שו"ת הרד"ד אבן העזר א לח

כ"א בעדים וא"כ אין ראי' כלל דראשון נאמן. אמנם מה שלא ניחא להו לפרש כן דהרא"ש הקשה דלמא בידע ופריש ותי' דא"כ לא מפסדא כתובה דתוכל לומר משחקת אני בך אלמא דשקלי וטרי לענין הפסד כתובה דלידע להתרות הוי מ"ל דידע ופירש ונהי שתוכל לומר משחקת אני מ"מ שייך שפיר להתרות שלא תכשילנו וקשה על הרא"ש למה לא פסק כגמ' דילן נגד הירושלמי

ולישב נראה דהנה הקשו הראשונים דמאי פריך דלמא במודית שהכשילתו ותי' הראב"ד דא"נ לפי שאין אדם משים עצמו רשע והשיג עליו הר"ן כי להפסיד לעצמה נאמנת כמו באנסתי ופתיתי. אכן דברי הראב"ד י"ל בפשיטות דכיון דהטעם שהפסידה כתובתה לפי שמצווה לגרש רשעת כדי שלא יכשול עוד באיסורין וא"כ כשמודית דאינה נאמנת להחזיק עצמה לרשעת ואנן אמרינן דכל דברי' שקר ומותר לקיימה ואין עליו מצוה לגרשה למה זה תפסיד כתובה כיון דלא הורע חזקתה כלל ואין לבעל לחוש שתכשילנו למה יגרשנה ואפילו נפקפק בדברי הראב"ד מ"מ נהי שאם יגרשה נאמנת להפסידה אבל מיהת מצוה לגרשה ליכא ולישנא דיוצאת שלא בכתובה משמע דמצוה להוציאה וכי קא מודית אין מצוה כלל ואדרבה שמא עיני' נתנה באחר ואין כאן מצוה להוציאה לכן שפיר פריך בגמ' ומשני דשיילי' לחכם ואשתכח שיקרא דקיי"ל הראשון נאמן א"כ מצוה לגרשה ונהי דאין מפסידין ממון עפ"י ע"א מ"מ להפסיד ממון מהני הודאתה ומצוה איכא בשביל דברי החכם לכן הוציא הרמב"ן דינו דראשון נאמן דאל"כ ל"מ הודאתו שיהי' מצוה לגרשה דא"א מע"ר ודברי חכם ל"ה מהני אילו הוי הדין דהיא נאמנת ודברי הש"ג דבמכחיש תנשא וא"כ אינן סותרין דברי הרא"ש דבמודית מהני דברי החכם וירושלמי שהביא הרא"ש בהמדיר באינה מודית שפיר בעי עדים דע"א אינו מועיל לממון וא"כ ש"ס דילן וירושלמי לא פליגי כלל ול"ק על הרא"ש כלל קו' הח"מ וב"ש וב"י ס"ק ט"ו. ולפי"ז ניחא מה דהרמב"ן הביא מפלוני טיהר לי את הכתם ולא מפלוני תיקן את הכרי דקדים בגמ' כתובות מהא דכתם ולפ"ז ניחא דה"א דהראשון נאמן רק למשוי ספיקא וכיון דיש חזקת טבל א"כ אם הפירות הם לפנינו אסור לאכול א"כ ה"נ מצוה לגרשה אבל מנלן דהראשון נאמן בודאי לענין דידן שאשה אמרה בשם עד מת ונשאת ואח"כ כפר העד דתצא לכן מביא ראי' מכתם דאשה בחזקת טהרה וכתמים דרבנן ואי הוי ספק בכתמים כל ספק אזלינן להקל ואם בא לישאל הבעל מתירין לו לשמש איך נאמר שמצוה לגרשה אע"כ דהראשון נאמן ודאי ולא מספק. ונהי דבגמ' דילן איתא פלוני טיהר לי הדם א"כ י"ל דמיירי בהרגשה והוי סד"א והרא"ש בשבועות העתיק טיהר את הכתם משמע דגירסתו הי' בגמ' כתם לכן שפיר מייתי רמב"ן מכתם ולא ממעשר דקדים בגמ'. וגם הר"ן שבועות הביא טיהר את הכתם א"כ א"א לפרש כמ"ש דכוונתה הי' בעבור ממון ואין תועלת בעדותו דשמא כוונתה כדי שהעד לא יכחישה אחר נשואין ותצא לכן שפיר הקשה הרא"ש אבל הש"ג י"ל דגרס כגי' דילן פלוני טיהר לי את הדם וא"כ י"ל בהרגשה דאורייתא והראשון א"נ רק למשוי ספיקא ולא תצא אם נשאת א"כ למה הביאה עד הי"ל לבא בעצמה ע"כ כוונתה לממון וא"כ אפילו יעיד לא יהי' נאמן כס' הריטב"א ושפיר מייתי ראי' משבועות עדות

