שו"ת הרד"ד אבן העזר א נח

אבל כאן נכונים דברי הראב"ד דכיון דלא נתקבלו דברי' לאסרה לבעל ה"ה דלא נתקבלו לפוסלה לכהונה וכיון דהותרה הותרה ותו עיקר ראיתו מהא דטמאה אני דפסולה לתרומה דאמרו בנדרים דפתח בה הה"מ וסיים בנסתפחה שדהו ולדעתו שהוא עיקר ראי' הי"ל לפתוח תחלת דבריו מהא דנסתפחה עכ"ד ואוסיף עוד להפליא על הה"מ דמאי ראי' מהא דכתובות שם שור שחוט לפניך דלא מצא לה בתולים אבל הרמב"ם דמיירי בא"א דאמרה נאנסתי שפיר הראב"ד השיג עליו ול"ד כלל לכן נ"ל בכוונתו דהנה ע"ז הסברא דנימא כיון דלא נתקבלו דברי' לגבי בעל והותרה הותרה גם לכהונה הה"מ כ' דיצא לו דליתא מהא דנדרים ד"צ דאם נתארמלו פסולות לתרומה ולא אמרינן כיון דהותרה הותרה וה"ה לכהונה וע"ז לא חלק הראב"ד דודאי לא אמרינן כיון דהותרה רק מטעם אמתלא הקיל הראב"ד ואין ראי' מנדרים דשם י"ל דפסולה לתרומה כשהיא לא חזרה מדברי' אחר שהורו לה ב"ד שתדור עם בעלה וידעה כי לא תועיל להפקיע מבעלה ועכ"ז לא חזרה מדברי' סימן שדברי' נאמנים ופסולה מתרומה אבל כשמת הבעל וחזרה בזה נחלק הראב"ד דהרמב"ם סובר כיון דתקנו חז"ל דלא תהא נאמנת שוב אין כאן אמתלא דידעה דלא יועילו דברי' לגבי בעלה ואין כאן אמתלא אבל הראב"ד חולק דאטו נשי דינא גמירי ועוד שמא יאמין לדברי' לכן כזבה והוי שפיר אמתלא וע"ז אמר הה"מ דיצא להרמב"ם מסוגיא דמשארסתני נאנסתי דכל שאין מאמינין לה לא חשיב אמתלא שטעתה בדין והנה אמרו שם דנאנסתי אינה טענה טובה דפסלה מכהונה ויש לה מגו דמוכ"ע דלא פסלה משמע דלא תוכל להנשא לכהן עוד ואמאי הא תוכל אחר מיתת בעלה הישראל לומר בתולה אני והבעל כיחש שלא מצא בתולים ומה שלא טענתי כן דאם הייתי טוענת ששקר דובר הייתי אסורה עליו דשויא אנפשה חד"א כיון דבעל אמר פ"פ נאמן לגבי עצמו ולגבי שאר כהנים לא מהימן בעל במכחשת דע"א א"נ למשוי זונה לכהן במכחשת לכן טענתי דמשארסתני נאנסתי דאז אהי' לבעל ג"כ מותר כדין אשת ישראל שנאנסה והבעל לא ידע דל"ש שויא חד"א ועתה הנני טוען אמת שבתולה אני ומהימנא לכל. עוד ק"ל אף לסברת הה"מ הא שם יש לה אמתלא דלכן לא הכחישתו כדי שלא תפסיד הכתובה וא"כ עכצ"ל דאין זאת אמתלא דא"כ הי"ל לטעון טענת מ"ע דהיתה מותרת לבעלה ונוטלת כתובתה וא"כ אין מועיל אמתלא שבתולה אני דהי"ל לטעון מ"ע אני וניחא הכל אבל ק' כיון דמתניתין סתמא תנן בין בא"כ בין בא"י ובעל ואשה מתעצמים לדין על כתובה דלא מפסדא בטענתה כמ"ש תוס' כתובות ד"ט ע"ב דאפילו בא"כ אי משארסתני נאנסתי לא מפסדא כתובתה א"כ מה מגו איכא והיאך חשיב לה טענה טובה