שו"ת הרד"ד אבן העזר א ל

עכ"ד א"כ לפי"ז הי' היתר בנ"ד שאל"כ ימותו ברעב ח"ו

אבל באמת כתבתי להרב המנוח ע"ד שאלה מאתו בק"ק אפאטשנא הוא הרב הגאב"ד מ' יצחק ז"ל כי גוף דברי המהר"י מינץ לכאורה תמוהים דמאי הדמיון אם דחינן עשה דשחרור מקמי מצוה דרבים אבל סכנה דאיכא במינקת סכנת ולד האם בשביל מ"ע דרבים נכניס הולד בסכנה רק הרי"מ איירי בזונה דלא נועיל בתקנה שאפילו אם לא נתירה להנשא תתעבר בזנות ונהי דאשה מזנה מתהפכת ומזנה זהו אפשר בזונה שאינה מופקרת שרוצית להסתיר מעשי' לכן מתהפכת אבל מופקרת שאינה בושה אינה מתהפכת כלל והא דהתיר ר"י במזנה משום הבחנה לפי דמתהפכת הוא בזונה שאינה מופקרת דבזונה שהיא מופקרת בל"ז מתירין משום מצוה דרבים ואפילו ר"מ מודה. וא"כ כיון דאין תקנה נגד סכנה רק אסורה משום לא פלוג אטו שאר מינקת א"כ שפיר לאיסור דרבנן בעלמא דליכא סכנה למד שפיר משחרור אבל במינקת דאיכא סכנה רק לטובת יתומים אין ללמוד כלל משחרור דחמירא סכנתא מאיסורא

הן אמת שק"ל דהא ביבמות דמ"ב פריך דידה נמי ממסמסא לי' ומשני לא יהב לה בעל וא"כ למה תוכל לתת למינקת דלמא הדרא ותפסק חלבה ועכצ"ל דכשלא תנשא אז ממסמסא לי' משלה אבל כשיהי' לה בעל רשות בעלה עלי' ומה"ט כתב הא"ז בתשובה תש"מ דבקידש לא יוציא לפי דעדיין אין רשות בעלה עלי' ותוכל למסמס ואנכי במ"א ישבתי דעת האומרים בקידש דיוציא ואכ"מ מיהת לפ"ז הוי תקנתא לסכנה במה שלא תנשא אפילו תתעבר תמסמס בבעים אבל אם תנשא לא יהב לה בעל וא"כ עדיין איך למד המהרי"ם מאיסור לדבר שיש חשש סכנה

אכן נראה דמהרי"ם לא הקיל רק בבן זנונים הואיל ובזונה בל"ז רבו המקילין ע"פ שיטת הר"ש הזקן לכן נהי שלא הקיל מטעם זה לבד רק במופקרת לזנות אז הוי סניף משום מצוה דרבים להתיר וגם לא עשאו רק לסניף בלא התחילה להניק אבל באלמנה שהיא מופקרת לזנות גם המהרי"ם לא הקיל בשביל האי טעמא לחוד. תדע דהרמ"א בסי' י"ג אחר שהביא פלוגתא בזונה מינקת סיים ויש להקל במופקרת ואילו באלמנה מינקת לא הקיל במופקרת מדלא כתב אאלמנה כן מוכח דרק לסניף מהני אבל בנ"ד דמדינא דגמרא איפסקא הלכה לאסור נתנה בנה למניקה מי יקיל בשביל האי טעמא לחוד ועיין בד"מ סי' י"ג שהביא דהתיר אלמנה מופקרת אבל בגוף תשובה ליתא

ובר מן דין אין בראיית הש"י ראי' כלל דנהי דבשביל טובת יתומים דחינן איסור אבל כאן הוי חובתו של היונק הזה למה נשתדל לטובת של אלו במה שהוא רעתו של חבירו ול"ד לדינא דמהרי"מ. ובזה נדחה ג"כ ראיית הגאב"ד אפאטשנא ממעות של יתומים דמלוין ברבית דרבנן דנהי לטובת יתום דחי איסורא דרבנן אבל לא בדבר שהוא רעת יתום אחר ותו דכיון דגזרו משום דאי לא א"כ לא מקיימא תקנתא דרבנן א"כ ה"נ אם נתיר לטובת יתומים נתיר אף שלא לטובת יתומים ומיעקרא תקנתא דרבנן

עוד נ"ל דהנה בש"מ ב"מ ד"ע אהא דמעות יתומים מותר להלות בריבית ופריך מי ספינן להו איסורא יתמי דאכלי לאו דידהו ליזלו בתר שבקייהו ומשני ברבית דרבנן וכתב בשם הרשב"א ז"ל דמי ספינן להו איסורא לאו דוקא דאפילו למ"ד קטן אוכל נבילות ב"ד מצווין להפרישו ה"מ כשעושה הקטן מעשה בידים אבל כאן אין הקטן עושה מעשה ואנן לא קעברי שאין המעות שלנו רק דלמה נותנין להם מעות שאינו שלהם עכ"ד מעתה אין ראי' מא"ר דדחינן איסור דרבנן לטובת יתומים דשם ליכא איסור אף בר"ק דאין קטן עושה בידים רק שאין ממון שלהם וזה שייך בריבית קצוצה דיוצאה בדיינין אבל א"ר דאין יוצאה בדיינין א"כ המעות שלהם שפיר שרי, כיון דאין עושה קטן מעשה בידים אין מצווין להפרישו וא"כ לא נדחה איסור דרבנן כלל בשביל טובת יתומים משא"כ האלמנה ובעלה שיעברו איסור בידים והם גדולים בשביל טובת יתומים מנין. וממילא גם ראיית הש"י נדחה דשם לעולם בהם תעבודו המצוה על האדון ולא על אחר תדע דהרשב"א תי' אח"ע וחב"ח דכופין לשחרר שהקשו תוס' וכי אומרין לאדם חטא בשביל שיזכה חברך ותי' דכיון דב"ד פטרו העבד משעבוד תו ליכא מצוה דבל"ז לא ישתעבד וקשי' איך אנן מבטלין מ"ע דלעולם בהם תעבודו כדי שיזכה העבד לכן עכצ"ל דאין המצוה רק על האדון וא"כ אנן מצינן לשחרר לצורך יתומים כיון דאינו עבדנו לא נעבור אעשה והקטן א"ע מעשה בידים אבל מינקת דהם גדולים ועושים מעשה אין סברא כלל לדחות איסור דרבנן לצורך יתומים

