שו"ת הרד"ד אבן העזר א לז

כתובעת לפטור משבועה. ובזה יבינו דברי הרמב"ם דהשמיט דברי ר"פ דכ"ז רק למ"ד ע"א מהימן מדרבנן א"כ בתובעת א"נ ע"א דכמה סוגיות ביבמות דרק משום דייקא מהימן וא"כ הוא רק מדרבנן וכן י"ל דסובר ר"פ אבל הרמב"ם דפסק מה"ת מהימן ע"א א"כ אפילו בתובעת לא הפסיד העד נאמנותו וא"כ ממילא הפסידה דהראשון נאמן ועתה שכפר לא מהימנא ואילו הודה העד היתה נוטלת כתובה חייב ק"ש דלא כר"פ ור"פ הוא דסבר דרק מדרבנן ע"א מהימן וכאן עיקר ביאתה לכתובה ולפטור משבועה מבקשת א"כ אפילו אילו הי' מודה לא הי' נאמן דהיכי דעיקרה באה לכתובה דמי לתנו והתירוני דא"מ אפילו לרמב"ם. וטעמא דרמב"ם דפסק משום מלתא דעל"ג ומדאורייתא כמ"ש רמב"ן במלחמות ר"פ האשה שלום דמבואר לענין קה"ח דעל"ג מהני מדאורייתא ולכן דברי ר"פ דחה

וכ"ז לפלפולא אבל אכיר האמת כי אין זה ראי' כלל שבאה בעבור הכתובה דיהי' מקרי תובעת דשמא חכמה ושומעת לעצה טובה שיעץ הב"ש סי"ז סקכ"ג דיריאה פן תנשא ואח"כ הראשון יכחישנה ויהי' נאמן ותצא לכן תבקש להשביעו לב"ד כדי שיעיד שם ולא תבוא למכשול ואי דהי' ל"ל סתם ולא בשם עד חוששת דלמא שקר אמר העד ויחשדוה כמזידה לעבור אאיסור א"א לכן תולה בצואר העד ובזה גם דברי כ"ת נדחים. ונהי שהדברים פשוטים הרווחנו לישב קושיא שהביא כת"ה בשם ס' נטע שעשועים על הש"ג שנסתייע מהא דאמר לדידה דאין הראשון נאמן דמ"מ מה מועיל הא הוי ע"א בהכחשה ונהי דהראשון א"נ יותר מהשני למה יגרע כוחו מעד המכחישה דבעד כשר לדעת הרמב"ם אפילו בזאח"ז תצא ובב"א ודאי לא תנשא ובאמת דברי הש"ג ולשונו שכ' בזה"ל ואפילו אמר לה ע"א הולכת לב"ד ומתרת עצמה עפ"י אותו עד שהעיד לה ואע"פ שהעד כופר בב"ד עדותו אח"כ כמבואר פ' שבועת העדות ואפשר לומר דמיירי בהתירוה להנשא עפ"י עצמה קודם שכפר דהוי בזא"ז והריא"ז בפ"ב דיבמות חולק אהרמב"ם אבל מדברי הגמ' שבועות משמע דאף בב"א מותרת להנשא וליטול כתובה ועפ"י הדרך הנ"ל י"ל דרך מושכל דהריא"ז מפרש הא דאמר לדידה דמוכח דכוונתה רק לממון וע"א אינו נאמן ואין תועלת בעדותו רק שקשה לו להריא"ז מנא ידעינן דכוונתה לממון דלמא יראה פן יכחישנה העד ותצא לכן הוכיח דאין הראשון נאמן וא"כ אם יכחיש אחר נשואין משום ע"א בהכחשה לא תצא בזא"ז דל"ל להריא"ז שיטת הרמב"ם א"כ הרי דכל כוונתה רק לגבות כתובה ולפטור משבועה א"כ ע"א היכי שתבעה לא מהני בעדותו כמ"ש הריטב"א לכן שפיר פטור מק"ש אבל אי איתא לדברי רמב"ן דהראשון נאמן ואם נשאת ובא העד וכפר תצא א"כ מנין לנו שכוונתה לממון דלמא מורא על ראשה פן יכחישנה אח"כ כשתנשא ותתקלקל לכן משביעתו כדי שיעיד עתה ולא יוכל לקלקל א"כ הדרא הקו' למה פטור העד. ובזה יתיישב מה שהקשה הח"מ וב"ש דשבועות הקשה מהא דאמר לדידה עפ"י שיטת הרמב"ן שנסתייע פ' המדיר דאזל לחכם ואישתכח שיקרא דראשון נאמן ובפ' המדיר הביא הרא"ש דברי ירושלמי דוכולהון בעדים אלמא דס"ל דאין ראשון נאמן דאל"כ עדים למ"ל. דהרא"ש ל"ל סברת הריטב"א בתבעה דאין ע"א נאמן וא"כ אף אי אין הראשון נאמן קשה דהא מ"מ הוי עד בהכחשה ואפסדה ושפיר הקשה הרא"ש רק הו"מ לומר דאפילו ע"א בהכחשה לא הוי כמ"ש הב"י הובא בק"ע סי' ק"ס כיון דהיא נאמנת שהגיד לה והוי כשנים א"נ העד לומר לא הגדתי (וזה אפשר ג"כ בשיטת הש"ג הנ"ל) לכן הרא"ש נסתייע מדברי רמב"ן דאפילו ראשון נאמן ונהי דהוא לא פסק כוותי' מ"מ עכ"פ הוי ע"א בהכחשה לכן שפיר הקשה אסוגי' דשבועות דנהי דל"ל בהא דראשון נאמן כהרמב"ן מיהת ס"ל עכ"פ דשניהם שקולין והוי הכחשה

אבל באמת דברי הב"י נכונים דכיון דהיא נאמנת כתרי והוה כשנים שאמרו שמענו שנחקרה מפי ראובן ושמעון שפלוני מת ואפילו באו העדים ואומרים לא הגדנו א"נ דכיון שהעדים מעידים שהגידו וסר כח עדות מעליהם דכיון שהגיד שוב א"ח ומגיד וכן השיג התומים על הש"ך סי' מ"ו שכ' בשם הריטב"א דבעידים מעידים שזה כת"י עדי שטר ועדי שטר אומרים א"ז כת"י דהוי תר ותרי והשיג דאיך יהיו נאמנים לומר לא הגדנו וכ' דלא מצא לו חבר. ובאמת עפ"י פשוטו נראה מדבריו דכה"ג אפי' הכחשה דא"נ לומר לא הגדתי דכיון שהגיד סר כח עדות מעליו וכן נראה מדברי הרא"ש שהקשה מכח דברי הרמב"ן משמע דאי אין ראשון נאמן אפי' הכחשה לא הוי וכן מורים דברי ח"מ וב"ש שתמהו על הרא"ש ולא תי' כמ"ש למעלה משום דאף ע"א בהכחשה לא מקרי. ונראה דאף הש"ך וריטב"א לא אמרו רק בעידי קיום דחזינן בנפל שכ' התוס' גטין ד"ב דאף כשיתקיים חיישינן דעדים טעו בדמויי חתימות וכהא דמנח ידי' אזרנוקא א"כ עידי שטר שאמרו אין זה כת"י הוי כאומרים טעיתם בדמיונכם וכאילו לא הגדתם כלל בכה"ג ל"מ חוזרים ומגידים לדעת ריטב"א וש"ך דכיון דאינם עדים המקיימים לפי דברם שקרנים רק כטועים נהי דעידי שטר לא יכלו לחזור ולהגיד מ"מ לא גרע מריעותא דנפילה ומשוי ספק כתרי ותרי ומוקמינין תרווייהו אחזקת כשרות דזה א"ח ומגיד שקר רק אלו טועים בדמיונם משא"כ אם שנים הגידו שב' עדים הגידו שפלוני לוה והם אומרים לא הגדנו א"כ חד מהכתות סהדי שקרי א"כ אדרבה מסתמא השנים אומרים שהגידו פו"פ בב"ד אמת דהשנים שאומרים לא הגדנו אף אם שקר אומרים א"ע אלא תענה דכיון שהגיד א"ח ומגיד מוקמינין תרווייהו אחזקת כשרות ולא עברו אלא תענה ובכה"ג מודה הריטב"א וש"ך וה"ה דמודים דאי נקטינן דאין ראשון נאמן אפילו ע"א בהכחשה ל"ה ונכונים דברי הש"ג כפשטן. מעתה הדרא קו' הח"מ וב"ש אהרא"ש

