שו"ת הרד"ד אבן העזר א לג

נתנה לחוד ולא תנא דפסק חלבה לכן הם רצו למעבד עובדא אפילו לאחר מיתת בעלה כיון דברייתא מיירי בלא פסק חלבה בחיי הבעל א"כ ע"כ סבר התנא דל"ח שתחזור המינקת דאל"כ אפילו בנתנה בחייו כשלא פסק חלבה ליתסר לכן גם אחר מיתת בעלה רצו להתיר. וא"כ יש ראי' לשיטת הב"ש

ולכאורה אפשר ליישב גי' הטור או שכרה לה מינקת ואילו הרא"ש הביא ושכרה והב"ח נדחק דוא"ו המחלקת הוא ולפ"ז ניחא דלהרא"ש דלא התיר במת אחות משודכת כ"א להפסיד סעודה א"כ ע"כ מיד בברייתא לאו דוקא במת וא"כ הדר קו' הפלאה לדוכתי' דלמא מיירי בחיי הבעל לכן עכצ"ל דבעינן תרווייהו לדידן נתינה למינקת ופסק חלבה בחיי הבעל לכן הביא ושכרה אבל הטור לטעמי' דפסק באה"ע סי"ד כר"ת דאפי' בלאו הפמ"ר מותרת למשודך א"כ לדידי' ל"ק דלוקי בחיי הבעל דהא לדידי' י"ל דמיד דוקא נקט וכמש"ל דמזה יצא לר"ת הדין דמותרת למשודך מיד א"כ שפיר יכול לפסוק דאפילו לא פסק בחייו מותרת והא דלא מוקי הני אמוראי ברייתא בחייו מכח לשון מיד כמ"ש הפלאה ולכן הביא או שכרה

וע"ד החדוד אפשר לישב דברי הב"ח בכוונת הרא"ש דושכרה היינו כמו או שכרה דא"כ ק' קו' הפלאה דלמא ברייתא בחייו איירי דהנה מבואר טעם דנתנה בחייו מותרת דאינה בכלל מינקת שמת בעלה כמ"ש הרא"ש כתובות ואינה בכלל גזירה דמינקת ולכן החולקים אב"ח סברי דכיון דלא פסק חלבה בחייו עדיין בכל הגזירה היתה דעדיין מינקת מקרי כיון דבידה להניק והב"ח י"ל דסובר דאימת חל גזירת חז"ל ממינקת חבירו אחר ג"ח הבחנה דהא מקודם בל"ז אסורה וקיימא משום הבחנה א"כ רק תקנת חז"ל התחילה אחר כלות ג"ח ממיתת הבעל וכיון דנתנה בחייו א"כ ג"ח אחרי מותו ודאי פסק החלב כמ"ש הרא"ש בתשו' בטעם הגאונים דאחר ג"ח לא תוסיף לבוא החלב לכן שפיר אם נתנה בחייו אימת חל תקנת מינקת אחר ג"ח ואז אינה מניקה לכן בשביל ל"פ לא גזרו בנתנה בחייו דלעולם כשיגיע הג'"ח הבחנה לא תחול תקנת מינקת ונהי דא"כ גמלתו או צמוק דדים יהי' מותר אחר מיתתו קודם ג"ח זהו ל"ק דל"פ אבל כשנתנתו בחייו אז מותר דאין מציאות שתהי' מניקה אחר ג"ח זהו טעם הב"ח ולפ"ז י"ל דזהו שייך לדידן דקיי"ל כר"מ דאפילו חבושין בבית האסורין נמי ג"ח בעי א"כ תקנת מינקת מתחיל רק אחר ג"ח דקודם לכן בל"ז אסורה משום הבחנה לכן ל"ב פסק בחייו אבל לר"י דמתיר בחבושין באסורין וחולה תוך ג' א"כ אימת מתחיל תקנת מינקת מיד אחרי מותו דזמנין דמשום הבחנה לא מיתסרא וא"כ אי אסור נתנה לאחר מותו ה"ה דבחייו ראוי לאסור אם לא פסק בחייו כיון דביום שמת הבעל עדיין מינקת היא וכיון דהני אמוראי סברי כר"י כדמוכח בגמ' דפריך עלייהו מהלכה כר"מ בהבחנה א"כ לדידהו שפיר איכא ראי' מברייתא דאפי' לאח"מ מותר דאי ברייתא בחייו איירי א"כ לינקוט פסק חלבה נמי. וכ"ז לשיטת הנך דסברי כר"י דבחולה וחבושין מותר מיד אבל לדידן דקיי"ל כר"מ ול"פ בהבחנה א"כ מתחיל איסור מינקת אחר כלות ג"ח א"כ אף יום אחד בחיי בעלה מהני נתנה להתיר כשיטת הב"ח

