שו"ת הרד"ד אבן העזר א לא

להתיר אחר טו"ח וכתב הטעם כיון דר"י מקיל אלמא דליכא חשש סכנה כולי האי. ובאמת תמיהני דמ"ט דרשב"ג דאמר לדברי האומר י"ח סגי בטו"ח שאין החלב נעכר עד אחר ג"ח וזהו כשהיא עדיין מניקה הולד אבל נתנה למינקת ופסק חלב אמו למה אסרו נהי דשמא תחזור המינקת מ"מ מה תעשה אם לא תנשא ומה אהני רבנן לתקן הולד. אמנם המהר"ם הובא בתשו' הרא"ש כ' דאם לא תנשא תחזור אחר מניקה אחרת ואחר הנשואין לא תחזור. ועוד נראה בטעמו דאמרינן ביבמות דמ"ב א"ה דידי' נמי דלמא מיעברא ומשני דימסמס לי' בבעים וחלב דחברי' לא יהב לה בעל וזה שייך כשתנשא דרשות בעלה עלי' ומה שקנתה אשה קנה בעל וכד לא יהב לה למסמס יסכן הולד וא"כ אהני רבנן שלא תנשא ואם תחזור המינקת נהי דפסק חלב אם מ"מ תמסמס משלה. וסעד לדברי מתשו' הר"מ בר חסדאי הובא בא"ז סי' תש"מ להקל בקידש דלא יוציא לפי דאין עלי' עדיין באירוסין רשות בעל תוכל למסמס עכ"ד א"כ בין לטעם מהר"ם בין לטעם השני מה מהני טו"ח ותנשא ותחזור ובעלה לא יניחה לחזור אחר מניקה ולא יהב לה למסמס וחלבה כבר פסק ודאי רשב"ג נמי מודה דבעי ח"י חדשים לר"י ודוקא כשהיא מניקה בעצמה התיר אחר טו"ח לדברי ר"י אבל לא בנתנה למינקת ודוחק לישב דברי' דהואיל ונתנה למינקת רק אטו מינקת א"כ לא החמירו להצריך יותר מט"ו דהא זיל בתר טעמא ודאי יש לחלק

וסעד לדברי דאל"כ דברי הא"ז בתשו' הנ"ל תמוה שרצה להקל בכהן שלא יוציא אחר טו"ח או לאחר י"ח דסמכינן אדרשב"ג ואדר"י. וא"כ כיון שהקיל בתר ט"ו למה הביא או אחר י"ח ואם לומר דספוקי מספקא לי' בט"ו אי סמכינן למעבד תרתי קולי דרשב"ג ודר"י אבל מלשונו משמע דכתב ונראה דזה נכון בעיניו להתיר ובזה י"ל דאחר טו"ח במניקה בעצמה ואחר י"ח היינו בנתנה למינקת דאז רשב"ג מודה. ובזה מצאתי ישוב למ"ש הפלאה דלמה החמירו רב ושמואל כד"ח וכן ר"מ הא דברי רשב"ג נכונים בטעמם ומה שתירץ דאינהו סברי דלפעמים נעכר קודם ג"ח עדיין קשה למה החמירו חוץ מיום שנולד וחוץ מיום שנתארסה הא ודאי ביום אחד או ב' ימים לא מיעכר חלבה דהא קליטת הזרע הוא לשלשה ימים. ולפ"ז י"ל דאינהו גזרו מניקה עצמה אטו נתנה בנה למינקת דאז אם יום אחד יעמוד בלא מזונות יסתכן הולד ורשב"ג לא גזר כולי האי. ואין להקשות דא"כ אמאי לא פשטו הני אמוראי מר"מ ור"י דל"ל דרשב"ג וכן רב ושמואל דע"כ נתנה בנה למינקת אסור דאל"כ למה בעו כד"ח או י"ח דאפשר לישב עפמ"ש הא"ז דהני אמוראי לא נסתפקו רק בנתנה ערבון או נשבעה שלא תחזור אי גזרו משום לא פלוג אבל בלא נשבעה פשיטא דאסור שמא תחזור המינקת עכ"ד א"כ י"ל דהו"מ לדחויי דדוקא מניקה גזרו אטו נתנה למינקת דהעם יטעו להיפך אם במניקה הקילו כ"ש בנתנה למינקת דסברא הוא שלא תחזור אבל בנשבעה מותר מיד ולא גזרינן כולי האי לכן מייתי מרדופה דגזרינן עקרה נמי אטו שאר