דמ"ע הא נימא דאדרבה תתן אמתלא שהיא רצתה להפקיע מבעלה ולקחת כתובה ולא היתה יכולה לטעון ששקר דובר ובתולה אני דאז תפסיד כתובה דהם אמרו והם אמרו דחזקה אא"ט בסעודה ואם תטעון מ"ע אז תשאר תחת בעלה והיא עיני' נתנה באחר לכן טענה משארסתני נאנסתי ואחר הגרושין תהי' כשרה לכהונה דבעל א"נ למשוי זונה כשמכחישתו ואי בשביל חזקה דאא"ט נ"ל דאינו מועיל רק לכתובה דהואיל וחכמים תקנו והם אמרו והם אמרו כדאמרינן בכתובות ד"י ואי כתובה דאורייתא לא מהימן הבעל וכן מבואר שם א"כ לאוסרה לכהנים ודאי דא"נ הבעל דל"מ הך חזקה לשאר מילי רק למה שהאמינו בכתובה דהם אמרו וזה נכון בסברא וא"כ ליכא מגו דשמא עיני' נתנה באחר וגם לא תפסל לכהונה דיהי' לה אמתלא לכן סובר הה"מ דכיון שכתב בהלכה י' דדעת הרמב"ם דגם בשטענה נאנסתי או מ"ע היכי דליכא רק חד ספיקא א"נ בטענתה להתיר מבעלה א"כ לפ"ז אפילו תטעון מ"ע, תהי' אסורה לבעל אם הוא כהן א"כ אין לה אמתלא דמאחר שאינה נאמנת גם אם תטעון מ"ע ואסורה א"כ הי' לה לטעון מ"ע דלא, פסלה מכהונה עכ"פ לפי דברי' אף שלא תהי' נאמנת ועוד דאם תטעון מ"ע תוכל אחר מיתת בעל ליתן אמתלא ששקר דובר הבעל ואי דהי' לה לטעון נאנסתי הא יש לה אמתלא דלא טענה לפי שגנאי הוא לה כמ"ש תוס' כתובות ד"ט דלכן מ"ע ל"ה בכלל ס"ס דהי"ל לטעון משא"כ באונס דגנאי הוא לה אבל נאנסתי מדטענה אף דגנאי ולא טענה מ"ע א"כ נראה א ש דאמת כן הוא ול"מ אמתלא ששקר דובר הבעל ועוד כיון דר"ג בא להוכיח דנאמנת נאנסתי מכח מגו שפיר הוכיח דאי נאמר דלא תהא נאמנת הי' לה מגו דמ"ע דנאמנת לענין כתובה ועדיין אסורה לבעל אם הוא כהן דלהתיר עצמה א"נ כמ"ש הה"מ וא"כ שפיר לא תועיל אמתלא דהי"ל לטעון מ"ע כנ"ל לישב ומעתה ראיית הה"מ נכונה דאי תימא דאמתלא דטעתה בדין הוי אמתלא א"כ לא פסלה מכהונה דתיכל לטעון עיני נתתי באחר לכן טענתי נאנסתי ובאמת בתולה אני ולא טענתי בתולה אני כדי שאטול כתובה ואי דהי"ל לטעון מ"ע דאינו גנאי תוכל לומר סברתי דאהי' נאמנת להתיר לבעלי ג"כ ובאמת יש חולקים בדין זה כמ"ש הה"מ לכן טענתי נאנסתי כדי שאצא מבעלי כהן דמתניתין סתמא תנן בין בא"כ בין בא"י לענין כתובה ר"ג ור"י דפליגי לכן כ' הה"מ דהרמב"ם הוציא דטעות בדין ל"ה אמתלא וא"נ א"כ א"נ לומר שסברה דבטענת מ"ע תשאר תחת בעלה וע"כ מדלא טענה מ"ע ע"כ א"נ כלל לומר ג"כ ששקר דיבר הבעל ובתולה היא וא"כ פשט שפיר דטעות בדין ל"ח אמתלא כנ"ל לישב דברי הה"מ ובזה י"ל קו' הרשב"א דמה מגו דמ"ע דלא פסלה נפשה מכהונה הא עדיין תהי' פסולה דא"נ להתיר עצמה לשאר