ועפ"ז אפשר ליישב מה שתמהו הנוב"י ואחרונים דמה פריך בגמרא ואתון לא תסברוה מהא דתניא הרי שהיתה רדופה דהיאך מדמין תק"ח זה לזה גם קו' מהרש"א מדבי ר"ג ולפי"ז אפשר לומר דאמוראי שרצו להתיר מכח נתנה למינקת ולא מוקי הברייתא בחיי הבעל כמש"ל דאי חיישינן שתחזור ליבעי פסק בחייו דאל"כ במותו שם מינקת עלי' כיון דלא פסק חלבה ולמה לא הזכירו בברייתא פסק ואם לומר דל"צ לפסוק בחייו הואיל ואיסור מינקת מתחיל אחר ג"ח הבחנה הני אמוראי סברי כר"י דהבחנה לא פסיקא לכן פריך ואתון לא תסברוה דהלכה כר"מ וא"כ מצי לאוקמי ברייתא בנתנה בחייו ולא פסק רק כד שלמו ימי הבחנה ממילא פסק (דאחר ג"ח לא תשוב חלבה לה) בעת חל איסור מינקת היינו אחר ג"ח ואין ראי' להתיר אחרי מותו כשנתנה

ובזה אפשר לישב מ"ש בגמ' והלכתא מת מותר גמלתו אסור ולא הוזכר דנתנה למינקת אסור ולפ"ז ניחא דנתנה למינקת יום אחד אחר מותו פשיטא דאסור כיון דקודם ג"ח תוכל לשוב חלבה אלי' א"כ בשעה ששלמו ג"ח הבחנה עדיין מקרי מינקת דלא פסק חלבה אבל גמלתו קודם ג"ח דלא איכפת לן במה שלא פסק חלבה כיון דא"צ עוד לחלב קמ"ל דאסור משום לא פלוג אבל בנתנה דחיישינן שתחזור א"כ פשיטא דאח"מ אסור כיון דל"פ חלבה תוך ג"ח א"כ חל בעת הגיע ג"ח שם מינקת דאם תפסוק החלב אז תהי' מניקה בעצמה לכן כיון דגמלתו אסור כ"ש נתנה בנה למינקת

אבל יש לי להביא ראי' דלא כהב"ח מהא דת"ר הרי שהיתה כו' וחשיב המפלת אחר מות בעלה ואמאי לא חשיב נתנה למינקת וילדה אחר מות בעלה ומזה רצה להוכיח בס' פנ"י דאחר מות בעלה לא מהני נתנה למינקת ומפרש הא דאמרי בגמרא ואתון לא תסברוה היינו דדייק מדלא תני' ילדה ונתנה למינקת מוכח דאם נתנה למינקת אסור והא דלא נקט ילדה ומת הולד דקיי"ל דמת מותר י"ל דהפילה י"ל דיותר יש לחוש שמא תשתדל להפיל דא"מ ישראל על העוברין אבלי מת לא עבידי נשי דחנקן בנייהו פשיטא שמותר. מיהת ק"ל לפי"ז דא"כ לפי המסקנא קשה ליתני ביום שמת הבעל ילדה ונתנה למינקת דלר"מ צריך להמתין ולר"י א"צ להמתין כיון דטמאה לידה ודאי לא נתעברה ביום שמת אלא ע"כ דל"מ נתנה למינקת לבד כ"א פסק חלבה ולזה צריך זמן רב וא"כ גם לר"י צריך ג"ח משום דלמא אעברא בנתים

