שו"ת הרד"ד אבן העזר א מח

ומסקינן התם דהואיל וכפרה ספיקא ועשתה פעולה וקבעה איסור אכילה אף שהי' מכח ספק הואיל ואיקבע לאיסור אכילה ונתכפר כשנודע אינו משנה הפעולה הראשונה להתיר. כן למדו התוס' דאם הי' ספק כאן ונתכפר ואח"כ נודע עדיין מותר באכילה דלא גורם הידיעה לפסול הקרבן כמו שאינו גורם התם להתיר אכילה וכשם שלהקל אין דנין דידיעה גורמת שיאכל כמו כן להחמיר אין דנין שיפסל בשביל ידיעה והתוס' סברי דמקולא לחומרא דנין. אך בזה צדקו דברי כ"ת דתוס' קאי אי נימא דמים בודקין

ומ"ש כ"ת על הרמב"ם שפסק במת הוא או היא דאין שיריים נאכלין נגד ברייתא ערוכה בסוטה ד"ו וכתב שמצא בפ"מ על הירושלמי שתמה וסיים דצריך נגר דליפרקינה אנא לא נגר אנא ואפרקינה בס"ד על דרך האמת דבאמת בגמ' אמרו דכפרה ספיקא פי' רש"י דלא לעשות מזכרת עון רק שהכשירה שיבא וישקה אותה ובאמת דחוק הוא בגמ' לשון כפרה לכן הרמב"ם מפרש כיון דאנן קיי"ל דמשקה ואח"כ מקריב א"כ מסתמא דברה הברייתא אם עשה כדין ואז המנחה עשתה פעולתה שהי' השקאה והקרבה לכן שירי' נאכלין. אבל הרמב"ם הביא בה' סוטה פ"ד הקריב מנחתה ואח"כ השקה כשירה ובאותה הלכה הביא קרב הקומץ ואמרה טמאה או איני שותה או שמת הוא כו' ואח"כ הביא דאם קרב הקומץ והי' א' מכל אלו אין שיריים נאכלין קאי אלמעלה שלא השקה עדיין כדפתר שאמרה איני שותה וכן הקריב ואח"כ השקה וא"כ מיירי שהמנחה הקריב ולא השקה וא"כ עדיין לא הי' מזכירה עון כ"ז שלא שתתה וסובר הרמב"ם דהא דאמרי בגמ' דכפרה ספיקא היינו שהי' מזכרת עון ואיירי ששתתה והקריבה הקרבן דאז לא חסר מידי אבל כשחסר השתי' אף שקרב הקומץ לא מקרי כפרה ספיקא ואין שיריים נאכלין כלל. וזה נכון מאוד. ומה שלא הביא אם אחר הקרבה ושתי' מתו דאז מלתא דפשיטא לי' דשירי' נאכלין דמה"ט לא רצה רש"י לפרש הגמ' אחר שתי'. ומצאתי סעד לדברי מדברי הרב מאירי בסוטה וז"ל שם כתב קרב הקומץ אלא שלא הספיק לאכול השיריים עד שמת הוא או היא שירי' נאכלין שהרי כפרה ספיקא כלומר גמרה כל הצורך שהרי שתתה וקרבה מנחתה והואיל ובהכשר קרבה כו' הרי דמפרש מימרא דגמ' בקרבן שאחר שתי' דלא כפי' רש"י והכי הרמב"ם אזיל כשיטתו ולכן פסק שפיר וזה אמת וברור: סימן כג

שאלה עובדא באשה פה"ק שבעלה ישב במאסר מאדלין והיא נסעה אליו וטרם נסעה טבלה לנדתה וילדה בן מהו להכשיר הולד כי אמרה שמבעלה היא מעוברת

תשובה הטור באה"ע סי' ד' כתב וז"ל כתב הרמב"ם הי' בעלה במדינת הים וילדה ה"ז בחזקת ממזר שאין הולד משתהא במעי אמו יותר מיב"ח ובה"ג כתב שאינו בחזקת ממזר שאנו תולין לומר שמא בצנעא בא והמחבר שם הביא שני דיעות ומסיים כיון דפלוגתא הוא הוי ס' ממזר והב"ש כתב דדעת בה"ג שמא בא ע"י שם אע"ג דגבי גט מתנה ע"מ שתעלי לרקיע הוי תנאי, שא"א לקיימו ולא אמרינן דאפשר לעלות ע"י שם כמ"ש תוספ' משום להכשיר הולד שאני ולדיעה זו הולד כשר ולא כמ"ש בפרישה דהוי ספק והתוס' והרא"ש כתבו דאנן תולין אף שהיא אינה אומרת כן מיהו תוס' קדושין דע"ג כ' דאנן לא תלינן שבא ע"י שם אא"כ היא אומרת כן עכ"ל הב"ש. ונעתיק לשון בה"ג בגטין ממזרות אין חוששין לה ה"ד כגון דקאמרי הלך בעלה למדה"י וזניא והו"ל ברתא לא חיישינן דאמרינן דלמא בעלה בא בצנעא ושמש כהא דאבוה דשמואל אתא בשם ושמש ומ"ט הוי חכים דכי אזיל אבוה דשמואל למערבא אשכח מדיתא דהוה ידעא בלישנא דצפרי א"ל, אזדקק לי ואנא יהיבנא לך כך וכך משום דהוה ידעה דנפיק מיני' גברא רבא ערק מינה והדר אתא בשם ההוא ליליא ואזקק לדביתהו והדר אזיל לסוף אשתמע מלתא דמעברא אתיוה לב"ד ואלקוה אמר שמואל בכריסה דאמה אכוף רישא כי היכי דאמטי' ריש שוטא עכ"ל בה"ג. וע"ז הקשה הרא"ש פ"י יוחסין מהא דרבה תוספאה דלא הכשיר רק עד י"ב ירחא שתא ולא יותר דלמא בא ע"י שם ותי' הרא"ש דאם מודים שלא בא בתוך הזמן אין להתיר רק עד יב"ח תו הקשה הרא"ש מהא דקדושין דע"ג דאמרינן דאיכא מיעוט שהלכו בעליהן למדה"י ותי' כיון דחזינן שהשליכתו הוי ממזר דאי איתא שבא בצנעא לא היתה משליכתו עכ"ל ותוס' כתבו לחד תי' דבעינן שתטעון כן שבא עלי' בצנעה

והנה הקו' מרבה תוספאה אפשר לישב דלכאורה למה נתלה במלתא דלא שכיח שבא ע"י שם דחזינן בגט דהוי א"א לקיימו רק כיון דאמרינן לענין הבחנה דבזנות ל"ח דאשה מזנה מתהפכת ומזנה כדי שלא תתעבר ולא שכיח א"כ למה נימא דנתעברה בזנות דהוי מידי דלא שכיח דהי' מתהפכת ואי דתתלה דבעלה בצנעא בא הא היתה מתהפכת דיריאה שבעלה יכחישנה לכן להכשיר הולד אמרינן דבצנעא בא ואי דלא שכיח הא גם זנות לא שכיח שתתעבר דמוקמינן איתתא אחזקת כשרות ולפ"ז אי אשתהי תליסר ירחי שפיר אסורה דבכה"ג למה נתלה במידי דלא שכיח שבא ע"י שם דלמא זנתה וזנות בלא עדים דכאן א"צ להתהפך דהיא היתה סבורה שתלד לתשעה כדרך הנשים א"כ אפילו זנתה אחר הליכת בעלה חדש או שתים לפי חשבונה תלד לי"א או לי"ב חדש מעת הליכת בעלה ונתלה דאשתהי א"כ למ"ל להתהפך וכיון דבכה"ג שכיח שתזנה ותתעבר למה נתלה במידי דל"ש שבא ע"י שם ולפ"ז אי אשתהי י"ג או י"ד או ט"ו הולד ממזר ואי אשתהי ט"ז או יותר אז איכא ראי' מדלא נתהפכה דבצנעא בא הולד כשר כמ"ש בה"ג ולפ"ז אפשר לכוין גם דעת הרמב"ם לדעת בה"ג רק דסובר דאחר יב"ח היינו י"ג וי"ד וט"ו אז י"ל דלא נתהפכה שהיתה סבורה שלא ישהא הולד יותר מט"ח לכן שפיר לא תלינן שבא בצנעא אבל בעבר זמן מרובה דאז שפיר מודה לבה"ג כיון דגם שנימא דנתעברה בזנות לא שכיח מוקמינן אחזקת כשרות דע"י שם בא

