שו"ת הרד"ד אבן העזר א כה

מנלן להתיר בלי קיום למעבד תרתי קולי דרק הרמב"ם הקיל במידי דמדאורייתא כשר דאוקמה אדאורייתא וכיון דבל"ז יש חולקין על הרמב"ם דצריך בכ"מ קיום ואנן אמרינן כדאי הרמב"ם לסמוך עליו ונסתר שיטתו בהא דשטר דרבנן והאיכא כעין ס"ס להחמיר שמא כהראב"ד ואת"ל כהרמב"ם דל"ב קיום בקבלה דלמא קיי"ל דאין שטר אלא מדרבנן ולא מהני לגטין ואפילו מהני מ"מ לא עבדינן תרי קולי גם בלא קיום

תו כיון דהרחיק שני שטין מן הכתב ונהי דמבואר בח"מ סמ"ה ס"ז הא דאמרינן שאם הרחיקו שני שטין פסול היינו למגבי ממשעבדי אבל מב"ח גבי אם הלוה טוען להד"מ וכתב הסמ"ע דנהי דהשטר פסול מ"מ המעשה אמת שלוה ולכן אם טוען להד"ם הוא משקר אבל פרעתי שפיר יכול לטעון דאין לו דין שטר וא"כ לפ"ז בנ"ד נהי דהרחיקו שני שטין מ"מ המעשה אמת שנתגרשה וראוי להתירה להנשא אבל יש לעיין דנהי דמפי כתבם לא מקרי כמ"ש הש"ך דהואיל ואפשר למלאות בקרובים יש לו דין שטר לענין להד"ם אפילו להר"י דסובר בשטר פסול משום מוקדם יכול לטעון להד"ם מיהת שמא הא דד"ת כמי שנחקרה עדותן בב"ד אינו רק בשטר כשר ולא בשטר פסול ומדאורייתא צריך קיום דלא מקרי נחקרה עדותן בב"ד מידי דהוי בכת"י דלוה כתב הש"ך סס"ט סקי"ב דבעי קיום דאורייתא ואף דשייך לא חציף לזיופי וע"כ כיון דלא מצינו לחז"ל שיאמרו בלוה רק בעדים חתומים על השטר כדי שיועיל שטר עשאה תורה כנחקרה א"כ מנ"ל בשטר פסול דנימא דמדאורייתא לא בעי קיום כיון דלא נעשה כנחקר בב"ד דהשטר פסול וכן נראה דלהאומרים דיכול לשלח כתב לב"ד דכל שהוא בר הגדה אינו מפי כתבם מ"מ קיום ודאי בעי ד"ת דלא מצינו רק עדים החתומים על השטר ולא בשאין לו דין שטר דאין זה נחקר בב"ד רק ב"ד צריכין לחקרו וצ"ע

בר מן דין נראה דכמו דלא צריך בד"מ דרישה וחקירה ובדין מרומה בעי דו"ח ה"נ כיון דאשה אומרת קודם פסח שבוע או שתים נתגרשה א"כ כיון דסותרת לעדי שטר הוי דין מרומה ובדין מרומה י"ל דמדאורייתא נמי בעי קיום דלא סמכינן אחזקה דלא חציף לזיופי שטרא בכה"ג שרואין שהאשה לא מכוונת לדברי העדים ואפילו נכשיר עדותן מ"מ מיהת יש ריעותא ובעי קיום דאורייתא: סימן יב חנוכה תרכ"ז לאסק להרב המאה"ג מ' אהרן פנחס נ"י אבד"ק פדאשקי שאלה . ע"ד שאלתו מעיר לאנדסבורג פנוי' אחת הרתה לזנונים שנתיחדה לאיש אחד כמה פעמים וכאשר המליטה בת רצתה להגישו אל השופטים ולבושתו אשר יודע תזנותו שיחדה בממון. אח"כ בחר בה איש כהן ולא נשאה כדת רק עשה אתה קונטראקט להיות פלגשו וישבה אתו כמה שנים וטובלת לנדתה ועתה תחפוץ לשבת עמו בהיתר ע"י חופה וקדושין כי לא תוכל ליקח אחר מחמת חק הקונטראקט אשר יוכל לכופה לדור אתו. ע"כ כתב כ' כי נהי דהב"ש כתב בפנוי' שבא עלי' כשר חיישינן מדאפקרה נפשה לגבי זה אפקרה נפשה לגבי אחריני ובעינן עכ"פ חד רובא להתירה לכהן כמ"ש בסי' ו' מ"מ דחה הבית מאיר דלגבי אחר הוי ס"ס שמא לא זנתה עם זולת זה ואת"ל זנתה שמא לכשר ותו דהב"ש סי' ד' הביא בשם הב"ח דסברא דמדאפקרה הוא רק באיסור דאורייתא ולא באיסור דרבנן וא"כ כאן דמן הדין הלכה כר"ג אפילו ברוב פסולין רק דלכתחילה אסור מכח דאמר שמואל כתובות די"ד ואת לא תעביד עובדא עד דאיכא רוב כשרין א"כ ודאי דלא חיישינן בבא עלי' דאפקרה לגבי אחריני. ותו דהרא"ש בתשובה כתב דבמיוחדת לזנות מודה הרמב"ם דלא אמרינן מדאפקרה ובנ"ד כיון שנתיחדה הרבה פעמים ונתן לה ממון רב ליכא למיחוש

