל שאין חוב לאדם או מדעת המתחייב מהני ונהי דלכתוב כהן הוי חוב לאסר בנשים פסולות לטמא למתים מ"מ כשהלוה מצוה הוי מדעת המתחייב מהני מפ"כ וממילא ל"מ למינקט במלוה כהן כיון דכותבין ללוה אע"פ שאין מלוה לא מהני כהן לחייבו באיסור טומאה בלתי דעתו והוי מפ"כ ובהא ודאי דא"מ משום מפי כתבם. ומזה יצא להתוס' דאף לתרומה א"מ ואמרינן דלא הוחזק כלל לכהן דאי אמרינן דלכ"ע ודאי הוחזק רק ליוחסין פליגי א"כ לינקוט במלוה דכיון דהוחזק כבר נאסר בכל חומרי כהן א"כ אין עדותם לחוב רק לזכות ול"ה מפי כתבם אע"כ בלא הוחזק כלל איירי וחוב הוא לכן נקט דוקא בלוה ולא במלוה ודלא כפי' הרמב"ן

אבל מיהת לפי' הרמב"ן והרמב"ם והטור אין כאן ראי' דכל שא"צ לכתוב בשטר ושקרא אשתכח דלא נפסל כדעת ר"ת ובאמת קשה דמנין להקל בשנוי מקום לידה לכן הי' אפשר לומר דהרמב"ם והטור איירי בהוחזקו דאז ודאי דקדקו עדים ומ"מ אינו מעלה ליוחסין כמש"ל דבזה כ"ע מודי כי רק לסימנא נקטי' והוחזקו ולתרומה מעלין ופלוגתת הגמ' בלא הוחזקו ולכן למ"ד מעלין כיון דל"צ סימן ודאי אף ליוחסין מעלין דעדות גמורה ומ"ד א"מ סובר כיון דל"צ הוי פטומי מילי ומה שלא הביאו בלא הוחזקו הדין להכריע כיון דסתמו נדע דא"מ גם בלא הוחזק ב' יב"ש ולתרומה י"ל דהואיל ולא מוכרע בגמ' כמאן קיי"ל לכן בדרבנן פסק כמ"ד מעלין. והא דהביאו תוס' ראי' מכתובות י"ל דבל"ז קשה דאיך מייתי ראי' מחד מ"ד דלמא קיי"ל כאידך מ"ד לכן נראה דודאי בשטר זה נכתב שתי עדיות ענין הלואה והכהונה וכיון דמצינו ביבמות דק"ו בהא דאין חולצין אע"פ שאין מכירין לפיכך כותבין אע"פ כו' ומ"ד להיפך דלכן א"ח אא"כ מכירין דחיישינן לב"ד טועין שיכתבו בלי הכרה ויסמכו דמסתמא הכירו בעת חליצה ה"נ מ"ד מעלין דאסור להם לכתוב בלי הכרה דלמא ב"ד טועין יעלוהו ליוחסין וממילא מדכתבו כהן דקדקו ומעלין ומ"ד אין מעלין סובר דל"ח לב"ד טועין וא"צ לדקדק דמסתמא לא יעלוהו וכ"ז בשיש עדות דאיכא נפקותא לדינא אז סובר מ"ד מעלין דהי"ל לחוש שיעלוהו וא"כ באמת מעלין אבל במקום לידה כיון דאין כאן יב"ש אחר וא"צ לכתוב ואין נפקותא אם נולד בהודו או כוש וליכא חורבא אף מ"ד מעלין מודה דאין מדקדקין בזה דלא אמרינן רק אכולה מלתא קמסהדי מה שיפול עליו שם עדות שיש תועלת ונ"מ לדינא מיהת במקום אחר אבל שם לידה שאין זה בגדר עדות כלל כ"ע מודי דחד מ"ד סובר דרק אמנה שבשטר לאותו עדות כוונתם וחד מ"ד דעיניהם על כל מיני עדות אבל למקום לידה דפטומי מילי כ"ע מודים דאין מדקדקים. ולפ"ז י"ל דאף העה"ג מודה דבנ"ד פסול דבשלמא בשינו שם אביו כיון דלא הוחזק אחר ואין כאן שום נ"מ בעדות אם שם אביו כך או כך דמי לשם לידה דאין לומר דנ"מ שתירש את שמואל או משה דז"א כיון דלא נכתב מקום אביו כמה איכא בשוקא אבל בנ"ד דנ"מ לפטור מפדיון הבן וכן לשאר מעלות לוי' י"ל דחיישינן למ"ד מעלין והגט נפסל בשקר

ויש לה"ר דנפסל בכתבו כהן דאל"כ מאי אהני במה שנהגו לכתוב כיון שיכשר אף לא"כ דלא דקדקו א"כ מה תועלת בכתבו כהן כיון דלא דקדקו בכך גם אם יהי' אחר ששמו שוה נימא דלא דקדקו אבל ז"א דנ"ל דהנה הרשב"א סובר לחלק בין כתוב אני פ' כהן ובין בלשון עדים והובא בחו"מ סי' מ"ט ומפרש דברי הגמרא כתובות דוקא באומר אני פ' לויתי כיון דאמרו בשמו לא דקדקו אם אמת בדבריו ולדברי הרשב"א אין ראית ר"ת ראי' כלל ונראה דהנה מ"ד, מעלין סובר אף דאמרו בשמו מ"מ דקדקו לבלי יעידו שקר ומ"ד אין מעלין כיון דהגידו בשמו שידייקו הב"ד אי אמת אמר א"כ מינה למד ר"ת דכל שיודעין שהעדים סומכין אבעל בגט אע"פ שאין מכירין דודאי לא מפסלא בהכי דדוקא התם דלא בעי למסמך אפומא דלוה דיוכלו אחר להפסיד רק כיון שכתבו בשמו סגי בהכי ואפילו מאן דפליג מיהת מודים כאן דכ"ע ידעי דסומכין אבעל והוי כאילו כתב מפורש אנן לא ידענו רק הבעל דלא מיפסלי סהדי דע"כ לא נחלקו רק באני כהן אבל כאן סתמו כאילו פירשו שאין מכירין ולא נפסל בשביל הכי סהדי לכן אף דפסק בחו"מ סמ"ט כהרשב"א פסק בשנוי מקום לידה דכשר דהוי כאילו כתוב להדיא אנחנו שמענו מפי הבעל ואין אנו יודעין ולא יקשה לשיטת הרשב"א דא"כ דלדידי' דבדהוחזקו נמי אמרינן דלא דייקי א"כ למה מועיל כהן בגט וע' תומים סי' מ"ט ס"ק י"ד ולכן נראה דודאי בשאר שטר אם כתבו בשם לוה לא דקדקו למ"ד א"מ אבל בגט כיון דנוסח הגטין כן ודאי מדקדקין רק במידי דסמכו אהכרה הוי כאילו כ' שהם א"מ רק מפי בעל וכשר בשינה אמנם אם יש שני יב"ש וכתבו כהן אף דא"מ אם הוא כהן מ"מ מיהת ידעו דכל הני יב"ש אינם כהנים וידעו דזה הבעל אינו מהם ונשאר הוא לבדו ואפילו אינו כהן מה איכפת לן כיון דמעידים שעכ"פ אינם מכירים כהן אחר וידענו בטח שבכל עיר אינם כהנים הני יב"ש רק אותו איש שספק להם ואומר שכהן ואם אח"כ נודע שזה כהן ידענו שאינו אחר דאחרים ודאי אינם כהנים ואם באמת נודע שאינו כהן הוי כשני יב"ש דאינו מועיל אבל בלא הוחזקו והם כותבין ע"פ הכרה ונודע שאינו כהן הגט כשר דהם לא כתבו שמכירים כלל וכן במקום לידה כיון