והנה דברי הרא"ש בתירוץ קושייתו דהואיל והיתה נאמנת בלי עדותו לכן לא מחייב קרבן שבועה צריך ביאור ומה שנ"ל דבר חדש דהתורה גזרה רק על כבישת עדות קרבן דאם לא יגיד כתיב אבל לא על עדות שאם ישביעו שיעיד שפ' לוה והוא אומר ידעתי שלא לוה דעבר אלא תענה ע"ז לא חייב' התורה ק"ש דשמא לפי שעשה עבירה חמורה לא נתכפר לו בקרבן דמה"ט כתב מהרש"א דאין עונשין מה"ד ואמינא להביא ראי' משבועות ל"ב כפרו זא"ז לימא דלא כי האי תנא משביע ע"א כו' ומאי קו' נימא דאתי' כראב"ש דגל"מ כמ"ד וע"א המשביע חייב ומתניתין דפטור איירי במודים שראו כאחד ולא ידעו מהלואה ומבואר בח"מ סי' כ"ט ס"ג באומר הייתי עמך ולא ראיתי הוי הכחשה א"כ אם האחד כפר בעדותו אף אם השני יגיד לא יהי' חייב שבועה דהא מוכחש מעד הכופר וא"ל דע"כ לא מיירי ברחו כאחד דא"כ אימא סיפא שתי כתי עדים אמאי שתיהן חייבות הא כי כפרה ראשונה שני' מוכחשת זה ל"ק לפמ"מ הרשב"א בחי' לישב הא דר"פ במשחק בקובי' דהואיל ומהני תפיסה חייב ק"ש ואפי' למה דדחי היינו דכ"ו שלא תפס הוי רק גל"מ וא"כ אי מתניתין אתי' כראב"ש דגל"מ כמ"ד שפיר בשתי כתות אף דיהי' הכחשה מ"מ מועיל תפיסה בתרי ותרי ושפיר אפסדוהו וא"כ הדרא הקו' לוקי כראב"ש (ובדברי הרשב"א י"ל ת"ל פלפול ארוך ואכ"מ) ולפמ"ש ניחא דהתורה לא חייבה רק על כבישת עדות שאם הגידו הועילו והם לא הגידו אכן אם שתיקתם אינו מפסידו רק דהוי הכחשה והוא כהגידו להפך בשקר ע"ז ליתא בכלל אם לא יגיד וגם כאן האשה נאמנת רק שאם העד יכחישה יהי' הראשון נאמן א"כ היו דנין אמירתו כאילו שתק אז הי' אשה נאמנת ולא הפסיד רק אתה בא לחייבו לפי שמכחישה והפסידה א"כ לחייבו ק"ש על עדות שקר לא מצינו