תשובה הנה אמת שהב"מ דחה דברי הב"ש גם הדגול מרבבה וגם בס' הפלאה ומוח"ז בס' קהלת יעקב מכח דאיכא ס"ס ראיתי להרב מ' ע"א ז"ל בתשובה שמיישב דאין זה ס"ס שהזנות מצוי בפסולין כמבואר בירושלמי כתובות בטעמא דר"י וא"כ הוי ס' שאינו שקול דאינו מצטרף לס"ס כמ"ש תוס' כתובות ד"ט אי אונס הוי מעוטא דאורייתא. אבל מ"מ מנין להב"ש לחדש דבר זה אכן ראיתי כי הדבר תלוי באשלי רברבי ויש ראי' ברורה לדברי הב"ש

הבה"ג בה' מיאון העתיק דינא דרב שימי ב"ח והביא נבעלה לבהמה באונס כשרה לכהונה ובאמת בגמ' דילן יבמות דנ"ט איתא נבעלה לבהמה כשרה לכהונה ולא נזכר שום הבדל בין אונס לרצון ומדוע הביא בה"ג באונס דווקא. הן אמת דלכאורה משמע כדבריו מדהביא שם בגמ' מעשה בריבה א' בהיתלי שהיתה מכבדת הבית ורבעה כלב מאחורי' והכשירה רבי לכהונה ולמ"ל לגמרא להאריך שכבדה הבית גם רבעה מאחורי' אלא ע"כ בא להשמיענו דבאונס הי' ושלא במתכוין משמע הא ברצון פסולה כדברי בה"ג. אבל יש לתמוה מהא דאמרינן התם תני' נמי נבעלה למי שאינו איש אע"פ שהיא בסקילה כשרה לכהונה ומדאמר בסקילה ע"כ ברצון איירי ומ"מ כשרה ודוחק לומר דבאיסור סקילה איירי ולא בחיוב סקילה ובאונס. תו איכא לאקשויי דהא איתא שם מנא הא מילתא דאמור רבנן אין זנות לבהמה דכתיב לא תביא אתנן זונה ומחיר ותנן אתנן כלב ומחיר זונה שנא' גם שניהם ולא ד' וכיון דאתנן כלב שנותן בעד ביאת כלב הוי ברצון ומ"מ לא חשיב זנות א"כ למה חילק בה"ג בין אונס לרצון

גם יפלא דאי חשיב ביאת בהמה זנות אף באונס תפסל כמו ביאת כל עריות דמפסלא אפילו באונס ואי ל"מ זנות ברצון נמי אמאי תפסל. לכן נראה דבה"ג לטעמי' אזיל דסובר להא דאפקרה נפשה לגבי אחריני וא"כ אי הפקירה לגבי בהמה דבסקילה כ"ש דאפקרה נפשה לבני אדם דאינו בסקילה דכן הביא הב"ש בסי' ד' דבה"ג ורמב"ם סוברים לסברא מדאפקרה א"כ פסולה לכהונה שמא נבעלה לפסול ולכן כתב דבאונס דלא הפקירה נפשה דאז ליכא למיחוש לביאה אחרת כשרה דאין זנות לבהמה משא"כ ברצון חיישינן שהפקירה נמי לפסול. ול"ק כלל מהא דאתנן דשם אותה ביאה שנתן אתנן ל"ח לזנות אפילו ברצון. מעתה ל"ק הך ברייתא דאע"פ שהיא בסקילה דברצון איירי דהא באמת ר"ג מכשיר אף ברוב פסולין וא"כ נהי דאפקרה נאמנת לומר שלא נבעלה לפסול רק שמואל החמיר כר"י ברוב פסולין ברייתא אתי' כר"ג ולכן אפילו ברצון כשרה דנאמנת כר"ג או דברייתא איירי ברוב כשרים אבל בה"ג דפסק כשמואל דלא תנשא עד דאיכא רוב כשרים ורצה לסתום במלתא דפסיקא בין באיכא רובא או לא לכן כתב דבאונס דלא שייך לחוש מדאפקרה אז בכ"ג כשרה לכהונה אפילו ברוב פסולין ולכן הזכיר מעשה בריבה בהיתלי דנודע הי' להם דרוב פסולין הי' שם לכן ספרו דהיתה מכבדת הבית ורבעה מאחורי' דבאונס הי' לכן מותרת וזה ברור. מעתה חזינן דבנרבעה ברצון לבה"ג פסולה אף דאיכא ס"ס שמא זנתה רק לכלב ולא לאחר ואת"ל הפקירה עצמה שמא לכשר אלא ע"כ דזה ל"ח ס"ס כמש"ל וזה ראי' גדולה לדעת הב"ש דלא כמו שהשיגו עליו האחרונים

ואין לסתור דאדרבה מדברי הרמב"ם שלא הביא נבעלה באונס וסובר לסברת מדאפקרה דהוי ס"ס דלא כב"ש דז"א דהרמב"ם דרכו להעתיק מה שמפורש בתלמוד וסמך עצמו שהמשכיל יבין דדוקא ברוב כשרים כשר ברצון דאין דרכו להוסיף על דברי הגמ'. ועוד אפשר לומר דסובר דכשרה לכהונה היינו מן הדין דברוב פסולין רק לכתחילה לא תנשא. ולכאורה מזה יש ראי' מדהוצרך הגמ' לספר בהיתלי שהי' שלא במתכוין דאי בכוונה הוי חיישינן דאפקרה נמי לגבי בני אדם מוכח כשיטת הרמב"ם ובה"ג דפסקו כל"ק דיבמות דס"ט ע"ב דחיישינן מדאפקרה דלא כמ"ש הרא"ש בכלל פ"ב והרשב"א סי' תר"י דפסקו דל"ח דאפקרה וקשי עליהם מהא דריבה בהיתלי. ואפשר ליישב דבשלמא בהא דארוסה דבא עלי' הארוס דהוי התירא ולכ"ע איסורא ואפילו בכהן שבא על הפנוי' מ"מ כיון דלא חשידא אאיסור סקילה לא הוי מופקרת