כהנים כיון דליכא רק חדא ספיקא לשיטת הרמב"ם וי"א שהביא הה"מ ולפ"ז ניחא דאם תטעון מ"ע אז שפיר יועיל אמתלא לשאר כהנים דבתולה אני ולא טענה כן שלא תאסר על בעלה או שלא תפסיד כתובתה וא"ל דהי"ל לטעון נאנסתי דגנאי הוא לה אבל כשטענה נאנסתי לא מהני אמתלא דהי"ל לטעון מ"ע ודוקא אם היא א"כ וטוענת מ"ע א"נ להתיר עצמה לבעל בחד ספיקא אבל בא"י וכן בא"כ נאמנת אח"מ בעלה באמתלא ולכן שפיר במ"ע לא תפסל לשאר כהנים לעולם דיש לה אמתלא שלא טענה בתולה אני להרויח כתובה ונאנסתי לא רצתה לטעון דגנאי הוא לה

אכן דעת הראב"ד נ"ל דסובר דאף לשאר כהנים אם טוענת בתולה אני אסורה דכיון דהרבה פוסקים פסקו דכתובת בתולה דאורייתא ומ"מ פ"פ נאמן וכן מוכח לשיטת רש"י סנהדרין ד"ח ועיין בתוס' שם א"כ הך חזקה דאא"ט חזקה אלימתא וה"ה דמועיל למשוי ספק זונה למתסר אשאר כהנים וקו' הרשב"א הנ"ל יתרץ כמ"ש הרשב"א דלאו שתהא נאמנת בטענת מ"ע להכשיר עצמה רק לפי דברי' הוא כהיתר ומייתי ראי' מקדושין כסבורה אני ע"ש. או דסבר דהך מגו לאו עיקר טעמי' דר"ג רק דבו"ש וחזקת הגוף כדמוכח כתובות דע"ה דמדמי הא דר"ג להי' בה מומין ושם ליכא מגו ותו מ"ע אני תחתיך דליכא מגו אמאי מהימנא וע"כ בחזקת הגוף סגי דלהימנא וגמ' דנקט מגו לרווחא דמלתא י"ל דגמ' לא איירי רק בא"י אבל בא"כ אה"נ דליכא מגו ומ"מ מהימנא משום חזה"ג וא"כ אין ראי' להה"מ והה"מ סובר הואיל דמתניתין סתמא ובא"כ נמי איירי ובגמ' אמרו עלה דאיכא מגו מוכח דל"מ אמתלא שטעתה בדין

ובמה שחדשנו לרש"י דכתובה דאורייתא מ"מ פ"פ נאמן א"כ גם אשאר כהנים נאמן במכחשת לאוסרה מצאנו ישוב למה שתמהו ארש"י כתובות ד"ט דפי' דר"א אמר נאמן לאוסרה עליו אבל להפסידה כתובתה לא שהקשו מהא דאביי אי למיתב לה כתובה משמע דפשוט יותר הפסד כתובה מלאוסרה וכמ"ש תוס' דאם ס' בקי נמי מפסדא כתובה א"כ דלמא ר"א לאוסרה וכ"ש להפסידה וכ"כ התוס' ד"ט ע"ב אליבא דר"א ולפ"ז ניחא דק"ל לרש"י אמאי אמר לאוסרה עליו הא לשאר כהנים לא ואי אית לי' חזקה דאא"ט ליהימן אף אשאר כהנים לאסור כמ"ש לשיטת הראב"ד דאל"כ קשה קו' הה"מ דרש"י לטעמי' דחזקה דאא"ט מהני אפילו בדאורייתא וא"ל דספק בקי אף לדידי' תשתרי דנוקי אחזקת היתר לכן הוכיח דל"ל חזקת אא"ט וא"כ א"נ להפסידה כתובתה אבל התוס' סברי דרק בשביל הם אמרו נאמן להפסיד ואי כתובה דאורייתא א"נ להפסיד וה"ה דא"נ לאוסרה אשאר כהנים כמ"ש בדעת הה"מ א"כ שפיר מצי ר"א סבר דלהפסידה נמי נאמן דכתובה דוקא בשביל הם אמרו האמינוהו ולא לשאר כהנים ובחידושי תרצתי דברי רש"י בכמה אנפין: