שו"ת הרד"ד אבן העזר א מז

סימן כב ב"ה כבוד ידידי חביבי הרם הגאון החריף ובקי המפורסם וגדול שמו כו' מו"ה ישראל יהושע נ"י אבד"ק קוטנא

יקרת מכתבו מיום ב' י"א טבת הגיעני ע"י הזדמנות דרך ווארשא ואחר עד עתה וראיתי דבריו הנחמדים ויען שדר לן תרי תמיהי בתוס' סוטה ד"ו ע"ב ד"ה כי קדוש עיינתי בהם ואם כי לפום ריהטא פלא על דברי התוס' ראשונה מה שדימו הא דמנחת סוטה להא דשלו תצא ותרעה בעדר דשם הקרבן שלה ונהי דבעלה מביא עליה מאחריות כתובה שכן אמר ר"י בנזיר דכ"ג מ"מ כי אקני במלתא דצריכא אבל כאן עיקר חיוב קרבן על הבעל להביא כמ"ש בירושלמי ומפריש שלא מדעתה ודמי לשלה דבחטאת תמות. וזה י"ל בדוחק דהתוס' קאי התם למה דס"ל בסוטה דכ"ג דבספרי יליף דאחריות קרבן נזירתה על הבעל מסוטה משמע דאין החיוב על הבעל רק על האשה דאל"כ היאך יליף נזירות מסוטה נהי דהתוס' מסקי התם בשם הירושלמי דקומץ לעצמו ושיריים לעצמן מפני שותפות של איש ואשה מ"מ קאי כאן התוס' לפום שטתייהו דמעיקרא אשר באמת מורה כן שיטת רש"י דסובר דאף בנדרים ונדבות הדין כן יעיי"ש

אמנם האחרון הכביד דמה מייתי תוס' בנזיר שהפריש בהמתו ונגנבה דהא שם בעי שאלה לחכם כמו שכ' תוס' נזיר וא"כ מה הקשו תוס' כאן. וע"כ מוכח באמת בסוגיא דנזיר דשקיל וטרי אי פותחין בנזיר משמע דדוקא ע"י שאלה

ולמען לא יהי' ח"ו דברי רבותינו כטעות נ"ל להצדיק דבריהם הנה גם דברי הירושלמי התם שתמה על ר' חייא דאמר שותפות היא ואת אומר מנחתה ומשני דמשתעי בלישנא דקרא דכתיב מנחתה וג"ז תימה דא"כ קשה על המקרא למה כתוב מנחתה והנה הירושלמי בעי בפ' ב' דסוטה אי מפריש שלא מדעתה דדוקא קיני זבין דמכשירה לאכול בקדשים א"כ מפריש שלא מדעתה ומסיק דכתיב ושמחת בחגיך וא"י לשמוח עמה. ואציע דשני פעולות עושה האחת אם טהורה היא ונקתה ותשב עמו ויקויים ושמחת בחגיך ואם טמאה היא קראה הכתוב מנחת קנאות מזכרת עון ומעורר העונש והדין עלי' ואם תמות מיתה מכפרת או להענישה. וזה פירוש הירושלמי [ובזה י"ל דברי רש"י סוטה דכ"ג הקומץ קרב לעצמו שפירש דמתנה אם של אשה הוי לשם הקטרה ואם שלו לשם עצים דמה תנאי שייך בה וכן הקשו תוס' ולפ"ז ניחא דתנאי אם זינתה הקרבן שלה ואם לא זינתה הקרבן שלו אמנם זה לדעת תוס' דאמנחת סוטה קאי מיהת רש"י שפירש שם גם בנדבה עדיין קשה קושיית התוס' דמה תנאי שייך בה ואכ"מ להאריך] שותפות של איש ואשה דאם טהורה היא הוי שותפות לבעל שעי"ז תוכל לדור אתו. אמנם אם חטאה מה יש לבעל במנחתה אין הקרבן גורם רק להענישה וזה גמול ידי' עשתה לה והוי קרבנה ולכן הכתוב כינה מנחתה לפי שהכתוב מדבר מנחת קנאות מזכרת עון ואז יתייחס לה אמנם אם תטהר הוי גם לו תועלת שיכול לשמש אתה ולשמוח עמה והוי שלו ג"כ ולכן תמה הירושלמי למה מביא המשנה דלא הזכירה מענין מזכרת עון הי' לו ליתני מנחתו רק מלישנא דקרא דהכתוב מורה על הנס שמזכיר עון כי אם טהורה ואינה מקבלת עונש זה טבע הוא. ולכן משני דגם המשנה אורחא דקרא נקט. ממילא מיושב תמיה הראשונה שתמה כ"ת דכיון דעדים יש שטמאה ואז אם תשתה ולא תבדק לא אמרינן סהדי שקרי א"כ תיאסר על הבעל ואין תועלת לבעל במנחתה והפרשתו שלא מדעתה אינו מועיל כלל וכיון דאיגלאי מלתא למפרע שאין תוחלת לבעל לדור אתה אף אם לא תבדק א"כ הקרבן אינו רק בעבורה שתזכיר עון ואף אי סהדי שקרי הן מ"מ אין תקוה לבעל דאנן מחזקינן דזכות תולה ולאו שקרי א"כ אין הקרבן רק שלה ורק ממון שלו הוא מצד אחריות כתובה כמו קרבן נזירות וחטאת חלב א"כ שפיר תמה דא"כ כיון דהקרבן שלה הוא א"כ תצא ותרעה בעדר. דנהי דאפשר שתבדק ביש עדים מ"מ אם לא תטהר לבעל רק שתבדק זה אינו מיוחס אצל הבעל כלל. ואף דבבעלה כהן אינו נאכל אפילו נטמאה האשה מפני שותפתו של איש ה"ט דמיהת ראוי אם טהורה היא אבל ביש עדים אפילו טהורה היא באמת מ"מ אם יבאו עדים תיאסר דאנן לא מחזקינן בשקרי וא"כ בין טהורה או טמאה באמת מ"מ לא ישיג בעל תוחלת ולא שייך לומר דקרבנו של בעל ואדרבה שלה הוא