ואיכא למדחי דאם ילדה קודם מותו אף דהיא טמאה לידה מודה ר"י דבעי הבחנה שמא בא עלי' באיסור תדע דנקט מפלת אחר מות בעלה משמע דיום או יומים לפני מותו מודה ר"י דבעי הבחנה הגם דטמאה לידה

אכן ק"ל לדעת הר"ש דמתיר בגרושה ליתני פלוגתא דר"מ ור"י בגרושה שילדה אחר הגרושין וכן קשה לשיטת מתירים אלמנה שלא התחילה להניק ואפילו להאוסרים מודים בגרושה שלא התחילה להניק וטעמא רבה כיון דאין שעבוד על גרושה ולא חל עלי' שם מינקת אין זה בכלל מינקת חבירו וכן הסכים מוח"ז הגאון ז"ל בס' נחלת יעקב וא"כ קשי' ליתני גרושה שילדה אחר מות בעלה ולא התחילה להניק דפליגי ר"מ ור"י לענין הבחנה

לכן נ"ל דאפילו המתירים בלא התחילה להניק דוקא כשפסק חלבה מותרת להנשא דאין עלי' שם מינקת וגם הב"ח סובר דגרושה וא"ר להניק מותרת אבל גרושה ועודה מניקה אסורה אפילו להר"ש לכן אמינא דכ"ז שלא פסק חלבה ותחזור המניקה ותחמול להניקו ויאמרו דמינקת מותרת להנשא לכן לא התירו כ"א בפסק חלבה וא"כ כיון דהגאונים חדשו דיוכל לשוב חלבה עד ג' ירחים א"כ אימת מותרת אחר ג' ירחים מנתינתו למינקת א"כ בילדה אחר מות בעלה אפילו לא התחילה להניק או אחר הגרושין אימת שלמו ימים שנדע שפסק חלבה אחר ג"ח א"כ מאי בינייהו לר"מ ור"י הא צריך להמתין ג"ח מיהת אף לר"י דאף דר"י מקיל לענין הבחנה אבל מינקת דאיכא סכנתא י"ל דמודה ר"י דאסורה קודם ג"ח שמא תניק עוד וזה סברא ישרה וצמקו דדים י"ל דלא שכיח ולא תנא

מעתה מה שלא מצאו כל אנ"ח מקור לדברי הגאונים דג"ח מקרי פסק חלבה ולא קודם והריב"ש נדחק מאוד ועי' ב"י סי' י"ג ולפ"ז יצא להם מסוגי' הנ"ל דל"ח גרושה שלא התחילה להניק דאיכא בין ר"מ לר"י אע"כ דפחות מג"ח ל"מ פסק חלבה ואין בין ר"מ לר"י כלום. דאל"כ ליתני גרושה שילדה ופסק חלבה דפליגי ר"מ ור"י

ולכאורה הי' ראוי להקל עכ"פ אחר ח"י חדשים ולסמוך אדעת הב"ח ופרישה אבל אחר שהב"ש דחה דכיון דהרא"ש בתשו' לא רצה להתיר אפי' נתנה ג"ח בחיי הבעל וא"כ איך התיר בפסקיו אף בלא קביעות זמן וכוונתו נהי די"ל דחזר ממ"ש בפסקיו מ"מ אין סברא שיקיל אף בלא פסק חלבה יותר מדברי הסמ"ג לכן ע"כ דושכרה. ובאמת עדיין תימה אף אי גרסינן או שכרה אמאי לא הביא דבעינן ג"ח כדברי סמ"ג וביותר אטור שבכ"מ הביא דברי הסמ"ג וכאן השמיטו לכן נראה בכוונת הב"ש דבאמת בצמקו דדים או בפסק ע"י סבה אף הסמ"ג מודה