עוד י"ל דרשב"ג סובר כתנא דברייתא דנתנה למינקת לכן ל"ש למגזר מניקה עצמה אטו נתנה למינקת דהוא מתיר בנתנה למניקה והני אמוראי מסתפקו דשמא הל' כרשב"ג או דסברי כרשב"ג ונסתפקו אי רשב"ג לא גזר מניקה אטו נתנה או דרשב"ג מתיר נתנה ולכן ל"ש למגזר ודרב ושמואל לא שמיע להו ועפי"ז הי' אפשר לישב מה דפשטו מברייתא דרדופה דאיך מדמי גזרות חז"ל זו לזו גם קושיית המהרש"א דא"כ גם מת תאסר כמו בהבחנה. ולפ"ז דרק נסתייע בהא דאמר ר"נ אמר שמואל הלכה כר"מ בגזירותיו א"כ כללא בכ"מ למיפסק כר"מ א"כ כיון דר"מ מצריך כ"ד חדשים ולא סגי בכ"א כרשב"ג ע"כ גזר אטו נתנה למינקת ונהי דרשב"ג פליג מ"מ הלכה כר"מ בגזירותיו אמנם רבותינו לא פי' כן

מיהת דברי הפנ"י שהקיל בנתנה אחר טו"ח הם תמוהים כיון דלא תוכל למסמס שיהי' רשות בעלה עלי' וכן לא תחזור אחר מינקת אחר ט"ו דמי כלפני ט"ו

הן באמת קשי' דלמה שקלי וטרי בתוס' ורא"ש יבמות פ' החולץ בקידש אי יוציא אי אמרינן דיהי' נזהר מלבעול דכלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה ע"ש והלא אפילו תתעבר כיון דאין רשות בעלה עלי' תוכל למסמס כמש"ל בשם הא"ז. ועכצ"ל כן דאל"כ למה פליגי אי נתנה למינקת אסורה להנשא ולא פליגי אם תוכל לתת למינקת ומעשים בכל יום שנותנין למינקת ואין מוחה ול"ח דהדרא ותפסק חלב אמה אלא ע"כ דכ"ז שלא תנשא תמסמס משלה א"כ באירוסין נמי ונהי דלא תארס לכתחלה אטו נשואין אבל בשביל הא ודאי לא יוציא דאל"כ מאי אהני הר"י דאורליינש בטעמא דכלה בלא ברכה מ"מ נגזור אטו נשואין אלא עכצ"ל דבשביל הא לא כפינן להוציא רק שמא יבעול ותתעבר לכן הר"י לא חייש דכלה כנדה ולא יבעול א"כ החולקים דמ"ל חד דרבנן או תרי מ"מ קשה אפילו תתעבר תמסמס. והנה גם בסוטה ג"כ כיון דכ"ז שלא שתתה הפסידה תנאי כתובה ומזונות ואין מעשה ידי' לבעלה למה הקשו תוס' דנימא יוציא הא אפילו תתעבר תוכל למסמס. לכן נראה דנהי דבנתנה למינקת אי פנוי' היא תוכל למסמס אבל בקידש חיישינן שמא מתוך שתהי' מהירה להנשא לא תשתדל כ"כ בטובת התינוק ולא תמסמסו דנהי דלא עבידו נשי דחנקי בנייהו אבל עכ"פ תתרשל ולא תמסמסו אם קדשה ולכן ראוי שיוציא דאז תשתדל במסמסא או שלא תתעבר לכן הוכרחו תוס' לומר דל"ח שתתעבר משום איסור סוטה ומינה למד הר"י דה"ה לאירס משום כלה בלא ברכה לא יבעול ותוס' דחו דמ"ל חד דרבנן או תרי