ובזה אפשר לישב לקושיית המל"מ פט"ו מה"א אהא דחגיגה די"ד דבתולה שעיברה מהו לכה"ג דמסקינן דשמואל לא שכיח וחיישינן שמא באמבטי עיברה דא"כ הא דרבה תוספאה למה הוצרך לאשתהי נימא דבאמבטי עיברה ולפ"ז ניחא דשפיר הא דמכשרינן לכ"ג רק משום דאם היתה מזנה היתה מתהפכת כדי שלא תתעבר וא"כ אמרינן דבאמבטי עיברה אבל בעובדא דרבה תוספאה דשם י"ל דמזנות ותולית בבעל דאשתהי הולד לכן לא תלינן באמבטי ואסור אחר יב"ח

ויש ג"כ לישב קצת קו' תוס' בחגיגה דהיאך אמרו דשמואל ל"ש הא רוב בקיאין בהטי' ותי' תוס' דלהתעבר ל"ש אבל קשה הדבר לומר דבאמבטי יהי' יותר שכיח מעיבור ע"י הטי' ולמה זה בני ממזר נאמן ופוסלין ולד אחר יב"ח ועיין במ"ל ולפי"ז ניחא דהא דאמבטי ג"כ ל"ש כהא דשמואל רק דמ"מ יותר מסתברא לתלות באמבטי מהטי' דכיון דהיא אינה יודעת אם הטה והיתה חוששת שתתעבר א"כ איכא תרתי דל"ש חדא דתתעבר ותשאר בתולה ע"י הטי' ותו דלא תתהפך מיראה שמא לא הטה שפיר ויגלה נבלותה משא"כ באמבטי דלא אסקי אדעתה שפיר חיישינן דליכא אלא חדא דל"ש אבל בכ"מ שאפשר לתלות בבעלה כגון אחר יב"ח אז ודאי אין סברא דמתהפכת ומזנה דשמא זנתה ותולית דאשתהי שפיר לא תלינן באמבטי דל"ש ולכן כשאומר זה בני ממזר נאמן ואפילו למאן דל"ל אשתהי ביבמות ד"פ ופוסל קודם יב"ח י"ל כיון דחדש העשירי ודאי שוהא א"כ בילדה לי"א חודש י"ל דזנתה חדש אחר פרידת הבעל וסברה דתתלה שנשתהא עשרה חדשים והיא תלד לט' כדרך כל נשים לכן אינה מתהפכת ע"כ לא תלינן באמבטי דל"ש דבחדש עשירי כ' הח"מ בא"ע ס"ד דלכ"ע אמרינן אשתהי או אפשר למאן דל"ל אשתהי אה"נ דכשר דאמרינן שמא באמבטי איעברה

תו תמה המל"מ שם כיון דכתבו תוס' גטין דמ"א דלכן לא דחי עשה דפו"ר לאו דלא יהי' קדש דבהעראה א"א להתעבר ואיך אפשר להתעבר באמבטי וכן איתא בקדושין דע"ח בשלא גמר ביאתו לא לקי משום לא יחלל זרעו עכ"ד תמה אקרא איך דחה דברי הגמ' בשביל קושיא אשר מהנמנע להתעבר וכי לא היו חז"ל בקיאי בטבע מינן ובאמת פריך בחגיגה דט"ו מהא דש"ז