שו"ת הרד"ד אבן העזר א ס

דאפקעינהו ל"ש בכה"ג דהא בידה לנדור וגם לומר דהודאה ל"מ הואיל ומשועבדת היא דמ"מ ראוי להאמינה דבידה לנדור דלא מצי מיפר בארוסה מיהת כתובה ודאי אין לה כיון דמשנה אחרונה חששו דעיני' נתנה באחר וא"נ רק מדין שויא חד"א א"כ היא נתנה אצבע בין שיני' ומפסדא כתובה כנלענ"ד לכאורה

מיהת נראה אפילו בנשואה שאמרה גרושה אני או פשטה וקבלה קדושין למה דפסקו רוב פוסקים דא"נ לכאורה לעלמא בלי גט משני ואסורה להרמב"ם דל"ש אמתלא כיון דלא היתה נאמנת צע"ג די"ל דמודה הרמב"ם דבשלמא שם בנאנסתי דידעה דבעלה אינו מחויב לגרשה א"כ ל"ש עיני' נתנה באחר דלא תועיל שבעלה יוציאה א"כ ל"ה אמתלא אבל בנ"ד כיון דרצתה להנשא לאחר ע"י טענתה שגרושה היא וסברה שיבעלנה השני ותהא אסורה על הראשון ונהי דנודע ולא עשתה המזמתה מיהת כוונתה הי' לזנות עם השני א"כ הי' בדין דתצא כדין סוטה א"כ שפיר בכה"ג הוי אמתלא דעיני' נתנה באחר ומהני אפילו להרמב"ם והגם דאח"כ כשנודע טענה לפני הב"ד בזאלשין שגרושה היא ואז שייך לומר דידעה דלא תהי' נאמנת וא"כ לא יועיל אמתלא די"ל דהרמב"ם דוקא היכי שלא חזרה בחיי בעלה אחר שפסקו לה דמותרת לדור עמו ועודה לא חזרה מדברי' רק אחר מותו רוצית להנשא לכהן בהא סבר הרמב"ם דאין זה אמתלא כיון שלא חזרה כשפסקו הב"ד שאינה נאמנת אבל אה"נ דאם חזרה כשפסקו הב"ד דא"נ מהני דעל אמירה ראשונה אין ראי' דאולי טעתה בדין דאטו נשי דינא גמירי ואף שפרשנו בכוונת הה"מ דטעות בדין ל"ה אמתלא מ"מ אין זה מוכרח דראיתו מכתובות דחינו בכמה אנפין וא"כ מיהת מהרמב"ם אין ראי' דרק כשלא חזרה אחר שפסקו לה דא"נ הוא דלא הוי אמתלא וא"כ כיון דעל הקדושין אמתלא גמורה איכא כמש"ל ועל אמירתה לפני ב"ד הוי בל"ז אמתלא שהיתה בושה ויריאה מב"ד על אשר עשתה נבלה כזו אשר כמעט שכב אותה איש אחר ול"ד לנאנסתי דהי"ל לחזור מיד משום דעיני' נתנה באחר או מאוס עלי' הבעל אבל כאן דהיתה יריאה מב"ד לגלות נבלותה שרצתה לעבור אאיסור א"א לכן שפיר י"ל דכה"ג הוי אמתלא וכ"כ הב"ש סי' ו' ס"ק כ"ו דאמתלא אחרת מודה הרמב"ם דמהני ואפילו להה"מ דסובר דאין למתלי שטעתה בדין מ"מ מה שהגידה לפני ב"ד אמתלא גדולה מפני בושה ויראה אמרה כן ועל שעה שקבלה הקדושין אז סברה דתועיל מעשי' שיבא אלי' ותצא מזה ומזה ול"ד להתם. תו דכתבו תוס' ב"מ דט"ו דאדם יודע ל"ש היכי דאיכא פלוגתא א"כ כיון דלר"ה א"א שפשטה מהני תו הוי אמתלא שטעתה לפסוק כר"ה ול"ד לנאנסתי דליכא פלוגתא ודאי ידעה דלא תהא נאמנת א"כ ל"ה אמתלא להרמב"ם

עוד נ"ל לפרש דברי הה"מ ולהציל מהשגת המל"מ דפתח בתרומה שמקור דין זה ואח"כ אמר שלא מחכמתו רק מסוגיא דכתובות ושבק מה דפתח ותו דהראב"ד מודה בא"י דלא מיתסרא דלא הוי אמתלא ונ"ל דהה"מ גרס בדברי רבינו בא"כ ואי כמ"ש המל"מ והנה לדין שאף בחייו א"נ מ"מ נאמנת אלאחר מותו לשאר כהנים שפיר נלמד מתרומה אף דבחייו מותרת לאח"מ אסורה ה"נ כאן וכמש"ל בס"ד אמנם לכאורה יש בזה ספק אי חד"א מטעם הודאה או, מטעם נדר ופלפל בזה המהרי"ט והנה הקשו תוס' נדרים אהא דנטולה מן היהודים דאיך חל אכ"ע הא אין נדר חל על איסור א"א שהיא אסורה עתה ותי' דהוי כולל אבעל וכן בא"כ י"ל אי אמרינן דחד"א מטעם נדר דחל אשאר כהנים מטעם כולל אבעל אבל בא"י דלא אסרה בדברי' לבעל כלל לטעמא דנדר א"ר לאסור דל"ה כולל לכן דייק הרמב"ם שהרי הודה שהיא זונה ומטעם הודאה ולא מטעם נדר אבל אי הי' מטעם נדר לא חל כלל בא"י אאיסור ומא"מ דהשתא לא חייל לקמי' חייל ול"ד לתרומה דבאמת חל השתא רק חז"ל התירו כדי שלא להוציא לעז על בני' ותרומה בזה"ז דרבנן ואי הי' תרומה דאורייתא כ"ע מודי דלא הותרה לכן אח"מ בעל אסורה אף בדרבנן אבל לכהנים כיון דבא"י מותרת לבעל מן הדין וליכא כולל היאך חייל ואפשר אפילו בא"כ נמי כיון דחז"ל עקרו דלא תהא נאמנת לבעל אף דאיסור דאורייתא א"כ תו ל"ה כולל ונהי שיש לפקפק בא"כ מ"מ בא"י פשיטא דל"ה כולל א"כ קרי לי' הראב"ד מה שחידש הרמב"ם דשויא חד"א הוא מטעם הודאה ולא מטעם נדר דבר חכמה כאילו חידש מדעתו לכן כ' הה"מ דלא דבר חדש הוא רק יצא מהגמ' דמשארסתני נאנסתי דאיירי בא"י ופסלה מכהונה אף דליכא כולל א"כ ע"כ הוא מטעם הודאה כמ"ש הרמב"ם ז"ל ואח"כ כ' הה"מ במה שהשיג הר"א דלהוי כמו אמתלא דחה בסברא דכיון דא"נ ל"ה אמתלא וע"ז לא הביא ראי' כלל מתרומה דאפשר כשחזרה מותרת נמי מיהת מסברא תיקן דברי הרמב"ם ובזה יכונו דברי הה"מ להמעיין בלשונו דלא הביא כלל ראי' לאמתלא דל"מ מכתובות רק מסברא דחה דבריו ובזה מיושב מה דקרי לי' דבר חכמה אם אין שמועתו מכוונת הלא לפי דבריו שבוש רק הראב"ד כ' שמה שחידש דמטעם הודאה הוא דבר חכמה אבל מ"מ אין שמועה מכוונת בא"כ דהוי אמתלא ונהי דבאשת ישראל הוי דבר חכמה לכן השיג הה"מ אראב"ד דאיך קרי לי' דבר חכמה הלא גמ' ערוכה היא ולא מדעתו המציא כנלענ"ד. ובזה מיושב דאיך השיג הראב"ד דלמא הרמב"ם מודה דאם חזרה מהני רק הרמב"ם כשעמדה בדברי' איירי דומיא הא דתרומה דמפרשינן כן ובאמת לפי' קמא דהר"ן דמטעם אפקעינהו א"נ א"כ הו"א דלשאר כהנים לא מיתסרא אחר שהפקיעו הקדושין במה שטענה בחייו טמאה א"כ אפילו מחזקת בדברי' נמי מותרת דפנוי' היתה ובאמת לזה נתכוין הה"מ דאסורה בתרומה ואמאי הא פנוי' ולא מיתסרא אע"כ דל הפקיעו קדושין מיהת