שו"ת הרד"ד אבן העזר א כב

פלוני מת שהקשו הראשונים ובירושלמי אמרי דהוי מפי כתבם שם בע"א אין לו דין שטר וכ"כ הנוב"י מהד"ק חא"ע סי' ל"ג דהירושלמי לטעמי' דע"א בכתב וע"א בע"פ אין מצטרפין לא חשיב ע"א בשטר אבל לש"ס דילן דע"א בכתב מצטרף א"כ חשיב עדות בשטר ע"ש א"כ הוי דברי תשב"ץ ניחא דהתשב"ץ לטעמי' כמ"ש הש"ך בשמו סי' כ"ח בחו"מ דעדות בשטר מהני אבל זה אינו דהא שטר שנכתב שלא ברצון מתחייב לא מהני וכאן במת בעלי מי צוה לכתוב וכל שאינו בצווי הבע"ד הוי זכרון דברים לחוד ונהי שאפשר לומר דכמ"ש בחו"מ סי' ל"ט וסי' פ"א דמחילה א"צ לומר כתובו דרק לחוב הבע"ד אין לכתוב כמ"ש התוס' ב"ב דף מ' אמחאה ומודעא אבל כשמחל נסתלק הבע"ד ועיין באו"ת וקצה"ח סי' פ"א שדברו אמחילה ולפי"ז במת בעלה ונסתלק הבע"ד אין כאן חוב כלל ויש לו דין שטר ממש אבל מ"מ ז"א דהא איכא כתובה למשקל ואפילו אין בשטר אלא ע"א מ"מ הואיל ואנן קיי"ל דע"א בכתב וע"א בע"פ מצטרפין א"כ אם יהי' עוד ע"א בע"פ יועיל השטר לכתובה א"כ הדר אין לכתוב שלא ברצון מתחייב ושפיר הוי מפי כתבם דאין דין שטר עליו כלל ושפיר פלפלו אי מקילין בעיגונא בפלוני מת דאין לו דין שטר דלא כמ"ש הנו"ב ויש להאריך שם ואכ"מ מיהת בעידים שנתגרשה דודאי הוי חוב לבע"ד לענין כתובה אין כותבין כ"א ברצון מתחייב אמנם ב"ד כותבין אף שלא ברצון מתחייב וא"כ מה זה שכתב בהתחילו במותב בי תלתא דאפילו לא הי' מהני בכ"מ כשחתומים שנים כאן מועיל הא כיון שכתבו אדעתא דב"ד י"ל דכתבו דלא ברצון מתחייב שהוא המגרש ולסוף שלא הוי רק שנים השטר שלא ברצון מתחייב הוי מפי כתבם ויפסול ולכן צ"ע

