שו"ת הרד"ד אבן העזר א מד

דסובר מעשה ב"ד א"צ קיום ג"כ קשה מ"ל זיוף ח"י עדים או דיינים ועכ"ז סובר כן מיהת בדבר דרבנן כדאי הרי"ף לסמוך בשעת הדחק וזה מצינו בכמה דוכתי ושפיר נכונים דברי רמ"א דמעשה ב"ד לדעת רי"ף אינו צריך לומר בפ"נ ובפ"נ א"כ בשעת הדחק יש לסמוך עליו

ואפשר לישב כונת הט"ז דהוא סובר דהרי"ף מודה בשהבע"ד מכחיש דבעי קיום דאורייתא כמ"ש הר"א כהן הובא בש"ך סי' מ"ו דגם מעשה ב"ד קיום בעי דדוקא באין בע"ד לפנינו הוא דהקילו במעשה ב"ד דהם אמרו והם אמרו והא שהקשו תוס' כתובות דכ"א אהרי"ף מעד ודיין מצטרפין ולא אוקמי בהבע"ד טוען מזויף דהתוס' ל"ל סברת הר"א כהן או י"ל דלא הקשו רק אתוספתא דמעשה ב"ד א"צ קיום וניחא להו לתרץ דדוקא בפרוזבול דלא שביק היתרא והא דהרי"ף פג"פ פירש עד הלואה ודיין שמעיד שנתחייב בב"ד ולא פירש בקיום בשהבע"ד מכחיש דזה עדיפא לי' וא"כ כיון דעיקר תקנת בפ"נ ובפ"נ לא הי' רק שמא יבא בעל ויערער כמבואר בריש גטין א"כ מה יועיל אפילו להרי"ף מעשה ב"ד אם יבא ויערער צריך קיום א"כ גם עתה בעי בפ"נ ובפ"נ כדי שלא יערער וא"כ אי לא אמר אף להרי"ף תצא לכן תמה הט"ז ובאמת התשב"ץ ורשב"ש איירי בשליח לקבלה דלא חיישינן לערעור כיון דגירש כמ"ש הר"ן בגטין שפיר הקילו אבל להולכה מנין משא"כ הרמ"א סובר דאף אם יערער מעשה ב"ד ל"צ קיום להרי"ף א"כ שפיר כדאי הרי"ף לסמוך עליו בשעת הדחק ועגון. ועוד אפשר לישב ואכתוב לקמן

ולפ"ז אי נימא כדעת הרמב"ם ראוי להקל כאן כיון דהי' זכוי והוי כמו קבלה ונהי דבזכוי לחוד לא סגי רק הולכה נמי בעי הא טעמא דהולכה בעי קיום או בפ"נ הוא משום כיון דאינו מגרש מיד חיישינן שיערער כמ"ש הר"ן פ"ק דגיטין וא"כ כיון דבל"ז כתבו האחרונים דל"ח במומר שיבטל הגט כיון דאומרין לו שע"י הקבלה אשתך מותרת לא מבטל עוד ומעתה ה"נ י"ל כיון דגמר לגרש בזכוי לאלתר ואמרו לו שהיא מגורשת לא יחוש לערער עוד וא"צ לומר השליח כמו בשליח לקבלה של"ח לערעור ותו לדעת הרי"ף דמעשה ב"ד א"צ קיום שם נכתב דשליח אמר בפ"נ ובפ"נ ונהי דלסברת הט"ז אין להקל מ"מ בשביל זכוי שהיא דעת הרמב"ם להקל וגם כי הט"ז חולק אין דבריו מוכרחין א"כ ראוי להקל וכבר הארכנו (בתשו' י"א) הרבה ראיות להרמב"ם ומה שהקשה הרשב"א עליו כבר תמה הכ"מ פי"ב מה"ג דאין כלל קו' על הרמב"ם. ומה שהשיג הראב"ד פ"ו מה' עבדים ג"כ תמיה בעיני וז"ל א"א זה הדרך הולך על דרך לא טוב לפ"ד כי הוא מפרש אשה מכי מטא גטה לידה אגרשה שא"צ לקיימו ואין זה הדרך נכון בעינינו וכי היכן מצינו שקרא עליו ערעור שיגבה בלא קיום ואם יאמר שא"צ קיום עד שיערער עליו ומנ"ל דמתניתין לא ה"ק דלמא מתניתין נמי ה"ק צריכה שתאמר בפ"נ ובפ"נ שלא תבא לידי ערעור שלא תוכל לקיימו ואמאי אקשי' לי' מכי מטא גטה וכו' ונפלא כוונתו דאם פירש דהרמב"ם סובר כ"ז דלא מערער ל"ח בקבלה שיערער ותנשא כמ"ש א"כ מה הקשה דהא מתניתין קתני ובלבד שתהא צריכה לומר והא באמת א"צ כלל ותנשא בלי זה וא"ל דכוונת הראב"ד דנהי דאם תרצה תנשא בלא בפ"נ רק דמאי אקשי' בגמ' לימא דמתניתין עצה טובה קתני כדי שלא יערער חדא דלשון צריכה לא משמע הכי דעצה טובה הוא דאדרבה אמרו בגיטין ד"ה בא"י לא צריכת ואי עבדית אהנית דאי אתי בעל ומערער לא משגחינן בי' תו קשה דאי תימא דיש לפרש דמתניתין עצה טובה למה פריך בגטין דכ"ד אר' יוסף רישא וסיפא בח"ל ומציעתא בא"י ומאי קושיא דלמא סיפא דאשה מביאה גיטה נמי בא"י רק עצה טובה כדי שלא יערער ודוחק לומר דבא"י דמצויין לקיימו אפילו עצה ל"ה דאם יערער שכיח לקיימו משא"כ בח"ל לקבלה כיון דל"ש לקיימו הוי עצה אבל כמה חלושה הקושיא הזאת