אנה למד הראב"ד דהרמב"ם אוסר אף בחזרה דהא להראב"ד גמ' דתרומה בלא חזרה איירי דלמא הרמב"ם כן כוונתו ולפ"ז ניחא דאי בעומדת אח"מ בעלה ושויא עתה חד"א למה חידש הרמב"ם שהרי הודה לשלול טעם חד"א משום נדר דא"כ לא חל בלא כולל א"כ מוכח דעתה חוזרת דאי עומדת עתה אפילו לטעם נדר חייל עתה דפנוי' היא שכבר מת בעלה לכן שפיר השיג ליהוי כאמתלא לכן השיג הה"מ מסברא דאל"כ גבי תרומה הו"ל לאפלוגי בחזרה דמותרת וא"כ לפי פי' זה י"ל דטעות בדין חשיב אמתלא רק הואיל אחר שפסקו ב"ד דא"נ ולא חזרה מיד א"י לחזור לאח"מ א"כ בנ"ד דהיתה יריאה י"ל דמהני אמתלא לכ"ע

ולולא דברי הה"מ הי' נראה דהנה הר"ן הק' כיון דמדינא טמאה אני לך היא נאמנת ומיתסרא אבעלה למשנה ראשונה ומשום שלא תהא נותנת עיני' באחר היאך התירוה ויש מי שתירץ דאע"ג דמדינא אסורה רבנן עקרו והקשו דאיך יכלו חז"ל לעקור ד"ת בקום ועשה ולדידי' ל"ק די"ל דאפקעינהו לקדושי אלא שלפ"ז אם אמרה מנתין או ממזר אסורה ואינו במשמע ואחרים תי' דמדינא א"נ להפקיע עצמה שמשועבדת לו רק משנה ראשונה תיקנו דטמאה אני נאמנת דהואיל וכסיפא לה ואי לאו דקושטא קאמרה ל"ה מזלזלא נפשה מהימנא ומכי חזי רבנן בתראי דאיכא למיחוש שלא תהא עיני' נותנת באחר אוקמי' אדינא עכ"ד משמע לפי' קמא מדינא מהימנא ואמאי הא בזנות דהוי דבר שבערוה אין ע"א נאמן כמו בע"א בקדושין דס"ו באשתו זינתה ולמה תהי' נאמנת וא"ל משום שויא חד"א כמו באשה אומרת קדשתני דאסורה בקרוביו דא"כ מה תירץ הר"ן דא"נ דמשועבדת לו הו"ל לפרש דשויא חד"א אינו מועיל אלא נ"ל דמטעם חד"א לא הי' קשה להר"ן די"ל דסבר כשיטת הר"א, בתוס' שם דלא מצינו זונה שאסורה להנשא לכהן דודאי הוא מוזהר אבל היא אינה מוזהרת ומה שהקשו בתוס' דהא איתא בפ' יש מותרות כל היכי דהוא מוזהר היא מוזהרת ועוד למה מותרת בתרומה והנה. מתרומה ל"ק די"ל דתרומה בזה"ז דרבנן ויכלו להתיר כדי שלא להוציא לעז על בני' וקושיא מפ' יש מותרות י"ל דהתורה לא אסרה לדידה רק כשהוא עובר אבל כיון שאינו מחויב להאמינה ומותר לכתחלה לא הזהירה התורה לדידה ודמי הך אזהרה לדידה ללפני עור ולא תשיך ללוה דהיכי דהוא אינו מוזהר אף דאלו ידע הי' מוזהר מ"מ כיון שא"מ להאמין לא עברה וכדומה לי שבנו"ב תירץ ג"כ, ע"ד שכתבנו. וא"כ ע"כ רק מדינא האשה נאמנת דחזקה דלא היתה מזלזלת עצמה בשקר לכן הקשו והר"ן תי' מטעם תקנה ולא הוי חזקה אלימתא מיהת לפי' קמא דמדינא נאמנת דחזקה גמורה דלא היתה מזלזלת ורבנן משום אפקעינהו הוא דשרי ולכאורה קשה למה אסורה בתרומה לאח"מ לכ"ע רק זה ל"ק דהש"מ כתובות ד"ג כ' דהפקיעו קדושי תורה ועשו קדושי דבריהם ורק