ויש לי להקשות בדברי רשב"ץ ורשב"ש בגט נשלח מנוא אמון שכתב דלמי ניחוש שזייף הבעל אין חוששין לקלקלה בידי שמים והשליח אא"ח ולא לו והאשה ודאי לא משמע דלא ידעינן מי שלחו א"כ קשה דהאיך כתב דד"ת לא בעי קיום הא בכה"ג י"ל דאף מדאורייתא בעי קיום כמ"ש הש"ך בחו"מ ר"ס מ"ו סק"ט במצאו כתוב שטר קדושין בשוק דצריך קיום ד"ת דבשלמא כשהבע"ד מוציא שטר ל"ב קיום ד"ת דלא חציף איניש לזיופי שטרא דאם יהא ניכר הזיוף יהי' ניכר שהמוציא יהי' הוא המזייף אבל בנמצא בשוק לא יהא ניכר מי הוא המזייף י"ל דבכה"ג חיישינן ד"ת לזיוף וא"כ הכא נמי בעובדא דהגט הנשלח מנוא אמון למה לא לבעי קיום ד"ת וא"כ למה הקילו לפי דד"ת כמי שנחקרה בב"ד. והנה הש"ך בחו"מ שם כתב במצאו כתוב פלוני מת לפי דד"ת בעי קיום לכן שקלי וטרי בירושלמי וקשה מדברי הרשב"א פ' מי שאחזו דע"א בשם הרמב"ן דאף נמצא כתוב פלוני מת קיום לא בעי דהשתא מפי כתבם מהני אף דד"ת פסול מ"מ בעדות אשה מקילין קיום דהוא דרבנן לא כ"ש וקשי' היאך קרי לה קיום דרבנן כיון דלא שייך לא חציף לזיופי בנמצא בשוק. ולכן נ"ל בדברי הרמב"ן דה"פ כיון דבאשה לא יכול לחושדה שזייפה כיון דנאמנת לומר מת בעלי אף מפי עד מפי עד למה תזייף הי' לה להגיד בב"ד סתם ששמעה שמת ואחר לא חשדינן שיכשילנה דאין אדם חוטא ולא לו א"כ לא בעי קיום ד"ת ויצא לרמב"ן מפ' התקבל דמי שהי' מושלך בבור ופריך בגמ' דלמא צרה משמע דאחר א"ח לקלקלה לומר כתבו גט לאשתי מכ"ש דלא יטרח לזייף לקלקלה ואפילו לצרה מסיק דבשעת הסכנה כותבין אלמא דמן התורה לא חיישינן דאל"כ גם בשעת הסכנה ניחוש דאין לחלק בדאו' בין שעת הדחק או לא וא"כ כיון דע"כ אחר כתב ראובן או שמעון שוב נאמן להתירה ואי דנבעי קיום דניחוש לצרה או לפסולי עדות מן התורה לא חשדינן לשום אדם שיקלקלה. ובזה ג"כ כוונת תשב"ץ דכיון דידענו דאשה לא עשתה ולאחר ל"ח שיקלקלה א"כ לא צריך קיום ד"ת כלל דלא חיישינן לצרה או שאר רשעים כדמוכח מהרמב"ן ז"ל דבשלמא בנמצא בשוק שטר קדושין חשדינן דהבעל עשה כדי לישא אותה או תתן לו תרקבא דדינרי לגרשה וסברא דלא חציף לא שייך כיון דנמצא בשוק הוא דדברי הש"ך נכונים דבעי קיום ד"ת. ולפי"ז ממילא בנ"ד יש להתיר כיון דהוא ביד האשה שייך לא חציפה לזיופי ול"ב קיום ד"ת דהא דהוכרח התשב"ץ לומר דאשה לא זייפתי' דהתם א"י מי הוציא השטר רק נשלח ממרחקים ואילו הי' אפשר לחשוד האשה אז ד"ת בעי קיום כמו בשטר קדושין הנמצא כיון דלא שייך לא חציף לכן הוצרך לומר דהאשה לא ידעה ואין מקום לחושדה מה"ט ל"ב קיום מד"ת. אבל היכי דהאשה מוציאה הגט זה פשיטא דד"ת ל"ב קיום כמו מלוה שמוציא שטר דלא בעי קיום ד"ת א"כ שפיר באשה שיש בידה מעשה ב"ד כנ"ד ודאי דמקילין ואדרבה הא עדיפא חדא דודאי שייך לא חציף ותו דאומרת ברי לי וראוי להקל יותר מעובדא דתשב"ץ דא"י מאומה. והא דרמ"א שתק בסי' קנ"ב כמש"ל י"ל דקאי אלמעלה בבעל מערער ואפשר גם התשב"ץ בח"א שהבאנו לעיל מיירי בבעל מערער או דמיירי כשאין דחוק ועגון ובקל אפשר לקיים לכן הוצרך קיום דשם לא נזכר כלל עגון רק אם תוכל להנשא ודאי היכי דאפשר בקל לקיימו לא סמכינן להתיר דהוי כלכתחילה אבל בנ"ד שרחוק ממאתים פרסה מסתברא להקל