תו כתב הראב"ד והמתרגם הזה ג"כ איך סתם דבריו ואמר שא"צ קיום בודאי אם יערער בעל ואדון צריך קיום תמיה בעיני דבה"ע כתב הרמב"ם כמו שבארנו ובפ"ז מה"ג כתב להדיא דאם בעל טוען תנאי או מזויף צריך קיום הרי להדיא דלא סתם דבריו וצ"ע ובאמת העתיק דברי הרמב"ם בסי' קמ"ב סי"ג ודעת הראב"ד בלשון וי"א משמע דפסק כרמב"ם וכן דקדק הנו"ב מה"ת סי' קל"ז וקושיתו שהקשה תירצנו (בתשו' י"א) וכיון דדעת רמב"ם ור"ן בפ"ק דגיטין והריטב"א גטין דכ"ד מפרש הא דמכי מטא גיטה לידה כמ"ש הרמב"ם ופי' הריב"ש סי' שפ"ה גם הריטב"א הביא ודחאו ורשב"ש הביא דרשב"ץ סמיך אדעת הרמב"ם לבד להקל וגם הוא הי' מורה כן שכבר הורה הזקן אף בלי מעשה ב"ד וכ"נ מדברי המחבר יאות להקל בנ"ד

אכן מה שיש לנו לספק דכיון שכ' התשב"ץ ח"ג סי' ס"ו למאי ניחוש הבעל לא זייף דא"ח לקלקלה בידי שמים השליח לא זייף דאא"ח ולא לו האשה אנן ידעינן דלא ידעה דהגט נשלח מנוא אמון א"כ אפשר לומר דהואיל ומומר הוא שמא חשוד לקלקלה בידי שמים כהירושלמי פ"ק דגטין מאן לימא לן דאפילו בבעל רשע איירי שהמיר דתו ולא חיישינן שיקלקלה בידי שמים אבל בל"ז הקשיתי על תשב"ץ דאיך כתב שם דקיום אינו רק מדרבנן הא שם לא נודע מי שלחו א"כ מדאורייתא בעי קיום כמ"ש הש"ך סמ"ו סק"ח בנמצא שטר קדושין בשוק וכן יש לתמוה על רשב"א גטין דע"א אהא דמצאו כתוב פ' מת דהשתא מפי כתבם דאורייתא מקילין כ"ש קיום דרבנן ואמאי הוי דרבנן הא נמצא כתוב ל"ש לא חציף לזיופי כמ"ש הש"ך לכן נראה דהם סוברים דוקא במלוה ומקבל מתנה חיישינן שיזייפו בעבור הנאתם ורק מד"ת אוקמינן אחזקה דלא חציף אבל בנמצא דאזדא חזקת לא חציף ד"ת בעי קיום וכן בשטר קדושין י"ל דבעל זייף כדי שתהי' מוכרחת לישאנו או למיהב תרקבא דדינרי שיגרשה לכן בנמצא דליכא חזקת לא חציף שפיר כ' הש"ך אבל במת דאשה לא עשתה כן שתנשא דהי' לה לומר שמעתי מפי איש שמת והיתה נאמנת כמבואר שבועות דל"א באמר לדידה ולא אמר לב"ד ובש"ע אה"ע סי' י"ז א"כ לחוש שהבעל זייף לקלקלה אינו חשוד בכך ואי שמא אחד מפסולי עדות או צרה לא חיישינן מדאורייתא