הן אמת דבח"מ סי' ר"ל והוא מגיטין דנ"ב דמוכרין לאחרים והם מוציאים אותם לחירות אלמא דגם לעשות מעשה מתירין אבל זה גם לדברי הש"י קשה דמה תועלת יש ליתומים במה שאחרים מוציאים לחירות כיון דכבר נתנו דמיהם יחזיקו אותם לעבדים ואמאי מותר לשחרר דאין סברא להם דאם לא נתיר להם לשחרר ממנעי ולא זבני וכההיא דגיטין דל"ז ממנעי ולא פרקי דבשלמא התם פודין לשם מצוה ואם יהי' עבד לרבו ראשון לא יפדו אבל לקנות עבדים ודאי הרבה קונים יש אבל זה ל"ק דשם נאמר דמוכרין להם ע"מ שיוציאו אותם לחירות א"כ אם לא יוציאו אותם לא יהי' העבד שלהם דמכירה בטלה א"כ לא יוכלו האחרים לקיים בהם תעבודו דאם לא ישחררו לא יוכלו הם לעבוד דמכירה בטלה וכיון דל"מ לקיים העשה לא עברי אשחרור כלל

וגדולה מזה נ"ל דהר"ן הביא י"א דעשה דבהם תעבידו אינו אלא כמו לא תחנם ולצורך מצוה שרי ונהי דחלקו עליו מ"מ דוקא היכי שלוקח מקצת דמיו אבל כל שלוקח כל דמי העבד כבר קבל כל טו"ה מן כל עבודתו הוי כמו שעבד בו ולא עבר ומ"ש התוס' בחצי עבד וחב"ח דעבר בעשה אף דכותב לו שטר על חצי דמיו היינו כיון דעתה עני הוא ואינו שוה שטרו כלום דאפילו לנגיעה בעדות שפוסל אפילו בדרך רחוקה ונפלאה שמא יתעשר ל"ח לנגיעה כמ"ש תוס' ב"ב דמ"ה ובח"מ סל"ז אבל כשמשיג דמיו מלמוכרו לאחרים או לעצמו ש"ד וזה לדעתי נכון. עוד י"ל דמיירי שמשחררין לדבר מצוה להשלימו לעשרה ומ"מ יתמי לאו בני מיעבד מצוה ובעינן שימכרו לאחרים ואחרים משחררין כמ"ש תוס' גטין ל"ח בטעמו וא"כ ראית הש"י נדחה מכל וכל

איברא לכאורה דברי הש"י יש לו סיוע מהא דבכורות דל"א כל פסולי מוקדשין נמכרין באיטליז חוץ מבכור ומעשר שהנאתן לבעלים ומוקי לה במעשר של יתומים דאוקמי אדאורייתא אלמא דבשביל יתמי בביתא מזדבין אף דאסור לגדול. אמנם כיון דהבלעה לגדול נמי שרי גם ביתמי הקילו אבל מינקת דגזרו אפילו גמלתו ונתנה למניקה אפילו נשבעה המינקת אין לדמות תק"ח זה לזה. וראי' לזה מדברי תוס' שם הבכור ומעשר מדאוריתא א"נ באיטליז וטרחו להביא ראי' מתמורה וסנהדרין ולא הביאו ממקומו מדמעשר של יתומים א"נ באיטליז דאיכא רוחא ליתמי ע"כ דאורייתא הוא אלא ע"כ דאין זה ראי' דלא כל איסור דרבנן התירו בשביל יתמי תו מדאמרינן גיטין דנ"ב תורמין ומעשרין לאכול ולא להניח והא מעשר בזה"ז דרבנן ולמה מפסידין ליתומים המעשר ליכלו בטבלו דאין בזה אלא איסור דרבנן לקטן אלמא דאפילו לקטן לא ספינן איסור דרבנן בשביל רוחא דיתומים מכ"ש שיעברו הגדולים בשביל רווחא דידהו. ע"כ אין בידינו להתיר האשה הזאת ומהראוי לראות אשר יתקשרו יחד וישבע שלא יסור לביתה כנודע כו'. דברי דו"ש: סימן טו שבט תרכ"ז לכבוד הרב הגאון וכו' מו"ה נ"י מנחם מענדיל נ"י אבד"ק זדינסקוואלי

שאלה. אשר ביקש כת"ה לעיין ולהשיבו בדבר אשה אחת גמלה הולד כבן שנה בחיי בעלה ואח"כ חלתה היא ובעלה והולד וצוו הרופאים שתחזור לתת למינקת ונתנתו בחיי בעלה ואח"כ מת הבעל ונשתדכה ולה עוד בנים והיא עני' והולד הוא כעת בן טו"ח

תשובה הפנ"י בקו"א לכתובות כ' אחר טו"ח בלא התחילה להניק ופסק חלבה וכבר היא משודכת עפ"י הוראת טעות