מעתה יתורץ ג"כ תמיה השני' של כ"ת, הנה נחזי בנדרים דכ"ה ע"ב קונם אשה שהכתה את בני ונודע שלא הכתה לא בעי שאלה לחכם ואם אמר קונם אשתי אף שסבתו הי' על מה שסבר שהכתה ולא אמר להדיא שהכתה אז בעי שאלה לחכם. והנה נודע בנזיר והקדש דפליגי ב"ש וב"ה אי יש שאלה דלב"ש אין שאלה הואיל והקדש טעות לדידהו הוי הקדש וכן נזירות טעות לכן גם שאלה לא מהני ע"כ צריכין להבין מהו פעולת השאלה לחכם אם הוא עוקר הנדר כאילו לא דיבר כלל ולא הוציא בשפתו א"כ מה טעמי' דב"ש דלא מהני שאלה מה ענין זה להקדש טעות הא הנדר משוי לעוקר דבריו כאילו לא דיבר או אפילו אי נימא דחשיב ע"י שאלה לחכם כאילו אמר תנאי דאילו היו בני אדם שיפייסו לא נדר או שאם נגנבה הפרה לא נזר ג"ז מ"ט דב"ש דנהי דהקדש טעות הקדש אבל ודאי מודים דתנאי מהני בהקדש. ועכצ"ל דאינו עוקר כאילו לא ביטא בשפתיו או כעושה תנאי רק כיון דאם אמר קונם אשתי שהכתה ונודע שלא הכתה ל"ב שאלה רק כשאמר סתם קונם אשתי ומצא פתח שהי' מחשבתו על שהכתה בנו אז החכם עושה פעולה כאילו תלה בפירוש הקונם שהכתה וכיון שלא הכתה מותר ולכן בהקדש נהי דהחכם פועל כאילו תלה הנזירות בהכאה מ"מ אף אמר בפירוש הריני נזיר או מקדיש לפי שהכתה את בני ונודע שלא הכתה מ"מ הקדש טעות הקדש א"כ מה יועיל השאלה. אבל לא מצי למימר דהוי כאילו פירש שאם לא הכתה את בני לא יהי' נזיר אין ענין טעות דהא תנאי גמור מהני אפילו בהקדש לב"ש. ומאחד שביארנו פשוטן של דברים דשאלת חכם אינו כמבטל הדברים הראשונים ולא כעושה תנאי רק כטועה בדבר ונמצא טעות. א"כ נפשוט ממאוחר אל הקודם דאם הדין הריני נזיר והפריש בהמה ונגנבה דמועיל להיות פתח להתיר עכצ"ל דהחכם פועל בשאלתו כאילו אמר להדיא הריני נזיר שהפרשתי בהמתי ואם נגנבה הוי טעות וא"צ שאלה לחכם כלל רק מה דבעי שאלה לפי שלא תלה ואמר הריני נזיר שהפרשתי בהמתי רק אמר סתם הריני נזיר וזה דומה להכתה את בני שהזכרנו והחכם משוי הדבר כאילו תלה ואמר הריני נזיר שהפרשתי בהמתי ואז א"צ שאלה. וזה יצא להם להתוס' מדברי הגמ' הנ"ל דאפילו מנזיר דהוי כהקדש לכל מילי בכה"ג א"צ שאלה וא"כ כיון דמן הפרשת הבעל אינו שחפץ להמיתה רק להתירה שתשאר תחתיו ואין שום דבר אחר דאם אמר שא"ר להשקותה אינה שותת ול"ד להריני נזיר דאף אם אינו חפץ להקריב קרבן מ"מ חפץ בנזירות משא"כ כאן אין הקרבן רק על אופן שתהי' מותרת אם לא תבדק ובעדים שטמאה אני לא יפיק זממו כלל א"כ כאן הוי כאילו פירש הריני נזיר שהפרשתי בהמתי א"כ הוי הקדש טעות לב"ש שפיר והוסיפו להביא הך דנזיר שנגנבה דאפילו אם הבעל מפריש דמי לנגנבה דשם מוכח דבתולה בהפרשת בהמה ל"ב שאלה ומותר בלא שאלה ע"כ דאל"כ אמאי מהני שאלה בלא תלה דהפרשת בהמה וא"כ הכא דודאי תלה בדבר הבדיקה א"כ ביש עדים דטמאה דתהי' אסורה עליו הוי טעות כנ"ל נכון בפירוש דברי התוס' הנ"ל

ומ"ש כת"ה על דבור תוס' שם ד"ה קרב הקומץ שמדמה לחטאת עוף באה על הספק והקשה כ"ת דמאי מייתי דהא התם ממין שמביא על הודאי מביא על הספק ולענ"ד דל"ק כלל דבשלמא אם היו דנין אם הקרבן כשר או פסול לפי שהי' ספק ונודע עתה ודאי היו צודקים דברי כ"ת כיון דממין שמביא לכן כשר אבל כאן אם נודע אינו מביא. אבל באמת התם מ"ד דבנודע מתיר באכילה בחטאת ספק לפי דבנודע איגלאי מלתא דמותר באכילה וטעמא דממין שמביא על ודאי מביא על ספק