דהכי מבואר בהאשה שהלכה בשמע קול איש פלוני מת וכן בפ' התקבל דס"ו מי שהי' מושלך בבור ואמר כל השומע קולי יכתוב גט לאשתי ופריך בתרווייהו ודלמא צרה ומשני בשעת הסכנה כו' והריב"ש מדייק דעכו"ם מסל"ת מהני מדלא פריך דלמא עכו"ם ומה יתרץ הריב"ש בהא דגטין דלא הוי מסל"ת ניחוש דלמא עכו"ם שישקר לקלקלה וע"כ דאף לעכו"ם מהמנינן דדוקא אפלוני דמת אינו בר עדות אבל היכי דלאו עדות רק דניחוש שיאמר שהוא הבעל ומצוה לכתוב גט לא חשדינן ומה"ת ודאי ל"ח דאל"כ בדאורייתא אין לחלק בין שעת סכנה או לא וא"כ נכונים דברי התשב"ץ דכיון שבעל א"ח לקלקלה א"כ לזייף ודאי מה"ת ל"ב קיום דהשתא התירו במושלך בבור ולא חיישינן שעכו"ם מערים כאילו הוא הבעל דרק דבורא הוא מעשה לזייף ודאי לא עבדי וכה"ג איתא בס"פ התקבל ס"ז. והרי חמש נשים דא"נ לומר מת בעלי נאמנין בגט שהכתב מוכיח וע' גטין כ"ה וס"ב. מעתה נפשט לן דגם במומר ל"ח שיקלקלה דאל"כ במושלך בבור נימא דשמא מומר ואין סברא לחלק בין מומר שהוא בעל או אחר וכן מצינו בטור יו"ד סי' קי"ח ס"ז ובש"ך סק"ח דל"ח לחלופי בדבר שאין לו הנאה וא"ל דבעל מומר רוצה לקלקלה שתנשא לאחר ותפסיד כתובתה משא"כ באחר דבאמת אין ידינו תקיפה ומי יכופו בל"ז לתת לה כתובה א"כ אין שום הנאה לו ודאי לא טרח לזיופי ולא מקלקלה

ואדרבה יש להקל במומר יותר דבאמת הראב"ד י"ל דלא נחלק במומר דהא הרמב"ם כ' הטעם דאין דין איסורין כדיני ממונות אמנם הראב"ד י"ל דסובר דהואיל ואיכא כתובה למישקל כד"מ דמיא דמה שכתבו הר"ן ורא"ש דא"ג מלקוחות בלא קיום באמת צ"ע אמאי לא נדמי' למת בעלי דממדרש כתובה נלמד, ואכ"מ ולפי"ז כיון דהכה"ג הביא בא"ע סי' קנ"ד דהנך שכופין להוציא אם לא ירצו להוציא כופין לתת כתובה וא"כ כיון דמומר כופין להוציא ואף מאן דמחמיר שאין כופין כמבואר בא"ע שם דחיישינן לגט מעושה שלא כדין והחמיר בתשו' עה"ג או מקו' מהרי"ק דל"ש טעם כופין עד שיאמר רוצה למ"ש הרמב"ם דחפץ ישראל לעשות מצוה ול"ש במומר אבל אילו ידינו תקיפה ודאי עכ"פ אם א"ר לתת גט כופין לשלם הכתובה ובאמת הארכתי במ"א להוכיח