ולישב שיטת הרא"ש נראה דהרא"ש סובר דהראשון נאמן כדעת הרמב"ן ולא מכח ראיתו מהמדיר דשם בעדים איירי רק סובר מטעם אחר עפמ"ש הרמב"ן הובא בש"מ כתובות דכ"א אהא דעד ודיין אין מצטרפין דמאי דקמסהיד סהדא על מנה שבשטר שזה לוה מזה והדיין אינו מעיד רק שראה שנחקרה עדותן בב"ד ואולי שקר קמסהדי לכן אין מצטרפין עכ"ד א"כ י"ל דהיא הסברא דהאשה אמרה ששמעה שמת מפי עד וכשמכחיש הראשון לא הגדתי איכא תרי ספיקא שמא לא הגיד ואת"ל הגיד שמא לשקר העיד אז לכן שומעין לראשון וזה שייך לענין שלא תנשא או שנאמר שהכתם טמא דשמא לא טיהר כלל ושקר קאמרה ואת"ל שאמת אמרה שמא לא טיהר כדין אבל לקנסה שתפסיד כתובה אי איתא דטיהר שלא כדין אין להאשה אשמה דלא רצתה להכשילו כיון דהחכם הי' המכשיל א"כ רק שנאמר שהאשה שקר אמרה וחכם לא טיהר כלל בזה שפיר סובר הרא"ש דלא כהרמב"ן דאין הראשון נאמן ובעי עדים והא דמייתי בשבועות ראית רמב"ן לפי שהעתיק לשונו ופליג עלה בהא מ"מ שפיר הקשה הרא"ש אהא דאמר לדידה דכאן ודאי הראשון נאמן דאיכא תרתי שמא אשה שקר דיברה ואת"ל אמת אמרה שמא העד שקר העיד לה

ולכאורה מסתברא כדברי הרמב"ן דהראשון נאמן דאי כדברי הש"ג ואפילו הכחשה לא הוי כמש"ל בשם הב"י דא"כ יקשה אשה אומרת מת בעלי וע"א אומר לא מת דלא תנשא וע' אה"ע י"ז סעיף ל"ח אמאי תהי' נאמנת במגו דאי בעי אמרה לא ידעתי אי מת רק אתה הגדת לי שמת בעלי דאז לא הי' נאמן לומר לא הגדתי דעמפ"ע הראשון א"נ לשיטת הש"ג אף להכחיש וכבר הקשו תוס' בכל הכחשה דליהמני בתראי במגו דפסלו לקמאי בגזלנותא ותי' דהוה מגו בשנים וכאן ל"ש זה. ובשלמא אי הוי אמרינן נהי דהראשון א"נ הכחשה מיהת הוי ניחא דליכא מגו אבל לדעת הב"י קשה

ובאמת דעת הרמב"ן מוכרח בגמ' כתובות ע"ב דאמרי אזיל ושיילי' ומשתכח שיקרא ואי איתא דבעדים איירי למה נקט שיילי' לחכם וזה באמת ק' על הרא"ש דפסק בהמדיר נגד גמ' דילן. ולולא דמסתפינא הי' נ"ל דכיון שכ' הב"ש סי' קט"ו דבעוברת ע"ד משה נמי בעי התראה לכל הפוסקים עיין סקי"ז וא"כ מסתמא לא יתרה הבעל על אשתו הכשירה כ"א כשמצא מקום לחשדה מאז מתרה א"כ קו' הגמ' דאיך יחשדו להתרות בה אי דידע נפרוש ואי דלא ידע מנא ידע ומשני דשיילי' ואשתכח שיקרא לכן מצא מקום לחשדה ולהתרות בה. אמנם אחר התראה אינה מפסדת