ונראה דאפילו בלי מעשה ב"ד רק בעדים שקבלה הגט אי לאו סברא דמפי כתבם היינו מקילין בכה"ג בלי קיום אף בלי טעמא דהרי"ף דמעשה ב"ד א"צ קיום דכבר כתב הרמב"ם בפ"ז מגירושין ובפי"ב דאשה שהביאה גט ואמרה גרשני בעלי דנאמנת וא"צ קיום ונהי שהראב"ד פי"ב חלק עליו מ"מ הא יש לדקדק מדוע פ"ז מה"ג לא חלק עליו והמתין מלחלוק עליו עד פי"ב דבפ"ז מחלק בין שליח להולכה לאשה י"ל דהרמב"ם לא כיון רק לענין דיעבד בשליח שלא אמר בפ"נ דבדיעבד יוציא אבל באשה לא תצא ובזה מודה הראב"ד משא"כ בפי"ב דנקט הרמב"ם דנאמנת ותנשא משמע אף לכתחילה בזה חולק עליו הראב"ד ולקמן נאריך בס"ד א"כ י"ל היכי דשעת הדחק ועיגון כדיעבד דמי ומודה הראב"ד להרמב"ם ובאמת הר"ן בגיטין פ"ק פי' דברי רש"י במתני' דהמביא גט דבשליח להולכה איירי דאילו לקבלה ל"ב קיום דאשה נמי אם קבלה גיטה א"צ קיום דאין אשה ממונו של בעל ועוד דדייקא ומנסבא ודוקא בשנתן להולכה חיישינן שבעל יערער כיון דלא גמר לגרש וכ"כ הרמב"ן ז"ל א"כ ודאי ראוי להקל בשעת הדחק

וראיתי להרשב"א גיטין אהא דפריך בדף כ"ג אמתניתין דאשה מביאה גטה ובלבד שצריכה לומר בפ"נ ובפ"נ דכי מטי לידה אגרשה דמזה הוציא הרמב"ם דאשה שקבלה גט א"צ ותמה עליו מפ"ב דכתובות דכ"ב האשה שאמרה א"א אני וגרושה אני נאמנת ואם יש עדים שהיתה א"א א"נ והכ"מ פי"ב מגירושין תמה על הרשב"א דמאי הקשה דילמא מיירי באין גטה בידה לכן לא מהימנא אבל כשגט בידה א"צ קיום עכ"ד ולכאורה י"ל דהרשב"א סובר דמתניתין סתמא תנן אפילו הגט בידה. אבל אוסיף להפליא עליו דהא הרמב"ם בבעל מערער דצריך קיום אף באשה שקבלה הגט ותמה הלח"מ דנאמנת תהי' מחזקה דא"א מעיזה כיון דבעל מכחישה ותירץ דכיון דגט מסייע מעיזה ומעיזה. ולפ"ז ק"ל דאי איתא דמתניתין בגט יוצא מת"י האשה א"כ היאך אמרינן בכתובות דכ"ג אהא דמשנשאת באו עדים לא תצא דפליגי אי ארישא אי אסיפא ומאן דמתני אסיפא אבל ארישא לא וקאמרי דפליגי בדר"ה אי אשה מעיזה ומסיק דכ"ע אית לי' דר"ה ופליגי שלא בפניו אי מעיזה ואי מתני' בגט יוצא מת"י א"כ פשיטא דמעיזה דגט מסייעה ולא שייכא לדר"ה כלל אלא ע"כ דמיירי באין הגט יוצא מתחת ידה וא"כ דברי הרשב"א תמוהים

ומה שנ"ל דלמ"ד שלא בפניו אינה מעיזה א"כ אפילו לא אמרה גרושה אני רק דלא הי' עדים קודם שנשאת שהיא א"א מ"מ אם נשאת ואח"כ באו עדים אמרינן מדנשאת ודאי נתגרשה וכהא דר"ה בגיטין ד"צ ע"ב באשה שפשטה וקבלה קדושין דאמרינן אין אשה מעיזה וא"כ אם לא הוחזקה לא"א אפילו גט שאינו מקוים בידה אי אמרינן דשלא בפניו איכא חזקה דאא"מ נהי דגט מסייעה נאמנת די"ל מגו שתטמין גטה דאז תנשא ושבקינן לה דלא ידענו שהיתה א"א ואף כשיבואו אחר הנשואין עדים תהי' מותרת דמדנשאת ודאי היא נתגרשה דאל"כ לא היתה נשאת דהנשואין גופה העזה כהא דא"א שפשטה אבל אי שלא בפניו מעיזה א"כ אם תנשא בהך נשואין לא תהי' נאמנת ואם יבואו עדים אחר שנשאת תצא דאחר הנשואין אפילו בפניו א"נ כמ"ש הרא"ש הובא בר"ס י"ז בא"ע דכיון דנשאת ונאסרה עליו אז ודאי מעיזה ועפי"ז מיושב קו' התוס' דאי כר"ה למה משנשאת באו עדים לא תצא אפילו קודם