ואפילו נפקפק דאם משביעו שיעיד שלוה והוא מעיד שלא לוה דחייב ק"ש דדל אמירתו שלא לוה כבש עדותו שלוה מחייב על כבישת עדות וכאילו שתק ולא אמר מ"מ נכונים דברינו דהתם שפיר במה ששותק שלא מעיד שלוה הפסידו וכשם שאם נתאלם העד ולא הגיד הי' פסידא התורה חייבתו ק"ש כשהוא בבחירתו א"ר להגיד אבל באשה אם נתאלם העד לא הי' שום פסידא לה דהי' נאמנת רק לפי שאומר א"י הוי כמכחישה ההפסד לא נגמר מצד כבישת עדות רק בשביל עדות שקר שמכחישה בזה ודאי אין לחייבו וכן בהא דכפרו זא"ז דאם הלוה שנאמן לומר פרעתי וישביע עדים שפרע ואם אמרו אינן יודעין פטורין מק"ש דלא הפסידוהו דבלי עדותן נאמן כמ"ש בח"מ סי' ע' ואם יאמרו עדים ידענו דלא פרע אף דהפסידו ודאי נראה דאין ק"ש על שקר רק על כבישת עדות וזה נכון מאוד כי סברא ישרה הוא. ואפילו במשביעו שיעיד שלוה ועד נשבע שלא לוה צ"ע די"ל דלא ניתן קרבן לכפרה וע' תוס' פסחים דל"ב ע"ב כיוצא בזה ויש לה"ר מתוס' שבועות דל"ז בהזיד בשבועת פקדון וחייב מלקות והקשו תוס' דאמאי לא בעי כן בשבועת עדות ותי' בתוס' דמצי למימר שכחנו וק"ל דהא משכחת שהעידו שקר ואמרו לא לוה אע"כ דעל שקר אין חיוב קרבן וזה ראיה נכונה. ובחדושי הארכתי

ומ"ש כבודו לישב דעת ריטב"א דבתובעת בע"א אין לה כתובה דכאן משבועת העד י"ל דאין עיקר כוונתה לממון רק כדי שתוכל להשביעו ימחול ע"כ דז"א דגם במילתא דאיסורא יכולה להשביע אפי' מפי אחרים כיון שמחויב להגיד ולהדי' כתב הרשב"א ר"פ הכונס טעם דמושבע מפי אחרים חל בעדות כיון דחייב להגיד בלי שבועה ג"כ וא"כ כיון דתנן בסנהדרין שמא תאמרו מה לנו לחוב בדמו של זה כו' והתורה אמרה אם לא יגיד הרי דאף בד"נ דליכא ממון חייב להגיד וממילא לפי דברי הרשב"א חייב משום שבועה דחל עליו רק דאין ק"ש עליו היכי דליכא כפירת ממון אבל ודאי עבר אם לא העיד בין באיסור בין בד"נ וא"כ למה תתבע ממון אם עד שבועה ירא אף במלתא דאסורא יחול עליו שבועה ובשביל ק"ש ודאי לא יירא דאם לא יודה לא מחייב לכ"ע אפילו ע"פ עדים כמבואר כריתות די"ג דמודה בשבועה שא"י לך עדות

תו כ' כ"ת דהיכי דעיקרו לנשואין ומסתעף ממנו ממון חייב ק"ש צריכא אצלי עיון דכתובות ר"פ נערה כי קתבע אינש מידי דקייץ לא משמע כן רק כל שעיקר תביעה קנס אף שמגיע גם בו"פ דממונא פטור וא"כ קשיא כאן דאם עיקרה לממון אמאי חייב ק"ש בלא אמר לדידה לפי דעת הריטב"א דאין ע"א נאמן ואי עיקר לנשואין אין חיוב ק"ש

לכן נ"ל דאף דבתובעת א"ג כתובה אפילו בע"ד כיון דבגמ' שבועות ל"ב ש"מ משביע עדי קרקע חייב ומשני בתפסה מטלטלי א"כ י"ל דכשתפסה והיא מוחזקת אף הריטב"א מודה דאין מוציאין והא דגמ' הוצרך לדייק מכח עדי קרקע י"ל דבשביל קושיא דתבעה ל"מ ע"א לא פסיקא דתלי בבעיית גמ' יבמות אי ע"א משום על"ג א"כ אפילו בתובעת נאמן רק אנן