דהם אינם משקרים וא"כ שפיר בגט כשר בלא הוחזקו שני יב"ש אף בשינה מא"כ לכהן ומ"מ בהוחזקו נהי דסומכין ג"כ אבעל שהוא כהן מ"מ צריכין לידע שהשאר אינם כהנים וממילא אם הוא כהן כשר משא"כ בהלואה אז אפילו א"צ להכיר אם שאר כהנים או לא לכן ל"מ אם נכתב בשם הלוה אבל בגטין ודאי עכ"פ צריכין להכיר בעצמם שא"מ א"כ מעידים שהשאר א"כ כלל ולכן כהן הוי סימן ול"ק קו' התומים ע"ש ועיין נה"מ שכ' דהואיל וא"מ אלא זה בפני זה לא הי' מניח האחר לכתוב כהן ולא הבינותי דבשכתבו סימן מגרשין זה שלא בפני זה

הן אמת דכללא דכיילו התוס' דכל שכשר בלא כתבו כשר בשינה א"כ לדעת הר' יואל במרדכי פ"ג דגטין בלא כ' שמו ושמה דכשר בשינה ונהי דלא קיי"ל לקולא כהר"י מ"מ למה לא נחמיר דשינה גרע דבעיקר דינו תמהו עליו מהא דשקל ס"ת ויהב לדביתהו בגטין ד"כ דמסיק הא בעינן שמו ושמה וליכא ולכן דחו דבריו מיהת לחומרא להחמיר בשנוי במידי דל"צ מנלן להקל וביותר תמוהין דברי הרא"ש בתשו' כלל מ"ה סכ"א בלא כ' שם הנהר דכשר וז"ל והא בעי לאכשורי בס"ת לדביתהו משום דכתיב בי' כריתות אי לאו משום דכתב לשמה ותמהו כלם דאדרבה אמרינן התם וכ"ת דלמא אקדים זוזא לספרא וכתב לשמה הא בעינא שמו ושמה וליכא. וביותר תמוה דמשמע מדברי הרא"ש בדלא כ' שמו ושמה כשר ג"כ והוא סותר למ"ש שם סכ"ז דטוב לכתוב שם אב בגט מיהו אם לא כתבו רק שמו ושמה מגורשת מוכח בלא כתבו דא"מ והם סותרים. ונ"ל דהרא"ש מדייק מדלא אמרי מיד הא בעינא שמו ושמה ורק משום לשמה דבאמת אם עדי מסירה או חתימה שומעין שכותב לשמו ולשמה הסופר דכשר אף שלא נכתב אמנם בנכתב שמו ושמה אף דלא שמעו מפי סופר שכ' לשמו כשהתחיל לכתוב מסתמא כתב כיון שהשטר מוכיח ואפילו כשהסופר שוטה כ' תוס' גטין דכ"ג דמעשה מוכיח ומהני עע"ג ול"ד לשאר דוכתי אבל בלא כתב השמות רק יש עדים שכתב לשם איש ואשה זאת ועדי מסירה הם אחרים דאז הוי חצי דבר דעדי לשמה לא ידעו ממסירה וע"מ א"י מלשמה כיון דאין הכתב מוכיח ל"ה עדות והגט בטל ולכן אמרי בגמ' הא בעינן לשמה וכ"ת דלמא אקדים ויש עדים בצד אסתן דכ' לשמה הא עדי מסירה לא ידעו מזה רק אנן חיישינן דאקדים וכתב לשמה א"כ אפילו יבואו עדים הוי חצי דבר דהם לא ראו המסירה ועדי מסירה לא ידעו דלשמה כיון דלא נכתב שמו ושמה וא"כ אפילו אם יבואו הוי חצי דבר א"כ אין לחוש כלל. ולכן בסי' כ"ז מיירי היכי שאין מסירה בפני עדים שכתוב לשמה שפיר פסול דהוי חצי דבר אבל בלא כ' שם הנהר שפיר מגרשא כיון דכ' שם איש ואשה