ועפ"ז י"ל קושיית תוס' מהבחנה דגם בקידש מנדין דלפ"ז י"ל דבשביל הך סברא דכלה בלא ברכה לחוד לא הוי סגי רק במינקת דבל"ז הא תוכל למסמסו באירוסין ורק חשש רחוק דתתרשל מלמסמס לפי שתהי' נחפזת להנשא ותרצה באבדן בנה ולכן למד הר"י מסוטה דגם שם שייך המסמוס דאפילו בנשואין אבדה ת"כ וא"כ בשביל חשש רחוק שתתרשל במסמוס לזה מועיל הסברא דיפרוש משום איסור וה"ה לאירס אבל בהבחנה דאם יבעול תו לא יהי' הבחנה לא סמכו חז"ל בשביל איסור שיפרוש דאולי יצרו יתקפנו

ול"ק גם קושיית המ"ל בפי"א מגרושין שכתב המהר"ם דאם נשאת בימי נדתה וכששלמו ימי טהרתה הוא אחר ג"ח דיוציא דהא כאן נדה דאורייתא והתוס' מודים דלא חיישינן לאיסור דאורייתא ולפ"ז ניחא דדוקא במינקת דאיכא עוד סברא להקל דאפילו יבעול תמסמס הוא דסמכו להקל באיסור דאורייתא אבל בהבחנה אפילו באיסור דאורייתא חיישינן דיצרו יתקפנו ויעבור שפיר פסק דיוציא

אבל באמת דברי המ"ל תמוהים דבלא זה ל"ק אמהר"ם דהא הרא"ש פ' החולץ הביא לחלק בין סוטה לקידש דסוטה מאוסה עליו א"כ י"ל דאפילו באיסור תורה שהיא נדה כיון דאינה מאוסה חיישינן ויוציא

תו נ"ל כיון דשבעה נקיים אינו אלא מדרבי זירא דבנות ישראל החמירו ע"ע א"כ י"ל דשבעה ימים שאינן נקיים שלמו בתוך ימי הבחנה רק הנקיים יהיו אחר מלאת לכן אסר מהר"ם

ועוד נ"ל דהנה קשה מאי מייתי תוס' ראי' מסוטה דלא תנן יוציא הא שם מדרבנן אמרו דשותת ע"כ מיירי דכבר בא עלי' דאל"כ אמאי שותה הא בעינן קדמה שכיבת בעל לבועל וכיון דאמרינן בכתובות ד"ד אפילו בפירסה נדה דכשלא בעל הוא ישן בין האנשים אבל בבעל אשתו ישינה עמו וא"כ מאי ראי' מייתי הר"י דאורליינש מסוטה לקידש הא שם מיירי בבעל כמש"ל א"כ יצרו אינו תוקפו כ"כ לכן לא יוציא אבל בקידושין ממ"נ אי בעל חזינן דלא חייש לאיסור כלה בלא ברכה א"כ אמאי לא יוציא ואי לא בעל שייך יצרו תקפו אפילו בדאורייתא. לכן נראה דכוונת הר"י בקידש בביאה ודוקא בבא באירוסין אסרו משום כלה בלא ברכה אבל קידש בביאה דבקרא מפורש כי יקח איש אשה ובעלה לא אסרו כנדה וכיוצא בזה כתב הר"ן כתובות פ' המדיר דדוקא בא אחר ארוסין כל הפוחת לבתולה ממאתים כו' ה"ז ב"ז אבל קדושי ביאה לא שמענו שיהי' ב"ז וטעמא כמ"ש הט"ז ביו"ד סי' קי"ז לענין סחורה בחלב דדבר שהוא מפורש בתורה לא יכלו חז"ל לאסור. והכי מוכח דרב מנגיד אמאן דמקדש בביאה ות"ל דבא על ארוסתו בבית חמיו מכין אותו מכות מרדות אלא דאביאת קדושין ליכא איסור כלה בלא